האם השמאל מושך את כל קהלי היעד הפוטנציאליים שלו?

בעיקרון ייתכנו 4 צורות עיקריות של הצטלבות בין שפה פוליטית לערכים. אומנם קשה לנתק לחלוטין בין שפה לערכים, כאילו מדובר במטרה ואמצעי, אבל לצורך העניין נשהה לרגע את הביקורת הזאת. אתמקד במקרה של השמאל, אלו האופציות:
.
1. שימוש בשפה רדיקלית לשם קידום עולם ערכי מתון.
תחשבו על חלק ממובילי המחאה החברתית או מאבק הגז שדיברו בשפת מהפכה בעת שהם דורשים עקרונות של מדינת רווחה אירופאית ממוצעת או ממשל תקין; תחשבו על השפה הלעומתית של בל"ד בעת שהם דורשים זכויות כמו של הסקוטים בבריטניה עבור הפלסטינים אזרחי ישראל.
.
2. שימוש בשפה רדיקלית כדי לקדם עולם ערכי רדיקלי.
 הפלג של רק"ח בתוך חדש הוא דוגמא טובה; כך גם תנועת מאבק סוציאליסטי.
.
3. שימוש בשפה מתונה כדי לקדם עולם ערכי רדיקלי יחסית.
חשבו על השפה של דב חנין, או על השפה של ארגון כוח לעובדים. חשוב לציין, השפה המתונה איננה הסתרת המטרות הערכיות ובעצם שימוש בעורמה וניצול. השפה המתונה כוללת דווקא דיבור על המטרות הערכיות רק בלי להתמקד יותר מדי בסממנים וסמלים אידיאולוגיים שמקפיצים תגובות אימפולסיביות של משיכה או דחייה; ובטח בלי שפה לעומתית ומתנגחת.
.
4. שימוש בשפה מתונה כדי לקדם עולם ערכי מתון.
פה הדוגמאות לא חסרות: מבוז'י הרצוג ועד ציפי לבני (כשאבי גבאי זו כבר זליגה לימין).
.
בהנחה שמטרותינו הן שינוי רדיקלי של החברה, האופציות הרלוונטיות לנו הן 2 ו-3, אם כי גם לאופציה הראשונה יש רלוונטיות כי לעיתים יש לשפה הרדיקלית כוח "הדבקה" באתוס הרדיקלי בכללו, למרות שהיא מכוונת לכאורה למטרות מתונות ובנאליות.
.
ניתוח זהיר יילמד שלכל שלושת האופציות יש חשיבות – הן פשוט פונות לקהלי יעד שונים ומושכות טיפוסים שונים: יש מי שנמשכים לחבילה הרדיקלית השלמה והלכידה (שפה ומטרות רדיקליות); יש מי שאוהבים את השפה המהפכנית אך לא מתחברים (לפחות בשלבים הראשונים של המעורבות הפוליטית שלהם) לשאיפות רדיקליות ממשיות; ויש מי שמתחברים לשאיפות רדיקליות אך לא לשפה רדיקלית ו\או מתנגחת. לפעמים המילה "רדיקלי" כשלעצמה מרתיעה אותם, למרות שיכלו להסכים על מטרות שניתן בהחלט להגדירן כרדיקליות.
.
ניתן לראות שהאופציה הראשונה (שפה רדיקלית לשם השגת מטרות מתונות) הניבה הרבה מאוד כוח לשמאל עם המחאה החברתית; אך לא בזירה האלקטורלית (כנראה משום שהרדיקליזם בתחום החברתי-כלכלי הרבה יותר פופולרי מאשר בהקשר המדיני-ביטחוני). האופציה השנייה, של השפה והמטרות הרדיקליים, הניבה השפעה קטנה ומצומצמת; ואילו האופציה השלישית הניבה לא מעט הצלחות הן לדב חנין והן לארגון כוח לעובדים. אבל זו אופציה שאיננה מפותחת דיה כיום (ייתכן שתנועת "עומדים ביחד" תלך לכיוון הזה במידת מה).
.
הרעיון בז'אנר של השיח המתון עבור מטרות רדיקליות הוא להתמקד במטרות ערכיות רדיקליות – אך באמצעות שפה של טוב משותף, והתרחקות מהסמלים האידיאולוגיים או ההתלהמות של חלק ניכר מהשיח הפוליטי הרדיקלי. כפי שרמזתי בהתחלה, השפה המתונה היא לא רק כלי המנותק מהמטרות הערכיות. יש לה גם השפעה ערכית (אידיאולוגית): אפשר באמצעות שפה מתונה לקדם רדיקליזם של טוב משותף, אבל קשה לקדם רדיקליזם של צדק מתקן נוקשה מהסוג שהופך את יחסי הכוח ונתפש כמקדם את החלשים על חשבון, להבדיל מביחד עם, החזקים. כלומר הז'אנר הזה יכול לקדם סוג מסויים של רדיקליות.
.
הבעייה היא שהז'אנר של השפה המתונה עבור מטרות רדיקליות נוטה ליפול לאידיאליזם – למשל סגנון דיבור קיטשי על שלום, אחוות עמים או על רווחה כלכלית לכל – ולכן קל להציגו כמנותק משיקולים מעשיים ומעובדות החיים. כלומר המתינות האידיאליסטית עשויה לשלהב קהל יעד מסויים שרטוריקה כזו מדברת אל ליבו, אך לדחות רבים שרוצים גם מעשיות לד השפה המתונה. עוד תיקון שדרוש, אם כן, זו צורה חמישית של שילוב בין שפה למטרות ערכיות: שימוש בשיח מתון-מעשי לשם קידום מטרות ערכיות רדיקליות.
.
זהו הרעיון שבבסיס שיח ההומניזם המעשי. אם ימומש, נוכל לפנות לקהל יעד נוסף שהשמאל הזניח: מי שרוצים במטרות חברתיות שניתן להגדירן כרדיקליות, אך חשים ניכור הן לשפה הרדיקלית והן לשפה המתונה-אך-אידיאליסטית, שנתפסת כמנותקת ממעשיות. שיח הומניסטי-מעשי ייאפשר למשוך עוד קהל יעד למרחב הפוליטי ההומניסטי. בין אם קהל היעד הזה קטן או גדול, הוא ללא ספק מוזנח כיום.
הצטרפו לקבוצת השיח "הומניזם מעשי".

הודיה לחיילים מול עמדה פוליטית

כשאני נתקל ברחוב בחייל או חיילת עולה בי תחושה של הודיה. זה אינסטינקט ברמה הבסיסית ביותר: אלו אנשים שמגינים עלי. זה נראה לי הדבר האנושי וההגון לחוש.
.
העובדה שאני חושב שמשטר האפלייה שמקיימת ישראל בגדה הוא בזוי, לא מוסרי ולא לגיטימי איננה קשורה לעמדה העקרונית לגבי החיילים. כלומר העמדה הפוליטית שלי לא מטשטשת ומכסה את העמדה האנושית הבסיסית הזו.
.
בשמאל ובימין יש רבים שהתנתקו מהתחושה הזו של הכרת תודה והערכה למי ששומר עליהם: בשמאל הרדיקלי יש מי שמזהים את החיילים עם משטר האפלייה בגדה ורק איתו – כאילו אין לישראל גם גבולות לגיטימיים שיש לשמור עליהם; גבולות שמאחוריהם כוחות אופל מסוכנים ומחומשים הטובחים במיעוטים אתניים ודתיים או מדכאים אותם. ואילו בימין יש רבים שהחיילים הם עבורם כלי: אם הם לרגע סוטים מהתפקיד שהגדירו להם בימין הרדיקלי – לתמוך במדיניות ההתנחלות על חשבון אדמות פלסטיניות – הם הופכים לאויב (ע"ע פינוי מאחזים); ואם לאחר שחרורם חלק מהחיילים הללו מעידים על מה שעשו בשטחים באופן ביקורתי הם לא הופכים לבני פלוגתא שאפשר לכבד אלא מוקעים כבוגדים או שקרנים או גם וגם. אין פה מקום למחלוקת לצד כבוד למי שפעלו ואף סיכנו את חייהם כדי להגן עלינו, אלא מחיקת כל מה שעשו בשירותם שלהם, ומעבר חד מהערכה רבה לביזוי וגינוי מלא.
.
בהקשר של הכוחות הפועלים באזורנו, אלו שתי עמדות שההומניזם שלהם לכל הפחות לוקה בחסר; עמדות של כפיות תודה כלפי החיילים והחיילות; עמדות של אי הכרה במורכבות של המציאות.

הצטרפו לקבוצת הומניזם מעשי.

למה נדרש זרם ההומניזם המעשי?

או הכשלים הגדולים של חלק ניכר מהשיח בשמאל:
למרות שאני עמוק בשמאל, יש כמה נקודות שהרגיזו, דחו והעציבו אותי בשיח השמאלני במשך שנים. אני לא מתייחס לכל השיח השמאלני חלילה, אבל זה נכון לחלקים נרחבים בו. מצאתי שותפות\ים לא מעטים לתחושות הללו שהקשו עלינו להיות שם עד הסוף. והנה הן נקודות הכשל הרווחות בשיח:
1. שבטיות של אנחנו-והם – כלומר שיח שמקדם את אותה תבנית חשיבה כמו בימין במקום הצבת חלופה עמוקה לה; רק במקום לשנוא פלסטינים שונאים, למשל, חרדים או מתנחלים. לעיתים זה מלווה בתיעוב מחנאי לכל מה שמריח ימין או שזה עמוס באגו-מחנאי כך שההיבטים הללו מעפילים על הרצון הבסיסי והאנושי לשפר דברים בחברה לטובת כלל בני האדם.
2. הכללות דוחות וחסרות תוקף על ציבורים שלמים במקום לצאת נגד פרטים, ארגונים או מוסדות – שוב, אותה תבנית חשיבה כמו בימין.
3. שיח שמובל על ידי תחרות קורבנוּת שלא פעם מציב משחק סכום-אפס בין קבוצות בחברה – לתקן מצבה של קבוצה אחת על חשבון השנייה גם כשאין הכרח בכך או באופן לא מידתי – במקום אכפתיות לכל הקבוצות החברתיות.
4. שיח אידיאליסטי או דוגמטי מנותק ממעשיות ומשאיפה ברורה והגיונית לשנות דברים בפועל.
אני יודע שהביקורת הפנים-שמאלנית הזו לא חדשה או חדשנית ושאני לא לבד בה, יש רבים בשמאל שזה מפריע להם [וזה גם מפריע לרבים שלא מגדירים עצמם שמאל למרות ההומניסטיות שלהם, בדיוק בגלל שכשלים אלו צורמים להם]. יש גם רבים שמבטאים ביקורות ברוח זו. אז אנחנו קיימים, אבל אנחנו פועלים בתפזורת ולא ביחד. ולכן אין סינרגיה, אין זרם ואין השפעה. הגיע הזמן שנפעל ביחד; הגיע הזמן לזרם, לסגנון שיח ותפישה מגובשת שמאחדת את הקולות הללו.
חשוב להדגיש, הזרם הזה לא מתיימר לבוא במקום, אלא לצד זרמי שיח אחרים בשמאל.
למטה תוכלו לקרוא עוד ולהצטרף:

אידיאולוגיה היא כמעט תמיד התאהבות בדרכים על חשבון התוצאות

אידיאולוגיה היא כמעט תמיד התאהבות בדרכים ובשיטות על חשבון בחינה של התוצאות בפועל. בפילוסופיה מכנים זאת "צדק פרוצדורלי" – מתוך הפרספקטיווה הזו אנחנו בוחנים את הממשל לפי הדרכים (הפרוצדורות) בהם הוא פועל ולא לפי התוצאות. ולכן חברתיים זועקים שהורדת מיסים פרוגרסיביים והפרטה זה דברים רעים, כחוק מוכלל, מבלי לבחון את התוצאות של קווי מדיניות  אלו ביחס למקרים פרטניים. ולהפך: קפיטליסטים תמיד ייראו את המהלכים הללו כחיוביים, מבלי לבחון את תוצאותיהם. הומניזם מעשי מחייב אותנו לשקלל ולבחון גם את התוצאות, לאורך זמן וברמת המאקרו. למשל, גרף של ארגון המדינות המפותחות [לינק] מלמד כי במדינות הסוציאל דמוקרטיות מס החברות הוא ממוצע מינוס [נמוך מבארה"ב ובישראל]. נכון שקשה להשוות מס חברות כי יש כל מיני סייגים וחישובים מסובכים המשתנים בין המדינות, אבל הטבלה בכל זאת נותנת תחושה כללית כי גובה מס החברות במדינות המודל הנורדי הוא ממוצע ומטה ביחס למדינות המפותחות. על פניו זו מדיניות סופר-קפיטליסטית בתוך מדינות שיש בהן שפע של קווי מדיניות "חברתיים", ושיעור גבוה של התאגדות עובדים. בפועל מכלול המדיניות הזה, שמחד מעודד משקיעים ומאפשר את הגדלת העוגה הכלכלית ומאידך עוסק גם בתיקון כשלי השוק החופשי באמצעות קווי מדיניות אחרים, הוא סיפור הצלחה הומניסטי: המודל הזה  מניב את שיעור האי-שיוויון והעוני מהנמוכים ביותר שידעה האנושות (שיעור נמוך יותר מבמדינות סוציאליסטיות וקומוניסטיות למהדרין, אז מקורבי השלטון ובכיריו נהנו מחיי מנעמים בעוד העם עני), וזאת לצד הצלחה בכל המדדים הכלכליים העיקריים. אם בוחנים את התוצאות ולא את הרטוריקה, הסטייל והמדיניות, הסוציאל-דמוקרטיות הרבה יותר רדיקליות ממדינות קומוניסטיות במאבק באי-שיוויון ובפרט בעוני. כך עושים כלכלה שפועלת למען בני האדם ולא למען קונספציות מקובעות – בוחנים גם את מבחן התוצאה שנשכח מלב אנשים רבים חדודי אידיאולוגיה, בעוד מי שמתיימרים להיות "לא-אידיאולוגיים" אלא רק "מקצועיים" נוטים לשרת את האינטרסים של החזקים. גם משום כך דרוש כל כך ההומניזם המעשי.
הצארפו לקבוצת הומניזם מעשי

דאע"ש מביסים את כל סיפורי-המסגרת האידיאולוגיים למעט ההומניזם

דאע"ש אולי נסוגים בשדה הקרב, אבל הם מהווים מקרה מבחן מרתק לכל הנראטיבים האידיאולוגיים הגדולים של זמננו:
.
מן הסתם הם מגחיכים, שוב, את התיאוריה המרקסיסטית הקלאסית שרואה במאבק מעמדות את הבסיס לקונפליקטים החברתיים. אבל זה קל, מדובר בתיזה שהתערערה כבר מזמן, אפילו בתוך השמאל הקשה.
.
דאע"ש מגחיכים גם את ההסתכלות הפוסט-קולניאלית הרואה את מקור הרוע המרכזי בעולם, שנגדו יש להתאחד, בשאיפה של המערב להשתמש בתחושת עליונותו המוסרית, התרבותית והמדעית, כיביכול, כדי לנצל את המזרח. דאע"ש הם מפלצתיים בצורה כזו שאי אפשר לראות בהם התגלמות של המזרח הקורבני ואף לא כתופעה שולית וזניחה מול הסיפור המרכזי – חטאי המערב.
.
הם מגחיכים את ההסתכלות הפרוגרסיבית הרחבה יותר ששמה את מרכז הכובד של הפעולה הפוליטית הנכונה במסגרת של מאבק למען המוחלשים. בהסתכלות גלובאלית דאע"ש, למרות כמה הישגים מרשימים, הם ללא ספק הצד החלש והם בכל זאת צד מפלצתי שראוי לשרש. אז לא ייתכן שפעולה למען הצד המוחלש\חלש הוא אמת המידה היחידה או המרכזית שמכתיבה מהו המאבק הפוליטי הראוי. זה מגוחך.
.
מול הימין דאע"ש מגחיכים את התיזה של מלחמת הציוויליזציות בין האסלאם למערב או לתרבות היודו-נוצרית. רוב מוחלט של קורבנות דאע"ש אינם מערביים, ולמעשה רוב הקורבנות מוסלמים. גם רוב הנלחמים בדאע"ש (הצבא העיראקי, הכורדים, חיזבאללה) הם ערבים מוסלמים – סונים או שיעים; חילוניים ודתיים. זה מאבק שעיקרו בתוך האסלאם.
.
דאע"ש גם מערערים את התיזה הימנית על הלאומיות, הדת וערכים מסורתיים כיסודות קולקטיוויים הכרחיים לשם יציבות חברתית וסדר חברתי הכרחי – הלאומיות לא עמדה מול דעא"ש היטב, הערכים המסורתיים היו מושרשים ביותר בחברות שבהם דאע"ש סחפו הכי הרבה תומכים והדת – או לפחות וריאציה קיצונית שלה – אף תרמה לכוחו. אפשר לטעון שכל זה נכון רק בעולם הערבי או רק בעולם המוסלמי, אבל זה חלק ניכר מהעולם. גם במערב מי שעמדו מול דאע"ש עשו זאת במידה רבה לא בשם דת מתחרה או בשם הלאומיות, אלא בשם האנושיות מול האכזריות הזוועתית. הכוח המיצב של החברה מול הפנאטים הללו היה שונה.
.
דעא"ש אף ערערו על סיפור המסגרת האידיאולוגי של האנרכיזם או של הקפיטליזם הקיצוני והליברטריאניות, שכן הם הראו כי סדר ספונטני ללא משילות חזקה לא יוביל בהכרח לשיתוף פעולה הגון על בסיס כללי השוק החופשי, אלא שמצב כזה עלול להוביל למשילות אחרת, של קבוצות קצה אידיאולוגיות, פנאטיות ורצחניות המנצלות את הוואקום השלטוני לשם סדר דכאני אף יותר.
.
דאע"ש מערערים במידה פחותה אבל משמעותית גם את יכולת המענה של רעיונות הליברליזם החילוני. הללו שמים דגש על פרוצדורה תקינה, חירות והוגנות ככלי לשגשוג, ולא נותנים דעתם מספיק על חסימת ושירוש קבוצות פנאטיות רצחניות. הליברליזם גם לא יודע להתמודד עם קבוצת הלוויין של התמיכה בדאע"ש – מוסלמים דתיים אדוקים מאוד שאינם תומכי דאע"ש בעצמם, אך הערכים שהם מנחילים לדור המוסלמי הצעיר הופכים את המסרים של דאע"ש לבעלי כוח משיכה רב בקרב צעירים אלו. מול הדתיים הסופר-אדוקים הללו לליברליזם החילוני יש להציע בעיקר גינוי גורף, ביזוי או התעלמות – חסרים לו כלים להבנת דינמיקות של דתות ודיאלוג בין-דתי. הם לא יכולים להסביר או ליישם את ההצלחה הרבה של מדינה לא-ליברלית ולא-חילונית כמו עומאן בחסימת גיוס צעירים לדאע"ש. במובן הזה גם הליברליזם הוא במידה מסויימת מענה חלקי.
.
המרכז הפוליטי, הכיביכול פרגמטי, פועל למעשה בצמוד למוסכמות של הציבור הכי רחב שאליו הוא יכול לפנות או לחילופין מחוייב לאיזשהו איזון בין שמאל ימין. שני ההיבטים הללו של המרכז הפוליטי מגבילים את היכולת שלו להיות גמיש ויצירתי מול תופעה כמו דעא"ש – האם בין להפציץ את הערים בשליטת המדינה האסלמית בסוריה הרבה ללא להפציץ אותן בכלל ראוי להפציץ אותן קצת כפשרה? האם זה הפיתרון האופטימלי? האם מה שרוב רגעי בציבור – שלא מכיר את הסוגיה לעומק – רוצה זה הפיתרון הראוי מול דאע"ש? והרי דאע"ש ניזונים מהזעם על המערב שמסיבה פגיעה לא פרופורציונלית בציבורים מוסלמיים על ידי חילות זרים. ומנגד רגשות נקמה ורצון בהפעלת כוח לא מידתית עשויים להיות הלכי רוח רגעיים רווחים במערב אחרי מתקפות טרור. אך האם זה חכם?
.
וישנו את הרעיון של שלטון מומחים א-פוליטי כיביכול. אנו יודעים  שלשלטון כזה ממילא תיהיה הטייה פוליטית, ומעבר לכך – תיהיה לו הטייה למה שניתן למדוד כהישג בטווח הקצר, אבל עשוי להיות הרה אסון בטווח הרחוק. סוגים שונים של עינויים עשויים אולי לתרום מידע נקודתי אבל לחזק בטווח היותר ארוך את תחושת הזעם שמובילה אנשים מפנאטיות בלב לפנאטיות מעשית. ההטייה לכיוון מה שהוא בר מדידה מובילה לעוד כשלים: לא סתם כיבושי דאע"ש הפתיעו את רוב המומחים הרלוונטיים. הם עברו מתחת לרדאר כזרמי עומק תרבותיים שהיה קשה למצוא להם ביטוי חיצוני מדיד. בעוד ששלטון מומחים יכול לעיתים להועיל יש ביו סכנות וכשלים.
.
לעומת כל אלו, ההומניזם המעשי, שואף ללקט כלי מדיניות שונים שעוזרים לאנושיות (בטווחי זמן ארוכים), מכל אידיאולוגיה או זרם מחשבה וללא קיבעון אידיאולוגי, והוא רואה בכל ביטוי של אנטי-הומניות סכנה. לכן ההומניזם המעשי מותאם ויכול גם יכול להבין להבין בקלות את דאע"ש כאויב ולתפור לו את המענה האופטימלי לפי המודלים השונים שעובדים נגד התופעה הזו בפועל, ברחבי העולם: לקחת את הכלים היעילים של עומאן לצד כלים ממדינות אחרות וזרמי מחשבה אחרים.

מה עושים כאחד משלנו סורח?

מישהו מהצד הפוליטי שלנו אמר\עשה משהו שאנו מאמינים כי הוא פסול מוסרית. מה ראוי ונכון לעשות? זה דיון חשוב שחוזר על עצמו שוב ושוב.
.
זו ההצעה שלי, כפתיח לדיון על הסוגיה – להפעיל שכל ולב ישר:
.
1. לא צריך להתנצל ולהתבטל בשם הפרט החוטא – כלומר על משהו שלא עשינו אישית – צריך לומר בפירוש שהמעשה\התבטאות פסולים מיסודם ולא ראויים (ולטעמי רצוי בלי לומר באותה נשימה שהמחנה השני יותר חרא – גם אם זה נכון, יש לזה מקום אחר). ביקורת עצמית כזו איננה התפרסות בפני הימין, זה החובה שלנו לאמות המידה המוסריות שהצבנו, אם אנו לוקחים אותן ברצינות.
.
2. פרופורציות בניתוב האנרגיה: לבטא את הביקורת הפנים-מחנאית שלנו בקול צלול פעם או פעמיים; לא לשקוע בזה וכך ולסטות מהמאבק העיקרי. מה שמוביל לסעיף הבא:
.
3. לא לרדת על אנשים שמביעים ביקורת בתוך המחנה או על אלו שבחרו לא להתייחס לסוגיה. כל אחד בדרכו. ויכוחי המשנה הללו רק יוצרים לופים אינסופיים, רגשות מרים, פירור המחנה וסטייה מהמאבק העיקרי.
.
4. לא לענות לטרולים מימין שמנסים להקניט שהביקורת העצמית שלנו לא מספיק חזקה או רחבה – כלום לא יספק אותם. רובם לא מחפשים לקדם שיח פוליטי מכבד והוגן, אלא לעשות עלינו מניפולציה ולנתב את האנרגיה שלנו הרחק מהמאבקים שלנו. כמובן שרובם לא ייבטא ביקורת עצמית על המחנה שלהם בהתאמה.
.
5. לא להתעסק יותר מדי עם מבקרי-המבקרים, אלו שבאים לרוב מהשמאל הישן וזועמים על כל ביקורת פנימית או חושבים שאי אפשר לנצח ללא יישור קו. יש להסביר להם פעם אחת ובאופן מכבד, שמחנה שלא מבקר עצמו, ושחבריו נדרשים לנאמנות טוטאלית לכל מה שעושה אחד משלהם, יכול בהחלט לכנות עצמו כת או מחנה ימין-רדיקלי. זהו לא מחנה שמאל. ממילא, גם ברמה התועלתנית, מחנה כזה לא יצליח לשכנע איש, מעבר לקבוצה קטנה ומסוגרת, שהוא נושא את ערכיו ברצינות.

האחריות של אידיאולוגיות לפוטנציאל הקצנתן והוולגריזציה שלהן

כל אידיאולוגיה תעבור, במידה כלשהי, וולגריזציה – תמיד יהיו מי שיהפכו אותה לפשטנית, מוקצנת או קריקטורית יותר, עד כדי שימוש במעשי זוועה ואלימות. כיום אנו כבר אמורים לדעת שהוולגריזציה של אידיאולוגיות איננה טעות, סטייה או תאונה, היא כמעט הכרח סוציולוגי לאור תהליכי הפישוט וההקצנה שאידיאולוגיות עוברות בתקשורת ההמונים, בדינמיקות של הנעה לפעולה וקיטוב פוליטי או בתהליכי מיסוד ובירוקרטיזציה. האם זה אומר שהסוציאליסטים צריכים לקחת אחריות על סטאלין, הלאומנים על היטלר והליברטריאנים על הלל גרשוני? לא במובן של אשמה ישירה, אבל בהחלט אידיאולוגיה שקל יחסית לעשות לה וולגריזציה שתוביל לזוועות אמורה לקבל אצלנו נקודה שלילית ולבוא עם נורת אזהרה דולקת. לכן חשוב לציין כי ישנן אידיאולגיות שפשוט מועדות יותר לטוטליטריות או אכזריות מאחרות, וגם זה צריך להיות שיקול עבורנו.
.
מה מחזק את פוטנציאל הוולגריזציה של אידיאולוגיות? ראשית אלו אידיאולוגיות שמתמקדות במבחן התוצאה האוטופי ופחות בדרך – בפרוצדורה – להגיע לשם. אלו אידיאולוגיות שאין בהם מנגנון פנימי מפורש של סבלנות ואמפתיה גם ברמת הדרך (הפרצדורה של ניהול אי-ההסכמות), ומאידך יש להן חזון אוטופי יוקד ומדוקדק שכל סטייה ממנו עשויה להוביל את התומכים האדוקים לשימוש בכוח. ויש את המצב ההופכי – עיסוק בפרוצדורה ועיוורון למבחן התוצאה: רוב הזרמים הליברלים כה עסוקים בפרצדורה הוגנת במצב אידיאלי של נקודות פתיחה שוות, שהוולגריזציה שלהם זה חוסר אכפתיות ממבחן התוצאה בפועל – התעלמות מנקודות הפתיחה הממשיות והמאוד לא-שיוויוניות של אנשים – שלכן לא זוכים לשיוויון הזדמניות בחיים (לפחות היכן שאין מדיניות חברתית, לצד זו הליברלית, שמנסה לאזן ולתקן את השלכות אי-השיוויון, כמו בסקנדינוויות). זו עוד סיבה לתמוך בהומניזם המעשי – הקושי היחסי לעשות לאידיאולוגיה הזו וולגריזציה לכיוון כלשהו.