הנאמנות לאחים לנשק מאתרגת את ה"תפוחים הרקובים"

ההיגיון הטבעי והאנושי של הנאמנות לאחים לנשק מאתרג את ה"תפוחים הרקובים" בקרב כוחות הביטחון; לכן דרוש אתוס ביטחוני אחר:

.

הציפייה שאנשים החברים באחת מהזרועות של כוחות הביטחון יהיו נאמנים לכל מיני כללים וחוקים – או למי שאיתם הם מתעמתים – לפני שהם נאמנים לחבריהם לכוח – היא כמעט בלתי אנושית ומאוד לא סבירה. חבריהם, מסכנים את חייהם לצדם; מזיעים ומקיזים דם יחד עמם, ברור שלהם הם יהיו נאמנים לפני הכל. אתוס זה אף חשוב לצורך בניית הנחישות והלכידות של כוחות הביטחון. לכן הזעם ואף השנאה כלפי מי מחברי כוחות הביטחון שהעזו לשבור שתיקה – וכך לשבור את הנאמנות לחבריהם לכוח ולמשימה – מובנת לי לחלוטין. אין רגש טבעי ממנה. ובכל זאת, ללא יכולת להתעלות מעל הנאמנות הזו לאחים לנשק, ה"תפוחים הרקובים" יכולים לגרור אחריהם את כל עמיתיהם לכוח במדרון המוסרי בשם הנאמנות הקולגיאלית לעמיתים לכוח ולמשימה, וחובת הכיסת"וח הסולידרי.

.

גם מבחינה ציבורית, הציפייה שהציבור הרחב – המוקיר ברובו טובה עמוקה, ובצדק, לאנשי הביטחון השומרים עליו – יעדיף לתמוך בכל מיני כללים או במי שנחשב לסיכון או לאוייב על חשבון מגיניו, היא מופרכת. זה פשוט מנוגד לטבע האנושי (של רוב בני האנוש שלא סבלו שיטתית מנחת זרועם של כוחות הביטחון).

.

הפיתרון לנאמנויות הראשוניות הללו לא יכול להיות רק בדמות גופי "הלשנה" וחקירה הנתפסים כסמי-לגיטימיים: מצ"ח, מח"ש וכו'. לא רק שהכיסת"וח הראשוני של אנשי כוחות הביטחון יכול לפגום ביכולת של גופים אלו לחקור הפרות של זכויות מצד אנשי הביטחון, הגופים הללו נוטים גם לכסת"ח בעצמם, כי הם לא לגמרי נפרדים מההיגיון של האחים לנשק. כשחוקר חוקר הפרה לכאורה של זכויות אדם בידי איש כוחות הביטחון בחוסר חשק ברור, קשה לצפות לאמת. אם חוקר מבקש להימנע ככל הניתן מלמצוא את חברו אשם, וטעון במוטיווציה רבה להוציאו זכאי, סיכוי רב שהוא – אפילו שלא במודע ובכוונה – יעוות את החקירה ויסיע אותה במסלול של היעדר מאמץ למצוא ראיות מפלילות ומקסימום מאמץ למצוא ראיות מזכות.

.

אם כן, הפיתרון לבעייה לא יכול להסתמך רק על גופי החקירה התוך-ממסדיים, ואפילו לא רק על גופי חקירה חיצוניים שיאבדו לגיטימיות ציבורית. הפיתרון חייב לכלול גם אתוס מאוד מסויים לכוחות הביטחון: אתוס של ביטחון הומניסטי שגאוותו בהפעלת כוח מדוייקת. זה אתוס שמבחינתו ביטחון זה לנטרל איומים מיידיים מבלי להזיק לבלתי מעורבים, מבלי להפוך לבית משפט שדה לאשמים לכאורה ומבלי להחמיר בעיות חברתיות בטווח הרחוק כתוצאה של יצירת אנטגוניזם בין ציבורים רבים ובין המדינה (שכוחות הביטחון נחשבים לנציגיה המובהקים). זהו ביטחון שבא למזער בעיות חברתיות מבלי ליצור בעיות חדשות, לעיתים נרחבות יותר. אתוס זה צריך להחליף את האתוס של ביטחון שבטי\חבורתי, שבבסיסו הרעיון של לכסח את מי שנגדנו – נגד חבורת אנשי הביטחון – באותה משימה [יהיה מחנה ה"נגדנו" מורכב מתושבי עמונה, תושבי אום אל חיראן, פלסטינים או אחרים, בהתאם לנסיבות המשימה]. אם גם הציבור הרחב וגם אנשי הביטחון יבינו את התועלת החברתית – כמו גם את היתכנות המעשית – של אתוס הביטחון ההומניסטי, יש סיכוי גדול יותר ש"תפוחים רקובים" יובנו גם כבעייה שלנו ולא רק כבעייה של צרנו.

.

כל זאת מבלי להתחיל לדבר על מה קורה כשהמשימה הבסיסית רקובה – שמירה על משטר אפלייה או חוקי אפלייה – והתפוחים הרקובים הם רק הקצנות נקודתיות וזניחות. זה נושא אחר, חשוב לא פחות.