סוגיית הטרור: נתק מוחלט בין הדיאגנוזה לפרוגנוזה

בשיח הפוליטי מתקיימים ויכוחים רבים על איבחון המצב, והשורשים לו, מול בעיות חברתיות שונות [דיאגנוזה]. אבל זה קורה משום שיש לויכוח השלכה על תוכנית הפעולה שיש לקדם מול אותה בעייה [פרוגנוזה]. לכן יש טעם לדיונים הללו. אלא שבסוגיית הטרור, באופן מיוחד, ניתק הקשר בין הדיאגנוזה לפרוגנוזה: מי שאומרים שהטרור בגלל האסאלם לא מתכננים מלחמה מול כלל המוסלמים אלא משתדלים להתמקד בקיצוניים שבהם; ומי שמצביעים על הדיכוי או ההרג כגורם לטרור לא נמנעים בעצמם מדיכוי והרג של מוסלמים.
.
למשל, גם עמוק בימין האמריקאי והאירופאי המפלגתי, שם רומזים שמקור הטרור הוא בדת האסלאם, אין מי שמציעים לפתוח במלחמה נגד כלל העולם המוסלמי, להכריח מוסלמים להמיר את דתם, לסגור את כלל המסגדים או לגרש את כלל המוסלמים מהמערב [להוציא את שולי-השוליים של תנועות קיצון שאפילו לה פן לא נמנית עליהם]; ואפילו טראמפ לא ביקש לחסום כניסה של כלל המוסלמים לארה"ב אלא רק מכמה מדינות שנחשבות למסוכנות במיוחד.
.
מאידך ממשלים פרוגרסיביים כמו זה של אובמה ושל טרודו, ביקשו לדבר גם על התרומה של הדיכוי או ההרג שחוו מוסלמים לטרור שיצא מקרבם, ונמנעו מקיטלוג הטרור אפילו כשייך לאסלאם הקיצוני; אבל אפילו הממשלים הללו לא נמנעו מהרג ודיכוי של מוסלמים חפים מפשע – ככל הנראה גם באופן שחורג מהמידתי – בעת שהוציאו מבצעים מדממים ברחבי המזה"ת.
.
בקצרה, אין קשר בין הדיאגנוזות לפרוגנוזות; מעולם לא היה ויכוח מיותר ואווילי יותר – בהסתכלות מעשית – מהוויכוח על מקור הטרור. במילים אחרות, אין לוויכוח הזה שום השלכה על דרכי הפעולה, מעבר לקידום איסלמופוביה בקצה המתלהם ונוצות של סובלנות בקצה היוני – זהו ויכוח מיתוגי-זהותי, לא מעשי. הדיון היה תכליתי יותר לו היה מתמקד ישר בפרוגנוזה: איך אפשר לצמצם ככל הניתן את תופעת הטרור. אחרי הכל הבעייה העיקרית פה היא תופעה שהורגת ומפחידה אנשים, ומערערת סדרים חברתיים, ולא סוגיית הזהות של מחנות פוליטיים. זה מה שצריך לעניין אותנו.

תרבות האדרת מחבלים – הזעם המוסרי הנכון והעובדות החברתיות

הטענה הכי מוצדקת של נתניהו ושל ישראלים רבים נגד הרש"פ זו טענת ההסתה; אבל ההתנהלות היא קאונטר-פאודוקטיבית.
.
הרש"פ לרוב לא עוסקת בהסתה ישירה לטרור ואף פועלת נגד הטרור בפועל, אבל היא בהחלט מאדירה מחבלים ולוחמי גרילה אחרי שפעלו – אחרי מותם או כליאתם. כך יוצרת הרש"פ תרבות שמתדלקת דה-פאקטו אלימות – גם כנגד אזרחים ישראלים לא חמושים. זה מחריד ומקומם בעיני. הדבר הזה ברור מהעובדות: האדרת מחבלים אחרי מותם זו הסתה בעלת אפקט בפועל; זה מתבטא למשל בכך שרבים ממבצעי הפיגועים שנתפסו כלל לא שונאים את ישראל – חלקם מנוצלים אך חלקם גם חפצים בתהילה ובהוקרה החברתית שבביצוע פיגוע [ר' למשל מחקר "מי הם מתאבדי הטרור הפלסטינים, שאול קמחי ושמואל אבן]. את הנורמה החברתית הזו יוצרת הרש"פ מלמעלה, ובכך פוגעת בישראלים אבל גם בפלסטינים רבים, שחלקם אינם בהכרח קיצוניים אלא צעירים ומחפשים תהילה, אהדה ומשמעות. ואז השאלה היא איך לסיים זאת? רצוי וצריך לתבוע מהרש"פ להפסיק את תרבות ההסתה הנפשעת הזו כבר כעת, בלי שום תנאי, אבל מה יהיה כלי יעל לשם כך?
.
כאן המקום להזכיר עוד עובדה חברתית, עד כמה שזה פסול ובזוי מוסרית חברות אנושיות, בעיקר בעת שהן נאבקות לעצמאות וריבונות לאומית, מחבקות גם את מי שעשו בשמן מעשים נוראיים, אבל נתפשים כמי שפעלו לטובת הצד שלנו במאבק הירואי. לא צריך ללכת רחוק – ישראל עדיין מנציחה גם את המחתרות שעסקו בטרור נגד ערבים וגרילה נגד חיילים בריטים. זו בוודאי לא תכונה מחמיאה של חברות לאומיות, אך כך נוהגות רוב החברות, בפרט בעת מאבק לעצמאות לאומית (להוציא מקרי קצה כמו הנאצים). אם כן, למנהיג לאומי תיהיה זו התאבדות פוליטית לצאת נגד מי שנחשבים כ"נאבקים למען המטרה שלנו". אפילו נתניהו, הרבה אחרי שלישראל וליהודים יש כבר עצמאות לאומית, התקשה להתנער ממש מאלאור אזריה והביקורת של שר הביטחון דהאז, יעלון, על החייל שירה במחבל מנוטרל תרמה לקרע בינו ובין ראש הממשלה; בנוסף ממשלת ישראל תומכת בארגון חוננו שתומך כספית במשפחות מחבלים יהודים. מכאן, ולאור עובדות אלו על המין האנושי, סביר שאבו מאזן לא יגלה גדלות יתירה – או התאבדות פוליטית – וינהג כמו רוב המנהיגים בהקשר כזה: הוא אולי לא יעודד טרור במישרין, אבל יהלל את מבצעיו – מי ש"הקריבו" עצמם כיביכול למען המטרה הפלסטינית – לאחר מעשה וכך יעודד את הטרור בפועל.
.
כדי למנוע זאת באמת ולא רק לזעום על כך צריך להתחיל לצאת מהקשר של שליטה צבאית ורמיסת זכויות אזרחיות ולאומיות לנתיב של חירות לאומית לפלסטינים. וכך, משטר האפלייה הצבאי בגדה מתדלק בפועל את תרבות השאהידים ומונע את התנאים החברתיים בהם חברות עוברות מהילולת המחבלים לסנקציות נגדם. אז אתם רוצים להיאבק באופן אפקטיבי באמת נגד ההסתה? צריך לשקול את מכלול העובדות לשם כך.
.
@הומניזם מעשי

הרוצה בשיח שלום יתחיל עם דיבורים לוחמניים

הרוצה בשיח שלום, יתחיל עם דיבורים לוחמניים – המתלהמים-תחילה מאפשרים את שיח השלום
.
אני תוהה, מה ההבדלים המשמעותיים בין הנאומים וההתבטאויות של טראמפ (לאחר שסיים את הקמפיין האגרסיבי שלו) מול אובמה ביחס לעולם הערבי. מדוע הביקורת הימנית על טראמפ שוחר השלום – בארץ ובעולם – מינורית ואילו את אובמה צלבו?. מה ההבדל בין השיח של השניים לאחר השבעתם? נכון, יש את ההתעקשות האובר-רגישה והמיותרת בעיני של אובמה לא לומר "האסלאם הרדיקלי" בהתייחס לטרור אלא לדבר על קיצוניים באופן כללי. אבל חוץ מזה, שני המנהיגים האמריקאיים הללו מדברים על שלום, נגד טרור, בעד שיתוף פעולה בין-דתי וכו'
.
לכן נדמה לי שעצם העובדה שטראמפ נתפש כמי שתחילה "נכנס במוסלמים", בשלב הקמפיין, ועשה קולות לוחמניים וקשוחים, מאפשרת לציבורים רחבים שאינם חובבי מוסלמים להיות פתוחים יותר גם להתבטאויות היותר הלאבי-דאבי שלו ביחס לעולם המוסלמי. נדמה שרבים מהאנשים חייבים לעבור את שלב ניפוח החזה והתוקפנות לפני שאפשר מבחינתם לעכל את הפייסנות כלגיטימית. אם קפצת ישר לפייסנות לא מיצית או הפגנת את הכבוד הלאומי\העוצמה ולכן אתה פסול או אף מסוכן – כי אתה משדר חולשה. אחרי שהתנפחת אפשר לדבר פיוס – נקרא לטיפוסים הללו המתלהמים-תחילה.
.
אפשר להתווכח אם זו גישה נכונה או לאוו, אבל זו לבטח גישה רווחת. אפשר לטעון שזה מטופש, ילדותי, מסוכן ומיותר להתחיל בשיח לוחמני, אבל זה די עובד – לפחות במובן שזה מאפשר לגיטימציה רחבה יותר לשיח הפייסני. אולי בגלל זה הימין מוצלח יותר בלעשות שלום מהשמאל? בתוך עולם המושגים הזה הפונקציה שממלא השמאל הוא בסך הכל לחדד לקהל היעד של המתלהמים-תחילה את ההבדל שבין הפייסנים ה"מתרפסים" לאלו שבאו לפייסנות מתוך קשיחות, ולכן פייסנותם לגיטימית.
.
עכשיו, אם משהו עובד, ומקדם טוב משותף – פיוס או לפחות הרחבת הלגיטימציה של השיח על פיוס – אני בעד לאמץ אותו גם אם אסתטית הוא דוחה בעיני קהלים מסויימים. זה לא אומר שאני יאמץ אותו באופן אישי, כי אני לא בעד זיוף, אבל אבין את חשיבותו והצורך בו. קראו לזה הומניזם מעשי.

מה צריך חיזוק אידיאולוגי; מה דורש חריגה מתבניות אידיאולוגיות

רוב בני האדם מטבעם יתאחדו ויתלכדו כשהקבוצה שלהם מתמודדת עם אויב חיצוני; אך יתנהגו באופן אנוכי ואינדיווידואלי, יחסית, במישור הכלכלי. הטבע האנושי הרווח הזה תפור על הימין השמרני – לכידות לאומית ודחיית קולות ביקורתיים מול איומים חיצוניים; ומאידך כל זאב לעצמו במישור הכלכלי.
.
השמאל הפרוגרסיבי הוא הפוך כמעט לחלוטין – עלינו לבקר את עצמנו ולאפשר קולות שונים גם לנוכח איומים חיצוניים כדי שנוכל לעבור מסכסוך לפיוס וכדי שלא ינוצל האיום החיצוני לשם דיכוי פנימי (כפי שקרה לא מעט בעבר); ועלינו להתאחד ולהיות סולידריים ברמה הכלכלית-חברתית.
.
שתי ההגיונות הללו חשובים ותורמים לחברה לפרקים, ומידת חשיבותם משתנה בהקשרים חברתיים והיסטוריים שונים. שתי ההיגיונות הללו גם טומנים בחובם סכנות – אם כי מעטים המקרים ההיסטוריים בהם עמים עסקו כל כך הרבה בביקורת פנימית עד שלא נלחמו באויב חיצוני; לעומת זאת לא חסר מקרים בהם תחת האצטלה של אויב חיצוני עסקו שלטונות בדיכוי פנימי או פספסו הזדמנויות לפיוס. אבל בגלל שההיגיון השמרני הוא אינטואיטיבי וטבעי וההיגיון הפרוגרסיבי נוגד-אינטואיציה ודורש חינוך, הסברה והשקעה, חברה ששואפת להיטיב על חבריה תבקש לטפח את הצד הפרוגרסיבי. השבטיות מול אויב והאנוכיות במישור הכלכלי הם לא שליליים בלבד אך הם ייתקיימו ממילא – גישות אלו יותר קרובות לנטיות קוגניטיביות ראשוניות – ויש בהן פוטנציאל סכנה גדול יותר לחברה. כדי שחברה תיהיה טובה לפרטיה ומיעוטיה – אך גם לקבוצת הרוב – הדגש הפרוגרסיבי חשוב יותר מזה השמרני – לא כי אין חשיבות בשמרנות, אלא כי אין צורך לחזק אותה באופן אידיאולוגי.
.
אבל גם אם לטעמי טובת החברה בכללותה – הטוב המשותף – מחייבת נטייה לצד הפרוגרסיבי זה לא צריך להיעשות באופן מוחלט, אטום ודוגמטי. מחנאות יתר והצמדות לנוסחאות מקובעות, רחבות וגורפות – גם אם של הצד הפרוגרסיבי – אלו נטיות שלא מיטיבות עם החברה. העובדהה שמשהו נחשב שמרני היא לא עילה אוטומטית לפסילתו.  זהו חלק מהצורך באתוס חדש שניתןן לכנותו כהומניזם מעשי – לאמץ את מה שעובד למען הכלל, כולל המיעוטים, ולא מה שנופל תחת תבנית אידיאולוגית כזו או אחרת או זורם עם הלכי הרוח הרווחים (שזה המאפיין את המרכז הפוליטי).
.
אפשר לראות בהומניזם המעשי פרוגרסיביזם פתוח, לא מחנאי או דוגמטי. זהו שמאל פרוגרסיבי שחותר לפיתרונות מעשיים לפני מודלים אידיאולוגיים מקובעים, אבל שמטרת העל שלו היא טוב משותף עם המיעוטים והמוחלשים, ולא אגב החרגתם ו"ניקויים" מהמשוואה. העובדה שהפרוגרסיביזם הפך לא פעם לגאוותני, אטום, צר אופקים ומנותק מקהלים נרחבים וממצוקותיהם הופכת את הפתיחות הזו לדרושה במיוחד. כי לעיתים נראה שבבחירה בינו ובין השמרנות קשה לאדם הגון לבחור.
.
הצטרפו לקבוצת הומניזם מעשי בפייסבוק

היחס לכוחות הביטחון כמדד למערכת אידיאולוגית בריאה

היחס לאנשי כוחות הביטחון הוא מדד לבריאותה של מערכת אידיאולוגית. לטעמי היחס האנושי כלפי אנשי מערכת הביטחון הוא זה של הערכה רבה לצד פיקוח חיוני – כלומר הערכה עצומה למי שמסכנים את חייהם, ועושים לילות וימים, למען ביטחונינו תוך הבנת ההכרח לבחון באופןן ביקורתי את מעשיהם של אנשי כוחות הביטחון ועוד יותר מכך את המדיניות שבתוכה הם פועליםם – האם לא נישא חלילה שם הביטחון (שמירה על החיים) לשווא ונוצל למטרות אחרות ולא כשרות? מן ההיסטוריה הרחוקה והקרובה צריך להיות ברור שפעמים רבות הכוח העצום המופקד בידיים צעירות וחמושות מועד ועשוי להיות מנוצל לרעה, לעיתים עד לכדי זוועות של ממש. זה כוח חיוני אך מסוכן, ודורש פיקוח. גישה אנושית בריאה ומלאה מודעת לשני צדי המטבע הללו.
.
במערכת האידיאולוגית הישראלית הגישה הזו כמעט לא מבוטאת – היחס לאנשי כוחות הביטחון נע בין בני אלים לשרתי הרשע. רוב השמאל הציוני וכמעט כל הימין מעלים את אנשי כוחות הביטחון לרמת קדושה שאין לפקפק בה – לשיטתם הסטנדרטים המוסריים הנעלים של צבאינו הם אקסיומה תעמולתית, לא סטנדרט על פיו צה"ל צריך להיבחן ולהימדד. מנגד, בשמאל הרדיקלי רבים מציבים את אנשי כוחות הביטחון בעמדה של מי שנאלצים\בוחרים לעשות תפקיד של כובש דכאני ותו לא (כאילו אין גבולות מעבר לשליטה הלא-לגיטימית בגדה ואתגרי ביטחון מול כוחות רשע שמסכנים את אזרחי ישראל, ולא רק היהודים שביניהם). לחילופין חיילים מוצגים בשמאל הרדיקלי כמי שמבצעים תפקיד מיותר משהו – לשיטת המבקרים בשל סרבנות שלום של ממשלת ישראל; כך שהם לא באמת ממלאים פונקציה כה חשובה. הגישות הללו מקרינות מסר של פיחות בחשיבות התפקיד של אנשי כוחות הביטחון עד כדי סלידה ממש מהפונקציה שהם ממלאים.
.
בתווך נותר מעט מאוד מקום במערכת האידיאולוגית הישראלית לגישה אנושית כלפי אנשי כוחות הביטחון – הערכה רבה לצד פיקוח חיוני. גם אם יש מי פוליטיקאים ואישי ציבור בישראל שמאמינים בכך, הם לא משדרים זאת בשיח הציבורי – אף מפלגה לא מבטאת גישה זו כדגל מרכזי במסריה. כך נותרנו בין שתי ברירות רעות.

הסוציולוגיה של ההנעה לפעולה, טרור והוויכוח על אחריות קולקטיווית מול אישית

לאחרונה עלו כמה מקרים בהם פלסטינים [ואפילו יהודי אחד] השתמשו במתווה של תקיפת חיילים או שוטרים בסכין כדי להתאבד. גם מחקרם של שאולי קמחי ושמואל אבן מהמכון למחקרי ביטחון לאומי מלמד שאחוז ניכר מהמחבלים הפלסטינים לא פועלים בהכרח מאידיאולוגיה או שנאה ליהודים אלא בשל מצוקה אישית כלשהי. לעיתים הם נוצלו או נסחטו על ידי מגייסי הטרור, אבל לעיתים הם נשאבו למה שמכונה בשפה העממית אתוס או יוקרה חברתית, ובסוציולוגיה מכונה הון תרבותי, נורמה או לעיתים קוד סמיוטי – מנגנונים שונים אך דומים של יוקרה המיוחסת בחברה נתונה לפרטים שנהגו באופן מסויים. בחברה הפלסטינית היוקרה הזו מוענקת למי שתקפו חיילים או אפילו אזרחים ישראלים ובפרט יהודים. במובן הזה הימין צודק לכאורה – זו תופעה קולקטיווית ולא אינדיווידואלית, שהרי אפילו פלסטינים שלא שונאים יהודים כלל ניתבו את התסכול האישי שלהם לתקיפת ישראלים בשל אתוס קולקטיווי ולא בשל האמונות האישיות שלהם. אם כבר להתאבד, למה שלא יזכרו אותך כגיבור לאומי להבדיל מכישלון פרטני? במובן הזה האתוס הלאומי גדול וחזק מהפרטים, והסתכלות פרטנית היא חלקית וטיפשית. זה נכון בפרט בחברה שבטית יחסית עם מנגנוני לחץ חברתי חזקים (כמו בחברה הפלסטינית ובמידה רבה גם בחברה הישראלית-יהודית).
.
במובן הזה האדרת מחבלים או לוחמי גרילה שנהרגו היא אתוס לאומי המהווה מנוע להנעה לפעולה קולקטיווית של פרטים נוספים באותה הדרך, ואפילו הנעה של מי שאינם שטופי שנאה. מהבחינה הזו ניתן לטעון שהימין צודק והקולקטיב הפלסטיני הוא האחראי לטרור, ומכאן ניתן להצדיק לכל הפחות מידה מסויימת של ענישה קולקטיבית. אבל אבל אז צריך לקחת בחשבון עוד כמה היבטים:
.
ראשית, מה אנו רוצים להשיג בהסתכלות צופה פני עתיד? האם מדיניות קולקטיבית תפרק את האתוס של יוקרה למחבלים ולוחמי גרילה או שמא לא תפגע בו או אף תעצים אותו? כפי שניתן לראות, ההתאבדות באמצעות אנשי כוחות הביטחון לא קשורה רק לאתוס לאומי כזה או אחר (גם יהודי, שמן הסתם לא יזכה ליוקרה בשל מעשיו, בחר להתאבד בדרך זו) – זו דרך זמינה להתאבדות לאור נוהגי הפתיחה באש באזורנו ולאור המתיחות והרגישות הביטחונית. בנוסף, כדי לפרק אתוס קולקטיבי של קבוצה נחושה יש ללכת עד הסוף לרמות של דיכוי מזוויעות מבחינה מוסרית, הרסניות לישראל מבחינה בינלאומית, וכאלו שעלולות להוליד תוצאות לא צפויות והרות אסון גם לצד המדכא, כך שדיכוי בפול גז הוא הימור לצד היותה פשע נגד האנושות (ע"ע משטר אסאד). אם לא מגיעים לרמות הדיכוי הזו, הצבת מדיניות קולקטיבית מול אתוס קולקטיבי צפויה רק לחזק אותו – לחזק את הקולקטיביזם וציפוף השורות.
.
מנגד ענישה פרטנית נגד אלימים ומסיתים מניבה תוצאה טובה יותר של ערעור האתוס הקולקטיבי. במדינות שחוו אלימות פוליטית ופעלו נגדה – יחסית – על בסיס פרטני ולא על בסיס שבטי\קולקטיבי, רמות האלימות הפוליטית נשארו נמוכות ומוצמצמות יחסית ולרוב הן דעכו. מאידך, מדינות שהגיבו לאלימות פוליטית במדיניות קולקטיבית על בסיס שבטי\קבוצתי רחב הפכו לרוב את הסכסוכים לרחבים, מדממים וממושכים יותר – בעיראק בה תקפו שיעים מליטנטיים קהילות סוניות שלמות בתגובה לטרור סוני צמח דאע"ש; בסוריה שם תקף אסאד קהילות "סוררות" שלמות צמחה מלחמת אזרחים נרחבת ומדממת שאילמלא עזרה מאסיבית מבחוץ הייתה ככל הנראה מסתיימת בקריסת המשטר והביאה למותם של רבים; בפקיסטן שם מפלה הממשלה את החבל הפשטוני האוטונומי והוציאה מבצע צבאי רצחני נגד תושבי החבל בתגובה לטרור שיצא ממנו, קפץ שיעור הטרור באלפי אחוזים לרמות מחרידות וכן הלאה. במובן הזה הימין טועה בגדול.
.
אבל יש עוד מישור לבחינה מוסרית של הסוגייה: מאיזה שלב מתחילים לספר את הסיפור? האם מתחילים בעם שמהלל מחבלים? או שמא מתחילים את הסיפור בעובדה שמשטר אפלייה צבאי, כמו זה שחל על כשני מיליון פלסטינים בגדה, כמעט תמיד מעורר אלימות פוליטית גבוהה ואתוס של התנגדות אלימה והאדרת הנאבקים נגדו? בהקשר הזה ראוי להזכיר שהמדיניות הישראלית השונה משני עבר הקו הירוק יצרה מציאות ביטחונית מקבילה ושונה לחלוטין: בתוך גבולות 48 יש הפרות קולקטיביות רבות של זכויות האזרחים הערבים\פלסטינים של ישראל, אבל באופן יחסי לגדה, המדיניות הביטחונית היא יותר על בסיס פרטני – למשל, לא מוכר לי עוצר על כפר או על עיירה ערבית שלמה בישראל בשל תקרית של יידוי אבנים בסמוך לה, דבר שקורה לא פעם בגדה או במזרח ירושלים. פער זה במדיניות של הרשויות נמצא בתאימות לפער בהיקף האלימות הפוליטית משני עברי הקו הירוק – שיעור הטרור והאלימות הפוליטית של פלסטינים החיים תחת משטר אפלייה צבאי בגדה או סמי-צבאי במזרח ירושלים גבוה בהרבה משיעור הטרור בקרב הפלסטינים אזרחי ישראל החיים תחת משטר דמוקרטי, פגום ככל שיהיה. במובן הזה חלק ניכר מהאשמה מוטל גם על סוג המשטר – כשמטילים משטר לא מוסרי, אנטי-דמוקרטי ובלתי-לגיטימי, שברור מניסיון העבר שיוביל לאלימות פוליטית נרחבת ואלימות שכנגד (טרור יהודי או ענישה קולקטיבית על ידי הרשויות), חלק ניכר מהאשמה המוסרית לאלימות חל על סוג המשטר. בתנאים כאלו קל לאתוס קולקטיבי של האדרת מחבלים או לוחמי גרילה להשתרש ולשגשג.
.
אז הן מבחינה מוסרית והן מבחינה פרגמטית (איך מביאים למציאות טובה יותר בעתיד) ההסתכלות הרווחת בימין – אשמה קולקטיבית המצדיקה מדיניות קולקטיבית – היא חלקית או פגומה.

האחריות ממתנת

תרבות פוליטית לא משתנה כל כך כתוצאה של שיח וקמפיינים כמו שהיא יכולה להשתנות בשל ניסיון חיים שמעצב תפישות. מדברים הרבה על השכלה כגורם ממתן. אבל אפשר לזהות מחקרים רבים המצביעים כי חווייה של אחריות – של היות אחראי על משהו – זו החווייה הכי ממתנת מבחינה אידיאולוגית, יותר מכל דבר אחר.

חברה שלא מאצילה אחריות על רבים מאזרחיה הופכת אותם לטרף קל לפנאטיות. יש לזכור שזו טענה סטטיסטית, לא כל מי שהוטלה עליו אחריות ייתמתן, אבל יותר צפויה מגמת התמתנות בהקשר של חוויית אחריות. לכן ועדי עובדים, ועדי שכונות, יזמות זעירה נגישה לרבים, התנגדות לתרבות של ניהול ריכוזי (מיקרו-מנג'מנט) במקומות עבודה, הם כולם תופעות חברתיות שמקדמות מתינות דרך אחריות של מי שבדרך כלל לא חווים אחריות. וההפך גם עובד: אזרחים נטולי אחריות הם טרף קל יותר לפנאטיות.

כמובן, צריך להבין יותר לעומק מהן התצורות השונות של האחריות והן האפקט הייחודי להן – איזה סוג של מתינות הן מקדמות. זו רק מחשבה ראשונית לקראת תחום עניין חדש.
.
נכתב במסגרת פרויקט ההומניזם המעשי