זכויות אדם שלא מתעלמות מאתגרי האנשים בקו האש

החדשות מטמרה כל כך מזעזעות עד שזה גורם לי להרהר בתפקיד האירוני-טראגי של המשטרה, במקרה הזה, כקטליזטור של הרג, ולא כגוף שמונע או מפחית הרג. אבל האם זו ביקורת הוגנת? תקריות שמביאות להרג של בלתי מעורבים מעלות שאלות ביחס לצורת הביקורת שלנו, בקהילת זכויות האדם. סוג אחד של ביקורת על המשטרה הוא של "אצבע קלה על ההדק". למעט מספר יוצאים מן הכלל, זה לרוב, לטעמי, לא הכיוון הנכון. אני ממש לא יודע האם במקרה הספציפי בטמרה נכון לדבר על ירי פזיזי ובלתי סביר, אבל זה מזמין גם דיון עקרוני יותר על עומק הביקורת:

.
כמי שפעיל מעל לעשור בתחום זכויות האדם ניתן לכנות את גישת זכויות האדם שסיגלתי לעצמי כ"לא מתעלמים מהאדם בשוחה" – כלומר, אם אני מבקר חיילים או שוטרים בסיטואציות קשות המובילות להרג בלתי מעורבים, עלי להיות מוכן להיכנס לנעליהם ולנהוג אחרת. האם הייתי רוצה שאני או הקרובים לי ניהיה תחת אש, בסיטואציה דומה, ונפעל בצורה שונה, מרוסנת יותר, לעומת אנשי כוחות הביטחון שאני מבקר על אצבע קלה על ההדק? יש מקרים שבהם התשובה חיובית, אבל ברוב המקרים הספקות עולות. במקרה של ההרג בטמרה, לפחות לפי הדיווחים בתקשורת, המדובר היה באש מאסיבית שנורתה כלפי השוטרים בטרם פתחו הם באש. מנגד ישנה עדותו של ד"ר מוחמד ערמוש שנכח במקום ונפצע ומתאר זאת אחרת. אם אכן התיאור הזה של המשטרה מדוייק, זו תופת שקשה להגיב בה בדייקנות. הלוואי – אם כי אני בספק – שהגרסאות השונות ייחקרו ביסודיות, אבל סביר שניוותר עם ערפל מסויים לגבי השתלשלות העניינים המדוייקת.

.
ומכאן צריך לעבור לסוג השני של הביקורת – ביקורת על תנאי המערכה והמשאבים שמושקעים בה. כך למשל, במקרה הטראגי בטמרה, נכון לשאול: האם בהקשר של מארב מתוכנן לאור מידע מוקדם על צפי לירי לעבר בית מסויים, ההיערכות הנכונה היא של שני שוטרים? האם כוח אדם נרחב יותר, בפרישה נרחבת יותר, עם צלפים ואמצעים שונים, היו אולי מאפשרים ניטרול מהיר יותר של היורים ולפיכך היו אולי נצלים חייו של אחמד חיג'אזי, שנורה למוות לשווא. ייתכן מאוד שאת הטרגדיה הזו ניתן היה למנוע, ואת זה חובה לחקור. השקעה נמוכה באמצעי שיטור היא פוטנציאל לשפיכת דמים מעבר להיותה זלזול ואולי אף תולדה של גזענות.
.

אבל ביקורת לא מכוונת היטב על המשטרה, כזו שממהרת לכוון ביקורת על התנהלות הכוחות בקו האש ברגע נתון גם בסיטואציות בהן די ברור שהמבקרים לא היו מוכנים להכנס לנעליהם של אנשי כוחות הביטחון, צפויה להישמע לא משכנעת, מקוממת, ולהסיט את האש מהביקורת על עיצוב המערכה והשימוש באמצעים. קו זה רק צפוי לשמר את הפרקטיקות של שיטור (ובמקרים אחרים חיילות) שמביאים להרג נרחב של חפים מפשע, ובפרט פלסטינים בישראל, בגדה ובעזה.

איך ויתר השמאל על תותח תעמולתי רב עוצמה – ההישגים מול הקורונה

בעולם הדמוקרטי כמעט כל המדינות הנוטות לשמאל הכלכלי ההומניסטי עברו את הקורונה טוב יחסית עד טוב מאוד*. מנגד המדינות הנוטות לימין הכלכלי במגמה מעורבת, עם הרבה מאוד נפילות בהתמודדות עם הנגיף. אם, כפי שהגיוני לעשות, מורידים מהפרק מדינות לא-דמוקרטיות שיכולות להפעיל כלים אכזריים אז ההישג של מדינות הנוטות לשמאל הכלכלי בולט ומרשים במובהק. זה נתון כל כך חזק וכל כך רלוונטי לתקופה הזו ולחיים של כלל הציבור. למעשה המסר רלוונטי לא רק לקורונה – הוא מראה יכולת של השיטה החברתית-כלכלית הזו לעמוד במשברים וטלטלות. מכאן אפשר היה לחשוב שזה מסר שהשמאל הישראלי יהדהד חזק . אבל, אלא אם כן פספסתי, השמאל הישראלי – על 2.5 מפלגותיו ופעיליו – בקושי מזכיר זאת (ראיתי אזכור אגבי בסרטון – טוב לשם שינוי – של מרצ וזהו). שמאלנים, ניצול הזדמנות פז – תכירו.

—-


—* שוודיה בחרה במודע מסלול מסוכן, היא החריג וזה לא קשור לכלכלה; מדינות קומוניסטיות אינן שמאל כלכלי הומניסטי ובוודאי שאינן דמוקרטיות אז הן לא בקטגוריה. חוץ מזה אם מסתכלים על המדינות הנורדיות, על איסלנד, על ניו זילנד, מאוריצ'יוס וכו' אז מצבן טוב עד טוב מאוד יחסית לעולם הדמוקרטי. אפילו מדינת השמאל הכלכלי הכושלת ביותר במאבק בקורונה – צ'ילה – בכל זאת מדורגת במקום ה-31 במיתות פר-מיליון אזרחים, מקום טוב יותר מבארה"ב ובשוויץ. קוסטה ריקה, עוד מדינה סוציאל-דמוקרטית שלא הראתה ביצועים מרשימים במיוחד בכל זאת מדורגת במקום ה-55 במיתות למיליון אזרחים (מקום אחד טוב יותר מבישראל שהיא מדינת אי דה-פאקטו). זה סיפור הצלחה

נתניהו יוצר הזדמנויות לשמאל אך השמאל לא רואה זאת

ייתכן ונתניהו יוצר כעת כמה וכמה אפשרויות לטובת השמאל וזה חומק לנו מהראדר כי אנחנו רגילים כל כך לראות בו רק איום ומכשלה. אבל שלטון נתניהו העכשווי הוא גם הזדמנות לשמאל, אפילו לשמאל הרדיקלי, כן כן. ראשית אומר שאין ויכוח כי נתניהו הוא מנהיג מושחת, משחית ומעורר שיח שנאה, הסתה ופירוד, ושנזקו רב לחברה הישראלית. ובכל זאת, בפרט לאור החלופה הריאלית שניצבת מולו (בנט, במידה פחותה יעלון) כדי לעמוד על יתרונותיו מנקודת מבט שמאלית. אז בעבר אפשר היה למנות את היותו, יחסית, פחות הרפתקן צבאית, אבל יש לו כעת עוד כמה יתרונות חדשים: בתקופה האחרונה הוא מזעזע את הלוחות הטאקטוניים הבסיסיים ביותר של המיסגור הימני ותפיסת העולם הימנית ומאפשר פתח לתנופה של תפיסת העולם של השמאל. הנה כמה דוגמאות:-1. ההסכמים המדיניים שמוביל נתניהו משווקים על ידי הימין כ"שלום תמורת שלום" מעל לראש של הפלסטינים וכהוכחה שאין כל צורך לוותר על משטר הדיכוי בשטחים, אבל כשיישקע האבק נבין שלראשונה מאז קמה הציונות ההתיישבותית מתערערת התפישה של ישראל כגורם נרדף בלב מזרח תיכון עויין; מתערערת התפיסה של הסכסוך כסכסוך קמאי עם העולם הערבי הנובע, כיביכול, מטבעם של הערבים, ונוצר פתח לרעיון שהיחס שלנו לעמים ערבים עשוי להשפיע על מידת התוקפנות שלהם נגדנו.-2. הברית של נתניהו עם רע"מ, ככל שתהדק ותצא מהארון, תערער לראשונה את הטאבו על שת"פ של מפלגת שלטון עם מפלגה ערבית – לא כל שכן כשמדובר במפלגת שלטון ימנית שסנטה באופוזיציה על עצם העלאת האפשרות לשותפות טאקטית עם מפלגות ערביות. נכון, נתניהו ינסה לעשות אבחנה בין ערבים "טובים" ו"רעים", אבל זה יהיה חלש יותר מהסכר התודעתי שנפרץ: והרי למול הטיעון שרע"מ, בניגוד ל"רעים", מתמקדים בדאגה לפלסטינים (סליחה: ערבים) אזרחי ישראל אפשר יהיה להציב חזון מפורט מהאופוזיציה לשיפור שלל תחומי חיים מוזנחים בקרב החברה הערבית ונראה מה יש לו כעת לומר; ולמול הטענה בדבר הקיצוניות של מפלגות ערביות אחרות אפשר יהיה להציב את החזון האזרחי של חד"ש ולציין כי גם רע"מ תומכת בסך הכל בפתרון שתי המדינות ממש כמו חד"ש. לבסוף אפשר יהיה אולי לשכנע את רע"מ לתמוך באופוזיציה אם זה יהיה הפתח שלה להפוך לקואליציה. הסכר נפרץ ומכאן אפשרויות רבות נפתחו.-3. בתחום החברתי כלכלי היה נתניהו לחיץ ביותר ובפרט בעת הקורונה; הוא שדרג שוב ושוב את תוכניות הסיוע השונות (הגם שהן עדיין רחוקות מלהיות מיטביות), והראה מספר חולשות חשובות: א. אפשר ללחוץ עליו בצורה אפקטיבית על מנת להוביל למדיניות חברתית יותר, ב. החזון הימני של "אחריות תקציבית" כדוגמה מקובעת של קיצוצים והימנעות מהרחבה תקציבית בכל מחיר (כי אחרת תבוא שואה כלכלית) התערערה. נכון שזה קרה בהקשר גלובאלי של משבר קשה, אבל בכל זאת אנו מדברים פה על קפיצה חזקה במיוחד בהרחבה התקציבית בישראל, הבולטת גם ביחס למקום ממנו התחלנו. זה לא שחלילה ראוי כי השמאל יאמץ אידיאל של קלות דעת ביחס להגדלת יחס החוב-תוצר, אבל כן חשוב שהשמאל ידחוף לגישה קצת פחות מקובעת ביחס לענייני התקציב כך שגירעון קל לשם השקעה חברתית ראויה יתפס כדבר לגיטימי ואף ראוי ולא כ"חוסר אחריות" וקו אדום. נתניהו מסייע כעת להכשיר את העמדה הזו.-4. נתניהו חלש בהרבה לעומת בנט ככל שזה נוגע למאמץ המסוכן ביותר של הימין: החלשת שומרי הסף וערעור עצמאות מערכת המשפט ונפרדותה מהממשלה. בעוד שנתניהו שואף בהחלט לערער את המערכות החשובות הללו, הוא נתפס כבעל אינטרס אישי וכמי שמערב שיקולים לא עניינים במהלכים כאלו. למעשה אפילו בקרב הימין הבעייתי של ימינו יהיו מי שיסתייגו ממהלכים מרחיקי לכת מצדו בכיוונים הללו. גם לבג"צ תיהיה גושפנקה הרבה יותר חזקה לחסום מהלכים כאלו במקרה של נתניהו. בנט, לעומת זאת, יתפס כשחקן שבא למהלכים הללו ממקום "נקי", מתוך תפיסת עולם עקרונית ולא פרסונלית (כשגם מתנגדי התפיסה הזו – כמוני – ייאלצו להודות בכך שהיא לא מבוצעת לשם האינטרס האישי שלו). למעשה, אם נסקור את העבר הקרוב של שלטון נתניהו, מי שעשתה הכי הרבה נזקים בתחום של ערעור מערכת המשפט לא באה מהליכוד, הייתה זו יד ימינו של בנט, שקד, שהפכה את הוועדה לבחירת שופטים לצעצוע של הקואליציה, תוך דחיקת האופוזיציה משם. המשמעות הרת הגורל היא שהמערכת האמורה להיות איזון ובלם לשלטון ממונת על ידי השלטון. החתול שומר על השמנת. כשנתניהו החשוד והנאשם בפלילים נמצא בשלטון הלגיטימציה לשחיקת מערכת המשפט ושאר שומרי הסף קטנה בהרבה.-נתניהו הוא אסטרטג ברמה עולמית (הגם שהוא לא חף מטעויות קשות) ואיש חכם מאוד, ולאור תפיסת עולמו זה במובן מסויים החיסרון שלו לעומת בנט השטחי ובעל מסגרת ההסתכלות הצרה. עם זאת נתניהו מקוצץ כנפיים ולאור ההליך הפלילי נגדו הוא מפעיל את יכולותיו האסטרטגיות לטובת עצמו ולא לטובת הימין, ופה יש פתח להזדמנויות. אז כן, על כל בעיותיו של ביבי, הפאזה האחרונה של שלטונו מזמנת כמה וכמה הזדמנויות לשמאל לבלימת מהלכים רעים ולקידום מהלכים חיוביים מנקודת מבט שמאלני. היידה שרה.

האם יכולה הסוציאל דמוקרטיה לשגשג מחוץ לסקנדינביה?

חשוב להראות את כוחו של המודל הכלכלי-חברתי הסוציאל דמוקרטי מחוץ להקשר הצפון-אירופאי. והרי אחת מהטענות החזקות נגד קידום המודל הסוציאל-דמוקרטי כאידיאל כלכלי-חברתי ראוי היא שמודל זה מתאים בעיקר למדינות הנורדיות ורק שם הוא הוכיח את עצמו, ואף ייתכן כי המדינות הללו היו משגשגות גם בלעדיו. במילים אחרות: ייתכן שהמדינות הנורדיות משגשגות למרות המודל הסוציאל-דמוקרטי המכביד ולא בזכותו; אולי כי ההון האנושי בהן חזק ומבטיח. טיעון זה מתיישב על הבעייה הידועה של הפער בין מיתאם לסיבתיות – אכן, אי אפשר לשייך את הטוב שבסקנדינביות למודל הסוציאל-דמוקרטי שחל בהן רק כבמקרה המדינות הללו גם משגשגות וגם סוציאל-דמוקרטיות.


לכן כשמדברים בשבחו של המודל הסוציאל-דמוקרטי חשוב לבחון איך החלתו במדינה מסויימת השפיעה עליה לאורך ציר הזמן; ורצוי לבחון זאת גם מחוץ להקשר של צפון אירופה. אין הרבה מקרים של סוציאל-דמוקרטיה מחוץ לצפון אירופה ובפרט מחוץ למערב, אבל חוקרים מציינים את מדינת קרלה בהודו, מאוריצ'יוס, צ'ילה וקוסטה-ריקה ככאלו שניתן לשייך למודל. הן כולן מדינות משגשגות ביחס למדינות סביבן. דוח מחקרי אחר, של קרן פרידריך אברט, מתייחס באופן מצומצם יותר למאוריצ'יוס וקוסטה ריקה כמדינות סוציאל-דמוקרטיות בעולם המתפתח.


קוסטה-ריקה מספקת מקרה בוחן מעניין במיוחד. ב-2018, בטור בגארדיאן, הילל הכלכלן הנודע, ג'וזף שטיגליץ, את כלכלת קוסטה ריקה ככזו שמבטאת, נאורות, הכללת כמה שיותר אזרחים בפירות השוק, וצמיחה – למשל באמצעות שוק של קואופרטיבים ומיזמים חברתיים המעסיק באופן זה או אחר כחמישית מהאוכלוסייה. ואכן, מאז הקמת המפלגה הסוציאל-דמוקרטית במדינה בשנות ה-50 של המאה הקודמת עלתה במדינה אג'נדה של חיזוק מעורבות הממשלה בכלכלה, וכן התפתחו בה מערכות רווחה, רפואה ציבורית וחינוך עניפות. מאז סיום מלחמת האזרחים בה ב-1948 קוסטה ריקה נמצאת על מסלול היסטורי של התפתחות ושגשוג ביחס למדינות סביבה ובמדדים מסויימים אף ביחס למדינה מפותחת ממנה בהרבה – ארה"ב. בפרט, בעוד שהתמ"ג של קוסטה ריקה בשנות ה-40 היה דומה לזה של המדינות סביבה, מאז החלת המודל הוא החל עולה עליהן בהתמדה לצד שמירה טובה יותר על זכויות עובדים ויעדי רווחה (ר' עמ' 32 בדוח של קרן פרידריך אברט).

זה לא רק תהליך היסטורי, בעשור האחרון לצד עלייה משמעותית בהוצאה על רווחה כאחוז מהתוצר קוסטה-ריקה מתבלטת כאחת מהמדינות עם תנאי החיים הטובים ביותר במרכז אמריקה, המדינה עם חופש העיתונות הכי גבוה באמריקה הלטינית, וכן המדינה עם תוחלת החיים השנייה הכי גבוהה בשני חלקיה של יבשת אמריקה (שנייה רק לקנדה, עולה על ארה"ב). אי-השיוויון בה נמוך ביחס לאמריקה הלטינית, כלכלתה יציבה וצומחת תדיר, הפוליטיקה שלה יציבה יחסית לאזור, ולמרות עלייה חדה באלימות בעשור האחרון קוסטה ריקה היא עדיין מהמדינות הכי פחות אלימות באמריקה הלטינית. בעת שחוסר ביטחון תזונתי מהווה בעייה חמורה באמריקה הלטינית, קוסטה ריקה, שעדיין סובלת מהתופעה, הצליחה לעמוד בסטדנרטים שהציב האו"ם והורידה את שיעור הסובלים מהתופעה לפחות מ-5%, לפי דוח מ-2015; קוסטה-ריקה מדורגת רביעית במצב הביטחון התזונתי שלה ביחס לכלל מדינות דרום ומרכז אמריקה (חולקת את אותו דירוג עם ברזיל). לקינוח קוסטה ריקה מדורגת ראשונה במדד האושר של אזרחיה.


אז כשמאיימים עלינו עם המקרה של ונצואלה, ככזה שמדגים, כביכול, איך נראית פוליטיקה של שמאל כלכלי, ראוי להביא דווקא את המקרה של קוסטה-ריקה כמייצגת נאמנה יותר של מודל שמאל כלכלי הומניסטי, שחורג מהדוגמה המארקסיסטית הישנה והרעה, אבל גם מהאידיאל הניאו-ליברלי הימני של מדינה קטנה עם הוצאות קטנות. כהוא מיושם במדינות כה שונות אחת מהשנייה מחוץ להקשר האירופאי המודל הזה עדיין מראה פוטנציאל לשגשוג וצמיחה היכן שהוא רק מיושם. אז יש פה עניין של (חוסר) רצון, לא של (היעדר) יכולת, לייצר כלכלה צודקת ומשגשגת יותר. 

התקופה של שלטון הערצת הכוח

יותר ויותר ברור לי שסביר כי ישראל הולכת לתקופה ארוכה של שלטון הערצת הכוח. אני בכוונה משתמש במושג "שלטון הערצת הכוח" ולא במושג "ימין" כי זה הרבה יותר מימין, זו הערצה עיוורת לעוצמה מעבר לכל עיקרון אחר. במילים אחרות: בישראל נחצה להערכתי הקו המתעתע והמסוכן שבין התפיסה כי רק החזק שורד (שמאפיינת חברות רבות במצב קונפליקט דמים מתמשך) להערצה של הכוח כשלעצמו. עוד יותר מכך, הכוח נתפס פה ככוחנות ואף דיכוי. הרי לא רבים בישראל רואים באנגלה מרקל מנהיגה חזקה המזוהה עם עוצמה למרות שהיא הביאה את גרמניה להיות המדינה החזקה באירופה ושחקן גיאו-פוליטי חשוב בעת שאירופה בנסיגה. העוצמה של מרקל פשוט איננה כוחנית ודכאנית ולכן לא נחזית כעוצמה כלל. מי היה מאמין שגרמניה תייצר לנו מודל של עוצמה שאיננה כרוכה בדיכוי.
.
העת האחרונה גם מספקת שפע של ראיות כי ניתן להיות כוחני ומדכא ולא לשלם מחיר, לפחות לא בטווח הנראה לעין – להפך, אפשר לקיים משטר דיכוי, כזה או אחר, ולחיות טוב במעלה אדומים, באבו-דאבי, בבייג'ין או במוסקבה. הנראטיב של רשע ורע לו פשוט לא משכנע, אולי להפך: התחושה היא שהחזק משגשג. אבל חמור מכך, הדימוי של העוצמה מתגבר גם על שגשוג או הצלחה ממשיים – הכישלון הקולוסאלי של נתניהו בהתמודדות עם משבר הקורונה פוגע בו לפי הסקרים פגיעה אלקטוראלית מתונה והמנדטים עוברים לבנט שייתכן מאוד כי יקים שוב קואליצייה בראשות השליט הבלתי מעורער.
.
אם כן, ככל הנראה אנו הולכים תקופה ארוכה בה מי שיישלטו בישראל הם מי שמשדרים עוצמה הכרוכה בכוחנות ודיכוי האחר. למי שמתקומם נגד דברים כאלו דרושה עבודה רוחנית אינטנסיבית מאוד כדי לא להישחק ולהכנס לדכאון או אדישות. ישנו צורך לחזק את האיכות שניתן לכנות כמאבק בלי ציפיות לניצחון; מאבק שנובע מהיות המאבק הדבר הנכון לעשותו. ברמת הפרויקט הפרטני אפשר וחשוב להציג "תיאוריה של שינוי", כלומר סכמה שמשרטטת יעדים שסביר כי ניתן להשיגם, אבל כעמדה כללית זהו מאבק מעמדה דתית כמעט – כי זה הדבר הנכון; כי חדוות הכוח לשם כוח, ותפיסת הכוח ככוחנות זו תשלובת אפלה, רעילה ומסוכנת.
.
האשימו את השמאלנים שם שכחו מה זה להיות יהודים; הישראלים שכחו כי "לא לעולם חוסן", וזה הצל המרכזי על הפוליטיקה שלנו. סביר שרק ההיסטוריה יכולה לשנות את המהלך הזה.

מה יכול חקר הפעולה קולקטיווית לתרום למאבק בקורונה

המאבק במגיפת הקורונה דורש, בין היתר, שאנשים רבים, המונים, יתנהגו בצורות שונות מאוד מאיך שהם נוהגים בעת שגרה – ובפרט מדיניות של ריחוק פיזי\חברתי. התחום בסוציולוגיה של חקר ההנעה לפעולה קולקטיווית מציע כלים טובים לנתח ואף לחזות איך ניתן להניע אנשים רבים לפעול בצורות מסויימות בהקשרים שונים ובהתייחס למסרים (מיסגורים) שונים. כמי שחוקר בתחום זה חשבתי שנכון לפרוש פה כמה עקרונות שיכולים לסייע טוב יותר להניע את הציבור לפעול בצורה הרצויה לשם מאבק בהתפשטות המגיפה ולהראות כיצד הדרך לשם שזורה בקידום צדק חברתי ומאבק בגזענות.
ראשית יש לציין כי המצב הנוכחי  מאתגר את התחום של חקר הפעולה הקולקטיווית שלרוב עוסק בפעולה קולקטיווית קלאסית – המונים המתגודדים יחד במרחב ציבורי לפעולה כמו הפגנה – ולא בפעולה קולקטיווית-פרטנית – פרטים הפועלים כל אחד כשלעצמו בצורה מסויימת לנוכח תכתיב ציבורי משותף כך שנוצרת פעולה קולקטיווית. אך למרות פערים בין שתי צורות הפעולה, יש גם דמיון ביניהן ולפיכך ניתן להשליך – בזהירות המתחייבת – מצורה אחת של פעולה קולקטיווית לשנייה.
בפשטנות יתירה המתכון המוצלח ביותר להניע אנשים לפעולה קולקטיווית מכיל מרכיבים עקרוניים כאלו: 1. פחד ממוקד מסכנה\איום קרב הדורש פעולה. 2. סימון אויב למאבק ומינוף הזעם נגדו. 3. שרטוט דרכים לפתרון הבעייה – דרכי פעולה ברורות הנתפשות כישימות+סימון תקווה במקרה של פעולה לפי הכללים (תיאוריה של שינוי), כשהאופק החיובי צריך להיות בטווח הנראה לעין. 4. הן האיום והזעם והן הפתרונות המוצעים צריכים להיות מקושרים לחיי היומיום ולתרבות של קהילות היעד שאותן מבקשים להניע לפעולה. כעת נפרוט את המרכיבים:
פחד ממוקד מאיום: הפחד הוא לכאורה אלמנט ברור בהקשר של מגיפת הקורונה אבל יש טעם להתעכב עליו. ראשית אציין שפחות מדי פחד מהמגיפה עשוי לפגוע בהנעה לפעולה (למשל התבטאות של מנהיגים כי הקורונה דומה לשפעת רגילה), אבל גם יותר מדי פחד, בפרט בהיעדר אופק לתקווה, יכול להוביל לייאוש ופטאליזם (בבחינת מה שיהיה) וכך לעודד אדישות והתעלמות מהכללים. שנית, הפחד שמניע אותנו לפעולה צריך להיות ממוקד אבל הוא איננו כזה בהקשר של המגיפה. למעשה יש פה כמה וכמה פחדים סותרים, ובפרט הפחד ממצוקה כלכלית ומבידוד חברתי עשויים להתעלות על הפחד הבריאותי ולהביא אנשים לפעול שלא לפי הכללים. מדיניות חברתית המעניקה רשת ביטחון סוציאלי יכולה לנטרל במידה רבה את החשש הכלכלי ומדיניות מושכלת של מתן אפשרות למפגשים חברתיים מצומצמים עשויה למתן במקצת את החשש מבידוד חברתי וכך להותיר את הפחד ממוקד בעניין הבריאותי. זה כשלעצמו יכול לתרום להנעה טובה יותר לפעולה לפי הכללים שהותוו למאבק בקורונה.
שרטוט אויב: כדי להניע לפעולה קולקטיווית בצורה טובה רצוי שיסומן/נו אויב/ים. כן, זה קצת פשיסטי בעיני, אבל לצערי זה נמצא כגורם שהוא חלק משמעותי ממה שמניע בני אדם לפעולה בצורה יעילה. יתירה מכך, האויב צריך להיות פרסונלי ולא מופשט – הזעם על וירוס לא יניע לפעולה טוב כמו הזעם על ההוא שנתפס מפר בידוד או על פוליטיקאי שהקל ראש במגיפה או במאמצים להיאבק בה. סימון אויבים כאלו מקל על הנעה לפעולה, אם כי ניתן לשער שהוא רלוונטי יותר לפעולה קולקטיווית במובנה הקלאסי כפעולה של המונים יחד במרחב הציבורי ופחות רלוונטי לפעולה קולקטיווית-פרטנית המתבססת על אחריות וחשש יותר מאשר על שלהוב יצרים. בכל זאת זעם וכעס על מפירי כללי הבטיחות יכולים לייצר מערכת של טבואים חברתיים אד-הוק שיבצעו מעין רגולציה חברתית של הכללים. פה עולה השאלה האם סימון כזה של אויבים נכון מוסרית? בגדול נשאיר את השאלה הזו פתוחה. לטעמי לכל הפחות ככל שזה נוגע למנהיגים שאחראים למחדלים או מתכחשים לגודל הסכנה (ע"ע האמירה של טראמפ כי הקורונה מקבילה לשפעת) ראוי לסמנם כאויבי המאבק במגיפה ולהוקיעם. מנגד הסכנה בכך היא פוליטיזציה של מאבק קונצנזואלי, וגם זאת יש לקחת בחשבון.
בנוסף גלומה פה  הסכנה של שרטוט אויב קולקטיבי באופן גזעני ומכליל (החרדים, הערבים) דבר שיכול רק להזיק למאבק במגיפה. שיח ציבורי רווי הכללות וגזענות כלפי קבוצות מיעוט שמוצגות כמי שבאופן כוללני מזלזלות כיביכול בהוראות הבטיחות עלול לעורר אנטגוניזם, ולצבוע את הוראות הבטיחות בצבעים שליליים תחת המיסגור של ממשל אטום שמנסה לכפות עצמו על הקהילה להבדיל מכללי זהירות החשובים לכל קהילה ולכל אדם. בקצרה, מעבר להיותה רעה ופסולה כשלעצמה, הגזענות יכולה לפגוע במאבק במגיפה משום שמצב בו קבוצות שוליים רואות בהוראות הבטיחות כפייה ממסדית ורדיפה ומפתחות תגובה לעומתית, ולו בשוליים, זו התפתחות שתקשה על מאמצי צמצום התפשטות הנגיף. במובן הזה גם אכיפת כללי הבטיחות – בין אם ברמה החברתית או ממש אכיפה משטרתית – כדאי שתיקח בחשבון רגישויות של קהילות שונות כדי לא להפוך את האכיפה מכזו שמובנת כנובעת מדאגה לשלום הציבור על כלל קהילותיו לכזו שנתפסת כחלק ממאבק של הרוב במיעוט או של השלטון במתנגדיו.
קישור האיום והפתרונות לחיי היומיום ולתרבות של קהלי היעד: לכאורה אין פה בעייה – החשש מחולי ומוות אינו זר לאף תרבות או קהילה. עם זאת, חיזוק האלמנטים הללו יכול להועיל. למשל המסרים לקהל החרדי המהדהדים עקרונות יהודיים כמו "ושמרתם על נפשותיכם" הוא נכון ומועיל. לכל קהילה יש לפנות ולהסביר מתוך עולם המושגים שלה ובשפתה, ובפרט למיעוטים אתניים ולאומיים.
דרכי פעולה ברורות בדרך לפיתרון, הנתפשות גם כישימות: מן הסתם דרכי הפעולה שמוכתבות לציבור צריכות להיות ברורות ומובנות לו; אבל הן גם צריכות להיתפש כישימות. ופה שוב חוזרים להיבט של הצדק החברתי, אם כללי ההסתגרות בבתים נתפשת כאיום על עצם היכולת להתפרנס אנשים עשויים לראות בהן כללים דראקוניים הזויים שהציבור לא יכול לעמוד בהן וזה אף יכול להביא לפיתוח גישה אנטגוניסטית כלפי ההנחיות עד כדי זלזול בהן. באופן קונקרטי יותר קשיי הפרנסה עשויים להביא אנשים לבחור לעבוד גם בצורה לא חוקית (בעת סגר מלא) או לפתוח עסקים שאמורים להיות סגורים ולהתעלם מהקנסות. אם אנשים חוששים לפרנסתם הם למעשה פחות פתוחים להתמקד בסוגיה הבריאותית והם פרי בשל יותר למיסגורי-נגד – כל אותן תיאוריות (מופרכות) הרואות בחשש מהקורונה היסטריה מוגזמת המובילה להגבלות מיותרות או מוגזמות.

תקווה ואופק: אם אין תקווה אז בשביל מה בכלל לפעול? הפחד כשלעצמו לא יניע לפעולה. דרוש אופק קונקרטי של תקווה מוחשית – הבלטת מודלים מוצלחים למאבק במגיפה מרחבי העולם, הסבר התוכנית לעתיד לבוא – באילו תנאים ומתי בערך צפויה הקלה במגבלות; מדוע כל זה חשוב וכו'. ככל הניתן צריך לשרטט מתווה מפורט על לו"ז או לפחות אבני דרך שבהגיענו אליהן ניתן להתחיל לשוב לשגרה. כשברור לאנשים לאן צועדים יותר קל ונכון להם לצעוד. אפשר אף לתאר את ההתאוששות כאופק חיובי ומשמח שמפיח גם קצת תקווה ומעודד. זה חשוב גם כן. ייאוש ודיכאון הם אויבי הפעולה הקולקטיווית מעבר לנזקיהם לפרט הסובל. גם פה משתלב עניין הצדק החברתי – לאנשים קל יותר לדמיין אופק חיובי כשהם חשים שהם לא יגיעו לישועה הבריאותית בקצה המנהרה כשהם במצב של קטסטרופה כלכלית. להיות בריא אך רעב זה לא אופק של תקווה.


יריב מוהר הוא דוקטורנט לסוציולוגיה באוניברסיטת בן גוריון החוקר הנעה לפעולה קולקטיווית בהנחיית פרופ' שרה הלמן ופרופ' דני פילק

המחיר שהאנושות משלמת על העדפת הניסיון האישי על פני המדע

לא היה צריך את המשבר הקטלני באיטליה כדי להבין את גודל הסכנה מהקורונה. עוד הרבה לפני כן פרץ המידע על המתחולל בסין  את מסך הצנזורה וסיפק תמונה די מבוססת ומדוייקת על מגיפת הקורונה – על קצבי ההדבקה האופיינים לה, על אחוזי התמותה וכו'. אפשר היה לצפות את המצב באיטליה הרבה לפי כן; וכך אפשר היה לצפות את הצעדים הדרושים הרבה לפני כן. אבל עד איטליה השאננות שלטה.
כעת תארו לעצמכם שבעת שהנגיף הגיע רק למספר מצומצם של מדינות היו ישר מטילים איסורי טיסה  ממדינות אלו (אלא אם הנוחתים נכנסים לבידוד מפוקח ולא וולנטרי); ותארו לעצמכם שבתוך המדינות הללו היו מוטלים הסגרים ברמה כזו או אחרת (כששאר מדינות העולם מפצות כלכלית את ה-3-4 מדינות שבעת ההיא הנגיף הגיע אליה; זה כסף כיס לעומת המשבר הכלכלי הנוכחי). העולם כולו היה מרוויח מכך; העולם כולו היה במצב הרבה יותר טוב. כדי לעשות זאת לא היה צריך להיות נביא או פראנואיד; רק לנתח את הנתונים ולראות את הקצב האקספוננציאלי שלא מבחין בין סיני למערבי.
אבל בכל זאת היה צריך את איטליה. אולי זה כך כי עבור המערב סין היא טריטוריה אקזוטית רחוקה ואיטליה היא בדיוק כמונו – לכן אם זה קורה בסין זה "שם" ואם זה קורה באיטליה זה מעבר לדלת. כאילו שהעולם כולו, ובפרט סין, לא מחובר ברשת  ניידות של סחורות ואנשים, כך שהווירוס יכול להגיע מסין לשוויץ בדיוק באותה מהירות כמו שהוא עובר אליה מארץ המגף השכנה.
אנו מוטים להעדיף חווייה אישית או חוויה של גורם קרוב ודומה לנו כמבחן להערכת סכנות. דאטה מאורגן בטבלאות נראה לנו מרוחק ולא מוחשי. זו הטייה מסוכנת. אולי זו תיהיה החוויה האישית שמחנכת אותנו נגד ההסתמכות על החווייה האישית. מקווה שהלקח יילמד גם ביחס למגיפות בעתיד, אבל גם ביחס לאיומים כמו ההתחממות הגלובאלית, איך נאבקים בטרור ואיך מייצרים כלכלה שפועלת לטובת הכלל.
#הומניזם_מעשי

איך צפויה הקורונה להשפיע על הנטיות הפוליטיות בעולמנו?

במסגרת הסוגה של הימורים יומרניים, אני מניח פה הימור משלי על מצב שעודנו חדש ולא צפוי – איך תשפיע מגיפת הקורונה על התודעה הקולקטיווית מבחינה אידיאולוגית ופוליטית, הן בעולם והן בישראל. ההימור שלי היא שכמה וכמה תפיסות עולם יתחזקו בעקבות המגיפה, רובן מזוהות עם השמאל אך חלקן עם הימין השמרני ואף הפופוליסטי. חקר המיסגור וההנעה לפעולה קולקטיווית – תחום מחקר סוציולוגי שאני אמון עליו – מקנה כמה כלים נאים להפוך את ההימור הזה למעט יותר מושכל וקצת פחות פרוע. נתחיל להמר:

ראשית, הקורונה היא חווייה מכוננת ברמה הבינלאומית וסביר להניח שככל שמדיניות הבלימה הראשונית תצלח (או היכן שהיא תצלח), חוויית הקורונה תעבור מפאניקה ראשונית להתנהלות מתמשכת בתוך שגרה. במסגרתה כזו תקיים המדינה טרייד-אוף בין הפחתת קצב ההדבקה באמצעות מגבלות תנועה והתכנסות לשחרור חמצן למשק המתערער באמצעות הקלות מסויימות ביחס להגבלות אלו – כל פעם המטוטלת תנוע לכיוון אחר. זו צפויה להיות חווייה מתמשכת, בנוסף לשוק ולחרדה הראשוניים, של ממשלה חיונית ברמה הלאומית ושל טיפול הדורש תיאום בינלאומי. מכאן יוצא ש:

1. החווייה המכוננת היא של טיפול בבעייה לא-פרסונלית, בלתי נראית, שדורשת סולידריות חברתית, ממשלה חזקה, תקציבים ציבוריים רבים (בפרט בתחום הבריאות אבל ככל שהמשק יינזק ועובדים ובעלי עסקים ייפגעו הרווחה תעמוד גם היא במוקד), ותיאום בינלאומי הולך וגובר. זה ההפך הגמור מהחוויה המכוננת של העשורים הקודמים – אל קעידה עם הפלת התאומים ודאע"ש עם סדרת הפיגועים שלהם וכיבושיהם – שהציבו בראש סדר היום אויב פרסונלי, עם פנים, מזוהה מבחינה דתית (ובמידה רבה גם מבחינה אתנית) שמגדיר "אנחנו והם" – זו חוויה מכוננת שנוחה מאוד לקידום תפיסות עולם ימניות-נציות. כעת המטוטלת נעה חזק שמאלה מהבחינה הזו.

2. לא פחות משמעותי מכך, הקורונה חושפת את קשרי התלות ההדדית והקישוריות בינינו, זה יכול להוביל לקוסומופוליטיות אך יכול ואף צפוי להוביל דווקא לרצון להתבדל ולהציב חומות וגדרות (ארחיב על כך בהמשך). אבל מכיוון שאף חומה איננה בלתי-עבירה ואף מדינה לא רוצה באמת להיות צפון קוריאה ברור שהגלובליזציה, גם אם תואט לרגע, לא תעצר – אנו קשורים אחד בשני ותלויים אחד בשני – זה מחזק את הצורך בגופים בינלאומיים לתיאום, שיתוף פעולה ותכלול מאמצים לנוכח בעיות גלובאליות. כמובן, המצב הזה לא החל עם הקורונה – משבר האקלים, משברים כלכליים, טרור ומגפות קודמות היו כולם גלובלליים או בעלי פוטנציאל גלובלי, אבל הקורונה ממחישה זאת בצורה הרבה יותר מוחשית וחדה.

3. מאידך צפויה מגמה הפוכה: למשל הניסיון של איטליה שלא קיבלה סיוע מהאיחוד האירופי (לפחות בשלב הראשון) משום שמדינות חששו שאם יישלחו למדינה מכונות הנשמה מחר הן תחסרנה להן, מקבעת את הרעיון שכשמדובר בסולידריות עמוקה, המחייבת לסכן את עצמך בשביל אחר שנמצא במצוקה, הגבולות הם עדיין לאומיים והתארגנויות על-לאומיות לא שוות הרבה בהיבט הזה (אם כי הדברים עדיין דינמיים מכדי להכריע).

4. באותו כיוון צפויה לעלות התפיסה כי מדינה חייבת לשלוט היטב בגבולותיה – כולל חומות וגדרות אם צריך. הסתננות היא לא רק סכנה דמוגרפית או עבירה על החוק, אלא מסוכנת מאוד בעת פאנדמיה עולמית.

5. האינטגרציה של הסעיפים "השמאלנים" ו"הימנים" יכולה להניב תפישה של קוסמופוליטיות לאומית – קרי: רעיון שיש לחזק שת"פים וגופים בינלאומיים, אבל בין מדיניות שריבונותן ומשילותן חזקה וגבולותיהן ברורים. הרעיון של שמאל אוניברסליסטי ואנטי-לאומי הולך לחטוף עוד מכה, למרות חיזוק לכמה וכמה תפיסות שמאלניות.

6. א. סולידריות חברתית כפרקסיס מרכזי – לו כל אוכלוסיית העולם הייתה מורכבת מאנשים צעירים ובריאים הקורונה לא הייתה איום משמעותי כלל. כל ההיערכות הזו והפגיעה במשק הן תולדה של חוסר מוכנות של חברות לקבל בשלוות נפש מוות המוני של מבוגרים וחולים. אני מאמין ומקווה שגם עם התמשכות האתגר לא ייגברו הקולות העכורים שאומרים – שימותו. ייתכן שכן יעלו קולות שייבקשו כי הבידוד יחול על בעלי המערכת החיסונית החלשה ולא על כלל הציבור, וייתכן שבשלבים מאוחרים יותר, כשחלק ניכר מהציבור כבר יידבק, המשק יתערער מאוד, והנגיף יהיה יותר מובן לנו, זה יהיה הכיוון. אבל התגובה הראשונית הייתה בחירה בסולידריות חברתית. זה שיעור חשוב.

6. ב. סולידריות חברתית החורגת מגבולות ה"אנחנו" – הבנה שמצב הבריאות של העניים, המיעוטים, מבקשי המקלט ומהגרי העבודה ישפיע גם עלינו והוא גם עניינינו. זה כבר מעבר לתובנות של טוב משותף – להבדיל ממשחק סכום-אפס – המזוהות עם השמאל.

7. חשיבות התמיכה בתוצרת מקומית חיונית (חקלאות בסיסית, מוצרי רפואה בסיסיים וכו'), על מנת להפחית את התלות בסחר בינלאומי בעיתות משבר. תגדל התמיכה בסובסידיות לתעשיות ותחומים שיכולים לאפשר משק אוטרקי לתקופות חירום קצרות.

8. החלפת ההגמוניה של המעצמה העולמית – סין במקום ארה"ב, צפויה לגבור (תלוי עד כמה רע תתפקד ארה"ב מול המגיפה), וזה חדשות רעות.

9. חיזוק מגמה קיימת של מנגנוני חקיינות ולמידה בין מדינות ובין מערכות מקצועיות, ובפרט בתחום בלימת המגיפות וניהול המשק בשעת חירום.

לסיכום, מפא"י חוזרת (טוב, לא בדיוק אבל, בערך)

ההשלכות המעשיות של שותפות פוליטית עם "תומכי טרור"

מהן ההשלכות המעשיות של שותפות עם גורמים פוליטיים המזוהים עם גופי טרור וגרילה והכללתם בממשל? בקצרה: מחקרים ומקרים רבים מלמדים שההשלכות הן פחות אלימות וטרור.
*
המערכת הפוליטית סוערת בשל האפשרות שמפלגת כחול לבן תסתייע ברשימה המשותפת לביצור הקואליציה שלה, משום שגורמים מסויימים בתוך הרשימה המשותפת הביעו דברי שבח לפעילי טרור וגרילה פלסטינים. הנושא מטבע הדברים מציף שאלות מוסריות וכמובן שמעלה רגשות עזים (אישית אומר שהבעת סימפטיה למי שרצחו אזרחים מעוררת בי חלחלה קשה); אבל מה ההשלכות המעשיות שצפויות משותפות כזאת?
*
נפנה למקרים קיצוניים בהרבה מהשייר והפוסט האומללים בפייסבוק של ח"כ היבא יזבק מבחינת הזיקה שבין כוחות פוליטיים לארגוני טרור; מקרים שבימין דווקא אוהבים להביא כהוכחה ליעילות גישת היד הקשה נגד טרור: המאבק של סרי לנקה בארגון הטרור "הנמרים הטמיליים", המאבק של אלג'יריה במחתרות איסלמיסטיות והמאבק של רוסיה בצ'צ'ניה, כולל במחתרות ג'יהדיסטיות במדינת המחוז. בשני המקרים הראשונים, לצד צעדים צבאיים קשוחים, השכילה המדינה לייצר גם לגיטימציה ושותפות עם הזרועות הפוליטיות של ארגוני הטרור והגרילה – באלג'יריה עם ה-Front Islamique du Salut (FIS) ובסרי לנקה עם ה-Tamil National Alliance. לאחר מכן האלימות פחתה פלאים. באופן דומה העניקה רוסיה את השליטה על צ'צ'ניה לאחמד קדירוב, המופתי שהיה בעברו מורד מרכזי במאבק נגד הממשל הפדרלי הרוסי בעת מלחמת צ'צ'ניה הראשונה ואחראי למותם של רוסים רבים (אם כי במקרה זה רק לאחר שקדירוב "החליף צד" והפסיק את המרד, כך שזו דוגמה מעט שונה, הגם שבנו רמזן – שירש אותו כשליט צ'צ'ניה אחרי התנקשות – עדיין מאיים לירות בשוטרים רוסים אם יפעלו בצ'צ'ניה בלי אישורו).
*

העיקרון הזה עובד, אגב, גם עם ממשלים פחות קשוחים, כאלו שבחרו בתהליכי שלום כדי לסיים מעגל של אלימות. כך מקדוניה סיימה את גל האלימות מצד רדיקלים בקרב המיעוט המוסלמי האלבני במדינה מתוך מתן יותר ייצוג פוליטי לאלבנים, כשלמעשה אחרי הסכם אוחריד שסיים את האלימות אנשי מחתרת ה-National Liberation Army שתקפו את כוחות הביטחון המקדונים והרגו בהם התגלגלו להיות מפלגה פוליטית בשם הלועזי Democratic Union for Integration, והשתלבו במיינסטרים של הפוליטיקה המקדונית (כולל תקופה בקואליציה השלטת). זאת למרות שהם רואים את זהות המדינה המקדונית באופן שונה מחלקים נרחבים של הרוב הנוצרי; לרוב המחלוקת נסובה סביב מידת האוטונומיה למיעוט האלבני אבל בשוליים היא מגיעה עדיין לכדי דרישה לעצמאות. ובכל זאת עם השילוב הפוליטי המלא יותר של המיעוט האלבני – כולל אנשי מחתרת לשעבר – האלימות נעלמה. מקרה קצת שונה הוא זה של מאבקה של קולומביה במחתרת ה-FARC הרצחנית, שלאחר עשורים רבים הייתה מוכנה, לנוכח הצעות להשתלבות בחברה מצד נשיא שוחר שלום, להתפרק מנשקה והוכרה כמפלגה פוליטית לא-אלימה (Common Alternative Revolutionary Force) שהיא חלק מהפרלמנט הקולומביאני.
*

אלו מספר אנקדוטות, אבל גם מחקרים כמותניים שיטתיים מלמדים כי אלימות פוליטית (שטרור הוא חלק ממנה) יורדת ככל שיש יותר ייצוג לחלקים שונים באוכלוסייה (המחקר האייקוני ביותר, עוסק בנושא מעט שונה, מלחמות אזרחים, נעשה על ידי קבוצת חוקרים באוניברסיטת אוסלו והתפרסם ב-American political science review תחת הכותרת Toward a democratic civil peace?). אולי זה הראציונל שהניע ממשלים קשוחים למדי בסרי לנקה ואלג'יריה להכיל את הזרועות הפוליטיים.
*
אם כן, מעבר לכל עניין רגשי או שיפוט מוסרי, הצבעתי על היתרונות של ייצוג פוליטי למפלגות פוליטיות גם אם יש להן זיקה לטרור (קשר מובהק במקרים שמנינו מעלה; קשר קלוש אך מקומם של תמיכה מוראלית במקרה של בל"ד). היתרון של שילוב פוליטי בא לידי ביטוי לעיתים לצד גישה צבאית קשוחה ביחס לגורמי הטרור עצמם ולעיתים לצד תהליכי שלום "רכים", אבל הוא כמעט תמיד מתכון להפחתת האלימות הפוליטית והטרור.
*
עכשיו השאלה היא מה רוצים יותר: למזער את הטרור והמוות או לכעוס ולזעום?

נתניהו כממזר אכזר כלפי פנים בלבד

האם הבחירה בנתניהו היא בחירה בממזר אכזר, שלפחות יהיה כזה גם מול אויבי ישראל ב"שכונה הקשוחה" שבה אנו גרים? בחינה של העובדות מלמדת שנתניהו הוא ממזר אכזר רק בתוך הפוליטיקה הפנים-ישראלית; כלפי חוץ מדובר במנהיג הססן, כמעט משותק.
***
חברפייס ימני כתב פה שהבחירה בין גנץ לנתניהו היא הבחירה בין גולם לממזר. אני חושב שזו אבחנה די מדוייקת. גנץ אולי היה אסטרטג צבאי טוב, אבל בפוליטיקה הוא עושה רושם של מובל ומבולבל. נתניהו ממזר++. אז למה באזור קשוח כמו שלנו לא לבחור בממזר מתוחכם ולספוג קצת מהצדדים השליליים של נתניהו? גם מבלי להכנס לשיקולים מוסריים קל לענות על כך: משום שנתניהו הוא ממזר כלפי פנים, ביחס לפוליטיקה קטנה; לא כלפי חוץ ולא ביחס למדיניות באופן כללי. להוציא את הנאום נגד הסכם הגרעין עם איראן בסנאט האמריקאי, בהתרסה אל מול הנשיא אובמה – צעד ממזרי, נועז המצביע על מנהיגות (אני לא אומר שלכיוון חיובי, אבל בהחלט מנהיגות), נתניהו היה מנהיג מובל, מגומגם וכזה שבעיקר לא-עושה. כלפי יריביו מבית הוא היה ממזר אכזר, כלפי שחקנים אחרים הוא היה זהיר וכמעט חסר מעש. בתחום הביטחוני הוא בלט בהעברת כספים לחמאס עזה ואיומים ריקים על מהלומה צבאית חזקה כמו גם בהימנעות אפילו מהרס כפר פלסטיני קטן (תודה לאל). מדיניותו הביטחונית מתמקדת בהפצצות טקטיות בסוריה שהתבשלו ברמת הדרג הצבאי ושאני מתקשה לראות מועמד מרכזי בישראל שלא ייאשר אותן. אפילו בתחום הכלכלי מבקרים אותו מימין על כי הקפיטליסט המפריטן שהיה פעם נעלם והפך למכבה שריפות חברתיות-כלכליות. בחירה בנתניהו היא לא בחירה בממזר אכזר מול אויבי ישראל אלא בחירה בממזר אכזר מול אויבי נתניהו ונעבך משותק ביחס לכל השאר. אז עדיף כבר גולם, כי את הממזרות של ישראל בתחום הביטחוני יודעת לעשות מערכת הביטחון (סוג של דיפ סטייט) – המוסד, השב"כ, צה"ל, ובכלל לא בטוח שהממזרות הזו תורמת לביטחון (אבל זה כבר דיון אחר). אז עדיף כבר, בין שתי החלופות הרעות הללו (גולם וממזר), גולם שלא יפריע ולא יזיק.
***
לסיום אספר למי שפספס כי מנכ"ל משרד ראש הממשלה לשעבר, אייל גבאי (שמינכ"ל תחת נתניהו, והוא בכלל איש חכם מאוד ששווה להקשיב לו) אמר פעם אמירה מאוד חשובה שאנו לא נותנים עליה את הדעת: ככלל ראש ממשלה איננו מחליט החלטות, הכל מוחלט בדרג שמתחתיו, למעט כשיש לבחור בין חלופות רעות, ואז על רוה"מ לבחור בחלופה שלדעתו היא הפחות רעה. לתפקיד כזה לא צריך ממזר, צריך אדם שקול.