אודות יריב מוהר

Yariv Mohar is part of: http://www.notes.co.il בלוג https://yarivmohar.wordpress.com/

זליגת העבריינים לאלימות לאומנית והעוול שבהכללת כלל הערבים

כשישראל רעשה משורת מקרי אלימות מזוויעים של ערבים נגד יהודים ויהודים נגד ערבים קל היה לגלוש לסיפור של "אנחנו והם" מוכלל, קולקטיווי, ופרשנים רבים זעקו שאין סימטרייה: הערבים אלימים יותר. במשטרים הכוללים אפלייה ממסדית ודיכוי, בין אם נאהב זאת או לא, עיקר האלימות החוץ-ממסדית אכן באה בדרך כלל מקרב המיעוט המופלה (לקבוצת הרוב יש את האלימות והכוח של הממסד לצדה). אבל הסיפור של מאורעות מאי 2021 מורכב אף יותר: הערבים שמחו על אפלייתם, ובפרט על המדיניות בשייח ג'ראח, עשו זאת לרוב בהפגנות לא-אלימות שלא הגיעו לתקשורת. מנגד הגורמים האלימים מקרב הערבים לא עשו זאת רק בשל זעם על אפלייה; הם נקטו באלימות כי כלים אחרים לא מוכרים להם מחיי היומיום שלהם.

לפי מקורות רבים – ביניהם משטרה, שב"כ, פעילים חברתיים יהודים וערבים, תושבים ערבים באזורי האלימות, נציגי הגרעין התורני בלוד, ואפילו ראש הממשלה נתניהו – הפרופיל של הפורעים האלימים מקרב הערבים היה מאוד מסויים ומצומצם: רבים מהם היו צעירים המגיעים מכנופיות פשע או רקע פלילי. זהו מיעוט קטן ומבודד בתוך החברה הפלסטינית בישראל; מיעוט עני במיוחד שרגשותיו הדתיים עזים, שלא נשמע למנהיגי הציבור הערבי, לא מייצג את הציבור הזה ובימי שגרה אף פוגע בו – שהרי פשיעה היא אחת התופעות ממנה סובלת החברה הפלסטינית בישראל בצורה הכי חריפה. מדיניות ההזנחה, ההדרה והדיכוי שהרחיבה את  העוני והפשיעה בחברה הערבית גם הניעה בסוף את אותם צעירי שוליים לזירה הלאומנית – זו אומנם לא תופעה חדשה אבל ההיקף והעוצמה חסרי תקדים. ההזנחה של בעיית הפשיעה בחברה הפלסטינית, כל עוד היא פגעה בעיקר בערבים, תרמה גם להתפוצצה כעת בהקשר לאומני המופנה נגד יהודים. 

הבעייה היא שלמרות שהמיעוט העברייני רחוק מהזרם המרכזי של החברה הפלסטינית בישראל הוא מכתים כעת את כלל הערבים, ומחזק סטריאוטיפים גזעניים נגדם על היותם, כיביכול, ציבור אלים ו"צמא דם". למה אתם לא מגנים אותם? למה המנהיגים שלכם לא מגנים? למה אתם לא פועלים נגד האלימים? – אלו קולות שעולים כעת מהציבור היהודי. אלא שתת-התרבות של צעירים עבריינים מנותקת במידה רבה – הן תרבותית והן חברתית – מהציבור הערבי הנורמטיבי. הצעירים הללו, ה"שבאב", לא נשמעים למנהיגים, לא מתרגשים מגינויים ומפחיד ומסוכן לעמוד מולם. כמה יהודים נעמדים מול פעילי לה-פאמילייה חמומי מוח ואלימים? ובכל זאת שמענו על לא מעט מקרים בהם ערבים הגנו על יהודים מלינץ' בידי פורעים ערבים ואף על מקרה של ערבי שכיבה הצתה של בית כנסת ביפו והניס את המציתים.

האלימות שיצאה מהציבור הערבי קשורה למצוקה ולזעם; פחות לאידיאולוגיה. ישנם ערבים בעלי עמדות ביקורתיות באופן חריף ורדיקלי כלפי מדינת ישראל ומדיניותה, ורובם התייצבו ברחובות חמושים בשלטים וסיסמאות, לא נקטו באלימות. האלימות היא לא ביטוי לרדיקליות אלא ל"ארגז כלים" מצומצם של צעירים משולי החברה שמכיל בעיקר את דרך הכוח והאלימות כי ערוצים אחרים להשפעה ומחאה חסומים או לא מוכרים. במידה מסויימת זה מאפיין גם את הצעירים היהודים האלימים, למשל בלה פאמילייה. הדחיפה של נוער עברייני משני העמים לאלימות לאומנית הופכת את הסכסוך למלחמת רחוב מחרידה. 

אפשר להבין גם את המצוקה והזעם של היהודים: כמה ממקרי האלימות והוונדליזם היו מזעזעים במיוחד ובמקומות רבים שלט הפחד לצאת לרחוב. אבל פחד ואלימות היו גם מנת חלקם של ערבים. אזרחים ערבים אקראיים הוכו על ידי המון יהודי זועם לא רק במקרה של הלינץ' המתוקשר בבת-ים; מקרים רבים נוספים לא דווחו או דווחו בשוליים של התקשורת העברית. בנוסף, בעוד שיהודים התלוננו כי המשטרה לא עשתה מספיק להגן עליהם, אזרחים ערבים חששו מהמשטרה עצמה שלא פעם תקפה אותם באלימות ללא כל הצדקה. גם האלימות המשטרתית וגם ההתנגשות בין-כנופיות משני העמים תדלקה את האלימות והקצינה אותה.

יהיו אשר יהיו הגורמים לדחיקת העבריינים למאבק הלאומי-דתי, התופעה החדשה הזו היא חדשות רעות לשני העמים. מדיניות אחראית תעניש קשות את האלימים, תספק הגנה לאזרחים מן השורה, תפסיק לדכא הפגנות ומחאות בלתי-אלימות כנגד משטר אפלייה ודיכוי ממסדי, ותפעל לשינוי מדיניות פסולה זו, ובפרט תפסיק את הנישול בשייח ג'ראח – אלו שורשי האלימות ובהם יש לטפל.

בכיר לשעבר בשב"כ על יסודות ההתפרצות האלימה של מאי 2021

לשב"כ יש מסגרת הסתכלות בעייתית מאוד על המיעוט הפלסטיני, אבל אפילו שם מבינים כי לאלימות באזורינו יש בסיס שקשור להפרה שיטתית של זכויות האדם. עוזי ברזילי, לשעבר ראש יחידת הסיכול בחברה הערבית בשב״כ, מתראיין לפודקסט ב-ynet ומנתח הגורמים ואת הטריגר לגל האלימות האחרון בו מעורבים פלסטינים אזרחי ישראל. 

.
בין היתר הוא מייחס את הטריגר למתיחות לנעשה בשייח ג'ראח. בנוסף הוא מתייחס לזרמי עומק  שהובילו לאלימות הנוגעים לתחושה של הדרה, ושל היות הערבים אזרחים מסוג ב'. תחושת ההדרה מתבססת בין היתר על תחושה של אכיפה מוגברת (למשל כמות הדוחות הגבוהה בהרבה בחברה הערבית בתקופת הקורונה). בעייה נוספת היא שהעידר התכנון יוצר תחושה של אכיפה מוגברת בתחום של הריסת בתים. גם חוק הלאום וחוק קמינץ מובנים כחוקים כנגד החברה הערבית. הסוגייה של הנשק הבלתי חוקי בקרב ערביי ישראל, נוגעת גם להיעדר ריבונות והפקרה של מדינת ישראל את הסוגייה שפוגעת בערבים באופן יומיומי. תחושה מתסכלת נוספת בקרב החברה הערבית היא שלנבחרי הציבור שלהם אין כל השפעה אמיתית על קבלת החלטות. מי שהוביל את האירועים האלימים הוא נוער עברייני, ואני יודע שהאוכלוסייה הערבית אינה תומכת באירועים הללו​, הוא אמר​. הנוער הזה לא סר למרותם של המנהיגים בחברה הערבית. זה חברה עבריינים שהכתימו בצורה קשה מאוד את החברה הערבית ולקחו אותנו הרבה שנים אחורה. ייקח הרבה שנים לשקם את האמון. אבל זרמי העומק הלכו הרבה שנים אחורה, מעבר לטריגר שהחל בירושלים.

חייבים להתחיל לדבר עם החרדים על עתידם-עתידנו

נראה לי שאי אפשר לדחות עוד את הצורך בדיאלוג כן, מכבד אך נוקב עם הציבור החרדי ומנהיגיו ביחס לעתיד מדינת ישראל וחלקם בתוכה. עתיד בו חרדים יתפסו נפח גדול בהרבה מהאוכלוסייה לעומת המצב כעת יחייב את הציבור החרדי לשינוי משמעותי באורחות חייו או שהמדינה תשתנה מאוד, ולא רק מבחינת הציביון הדתי שלה. למעשה, ישנו צורך לשכנע את הציבור החרדי ואת מנהיגיו שגידול משמעותי מדי של הציבור החרדי יביא עימו שינויים רדיקליים שצפויים להיות שליליים מאוד לציבור זה כמו גם לציבור בכללותו. מכאן יש לצאת למהלך חיוני גם אם קשה מאוד למימוש: לנסות לשכנע את הציבור החרדי ומנהיגיו לעודד שינוי בדפוסי הפיריון במגזר, לא מתוך שנאה חלילה, אלא מתוך ראייה מפוכחת וטובת חרדים ולא-חרדים כאחד. חבל שהשיח המכוער של שנאת חרדים מוכללת רק יקשה על דיאלוג כזה, אבל אי אפשר להתחמק מכך.


נכון, ישנו הציווי הדתי של פרו ורבו ומלאו את הארץ, אבל מה קורה כשהארץ כבר מלאה? ישראל היא מהמדינות הצפופות בעולם. היא לפיכך מלאה לפי כל הגדרה מקובלת. כעת המטרה צריכה להיות לשמור עליה מלאה, לא לייצר פיצוץ אוכלוסין. אבל הטיעון התיאולוגי-דמוגרפי כשלעצמו לא ישכנע.
כדי לתת לדיון מסגרת יש לציין כי המטרה של הדיון היא לא דיכוי החרדים אלא שמירה על קהילה חרדית משגשגת בתוך מדינה משגשגת. אין זו נאיביות: מלכתחילה כלל לא ברור שהחרדים שואפים "להשתלט על המדינה", כפי שחוששים רבים מהחילוניים. מדינה שרוב אזרחיה חרדים היא לא שאיפה מעשית הגיונית לרוב החרדים (וגם אם מתקיימת בקרבם הפנטזיה ש"כל עם ישראל יחזור בתשובה", זו בגדר משאלת לב אוטופית). אופייה של החרדיות היא להיות קהילה בתוך מדינה – קהילה השומרת על אורחות חייה ומקיימת מידה משתנה של בדלנות ביחס לחברה החיצונית. גם השאיפה להתמקד בלימוד תורה בעיקר מהווה כמעט סתירה לקונספט של מדינה המורכבת בעיקר מחרדים. אין אפשרות לקיים מדינה סבירה שרוב אזרחיה מתמסרים ללימוד תורה. הרתיעה משינויים רדיקליים מקטינה את הסיכוי שהחרדים ייפתחו פתאום שאיפות שונות. עם זאת, בפועל, דפוסי הפיריון של הקבוצות השונות בישראל מציגים לעת עתה מגמה של גידול הנפח של החרדים באוכלוסייה מעבר לכל קבוצה אחרת כך שמדינה עם רוב חרדי נראית אפשרית בפועל. זהו האבסורד ועימו יש להתמודד.


הטיעון החזק ביותר כדי לשכנע את החרדים בדבר הצורך בשינוי דפוסי הפיריון הוא שאם החרדים יתחילו להתקרב לנפח של כשליש מאוכלוסיית ישראל סביר להניח שהם יהפכו לאיום כה חמור כך שהפוליטיקה כולה תשתנה ותהפוך להיות סובבת סביב יחסי חרדים ולא-חרדים במדינה (סימנים ראשונים לכך מתקיימים כבר כעת). במקרה כזה כל המפלגות היהודיות וחלק מהערביות עשויות לייצר קואליצייה נגד המפלגות החרדיות כשרק חלק מהערבים, חלק מהדתיים הלאומיים וחלק קטנטן מהמסורתיים יכולים להיות בצד החרדי. במקרה כזה החרדים הם עדיין מיעוט והאיום שהם מהווים עלול להוביל לחקיקה אנטי-חרדית רדיקלית ודראקונית, אולי אפילו כזו שמפירה זכויות אדם ועקרונות דמוקרטיים. 


בנוסף, גידול משמעותי של האוכלוסייה החרדית ללא שינוי בדפוסי היציאה לעבודה של גברים חרדיים יכול להנחית מכה קשה על כלכלת ישראל. מכאן ישנן כמה אפשרויות: שינוי משמעותי בדפוסי היציאה לעבודה ולפיכך פיחות בשיעור החרדים שמתמסרים לחיי לימוד תורה; מדיניות צנע כלכלית כך שמדינת הרווחה מצטמקת עוד יותר וזה פוגע בציבור החרדי שגם כך סובל מעוני נרחב וגם תיקצוב הישיבות ייפגע (פגיעה בחיים הרוחניים), בהמשך הגמ"חים יתקשו לעמוד בעומס ועוני קיצוני במיוחד יכה בחלקים נרחבים של האוכלוסייה החרדית עד כדי מרי נגד ההנהגה הרוחנית ו\או נגד המדינה; לבסוף ישנו תסריט של קריסה כלכלית שפוגעת בכל, אך בעיקר בחרדים ובתלות של רבים מהם בתקציבים ממשלתיים.

בנוסף, גידול משמעותי בחלקה של האוכלוסייה החרדית במדינה צפוי להבריח רבים מהחילוניים שגם כך חרדים מהחרדים. האצה כזו של שינוי הפרופורציות בין המגזרים שוב תחייב לבחור בין שינוי אורחות החיים למצוקות חמורות ואתגרים קשים בתחום הכלכלי-חברתי.
מנגד שינוי בדפוסי הפיריון כך שלכל משפחה חרדית יהיו בממוצע פחות ילדים יכול לשפר את יכולות החינוך של הילדים והמבוגרים וכך לחזק את היכולת להתמקד בחיים רוחניים-דתיים. כמו כן בהקשר כזה תתחזק היכולת לשמר לגיטימציה והסכמה ציבורית להקצאת תקציבים ציבוריים למוסדות התורניים.


למרות חשיבות הדבר, אני לא רואה אף פוליטיקאי, מנהיג או ארגון שלוקחים על עצמם את המשא הזה. אני רואה שנאת חרדים מכוערת, התבטלות עיוורת מול הציבור החרדי מנגד או התעלמות מהסוגייה.

איך תודעת ההמונים משתנה מבחינה אידיאולוגית – רמז: לא בקמפייני בחירות


טמטמת הבחירות הנוכחית היא משהו שראוי לתפוס ממנו מרחק בטוח. כן, להצביע, אבל לא לשקוע לסחריריאדה. לאור הדיכאון המובן של המחנה הפלורליסטי מכך ששוב מצבו נעשה רק יותר עגום זה המקום להזכיר שהפתרון הוא לא בציפייה למפלגה המגניבה הבאה אלא בצלילה לפעילות עומק מתחת לראדר, לטווח הרחוק. זה גם המקום להזכיר שקמפיינים של בחירות הם כלי כושל – לא באופן גורף, אבל בהחלט כושל ביכולת להעביר חלקים נרחבים בציבור ממקום אידיאולוגי אחד לשני. הקמפיינים טובים – יחסית – בלחטוף מתלבטים ולהניע פאסיביים. לכן גם בהינתן קמפיין אדיר לגורמים הומניסטיים במערכת הפוליטית וקמפיין כושל לגורמי אנטי-הומניסטיים לא נראה כנסת שונה בתכלית. 


אז מה כן? ייאוש? לא בדיוק. מה שניתן לכנות כ"מדעי השכנוע", כלומר כל אותן תיאוריות ומחקרים העוסקים בעיצוב עמדות, הלכי רוח ותבניות של מיסגור ופרשנות, מדברים על חוויות "מגופנות" (embodied), על חוויות מבוססות פרקטיקות, ועל חוויות של נראטיבים ראשוניים וחזקים. במילים פשוטות, ישנן חוויות מסוג מסויים שבאמת משנות ומעצבות תודעה. כך למשל, נער שגדל במשפחה קצת יותר שיוויונית וקצת פחות פטריארכלית חווה – לפי הבלשן הקוגניטיבי ג'ורג' לייקוף – מודל ראשוני של משילות שהוא קצת יותר שיוויוני ודיאלוגי וקצת פחות סמכותני וכוחני – לכן לפמיניזם, מעבר לחשיבותו הרבה כשלעצמו, יש תפקיד מכריע בשינוי עמדות לכיוון יותר המוניסטי ופלורליסטי. הסוציולוגיה של המפנה הפרקטי יודעת לציין שגם לפרקטיקות יש כוח רב בעיצוב "ארגז הכלים" התרבותי שלנו וסגנונות הפרשנות, המיסגור ולעיתים אף ההתנהגות שלנו – לכן, למשל, השתתפות בוועדי עובדים דמוקרטיים ואינקלוסיביים (רב-תרבותיים, דו\רב-לאומיים) מנחילה בקרב המשתתפים מודל משילות דמוקרטי ושיוויוני המתעדף זכויות חברתיות על פני הבדלים תרבותיים ואתנו-לאומיים. זה כוח פרוגרסיבי אדיר מעבר לחשיבותם של הוועדים כשלעצמם. לבסוף גם לתרבות הפופולרית יש הרבה יותר כוח מלכל קמפיין בחירות או תעמולה אידיאולוגית ישירה – סדרה שבה הפלסטינים הם דמויות מורכבות או ריאליטי עם משתתף פלסטיני אזרח ישראל ייעשו יותר מאשר נאומים של איימן עודה ותמר זנדברג או פעילויות של ארגונים שונים. אפשר לראות את התמורה הגדולה ביחס החברה הישראלית לקהילת הלהט"ב כצמודה לפריצה של דנה אינטרנשיונל למיינסטרים לצד דמות גיי בסדרה פופולרית כמו פלורנטין בערך באותה תקופה.


לאור האמור מעלה ברור כי זירת ההשפעה של הפוליטיקה הפרוגרסיבית היא בכלל במקום אחר: קידום הפמיניזם, ובפרט בקרב קבוצות שמרניות (זה חשוב קודם כל כשלעצמו, מעבר להיות הדבר כלי רב עוצמה), חיזוק ועדי עובדים, דיאלוג עם תעשיית התרבות הפופולרית. אלו הרגליים לתהליך איטי וארוך של השפעה אמיתית, שבאמת מזיזה אנשים מצד אידיאולוגי אחד לשני.

זכויות אדם שלא מתעלמות מאתגרי האנשים בקו האש

החדשות מטמרה כל כך מזעזעות עד שזה גורם לי להרהר בתפקיד האירוני-טראגי של המשטרה, במקרה הזה, כקטליזטור של הרג, ולא כגוף שמונע או מפחית הרג. אבל האם זו ביקורת הוגנת? תקריות שמביאות להרג של בלתי מעורבים מעלות שאלות ביחס לצורת הביקורת שלנו, בקהילת זכויות האדם. סוג אחד של ביקורת על המשטרה הוא של "אצבע קלה על ההדק". למעט מספר יוצאים מן הכלל, זה לרוב, לטעמי, לא הכיוון הנכון. אני ממש לא יודע האם במקרה הספציפי בטמרה נכון לדבר על ירי פזיזי ובלתי סביר, אבל זה מזמין גם דיון עקרוני יותר על עומק הביקורת:

.
כמי שפעיל מעל לעשור בתחום זכויות האדם ניתן לכנות את גישת זכויות האדם שסיגלתי לעצמי כ"לא מתעלמים מהאדם בשוחה" – כלומר, אם אני מבקר חיילים או שוטרים בסיטואציות קשות המובילות להרג בלתי מעורבים, עלי להיות מוכן להיכנס לנעליהם ולנהוג אחרת. האם הייתי רוצה שאני או הקרובים לי ניהיה תחת אש, בסיטואציה דומה, ונפעל בצורה שונה, מרוסנת יותר, לעומת אנשי כוחות הביטחון שאני מבקר על אצבע קלה על ההדק? יש מקרים שבהם התשובה חיובית, אבל ברוב המקרים הספקות עולות. במקרה של ההרג בטמרה, לפחות לפי הדיווחים בתקשורת, המדובר היה באש מאסיבית שנורתה כלפי השוטרים בטרם פתחו הם באש. מנגד ישנה עדותו של ד"ר מוחמד ערמוש שנכח במקום ונפצע ומתאר זאת אחרת. אם אכן התיאור הזה של המשטרה מדוייק, זו תופת שקשה להגיב בה בדייקנות. הלוואי – אם כי אני בספק – שהגרסאות השונות ייחקרו ביסודיות, אבל סביר שניוותר עם ערפל מסויים לגבי השתלשלות העניינים המדוייקת.

.
ומכאן צריך לעבור לסוג השני של הביקורת – ביקורת על תנאי המערכה והמשאבים שמושקעים בה. כך למשל, במקרה הטראגי בטמרה, נכון לשאול: האם בהקשר של מארב מתוכנן לאור מידע מוקדם על צפי לירי לעבר בית מסויים, ההיערכות הנכונה היא של שני שוטרים? האם כוח אדם נרחב יותר, בפרישה נרחבת יותר, עם צלפים ואמצעים שונים, היו אולי מאפשרים ניטרול מהיר יותר של היורים ולפיכך היו אולי נצלים חייו של אחמד חיג'אזי, שנורה למוות לשווא. ייתכן מאוד שאת הטרגדיה הזו ניתן היה למנוע, ואת זה חובה לחקור. השקעה נמוכה באמצעי שיטור היא פוטנציאל לשפיכת דמים מעבר להיותה זלזול ואולי אף תולדה של גזענות.
.

אבל ביקורת לא מכוונת היטב על המשטרה, כזו שממהרת לכוון ביקורת על התנהלות הכוחות בקו האש ברגע נתון גם בסיטואציות בהן די ברור שהמבקרים לא היו מוכנים להכנס לנעליהם של אנשי כוחות הביטחון, צפויה להישמע לא משכנעת, מקוממת, ולהסיט את האש מהביקורת על עיצוב המערכה והשימוש באמצעים. קו זה רק צפוי לשמר את הפרקטיקות של שיטור (ובמקרים אחרים חיילות) שמביאים להרג נרחב של חפים מפשע, ובפרט פלסטינים בישראל, בגדה ובעזה.

איך ויתר השמאל על תותח תעמולתי רב עוצמה – ההישגים מול הקורונה

בעולם הדמוקרטי כמעט כל המדינות הנוטות לשמאל הכלכלי ההומניסטי עברו את הקורונה טוב יחסית עד טוב מאוד*. מנגד המדינות הנוטות לימין הכלכלי במגמה מעורבת, עם הרבה מאוד נפילות בהתמודדות עם הנגיף. אם, כפי שהגיוני לעשות, מורידים מהפרק מדינות לא-דמוקרטיות שיכולות להפעיל כלים אכזריים אז ההישג של מדינות הנוטות לשמאל הכלכלי בולט ומרשים במובהק. זה נתון כל כך חזק וכל כך רלוונטי לתקופה הזו ולחיים של כלל הציבור. למעשה המסר רלוונטי לא רק לקורונה – הוא מראה יכולת של השיטה החברתית-כלכלית הזו לעמוד במשברים וטלטלות. מכאן אפשר היה לחשוב שזה מסר שהשמאל הישראלי יהדהד חזק . אבל, אלא אם כן פספסתי, השמאל הישראלי – על 2.5 מפלגותיו ופעיליו – בקושי מזכיר זאת (ראיתי אזכור אגבי בסרטון – טוב לשם שינוי – של מרצ וזהו). שמאלנים, ניצול הזדמנות פז – תכירו.

—-


—* שוודיה בחרה במודע מסלול מסוכן, היא החריג וזה לא קשור לכלכלה; מדינות קומוניסטיות אינן שמאל כלכלי הומניסטי ובוודאי שאינן דמוקרטיות אז הן לא בקטגוריה. חוץ מזה אם מסתכלים על המדינות הנורדיות, על איסלנד, על ניו זילנד, מאוריצ'יוס וכו' אז מצבן טוב עד טוב מאוד יחסית לעולם הדמוקרטי. אפילו מדינת השמאל הכלכלי הכושלת ביותר במאבק בקורונה – צ'ילה – בכל זאת מדורגת במקום ה-31 במיתות פר-מיליון אזרחים, מקום טוב יותר מבארה"ב ובשוויץ. קוסטה ריקה, עוד מדינה סוציאל-דמוקרטית שלא הראתה ביצועים מרשימים במיוחד בכל זאת מדורגת במקום ה-55 במיתות למיליון אזרחים (מקום אחד טוב יותר מבישראל שהיא מדינת אי דה-פאקטו). זה סיפור הצלחה

נתניהו יוצר הזדמנויות לשמאל אך השמאל לא רואה זאת

ייתכן ונתניהו יוצר כעת כמה וכמה אפשרויות לטובת השמאל וזה חומק לנו מהראדר כי אנחנו רגילים כל כך לראות בו רק איום ומכשלה. אבל שלטון נתניהו העכשווי הוא גם הזדמנות לשמאל, אפילו לשמאל הרדיקלי, כן כן. ראשית אומר שאין ויכוח כי נתניהו הוא מנהיג מושחת, משחית ומעורר שיח שנאה, הסתה ופירוד, ושנזקו רב לחברה הישראלית. ובכל זאת, בפרט לאור החלופה הריאלית שניצבת מולו (בנט, במידה פחותה יעלון) כדי לעמוד על יתרונותיו מנקודת מבט שמאלית. אז בעבר אפשר היה למנות את היותו, יחסית, פחות הרפתקן צבאית, אבל יש לו כעת עוד כמה יתרונות חדשים: בתקופה האחרונה הוא מזעזע את הלוחות הטאקטוניים הבסיסיים ביותר של המיסגור הימני ותפיסת העולם הימנית ומאפשר פתח לתנופה של תפיסת העולם של השמאל. הנה כמה דוגמאות:-1. ההסכמים המדיניים שמוביל נתניהו משווקים על ידי הימין כ"שלום תמורת שלום" מעל לראש של הפלסטינים וכהוכחה שאין כל צורך לוותר על משטר הדיכוי בשטחים, אבל כשיישקע האבק נבין שלראשונה מאז קמה הציונות ההתיישבותית מתערערת התפישה של ישראל כגורם נרדף בלב מזרח תיכון עויין; מתערערת התפיסה של הסכסוך כסכסוך קמאי עם העולם הערבי הנובע, כיביכול, מטבעם של הערבים, ונוצר פתח לרעיון שהיחס שלנו לעמים ערבים עשוי להשפיע על מידת התוקפנות שלהם נגדנו.-2. הברית של נתניהו עם רע"מ, ככל שתהדק ותצא מהארון, תערער לראשונה את הטאבו על שת"פ של מפלגת שלטון עם מפלגה ערבית – לא כל שכן כשמדובר במפלגת שלטון ימנית שסנטה באופוזיציה על עצם העלאת האפשרות לשותפות טאקטית עם מפלגות ערביות. נכון, נתניהו ינסה לעשות אבחנה בין ערבים "טובים" ו"רעים", אבל זה יהיה חלש יותר מהסכר התודעתי שנפרץ: והרי למול הטיעון שרע"מ, בניגוד ל"רעים", מתמקדים בדאגה לפלסטינים (סליחה: ערבים) אזרחי ישראל אפשר יהיה להציב חזון מפורט מהאופוזיציה לשיפור שלל תחומי חיים מוזנחים בקרב החברה הערבית ונראה מה יש לו כעת לומר; ולמול הטענה בדבר הקיצוניות של מפלגות ערביות אחרות אפשר יהיה להציב את החזון האזרחי של חד"ש ולציין כי גם רע"מ תומכת בסך הכל בפתרון שתי המדינות ממש כמו חד"ש. לבסוף אפשר יהיה אולי לשכנע את רע"מ לתמוך באופוזיציה אם זה יהיה הפתח שלה להפוך לקואליציה. הסכר נפרץ ומכאן אפשרויות רבות נפתחו.-3. בתחום החברתי כלכלי היה נתניהו לחיץ ביותר ובפרט בעת הקורונה; הוא שדרג שוב ושוב את תוכניות הסיוע השונות (הגם שהן עדיין רחוקות מלהיות מיטביות), והראה מספר חולשות חשובות: א. אפשר ללחוץ עליו בצורה אפקטיבית על מנת להוביל למדיניות חברתית יותר, ב. החזון הימני של "אחריות תקציבית" כדוגמה מקובעת של קיצוצים והימנעות מהרחבה תקציבית בכל מחיר (כי אחרת תבוא שואה כלכלית) התערערה. נכון שזה קרה בהקשר גלובאלי של משבר קשה, אבל בכל זאת אנו מדברים פה על קפיצה חזקה במיוחד בהרחבה התקציבית בישראל, הבולטת גם ביחס למקום ממנו התחלנו. זה לא שחלילה ראוי כי השמאל יאמץ אידיאל של קלות דעת ביחס להגדלת יחס החוב-תוצר, אבל כן חשוב שהשמאל ידחוף לגישה קצת פחות מקובעת ביחס לענייני התקציב כך שגירעון קל לשם השקעה חברתית ראויה יתפס כדבר לגיטימי ואף ראוי ולא כ"חוסר אחריות" וקו אדום. נתניהו מסייע כעת להכשיר את העמדה הזו.-4. נתניהו חלש בהרבה לעומת בנט ככל שזה נוגע למאמץ המסוכן ביותר של הימין: החלשת שומרי הסף וערעור עצמאות מערכת המשפט ונפרדותה מהממשלה. בעוד שנתניהו שואף בהחלט לערער את המערכות החשובות הללו, הוא נתפס כבעל אינטרס אישי וכמי שמערב שיקולים לא עניינים במהלכים כאלו. למעשה אפילו בקרב הימין הבעייתי של ימינו יהיו מי שיסתייגו ממהלכים מרחיקי לכת מצדו בכיוונים הללו. גם לבג"צ תיהיה גושפנקה הרבה יותר חזקה לחסום מהלכים כאלו במקרה של נתניהו. בנט, לעומת זאת, יתפס כשחקן שבא למהלכים הללו ממקום "נקי", מתוך תפיסת עולם עקרונית ולא פרסונלית (כשגם מתנגדי התפיסה הזו – כמוני – ייאלצו להודות בכך שהיא לא מבוצעת לשם האינטרס האישי שלו). למעשה, אם נסקור את העבר הקרוב של שלטון נתניהו, מי שעשתה הכי הרבה נזקים בתחום של ערעור מערכת המשפט לא באה מהליכוד, הייתה זו יד ימינו של בנט, שקד, שהפכה את הוועדה לבחירת שופטים לצעצוע של הקואליציה, תוך דחיקת האופוזיציה משם. המשמעות הרת הגורל היא שהמערכת האמורה להיות איזון ובלם לשלטון ממונת על ידי השלטון. החתול שומר על השמנת. כשנתניהו החשוד והנאשם בפלילים נמצא בשלטון הלגיטימציה לשחיקת מערכת המשפט ושאר שומרי הסף קטנה בהרבה.-נתניהו הוא אסטרטג ברמה עולמית (הגם שהוא לא חף מטעויות קשות) ואיש חכם מאוד, ולאור תפיסת עולמו זה במובן מסויים החיסרון שלו לעומת בנט השטחי ובעל מסגרת ההסתכלות הצרה. עם זאת נתניהו מקוצץ כנפיים ולאור ההליך הפלילי נגדו הוא מפעיל את יכולותיו האסטרטגיות לטובת עצמו ולא לטובת הימין, ופה יש פתח להזדמנויות. אז כן, על כל בעיותיו של ביבי, הפאזה האחרונה של שלטונו מזמנת כמה וכמה הזדמנויות לשמאל לבלימת מהלכים רעים ולקידום מהלכים חיוביים מנקודת מבט שמאלני. היידה שרה.

האם יכולה הסוציאל דמוקרטיה לשגשג מחוץ לסקנדינביה?

חשוב להראות את כוחו של המודל הכלכלי-חברתי הסוציאל דמוקרטי מחוץ להקשר הצפון-אירופאי. והרי אחת מהטענות החזקות נגד קידום המודל הסוציאל-דמוקרטי כאידיאל כלכלי-חברתי ראוי היא שמודל זה מתאים בעיקר למדינות הנורדיות ורק שם הוא הוכיח את עצמו, ואף ייתכן כי המדינות הללו היו משגשגות גם בלעדיו. במילים אחרות: ייתכן שהמדינות הנורדיות משגשגות למרות המודל הסוציאל-דמוקרטי המכביד ולא בזכותו; אולי כי ההון האנושי בהן חזק ומבטיח. טיעון זה מתיישב על הבעייה הידועה של הפער בין מיתאם לסיבתיות – אכן, אי אפשר לשייך את הטוב שבסקנדינביות למודל הסוציאל-דמוקרטי שחל בהן רק כבמקרה המדינות הללו גם משגשגות וגם סוציאל-דמוקרטיות.


לכן כשמדברים בשבחו של המודל הסוציאל-דמוקרטי חשוב לבחון איך החלתו במדינה מסויימת השפיעה עליה לאורך ציר הזמן; ורצוי לבחון זאת גם מחוץ להקשר של צפון אירופה. אין הרבה מקרים של סוציאל-דמוקרטיה מחוץ לצפון אירופה ובפרט מחוץ למערב, אבל חוקרים מציינים את מדינת קרלה בהודו, מאוריצ'יוס, צ'ילה וקוסטה-ריקה ככאלו שניתן לשייך למודל. הן כולן מדינות משגשגות ביחס למדינות סביבן. דוח מחקרי אחר, של קרן פרידריך אברט, מתייחס באופן מצומצם יותר למאוריצ'יוס וקוסטה ריקה כמדינות סוציאל-דמוקרטיות בעולם המתפתח.


קוסטה-ריקה מספקת מקרה בוחן מעניין במיוחד. ב-2018, בטור בגארדיאן, הילל הכלכלן הנודע, ג'וזף שטיגליץ, את כלכלת קוסטה ריקה ככזו שמבטאת, נאורות, הכללת כמה שיותר אזרחים בפירות השוק, וצמיחה – למשל באמצעות שוק של קואופרטיבים ומיזמים חברתיים המעסיק באופן זה או אחר כחמישית מהאוכלוסייה. ואכן, מאז הקמת המפלגה הסוציאל-דמוקרטית במדינה בשנות ה-50 של המאה הקודמת עלתה במדינה אג'נדה של חיזוק מעורבות הממשלה בכלכלה, וכן התפתחו בה מערכות רווחה, רפואה ציבורית וחינוך עניפות. מאז סיום מלחמת האזרחים בה ב-1948 קוסטה ריקה נמצאת על מסלול היסטורי של התפתחות ושגשוג ביחס למדינות סביבה ובמדדים מסויימים אף ביחס למדינה מפותחת ממנה בהרבה – ארה"ב. בפרט, בעוד שהתמ"ג של קוסטה ריקה בשנות ה-40 היה דומה לזה של המדינות סביבה, מאז החלת המודל הוא החל עולה עליהן בהתמדה לצד שמירה טובה יותר על זכויות עובדים ויעדי רווחה (ר' עמ' 32 בדוח של קרן פרידריך אברט).

זה לא רק תהליך היסטורי, בעשור האחרון לצד עלייה משמעותית בהוצאה על רווחה כאחוז מהתוצר קוסטה-ריקה מתבלטת כאחת מהמדינות עם תנאי החיים הטובים ביותר במרכז אמריקה, המדינה עם חופש העיתונות הכי גבוה באמריקה הלטינית, וכן המדינה עם תוחלת החיים השנייה הכי גבוהה בשני חלקיה של יבשת אמריקה (שנייה רק לקנדה, עולה על ארה"ב). אי-השיוויון בה נמוך ביחס לאמריקה הלטינית, כלכלתה יציבה וצומחת תדיר, הפוליטיקה שלה יציבה יחסית לאזור, ולמרות עלייה חדה באלימות בעשור האחרון קוסטה ריקה היא עדיין מהמדינות הכי פחות אלימות באמריקה הלטינית. בעת שחוסר ביטחון תזונתי מהווה בעייה חמורה באמריקה הלטינית, קוסטה ריקה, שעדיין סובלת מהתופעה, הצליחה לעמוד בסטדנרטים שהציב האו"ם והורידה את שיעור הסובלים מהתופעה לפחות מ-5%, לפי דוח מ-2015; קוסטה-ריקה מדורגת רביעית במצב הביטחון התזונתי שלה ביחס לכלל מדינות דרום ומרכז אמריקה (חולקת את אותו דירוג עם ברזיל). לקינוח קוסטה ריקה מדורגת ראשונה במדד האושר של אזרחיה.


אז כשמאיימים עלינו עם המקרה של ונצואלה, ככזה שמדגים, כביכול, איך נראית פוליטיקה של שמאל כלכלי, ראוי להביא דווקא את המקרה של קוסטה-ריקה כמייצגת נאמנה יותר של מודל שמאל כלכלי הומניסטי, שחורג מהדוגמה המארקסיסטית הישנה והרעה, אבל גם מהאידיאל הניאו-ליברלי הימני של מדינה קטנה עם הוצאות קטנות. כהוא מיושם במדינות כה שונות אחת מהשנייה מחוץ להקשר האירופאי המודל הזה עדיין מראה פוטנציאל לשגשוג וצמיחה היכן שהוא רק מיושם. אז יש פה עניין של (חוסר) רצון, לא של (היעדר) יכולת, לייצר כלכלה צודקת ומשגשגת יותר. 

התקופה של שלטון הערצת הכוח

יותר ויותר ברור לי שסביר כי ישראל הולכת לתקופה ארוכה של שלטון הערצת הכוח. אני בכוונה משתמש במושג "שלטון הערצת הכוח" ולא במושג "ימין" כי זה הרבה יותר מימין, זו הערצה עיוורת לעוצמה מעבר לכל עיקרון אחר. במילים אחרות: בישראל נחצה להערכתי הקו המתעתע והמסוכן שבין התפיסה כי רק החזק שורד (שמאפיינת חברות רבות במצב קונפליקט דמים מתמשך) להערצה של הכוח כשלעצמו. עוד יותר מכך, הכוח נתפס פה ככוחנות ואף דיכוי. הרי לא רבים בישראל רואים באנגלה מרקל מנהיגה חזקה המזוהה עם עוצמה למרות שהיא הביאה את גרמניה להיות המדינה החזקה באירופה ושחקן גיאו-פוליטי חשוב בעת שאירופה בנסיגה. העוצמה של מרקל פשוט איננה כוחנית ודכאנית ולכן לא נחזית כעוצמה כלל. מי היה מאמין שגרמניה תייצר לנו מודל של עוצמה שאיננה כרוכה בדיכוי.
.
העת האחרונה גם מספקת שפע של ראיות כי ניתן להיות כוחני ומדכא ולא לשלם מחיר, לפחות לא בטווח הנראה לעין – להפך, אפשר לקיים משטר דיכוי, כזה או אחר, ולחיות טוב במעלה אדומים, באבו-דאבי, בבייג'ין או במוסקבה. הנראטיב של רשע ורע לו פשוט לא משכנע, אולי להפך: התחושה היא שהחזק משגשג. אבל חמור מכך, הדימוי של העוצמה מתגבר גם על שגשוג או הצלחה ממשיים – הכישלון הקולוסאלי של נתניהו בהתמודדות עם משבר הקורונה פוגע בו לפי הסקרים פגיעה אלקטוראלית מתונה והמנדטים עוברים לבנט שייתכן מאוד כי יקים שוב קואליצייה בראשות השליט הבלתי מעורער.
.
אם כן, ככל הנראה אנו הולכים תקופה ארוכה בה מי שיישלטו בישראל הם מי שמשדרים עוצמה הכרוכה בכוחנות ודיכוי האחר. למי שמתקומם נגד דברים כאלו דרושה עבודה רוחנית אינטנסיבית מאוד כדי לא להישחק ולהכנס לדכאון או אדישות. ישנו צורך לחזק את האיכות שניתן לכנות כמאבק בלי ציפיות לניצחון; מאבק שנובע מהיות המאבק הדבר הנכון לעשותו. ברמת הפרויקט הפרטני אפשר וחשוב להציג "תיאוריה של שינוי", כלומר סכמה שמשרטטת יעדים שסביר כי ניתן להשיגם, אבל כעמדה כללית זהו מאבק מעמדה דתית כמעט – כי זה הדבר הנכון; כי חדוות הכוח לשם כוח, ותפיסת הכוח ככוחנות זו תשלובת אפלה, רעילה ומסוכנת.
.
האשימו את השמאלנים שם שכחו מה זה להיות יהודים; הישראלים שכחו כי "לא לעולם חוסן", וזה הצל המרכזי על הפוליטיקה שלנו. סביר שרק ההיסטוריה יכולה לשנות את המהלך הזה.

מה יכול חקר הפעולה קולקטיווית לתרום למאבק בקורונה

המאבק במגיפת הקורונה דורש, בין היתר, שאנשים רבים, המונים, יתנהגו בצורות שונות מאוד מאיך שהם נוהגים בעת שגרה – ובפרט מדיניות של ריחוק פיזי\חברתי. התחום בסוציולוגיה של חקר ההנעה לפעולה קולקטיווית מציע כלים טובים לנתח ואף לחזות איך ניתן להניע אנשים רבים לפעול בצורות מסויימות בהקשרים שונים ובהתייחס למסרים (מיסגורים) שונים. כמי שחוקר בתחום זה חשבתי שנכון לפרוש פה כמה עקרונות שיכולים לסייע טוב יותר להניע את הציבור לפעול בצורה הרצויה לשם מאבק בהתפשטות המגיפה ולהראות כיצד הדרך לשם שזורה בקידום צדק חברתי ומאבק בגזענות.
ראשית יש לציין כי המצב הנוכחי  מאתגר את התחום של חקר הפעולה הקולקטיווית שלרוב עוסק בפעולה קולקטיווית קלאסית – המונים המתגודדים יחד במרחב ציבורי לפעולה כמו הפגנה – ולא בפעולה קולקטיווית-פרטנית – פרטים הפועלים כל אחד כשלעצמו בצורה מסויימת לנוכח תכתיב ציבורי משותף כך שנוצרת פעולה קולקטיווית. אך למרות פערים בין שתי צורות הפעולה, יש גם דמיון ביניהן ולפיכך ניתן להשליך – בזהירות המתחייבת – מצורה אחת של פעולה קולקטיווית לשנייה.
בפשטנות יתירה המתכון המוצלח ביותר להניע אנשים לפעולה קולקטיווית מכיל מרכיבים עקרוניים כאלו: 1. פחד ממוקד מסכנה\איום קרב הדורש פעולה. 2. סימון אויב למאבק ומינוף הזעם נגדו. 3. שרטוט דרכים לפתרון הבעייה – דרכי פעולה ברורות הנתפשות כישימות+סימון תקווה במקרה של פעולה לפי הכללים (תיאוריה של שינוי), כשהאופק החיובי צריך להיות בטווח הנראה לעין. 4. הן האיום והזעם והן הפתרונות המוצעים צריכים להיות מקושרים לחיי היומיום ולתרבות של קהילות היעד שאותן מבקשים להניע לפעולה. כעת נפרוט את המרכיבים:
פחד ממוקד מאיום: הפחד הוא לכאורה אלמנט ברור בהקשר של מגיפת הקורונה אבל יש טעם להתעכב עליו. ראשית אציין שפחות מדי פחד מהמגיפה עשוי לפגוע בהנעה לפעולה (למשל התבטאות של מנהיגים כי הקורונה דומה לשפעת רגילה), אבל גם יותר מדי פחד, בפרט בהיעדר אופק לתקווה, יכול להוביל לייאוש ופטאליזם (בבחינת מה שיהיה) וכך לעודד אדישות והתעלמות מהכללים. שנית, הפחד שמניע אותנו לפעולה צריך להיות ממוקד אבל הוא איננו כזה בהקשר של המגיפה. למעשה יש פה כמה וכמה פחדים סותרים, ובפרט הפחד ממצוקה כלכלית ומבידוד חברתי עשויים להתעלות על הפחד הבריאותי ולהביא אנשים לפעול שלא לפי הכללים. מדיניות חברתית המעניקה רשת ביטחון סוציאלי יכולה לנטרל במידה רבה את החשש הכלכלי ומדיניות מושכלת של מתן אפשרות למפגשים חברתיים מצומצמים עשויה למתן במקצת את החשש מבידוד חברתי וכך להותיר את הפחד ממוקד בעניין הבריאותי. זה כשלעצמו יכול לתרום להנעה טובה יותר לפעולה לפי הכללים שהותוו למאבק בקורונה.
שרטוט אויב: כדי להניע לפעולה קולקטיווית בצורה טובה רצוי שיסומן/נו אויב/ים. כן, זה קצת פשיסטי בעיני, אבל לצערי זה נמצא כגורם שהוא חלק משמעותי ממה שמניע בני אדם לפעולה בצורה יעילה. יתירה מכך, האויב צריך להיות פרסונלי ולא מופשט – הזעם על וירוס לא יניע לפעולה טוב כמו הזעם על ההוא שנתפס מפר בידוד או על פוליטיקאי שהקל ראש במגיפה או במאמצים להיאבק בה. סימון אויבים כאלו מקל על הנעה לפעולה, אם כי ניתן לשער שהוא רלוונטי יותר לפעולה קולקטיווית במובנה הקלאסי כפעולה של המונים יחד במרחב הציבורי ופחות רלוונטי לפעולה קולקטיווית-פרטנית המתבססת על אחריות וחשש יותר מאשר על שלהוב יצרים. בכל זאת זעם וכעס על מפירי כללי הבטיחות יכולים לייצר מערכת של טבואים חברתיים אד-הוק שיבצעו מעין רגולציה חברתית של הכללים. פה עולה השאלה האם סימון כזה של אויבים נכון מוסרית? בגדול נשאיר את השאלה הזו פתוחה. לטעמי לכל הפחות ככל שזה נוגע למנהיגים שאחראים למחדלים או מתכחשים לגודל הסכנה (ע"ע האמירה של טראמפ כי הקורונה מקבילה לשפעת) ראוי לסמנם כאויבי המאבק במגיפה ולהוקיעם. מנגד הסכנה בכך היא פוליטיזציה של מאבק קונצנזואלי, וגם זאת יש לקחת בחשבון.
בנוסף גלומה פה  הסכנה של שרטוט אויב קולקטיבי באופן גזעני ומכליל (החרדים, הערבים) דבר שיכול רק להזיק למאבק במגיפה. שיח ציבורי רווי הכללות וגזענות כלפי קבוצות מיעוט שמוצגות כמי שבאופן כוללני מזלזלות כיביכול בהוראות הבטיחות עלול לעורר אנטגוניזם, ולצבוע את הוראות הבטיחות בצבעים שליליים תחת המיסגור של ממשל אטום שמנסה לכפות עצמו על הקהילה להבדיל מכללי זהירות החשובים לכל קהילה ולכל אדם. בקצרה, מעבר להיותה רעה ופסולה כשלעצמה, הגזענות יכולה לפגוע במאבק במגיפה משום שמצב בו קבוצות שוליים רואות בהוראות הבטיחות כפייה ממסדית ורדיפה ומפתחות תגובה לעומתית, ולו בשוליים, זו התפתחות שתקשה על מאמצי צמצום התפשטות הנגיף. במובן הזה גם אכיפת כללי הבטיחות – בין אם ברמה החברתית או ממש אכיפה משטרתית – כדאי שתיקח בחשבון רגישויות של קהילות שונות כדי לא להפוך את האכיפה מכזו שמובנת כנובעת מדאגה לשלום הציבור על כלל קהילותיו לכזו שנתפסת כחלק ממאבק של הרוב במיעוט או של השלטון במתנגדיו.
קישור האיום והפתרונות לחיי היומיום ולתרבות של קהלי היעד: לכאורה אין פה בעייה – החשש מחולי ומוות אינו זר לאף תרבות או קהילה. עם זאת, חיזוק האלמנטים הללו יכול להועיל. למשל המסרים לקהל החרדי המהדהדים עקרונות יהודיים כמו "ושמרתם על נפשותיכם" הוא נכון ומועיל. לכל קהילה יש לפנות ולהסביר מתוך עולם המושגים שלה ובשפתה, ובפרט למיעוטים אתניים ולאומיים.
דרכי פעולה ברורות בדרך לפיתרון, הנתפשות גם כישימות: מן הסתם דרכי הפעולה שמוכתבות לציבור צריכות להיות ברורות ומובנות לו; אבל הן גם צריכות להיתפש כישימות. ופה שוב חוזרים להיבט של הצדק החברתי, אם כללי ההסתגרות בבתים נתפשת כאיום על עצם היכולת להתפרנס אנשים עשויים לראות בהן כללים דראקוניים הזויים שהציבור לא יכול לעמוד בהן וזה אף יכול להביא לפיתוח גישה אנטגוניסטית כלפי ההנחיות עד כדי זלזול בהן. באופן קונקרטי יותר קשיי הפרנסה עשויים להביא אנשים לבחור לעבוד גם בצורה לא חוקית (בעת סגר מלא) או לפתוח עסקים שאמורים להיות סגורים ולהתעלם מהקנסות. אם אנשים חוששים לפרנסתם הם למעשה פחות פתוחים להתמקד בסוגיה הבריאותית והם פרי בשל יותר למיסגורי-נגד – כל אותן תיאוריות (מופרכות) הרואות בחשש מהקורונה היסטריה מוגזמת המובילה להגבלות מיותרות או מוגזמות.

תקווה ואופק: אם אין תקווה אז בשביל מה בכלל לפעול? הפחד כשלעצמו לא יניע לפעולה. דרוש אופק קונקרטי של תקווה מוחשית – הבלטת מודלים מוצלחים למאבק במגיפה מרחבי העולם, הסבר התוכנית לעתיד לבוא – באילו תנאים ומתי בערך צפויה הקלה במגבלות; מדוע כל זה חשוב וכו'. ככל הניתן צריך לשרטט מתווה מפורט על לו"ז או לפחות אבני דרך שבהגיענו אליהן ניתן להתחיל לשוב לשגרה. כשברור לאנשים לאן צועדים יותר קל ונכון להם לצעוד. אפשר אף לתאר את ההתאוששות כאופק חיובי ומשמח שמפיח גם קצת תקווה ומעודד. זה חשוב גם כן. ייאוש ודיכאון הם אויבי הפעולה הקולקטיווית מעבר לנזקיהם לפרט הסובל. גם פה משתלב עניין הצדק החברתי – לאנשים קל יותר לדמיין אופק חיובי כשהם חשים שהם לא יגיעו לישועה הבריאותית בקצה המנהרה כשהם במצב של קטסטרופה כלכלית. להיות בריא אך רעב זה לא אופק של תקווה.


יריב מוהר הוא דוקטורנט לסוציולוגיה באוניברסיטת בן גוריון החוקר הנעה לפעולה קולקטיווית בהנחיית פרופ' שרה הלמן ופרופ' דני פילק