אודות יריב מוהר

Yariv Mohar is part of: http://www.notes.co.il בלוג https://yarivmohar.wordpress.com/

האם המבצעים הצבאיים ברצועת עזה היו בלתי נמנעים?

האם אנו עושים הכל כדי למנוע את הצורך במבצעים הבאים מול עזה? או שמא אנו מאריכים את הדרך לשיווי משקל הרתעתי מול הרצועה? מבצע צוק איתן בהחלט הביא לשיווי משקל הרתעתי יחסי מול רצועת עזה אבל לא שיווי משקל יציב לחלוטין [והנה נכון לסוף מאי 2018 חווינו הפרה של השקט מבחינת שיגורי רקטות ופצמ"רים]. נכון לרגע כתיבת שורות אלו ומאז הסתיים המבצע אין כמעט הרוגים ישראלים מטרור או רקטות שמקורם מהרצועה, אם כי עזתים עדיין נהרגים. אבל השאלה הגדולה היא אם ניתן היה להגיע לשיווי משקל הרתעתי יציב יותר, מהר יותר ובפחות דם שפוך משני הצדדים – אולי כבר אחרי עופרת יצוקה או אפילו כבר אחרי המבצע הצבאי הראשון מול עזה? והאם ניתן היה להגיע לשיווי משקל הרתעתי טוב יותר, שלא כולל גם את סבבי ההפגנות וההרג בצד העזתי?

גם אם פוסלים על הסף את ההיתכנות של הסכמי הודנא או הסכמים מדיניים בין ישראל לשלטון חמאס ונסמכים רק על הרתעה, עולות שאלות קשות על המדיניות מול רצועת עזה. ראשית, ביחסים מול אויב יש להבחין בין פגיעה תגובתית (כתגובה לפעולה שלו) ובין פגיעה קבועה (מדיניות קבועה של צד אחד הפוגעת בצד השני בלי קשר להתנהלותו). כך למשל מגבלות הייצוא מעזה לגדה שמטילה ישראל פוגעות ברצועת עזה כל העת, בלי קשר לפעולות החמאס או היעדרן. פגיעה קבועה היא תמריץ לצד הנפגע לא לשבת בשקט כי גם כשהוא בשקט הוא נפגע; ואילו היצמדות לפגיעה תגובתית בלבד יכולה להביא לשקט למרות העוינות בין הצדדים, כי אתה נפגע רק כשאתה פוגע.

לפיכך ישנה מטריצה בהרתעה של אויב לפיה ככל שיש פחות פגיעה קבועה בו, ומשתמשים רק או בעיקר בפגיעה תגובתית מולו, ניתן להגיע מולו לשיווי משקל הרתעתי יותר יציב, יותר מהר, ובמחיר דמים נמוך יותר. את המדיניות מול רצועת עזה, ואת השאלה האם המבצעים מולה היו הכרח, יש לבחון מהפרספקטיבה הזו.

במילים אחרות: גם מול טריטוריה עויינת וחמושה ניתן להגיע, ולו אחרי מהלומות צבאיות, לשיווי משקל הרתעתי שמשמעו שיש בפועל שקט ואין הרג. השאלה עד כמה ארוכה ומדממת הדרך לכך קשורה למידת הפגיעה הקבועה של ישראל ברצועה.

****

ישנן 3 תצורות מדיניות אפשרויות של ישראל מול רצועת עזה המייצגות 3 מידות של פגיעה:

1. לא לקיים על הרצועה שליטה בכלל – גם לא על המרחב הימי והאווירי

2. לקיים שליטה צבאית-ביטחונית על המרחב הימי והאווירי אבל בלי פגיעה כלכלית

3. לקיים שליטה צבאית + פגיעה כלכלית (כולל מדיניות כמו חסימת ייצוא, הגבלת תחום דייג וכו).

האופציה השלישית היא המצב מול הרצועה כבר שנים (רק מידת הפגיעה הכלכלית משתנה). לפי ארגון גישה הגבלות הייצוא מהרצועה, שהתרופפו אחרי 2014, עדיין משפיעות לרעה על יעדים לייצוא שתפסו בעבר כ-85% מהייצוא מהרצועה בטרם ההגבלות (הגדה המערבית והפלסטינים אזרחי ישראל). הגבלה כזו היא הרסנית לכל כלכלה ובפרט לכלכלה חלשה כמו ברצועת עזה. זהו מצב של הפגיעה הקבועה החמורה ביותר ולכן אופציה זו מאריכה את הדרך לשיווי משקל הרתעתי. לו היינו נוקטים בהיעדר שליטה או לפחות באופצייה השנייה של היעדר פגיעה כלכלית, הדרך לשיווי משקל הרתעתי הייתה מתקצרת, לפחות לפי הניסיון בסכסוכי גבולות בארץ ובעולם.

כשבוחנים סכסוכי גבולות ברחבי העולם, הסכסוכים היותר חוזרים ונשנים בפועל (אלו הכרוכים גם בהרוגים) קשורים בפגיעה קבועה. כזהו למשל המקרה של סכסוך הגבולות בין הודו לפקיסטן בחבל ג'אמו וקשמיר שרוב תושביו מוסלמים ורואים עצמם בזיקה לפקיסטן אבל נשלטים על ידי הודו. במקרה הזה ישנה מדיניות פוגענית ומפלה של הודו בחבל ג'אמו וקשמיר, כולל חוק המונע העמדה לדין של אנשי כוחות הביטחון בשל פגיעה בזכויות האדם בחבל זה. אם כן הפגיעות אינן רק ספורדיות אלא מעוגנות ברמה המבנית והחוקית בהודו וכך פוגעות בחבל ג'אמו וקשמיר ומציבות את תושביו כמי שלא ראויים להגנה שווה בפני התנכלות של כוחות הביטחון.

פגיעה קבועה לא רק נמצא במיתאם עם הרפטטיביות של סכסוך אלים, ניתן גם לשער קשר סיבתי: ביטול הפגיעה הקבועה מקל ומחיש הגעה לשיווי משקל הרתעתי. כך למשל הנסיגה הישראלית מדרום לבנון, וכך ביטול הפגיעה הקבועה בה (הפרת ריבונות קבועה) הביאו לכך שניתן היה להגיע לשיווי משקל הרתעתי יציב וממושך מול חיזבאללה אחרי מבצע צבאי אחד – מלחמת לבנון השנייה. למרות שזו גבתה מהשיעים מחיר דמים נמוך יותר מאשר מחיר הדמים שחוו הפלסטינים בצוק איתן, ההרתעה מול חיזבאללה יציבה יותר. זהו כוח ההסבר של גורם הפגיעה הקבועה בהצבת קושי להגיע לשיווי משקל הרתעתי יציב. מהבחינה הזו סביר מאוד שחלק ממבצעי עזה היו מבצעים שניתן היה למנוע.

לכן אם ניתן היה במצב של היעדר שליטה על הרצועה להגיע לשיווי משקל הרתעתי אחרי מבצע אחד (כמו מול לבנון אחרי הנסיגה), ואם ניתן היה במצב של שליטה צבאית אבל בלי פגיעה כלכלית (בלי חסימת ייצוא למשל) להגיע לשיווי משקל הרתעתי, נניח, אחרי שני מבצעים; אז במצב של שליטה צבאית ופגיעה כלכלית-חברתית תמידית בצד השני (וזה המצב מול רצועת עזה) יידרשו מספר רב של מבצעים, ויותר הרוגים ונפגעים בשני הצדדים; וגם אז שיווי המשקל ההרתעתי שיושג יהיה פחות יציב. זו המטריצה. ולאורה יש לבחון האם כל המבצעים מול עזה היו הכרח.

כעת אפשר לדבר על התנגדות למבצעים לא כהתעלמות מהצורך בהגנה עצמית כמו הבנה אינטואיטיבית שממשלות ישראל העריכו את הדרך והגדילו את מחיר הדמים ששילמנו כדי להגיע לשיווי משקל הרתעתי. גם שיווי המשקל ההרתעתי אליו הגענו, לאור העובדה שנמשכת הפגיעה הקבועה ברצועה, איננו מושלם (ולכן ההפגנות האחרונות בגדר ומחיר הדמים הנוראי שלהם).

הניתוח הוא חלק מפרויקט – הומניזם מעשי

ברית קרה ושברירית או חמה ותודעתית?

מהו פספוס אסטרטגי? להשאיר ברית עם פוטנציאל התקרבות עמוקה כברית הנעשית בחריקת שיניים; להשאיר פוטנציאל עמוק לבריתות אזוריות ברמה הזמנית של אויב משותף במקום ליצור מסגרת זהות משותפת.

מה היה קורה לברית האסטרטגית של צרפת ומערב-גרמניה מול בריה"מ בפתיחת המלחמה הקרה לו צרפת הייתה מחזיקה אזרחים גרמנים תחת משטר אפלייה מבזה?

מדינות הציר הסוני וישראל חולקות אויב משותף: איראן וארגוני הפרוקסי שלה כמו חיזבאללה. סביב הנקודה הזו יש לא מעט שיתופי פעולה ביטחוניים, רובם מתחת לראדר. בעוד שהעניין של מדינות הציר הסוני בפלסטינים פחת, הוא רחוק מלהיעלם. השליטה במיליוני פלסטינים תחת משטר צבאי או מצור זו סוגיה שעודנה יוצרת תחושת זעם והשפלה בקרב רבים בעמי ערב, ועודנה מושרשת כסוגיה חשובה של כבוד דתי, לאומי ופאן-לאומי. סוגיה זו שומרת את אחדות האינטרסים של ישראל עם מדינות הציר הסוני ברמה מאוד קרה, זמנית, שברירית ואינסטרומנטלית – הצורך לפעול נגד האויב האיראני המשותף. בריתות אינסטרומנטליות עשויות להפוך לאט לאט לקשרים חמים יותר, להוביל לשינוי תודעתי עמוק יותר, לריכוך העוינות ופיתוח תודעה של טוב משותף. אז זה לא רק מאבק משותף באויב המסכן את שנינו – מאבק שנעשה בחריקת שיניים – זה פתח להתקרבות תודעתית. בקצה החיובי של התהליכים הללו מתעצבת מסגרת של זהות קולקטיווית משותפת – מסגרת זהות של בני ברית, קואליציה, גורמי המתינות באזור או איך שלא נגדיר את זה.

זה קרה לא פעם במהלך ההיסטוריה, למשל סביב המלחמה הקרה שאיחדה את האויבים-לשעבר באירופה. לו אחרי 1945 היו הצרפתים היו משיתים על גרמנים אזרחי צרפת משטר מפלה ומשפיל, ייתכן שהאינטרס האסטרטגי המשותף של שתי המדינות – מערב גרמניה וצרפת – מול האויב המשותף – מדינות הגוש הקומוניסטי – היה נותר קר והעוינות הבסיסית לא הייתה מתמוססת. וכשבריה"מ הייתה נחלשת ומתפרקת היה פוטנציאל לשוב לקונפליקט גרמני-צרפתי. ללא אלמנט של השפלה וביזוי, הברית האסטרטגית הולידה התקרבות שהיא מעבר לאינטרס המיידי והברור. באותו אופן, כשישראל נוהגת בצורה גסה ואף משפילה בפלסטינים, ובמקרים רבים גם באזרחים ערביים של ישראל, היא משאירה את הברית על מדינות הציר הסוני ברמה הקרה, של אינטרסים זמניים, של שת"פ בחריקת שיניים.

וזה הפספוס הגדול ביותר של עידן נתניהו, שבמשמרת שלו הפכה איראן וארגוניה לאישיו הגדול במזה"ת, והוא משאיר את זה כברית של כורח הנסיבות במקום לטפח ברית עמוקה יותר, שיכולה לשנות את היחס לישראל במזה"ת. כך נראה טקטיקן ששומר על משטר אפלייה מקיז דמים, במקום לנצל הזדמנות אסטרטגית שטומנת בחובה גם צעד מוסרי וגם עוצמה אזורית.

זהו החטא הגדול ביותר של עידן נתניהו מזווית של האינטרס הישראלי.

נכתב לראשונה בפורום המחשבה: הומניזם מעשי

האם אפשר להיאבק למען שיוויון אזרחי מבלי להיחשב כמקעקעי המדינה היהודית?

האם אפשר להיאבק בישראל למען שיוויון אזרחי מבלי להיחשב כמי שמנסים לקעקע את דמותה היהודית של המדינה?
.
זו השאלה המרכזית בעיני לאור ההאשמות החוזרות ונשנות כנגד הקרן החדשה לישראל וארגוני חברה אזרחית נוספים.
.
בגדול ישנן 4 סוגי עמדות ביחס לשיוויון של המיעוטים בישראל: 1. בימין הקיצוני יש מי שמתנגדים לשיוויון כזה. 2. בספקטרום שמהימין המרכזי ועד השמאל הרך תומכים בשיוויון אזרחי למיעוטים למעט בתחומי הקרקע וזכויות התכנון. מה שנקרא: מקסימום ערבים על מינימום שטח. יש מי שיותר ופחות בוטים בתפישתם זו אך זו התפישה. 3. יש מי שתומכים בזכויות שוות למיעוט הערבי כולל בתחום הקרקע והתכנון, אך בהחרגה של מדיניות ההגירה – כלומר מי שעדיין מתנגדים לזכות השיבה לפלסטינים ותומכים בחוק השבות ליהודים. על אלו נמנים אנשי הקרן החדשה לישראל ומפלגת מרצ. 4. ויש מי שרוצים שיוויון מלא ומוחלט למיעוטים כולל במדיניות ההגירה ואף בתחום הסמלי – שילוב סמלים פלסטינים בגדל, בהמנון וכו'. רוב הערבים המשכילים והמודעים פוליטית תומכים בעמדה זו, ולכן ארגון כמו עדאלה תומך גם הוא מן הסתם בעמדה כזו.
.
כמה שאלות עולות כאן:
א.  מה יהיה האפקט על החברה הישראלית בפועל לו תיושם מדיניות השיוויון מהסוג השלישי לאור חזונה של הקרן החדשה לישראל [ויש הטוענים כי חזון זה אף טועם את מגילת העצמאות]?
.
ב. מדוע הקרן ורבים מארגוניה שתומכים בתפישת השיוויון מהסוג השלישי – כלומר תפישה שלא תשנה את מדיניות ההגירה לישראל – מוקעים כמי שמנסים לקעקע את זהותה של המדינה?
.
ג. מדוע הקרן החדשה לישראל תומכת בארגון עדאלה וארגונים ערביים נוספים שמזדהים עם תפישת השיוויון המלאה מהסוג הרביעי – שמבקשת לשנות את מדיניות ההגירה לישראל – למרות שהיא עצמה מזדהה עם תפישת השיוויון מהסוג השלישי, המחריג את תחום ההגירה מתפישת השיוויון?
.
והנה תשובות אפשריות שאני מאמין שהן הגיוניות ונתמכות על ידי העובדות:
.
א. שיוויון אזרחי בתחומי הקרקע והתכנון אך לא בתחום מדיניות ההגירה צפוי להותיר את היחסים הדמוגרפיים בין יהודים לערבים ללא שינוי, כפי שדינמיקות אלו מתפתחות כיום. לעומת זאת, בנייה נרחבת יותר ליישובים הערביים תאפשר להם לחיות פחות בצפיפות. באופן אבסורדי, ייתכן שזה יוביל ליותר סגרגציה כי משפרי דיור ערבים ממעמדות משכילים וחזקים יחסית פחות ייטו לעבור ליישובים יהודיים, שכן היישובים הערביים יהיו מרווחים ומטופחים יותר. אם כי ייתכן גם שהמגמה הזעירה של משפרי דיור יהודים בכפרים ערביים, הזולים יחסית, תגבר, וכך עדיין יישמר תהליך איטי של קצת פחות הפרדה במרחב בין האוכלוסיות. שינויים דרמטיים לא צפויים. כן צפוי שיפור במצב הכלכלי של המיעוט הערבי, ואולי אף תחושת חיבור גדולה יותר מדינה שמכירה בכפרים הלא מוכרים, מקצה קרקע וזכויות בנייה על בסיס שיוויוני ולפיכך הורסת פחות בתים ואלו שנהרסים לא נהרסים על בסיס מדיניות מפלה אלא על רקע אכיפת חוק שיוויוני.
.
ב. תשאלו את המוקיעים מדוע הם רואים בחזון הזה קיעקוע דמותה היהודית של המדינה. ייתכן שהם רואים מדינה יהודית כמי שאמורה אינהרנטית להפלות מיעוטים בתחומי הקרקע וזכויות התכנון?
.
ג. הקרן תומכת בארגונים כמו עדאלה מתוך תפישה פרוגרסיבית הגורסת כי מיעוט ראוי לייצוג משל עצמו גם בזירה של הארגונים האזרחיים, והקמת ארגון אפקטיבי שקולו יישמע דורשת משאבים. הארגונים הערביים הקיימים באים עם החזון הרווח בקרב אזרחים ערבים משכילים ומודעים: חזון השיוויון המלא. אם רוצים לתמוך בארגוני המיעוט, זו עסקת החבילה; הם באים עם רצונות וחזון משלהם. חזון זה אולי מאיים על קבוצת הרוב, אך רחוק ממימוש ולא מהווה הסתה לאלימות או טרור, אלא דווקא ערך מיינסטרימי, שלא לומר מובנה, של העולם הדמוקרטי. בנוסף, קרן שתומכת בארגון לא חייבת לתמוך בכל היבטיו ומטרותיו של הארגון. לאור העובדה שעדאלה לא ממש מקדם בפועל – ולא יכול באמת לקדם בפועל – את חזון השיוויון המלא שלו, הרי שהתמיכה בארגון זה היא תמיכה במפעלותיו האחרים: פעולות למען שיוויון אזרחי בתחומים רבים וייצוג משפטי לערבים שחשודים בעבירות ביטחוניות [ייצוג שמגיע לכל נאשם, ובא על רקע חשדות של חברי המיעוט שהקטגוריה הזו של עבירות ביטחון מוכלת על ערבים בצורה מרחיבה ומכלילה מדי].
.
ויש עוד פרשנות אפשרית לכך: מהשמאל האולטרה-רדיקלי אף שמעתי טענות, המוכרות מאוד בתחום הסוציולוגיה הפוליטית, כי יש פה קואופטציה לא מודעת ולא מכוונת של עדאלה וארגונים ערביים דומים מצד הקרן החדשה לישראל. זה קורה כך: כשאין שום הכרה מהקבוצה ההגמונית, קבוצת הרוב השולט, במיעוט, הרי שאז המיעוט נדרש לפעולה רדיקלית יותר, וטענותיו לאפלייה ממסדית עשויות לזכות להד בינלאומי חזק ונרחב יותר. הקרן, שמזוהה עם הרוב היהודי, מעניקה ניחוח של הכרה לעדאלה ומאפשרת לו לפעול במגרש האזרחי הלגיטימי במקום במחתרת. לפי הפרשנות הזו הקרן דווקא ממתנת, שלא לומר מעניקה חיבוק דב, לעדאלה ודומיו.
.
כמובן ישנה הפרשנות שהחזון של עדאלה הוא הוא בעצם החזון האמיתי והנסתר של הקרן, אך שוב, עדאלה לא ממש מנסה בפועל לקדם את חזונו, ככל הנראה משום שאין לו שום יכולת לעשות כן. לתת כסף לעדאלה לא משרת את החזון הנסתר הזה, להפרשנות קצת תלושה מהעובדות.

בעיית האידיוט עם המזל

אחד הנושאים הכי חמקמקים בהבנת הפוליטיקה זה ניהול סיכונים – או בעיית האידיוט עם המזל.
.
אם אדם הימר על כל כספו בקזינו וזכה בגדול לא נאמר, גם בדיעבד, שהוא נהג בחוכמה. נאמר לרוב שזו התנהלות מופקרת ושלאידיוט הזה היה מזל. אבל קשה למצוא לכך מקבילה בפוליטיקה, כי קשה להגיע להסכמות בדבר מידת הסיכויים והסיכונים של מהלכים פוליטיים. המציאות הפוליטית מורכבת מדי, והרבה מהעובדות והנתונים נסתרים.
.
בהקשר כזה, הקשר של מנהיגות ברמה הלאומית, אין לנו אפשרות לזהות אידיוטים עם מזל. מאידך, גם אין לנו אפשרות לזהות שמי שאנו חושבים ל"אידיוטים עם מזל" הם אולי מנהיגים מבריקים שפועלים בשיטות שנוגדות את האינטואיציה שלנו. אנחנו די באפילה. לכן אם מדיניות כלשהי של מנהיג הצליחה היא כמובן נחשבת למוצלחת על ידי חלקים נרחבים יותר מאוהדיו האדוקים. כמובן, הצד השני יינסה לצייר את המנהיג שהצליח כאידיוט עם מזל ולא כמנהיג מוצלח. זה יעבוד על קבוצה מצומצמת יחסית: על מי שחושבים שאין סיכוי שמדיניות מסוג זה תצליח או על מי ששבויים אידיאולוגית. על רוב הציבור שאינו שבוי אידיאולוגית זה לא יעבוד. אותו הדבר נכון עם כישלונות – הקטגוריה של מוכשר עם מזל רע לא קיימת מעבר למחנה האוהדים השרופים.
.
זו נקודת תורפה של הדמוקרטיה או אולי של החיים בכלל: הצלחה וכישלונות נקודתיים לא מנבאים את המשך הדרך, אבל נחשבים ככאלו. זה לא מונע מאלפי ויכוחי סרק מתישים וחסרי תוחלת לפרוץ על אודות הסוגיות הללו: אידיוט עם מזל או מוכשר לא קונוונציונאלי? טמבל או מוכשר עם מזל ביש?
.
אז יש פה חולשה מבחינת היכולת לקבוע האם מדיניות שהצליחה היא אכן מיטיבה ולא מבטאת רק מקריות או מזל רגעי. מאידך, פה טמון הכוח להתבסס על מודלים שעובדים בהצלחה לאורך עשורים רבים ובתנאים משתנים. בהקשר הזה לא סביר שמדובר באידיוטיזם עם מזל; אלא קל והגיוני יחסית לשכנע שלפנינו מודל מוצלח וחכם באמת. אם המדד שלנו הוא הומניזם בר-קיימא, הרי שמבחינה כלכלית-חברתית המודל הסוציאל-דמוקרטי מבטא הצלחה ארוכת טווח כזו המלווה בהצלחה כלכלית. מבחינה ביטחונית-מדינית אין מודל ברור המבטא הצלחה הן ביטחונית והן הומניסטית, אבל אני מאמין שהתחום שניתן לכנות כ"הוגנות קשוחה" הוא המוצלח ביותר; והניב את ההצלחות הגדולות ביותר: למשל שיקום של גרמניה המערבית ויפאן אחרי הבסת המשטרים האפלים ששלטו שם במלחמת העולם השנייה במקום ענישה של האוכלוסייה והתאכזרות לה. מדיניות זו הביאה לכך שמשלטון האופל של שנות הארבעים שולטים שם כעת שניים מהמשטרים היותר ראויים בכדור הארץ.
.

אם מחפשים סיבתיות בפוליטיקה ולא רק דוגמטיות אידיאולוגית, אך רוצים לחמוק מכשל האידיוט עם המזל על ויכוחי הסרק שהוא מביא, יש להתבסס על מודלים ארוכי טווח. הם יכולים לבסס את הפוליטיקה על סיבתיות מוצקה ולא על סיבתיות-דמה; על סנטימנט מעשי ולא רק על התבניות המוקדמות שלנו.

#הומניזם_מעשי

הרצאה על סוציאל-דמוקרטיה והמודל הנורדי

בהרצאה זו אבקש להראות שהמודל הנורדי (מדינות סקנדינביה ואיסלנד) שונה מהמדינות הקפיטליסטיות אבל גם ממדינות הרווחה הכושלות של דרום אירופה (יוון, ספרד, צרפת וכו'). למעשה המודל הנורדי שונה במידה רבה גם מאיך שמציגים אותו ומדמיינים אותו בשמאל ובימין הכלכלי בישראל – כל אחד מנסה לגרור אותו לכיוון שלו. הוא לא רק "חברתי", לא רק "ליברלי" ואפילו לא בגדר איזון בין שני הקטבים הללו, הוא מגייס כלים מכל אחת מהשיטות לפי יעילותן לשם קידום מטרתו הערכית. המטרה היא חברה משגשגת, שפירות השגשוג מגיעים בה לכמה שיותר אנשים; כלכלה שפועלת לטובת הכלל ולא לטובת המעטים. זה אומר שווקים ליברליים ומדיניות ידידותית ליזמים, אבל גם שאיפה לצמצם פערים.

.

אז אנו כבר יודעים שהמודל הנורדי מביא לתוצאות חברתיות טובות – כמו שיעורי אי-שיוויון ועוני נמוכים – וזה כבר מוכר לעייפה. אבל המודל הזה מביא גם לתוצאות כלכליות טובות, בכל המדדים המקובלים על הכלכלנים היותר ימניים כלכלית.

.

סוציאל דמוקרטיה גם בעולם המתפתח:

מאוריציוס מול חופי אפריקה וקוסטה ריקה במרכז אמריקה הן מהמדינות היחידות בעולם המתפתח שיישמו, לפי הדוח המחקרי מטה, מדיניות שניתן לכנותה סוציאל-דמוקרטית: ליברליזציה של השווקים לצד מדיניות חברתית מקיפה. התוצאה: ממדינות כושלות הן הפכו למדינות מוצלחות בהרבה מהמדינות סביבן, במדדים כלכליים חברתיים כאחד. המדינות הללו עדיין סובלות מבעיות חריפות, לא מדובר במדיניות קסם, אבל הן הרע במיעוטו מכל קווי המדיניות שנוסו עד כה.

.

נוהגים לדבר על סוציאל-דמוקרטיה בעולם המפותח (מדינות המודל הנורדי), אבל גם בקרב מדינות מתפתחות ומולטי-אתניות, שידעו קונפליקטים אלימים, מדיניות סוציאל-דמוקרטית היא המיטיבה ביותר עם בני האדם, כולל החלשים בחברה.

.

עמ- 31-33 בדוח זה של קרן פרידריך אברט

http://www.fesghana.org/uploads/PDF/Brochure_SocialDemocracy_FINAL.pdf
.

ראשית הכלכלה כפרויקט משותף:

.

טוב משותף – איך ולמה?

כלכלה לאומית היא פרויקט משותף. משקיעים ומנהלים לבדם לא יכולים ליצור פירות ללא עובדים, ולרוב יתקשו לפעול ללא תשתיות שהמדינה מספקת. אבל איך מתחלקים הפירות של הפרויקט הכלכלי המשותף? גם אם תומכי המודל הקפיטליסטי יתכחשו לזה, הם מציעים לנו מודל שבפועל מיטיב בעיקר עם שכבה צרה כשרוב האזרחים מקבלים מעט מפירות הכלכלה. מודל שמבטיח חלחול למטה ובפועל זורק פירורים.

.

בסוציאל-דמוקרטיות שיעור התאגדות גבוה נותן לעובדים כוח מיקוח רבב ומאפשר לעובדים לקבל נתח גדול יותר מעוגת התוצר הלאומי. כמו כן, מיסוי גבוה על העשירים – אך לא מיסוי גבוה על חברות – מאפשר לייצר מערכת רווחה טובה.

.

טוב משותף – בין עימות לשותפות:

שני אלמנטים הרווחים ביחסי העבודה במודל הנורדי מונעים יחסים כוחניים ורבויי קונפלקטים בין המעסיקים לעובדים: 1. נהוג שעובדים בחברות גדולות מקבלים אחוז מסויים מהרווחים של החברה; 2. נהוג שעובדים בחברות גדולות יכולים לשים נציג בוועד המנהל (הדריקטוריון) של החברה המקבל את ההחלטות האסטרטגיות שלה ונמצא אף מעל למנכ"ל.

.

אלו רעיונות רדיקליים המזכירים את הגישה המרקסיסטית של שליטה של העובדים באמצעי הייצור – העובדים הם קצת הבעלים של החברה ושותפים לרווחיה. מאידך התצורה הזו היא גם מאוד פרו-קפיטליסטית: היא טובה לביזנס. כשהעובדים מקבלים נתח מהרווחים והם שותפים להחלטות ניהוליות גדולות, יש להם אינטרס בהצלחת החברה והם לא ראש קטן אלא שותפים לקביעת גורלה. זה מתמרץ אותם לרצות בטובת החברה ולמצוא איזון הגון בין זכויות העובדים לשיקולי יעילות כלכלית. מצד שני, ברור שהיחסים ההרמוניים בללו לא נובעים מטוב ליבם של המעסיקים אלא מכוחם הרב של איגודי העובדים.

.

אלו המנגנונים שהופכים את המודל הנורדי למודל של ווין-ווין, ולשונה הן מהמודל הקפיטליסטי והן מהמודל של מדינות הרווחה הדרום אירופאיות המדשדשות.

.

שנית: היעילות הכלכלית של הסוציאל-דמוקרטיות:

.

הנה כמה דוגמאות:

.

גובה השכר הממוצע מתוקנן לפי כוח הקנייה ל-2016, מתוך ה-OECD:

בחמישיה הראשונה 2 סוציאל-דמוקרטיות וארה"ב.

.

ארה"ב במקום השני, איסלנד במקום ה-4; נורווגיה בחמישי; דנמרק במקום ה-7; גרמניה במקום ה-13; בריטניה במקום ה-15, שוודיה במקום ה-16; פינלנד במקום ה-17; וישראל במקום ה-23 מתוך 35 מדינות.

.

עם זאת, יש לשים לב שבארה"ב צרכים חיוניים כגון בריאות, חינוך ודיור הם יחסית יקרים, בעוד שבנורדיות הם מפוקחים ולרוב ניתנים בחינם או בסבסוד.

.

אינדקס החופש הכלכלי 2017 – הנתונים של הריטג' פאונדיישן – מכון חשיבה שמרני אמריקאי:

הסוציאל-דמוקרטיות הנורדיות מדורגות פחות או יותר בדומה או רק קצת מתחת למדינות קפיטליסטיות בהרבה, אבל במקום טוב יותר מאשר ישראל או מאשר מדינות הרווחה של דרום אירופה:

.

שוויצריה מקום 4 בעולם עם דירוג של 81.5; בריטניה מקום 12 עם דירוג של 76.4; ארה"ב מקום 17 עם דירוג של 75.1 יחד עם דנמרק בעלת הדירוג הדומה. לאחריהם שוודיה במקום 18 בדירוג של 74.9 (ובניגוד לארה"ב ודנמרק הטרנד בשוודיה הוא של עלייה בדירוג); במקום ה-24 פינלנד ונורווגיה עם דירוג של 74 שתיהן ומייד אחריהן גרמניה עם דירוג של 73.8. ישראל משתרכת מאחור, במקום ה-36 עם דירוג של 69.7 ובקטגוריה פחותה יותר.

.

לשם השוואה:

ספרד במקום ה-69, צרפת מקום 72, ויוון במקום ה-127.

.

מדד הידידותיות לעסקים (ease of doing business) של הבנק העולמי ל-2017:

הסוציאל-דמוקרטיות לא נופלות בהרבה וחלקן אף עולות על חלק מהמדינות הקפיטליסטיות:

.

ישנן 3 סוציאל-דמוקרטיות בעשירייה הפותחת העולמית של המדינות בהן קל לעשות עסקים. ישראל בעשירייה השישית.

.

דנמרק מדורגת שלישית, ארה"ב במקום ה-6, בריטניה במקום ה-7, נורווגיה במקום ה-8, שוודיה עשירית, פינלנד במקום ה-13, ליטא במקום ה-16, גרמניה במקום ה-20, איסלנד במקום ה-23, מאורצ'יוס במקום ה-25, ספרד במקום ה-28, צרפת במקום ה-31, שוויץ במקום ה-33, וישראל במקום ה-54, אחרי רוסיה (מהמערב, רק יוון גרועה מאיתנו במקום ה-65).
.

תמ"ג לנפש, נכון ל-2016, נתונים מארגון ה-OECD:

גם פה, שוב: הסוציאל-דמוקרטיות הנורדיות מדורגות פחות או יותר בדומה או רק קצת מתחת למדינות קפיטליסטיות בהרבה, אבל במקום טוב יותר מאשר ישראל או מאשר מדינות הרווחה של דרום אירופה:

.

מתוך 47 מדינות יותר מפותחות (מדינות מפותחות וחלק מהמתפתחות):

נורווגיה רביעית בעולם, דנמרק מקום 10 (49 אלף דולר פר נפש), שוודיה מקום 11, גרמניה מקום 12, פינלנד מקום 16

.

ארה"ב חמישית (54 אלף דולר פר נפש), בריטניה מקום 17, ישראל במקום ה-23
.

צמיחה כלכלית ב-2016 – צמיחה בתמ"ג, לפי הבנק העולמי:

ישראל – מקום 33 בעולם, 4%; שוודיה מקום 38 (המדינה המערבית הראשונה עם הצמחה הכי קרובה לישראל יחד עם הולנד), 3.3%; גרמניה ובריטניה מקום 50, 1.8%;  ארה"ב מקום 52, 1.6%; פינלנד מקום 53, 1.4%, שוויצריה מקום 54, 1.3%; דנמרק מקום 56, 1.1% ונורווגיה מקום 57, 1%.

.

יחס חוב תוצר ב-2015, מתוך ה-OECD

הסוציאל-דמוקרטיות מצטיינות ביחס חוב-תוצר נמוך לעומת רוב הכלכלות הקפיטליסטיות כולל ארה"ב וישראל (וזאת למרות שהן יחסית גבוהות בהוצאת הממשלה כאחוז מהתמ"ג – האחריות התקציבית וההשקעה בהון האנושי כנראה מחזירים תמורה נאה).

.

נורווגיה החמישית ביחס הטוב 38.6%; שוויצריה מקום 7; דנמרק מקום 11; שוודיה מקום 13; פינלנד מקום 17, ישראל מקום 19; גרמניה מקום 20; בריטניה מקום 25; ארה"ב מקום 29, עם 125% יחס חוב תוצר.

.

מתוך 34 מדינות

.

אבטלה ל-2016, מתוך ה-OECD

.

איסלנד ראשונה לטובה עם אבטלה של 3%; גרמניה מקום 6 עם 4.1%; נורווגיה מקום 7 עם 4.7%; ישראל מקום 8 עם 4.8%; בריטניה מקום 9 עם 4.8%; וארה"ב עשירית עם 4.9% כמו שוויצריה. דנמרק מקום 18 עם 6.2%; שוודיה מקום 22 עם 7% (כמו קנדה); פינלנד מקום 26 עם 8.8%;

.

מתוך 35 מדינות

.

שיעור ההשתתפות בכוח העבודה ל-2016, מתוך ה-OECD

הסוציאל-דמוקרטיות טובות בהרבה מישראל וארה"ב

.

איסלנד ראשונה לטובה עם 86.5%; שוויצריה שניה עם 79.6%; שוודיה שלישית עם 76.2%; דנמרק מקום 5 עם 74.8%; גרמניה מקום 7 עם 74.7%; נורווגיה מקום 9 עם 74.3%; בריטניה מקום 10 עם 73.5%; ארה"ב מקום 16 עם 69.4%; פינלנד מקום 17 עם 69.1%; ישראל מקום 19 עם 68.6%;

.

מתוך 35 מדינות.
.

המדינות המובילות במדד הפיתוח הכלכלי המכיל (IDI) – פיתוח כלכלי שמגיע ליותר אנשים – ל-2017  [נתונים מהפורום הכלכלי העולמי]:

.

מתוך 5 המדינות המובילות, 3 סוציאל-דמוקרטיות: נורווגיה, איסלנד ודנמרק. ארה"ב וישראל הרחק מאחור ברשימת הכלכלות המכילות (עם זאת, ישראל נחשבת למדינה שעברה שיפור במידת ההכלה של הפיתוח הכלכלי לאחרונה).

.

ליתר פירוט: נורווגיה מדורגת ראשונה במדד הפיתוח המכיל, שוויצריה במקום ה-3, איסלנד במקום ה-4, דנמרק במקום ה-5, שוודיה במקום ה-6, פינלנד מדורגת במקום ה-11, גרמניה במקום ה-13, ארה"ב מדשדשת במקום ה-23 מתוך 29 הכלכלות המפותחות שנסקרו; עוד מאחור ישראל במקום ה-25; כשקצת מאחוריה ספרד במקום ה-26; ויוון במקום האחרון מהכלכלות המפותחות, המקום ה-29. (עמ' 63 בדוח)

.

מתוך 10 המדינות המתפתחות המובילות במדד, ישנה מדינה מתפתחת אחת שהיא סוציאל-דמוקרטית: קוסטה ריקה.המדינה המתפתחת המובילה במדד היא ליטא, שהובלה על ידי המפלגה הסוציאל-דמוקרטית מאז 2012 וכן, בין 2004 ל-2008. לטביה לא רק נחשבת למפתחת באופן מכיל, אלא גם המגמה בה היא חיובית לכיוון יותר הכלה.

.

למעט שוודיה ופינלנד, גם המגמה של כל הסוציאל-דמוקרטיות היא מגמה חיובית מבחינת אינדקס הפיתוח המכיל (גראף בעמ' 19). ארה"ב גם היא במגמה חיובית קלה וישראל במגמה חיובית גבוהה, אך הן בפיגור רב מאחור במידת ההכלה.

.

שיוויון הזדמנויות:

.

כלל שזה נוגע למערכת הרחבה, בעיקר מדובר במערכת חינוך טובה שמבטיחה כי לא יהיו ילדים ללא הזדמנויות חינוכיות ובמערכת דיור ציבורי עניפה שמבטיחה כי לא יהיו ילדים ללא קורת גג – מצב שיוצר קשיים פסיכולוגיים ואחרים ומקשה על ההזדמנויות של הילדים בחייהם. אלו כמה מההיבטים שמאפשרים שיוויון הזדמנויות יחסית טוב, ולא תוקעים את מי שחיים בעוני במלכודת עוני רב-דורית.

.

הדיור כזכות:

דוח זה של ה-OECD סוקר את אחוז הדיור המסובסד ציבורית לשכירות מכלל הדירות במדינה:

הולנד היא מובילת הדיור הציבורי\מסובסד, עם כמעט 35% מהדירות, דנמרק במקום ה-3 עם כ-22% דיור ציבורי, בריטניה במקום ה-5 עם כ-19% דיור ציבורי, פינלנד במקום ה-6 כ-14% דיור ציבורי, נורווגיה במקום ה-14 עם כ-5% דיור ציבורי (אבל עוד 15% דיור של קואופרטיבים של דיור מסובסד – כשבאוסלו האחוז מגיע ל-40% מהדירות), ארה"ב במקום ה-15 עם פחות מ-5% דיור ציבורי, ישראל ושוודיה לא נסקרו בטבלה אך ידוע שמצב הדיור הציבורי בישראל בכי רע – כדי להבין עד כמה רע נציין כי הועדה למלחמה בעוני (ועדת אלאלוף) המליצה "לקבוע כיעד אסטרטגי ארוך טווח שדיור ציבורי יהווה לפחות 5% מכלל מלאי הדיור במשק" וציינה כי אחוז זה עדיין נמוך ביחס למקובל במדינות ה-OECD. האוצר התנגד אפילו לזה. לעומת זאת בשוודיה כ-20% מכלל הדירות הן דירות דיור ציבורי, וכמחצית משוק הדיור לשכירות.

.

התירוצים על למה בלתי אפשרית סוציאל-דמוקרטיה בישראל:

לפני שלל התירוצים הפרטניים, יש תפישה כללית שסוציאל-דמוקרטיה היא עול תקציבי, בשל שירותי הרווחה. אך הרווחה היא גם השקעה חברתית המניבה הון אנושי טוב יותר שמחזק את הכלכלה. בנוסף, הרבה ממה שעושה את הסוציאל-דמוקרטיות למה שהן זו לא השקעה חברתית נרחבת אלא שיעור התאגדות עובדים גבוה – זה לא הוצאה מתקציב המדינה.

.

אבל מה אומרים בעצם?

.

 

  • סוציאל דמוקרטיה? זה עובד רק במדינות הומוגניות מבחינה אתנית

 

העובדות:

מאורציוס היא מדינה מולי-אתנית ורב-דתית. היא מורכבת מאזרחים ממוצא הודי, אפריקני, סיני ואירופאי (בעיקר צרפתים). כ-51% הינדואיסטים, כ-31% נוצרים, כ-15% מוסלמים. בכל זאת היא מיישמת מדיניות סוציאל-דמוקרטית.

.

אוכלוסיית קוסטה ריקה, מגוונת אתנית. בוויקיפדיה נכתב כי האוכלוסייה היא תוצאה של ערבוב בין האינדיאנים אשר מתגוררים במדינה, ספרדים, יהודים מומרים (ספרדים) ועבדים אפריקאים. במהלך השנים הגיעו גם מהגרים איטלקים, ג'מייקנים וסינים שהובאו לבנות את הרכבת אל האוקיינוס ​​האטלנטי. בויקיפדיה האנגלית גורסים כי הלבנים במדינה הם עירבוביה של ספרדים, איטלקים, איריים, אנגלים, גרמנים, הולנדים, פורטגזים ופולנים. לא ממש אחיד מבחינה אתנית.
.

  1. סוציאל-דמוקרטיה תעבוד רק במדינות שאין בהן שחיתות, לא בישראל

ישראל מדורגת במקום ה-28 במדד השחיתות העולמי לשנת 2016, ליטא במקום ה-38, קוסטה ריקה במקום ה-41 (טוב יחסית לעולם המתפתח אבל פחות טוב מישראל). מאורציוס בכלל במקום החמישים.

.

  1. סוציאל-דמוקרטיה זה רק למדינות שאין להן בעיות ביטחוניות חריפות והוצאות צבאיות רבות

פינלנד גבלה שנים בבריה"מ והייתה, לפיכך, תחת איומים כבדים. היא בכל זאת יישמה מדיניות סוציאל-דמוקרטית. נכון שפינלנד לא בנתה צבא גדול והסתמכה על בריתות; וזה מלמד שבישראל לא נוכל לצפות לאותה רמה של שירותי רווחה כמו בנורדיות בשל המצב הגיאו-אסטרטגי שלנו, אבל ניתן לעשות לא מעט צעדים לכיוון כלכלה שעובדת עבור רוב האנשים.

.

  1. הישראלים לא יסכימו לרמות מיסוי גבוהות

רמות המיסוי הגבוהות הן להכנסות המאוד גבוהות. השירותים שניתנים הם בהתאם – ברמה גבוהה
.

איך ניתן ליישם סוציאל-דמוקרטיה בישראל?

לסוציאל-דמוקרטיה שני מרכיבים עיקריים: 1. התאגדות עובדים נרחבת, חזקה ודמוקרטית; 2. מערכת רווחה נדיבה שמצליחה לשדרג את ההון האנושי ובמידה רבה להעלות את הפיריון ו"להחזיר את ההשקעה".

.

המרכיב הראשון לא ממש דורש תקציבים ציבוריים או אמנון בממשלה; המרכיב השני כן. משום שבישראל יש חשש וקושי אובייקטיבי להגדיל את התקציב וכן ישנו חוסר אמון שהממשלה תפעל בצורה ישרה ויעילה כדי לספק שירותים באופן שיוויוני, יהיה קושי לשכנע ישראלים כי זה כיוון ראוי. ואפשר להבין אותם – אותנו. מאידך המרכיב הראשון, התאגדות עובדים, תלוי במידה רבה בנו כעובדים, וכמובן בחקיקה שתיתן לנו כוח: תקל על התאגדות, תרתיע מעסיקים מלהתנכל למתאגדים, תחייב חברות לתת נציגות בדירקטוריון לנציגי ועד, ותחייב ועדי עובדים לתרבות דמוקרטית מהותית ועמוקה.

.

הצעד הראשון קל יחסית ליישום ואין ממש מי שמניף את הדגל הזה בכנסת כיום כעניין מרכזי.

.

לסיכום:

מה שאני מכנה כהומניזם מעשי היא גישה מעשית, המתבססת על מודלים שכבר הוכיחו עצמם, שעובדת לטובת הכלל מבלי לרמוס את המוחלשים והמיעוטים. הסוציאל-דמוקרטיה הוכיחה עצמה כשיטה שהכי קרובה לאידיאל הזה במציאות, ולא בחלומות נחמדים.

.

בניגוד לרטוריקה של רבים מהמגדירים עצמם כסוציאל-דמוקרטים פה בארץ, זו לא שיטה כלכלית שדוגלת ביותר רגולציה, פחות הפרטה, ושמגלה חשדנות ואף עוינות כלפי האינטרסים של המעסיקים והיזמים. למעשה כמעט ההפך הוא הנכון: זו גישה שיש בה גם ליברליזציה של השווקים וגם דאגה לרווחה ומתן יותר כוח לעובדות\ים.

הסוציאל-דמוקרטיה היא לא פשרה בין סוציאליזם לקפיטליזם אלא אימוץ הכלים והתכונות הטובות – מזווית הומניסטית – של כל אחת מהשיטות.

 

האם השמאל מושך את כל קהלי היעד הפוטנציאליים שלו?

בעיקרון ייתכנו 4 צורות עיקריות של הצטלבות בין שפה פוליטית לערכים. אומנם קשה לנתק לחלוטין בין שפה לערכים, כאילו מדובר במטרה ואמצעי, אבל לצורך העניין נשהה לרגע את הביקורת הזאת. אתמקד במקרה של השמאל, אלו האופציות:
.
1. שימוש בשפה רדיקלית לשם קידום עולם ערכי מתון.
תחשבו על חלק ממובילי המחאה החברתית או מאבק הגז שדיברו בשפת מהפכה בעת שהם דורשים עקרונות של מדינת רווחה אירופאית ממוצעת או ממשל תקין; תחשבו על השפה הלעומתית של בל"ד בעת שהם דורשים זכויות כמו של הסקוטים בבריטניה עבור הפלסטינים אזרחי ישראל.
.
2. שימוש בשפה רדיקלית כדי לקדם עולם ערכי רדיקלי.
 הפלג של רק"ח בתוך חדש הוא דוגמא טובה; כך גם תנועת מאבק סוציאליסטי.
.
3. שימוש בשפה מתונה כדי לקדם עולם ערכי רדיקלי יחסית.
חשבו על השפה של דב חנין, או על השפה של ארגון כוח לעובדים. חשוב לציין, השפה המתונה איננה הסתרת המטרות הערכיות ובעצם שימוש בעורמה וניצול. השפה המתונה כוללת דווקא דיבור על המטרות הערכיות רק בלי להתמקד יותר מדי בסממנים וסמלים אידיאולוגיים שמקפיצים תגובות אימפולסיביות של משיכה או דחייה; ובטח בלי שפה לעומתית ומתנגחת.
.
4. שימוש בשפה מתונה כדי לקדם עולם ערכי מתון.
פה הדוגמאות לא חסרות: מבוז'י הרצוג ועד ציפי לבני (כשאבי גבאי זו כבר זליגה לימין).
.
בהנחה שמטרותינו הן שינוי רדיקלי של החברה, האופציות הרלוונטיות לנו הן 2 ו-3, אם כי גם לאופציה הראשונה יש רלוונטיות כי לעיתים יש לשפה הרדיקלית כוח "הדבקה" באתוס הרדיקלי בכללו, למרות שהיא מכוונת לכאורה למטרות מתונות ובנאליות.
.
ניתוח זהיר יילמד שלכל שלושת האופציות יש חשיבות – הן פשוט פונות לקהלי יעד שונים ומושכות טיפוסים שונים: יש מי שנמשכים לחבילה הרדיקלית השלמה והלכידה (שפה ומטרות רדיקליות); יש מי שאוהבים את השפה המהפכנית אך לא מתחברים (לפחות בשלבים הראשונים של המעורבות הפוליטית שלהם) לשאיפות רדיקליות ממשיות; ויש מי שמתחברים לשאיפות רדיקליות אך לא לשפה רדיקלית ו\או מתנגחת. לפעמים המילה "רדיקלי" כשלעצמה מרתיעה אותם, למרות שיכלו להסכים על מטרות שניתן בהחלט להגדירן כרדיקליות.
.
ניתן לראות שהאופציה הראשונה (שפה רדיקלית לשם השגת מטרות מתונות) הניבה הרבה מאוד כוח לשמאל עם המחאה החברתית; אך לא בזירה האלקטורלית (כנראה משום שהרדיקליזם בתחום החברתי-כלכלי הרבה יותר פופולרי מאשר בהקשר המדיני-ביטחוני). האופציה השנייה, של השפה והמטרות הרדיקליים, הניבה השפעה קטנה ומצומצמת; ואילו האופציה השלישית הניבה לא מעט הצלחות הן לדב חנין והן לארגון כוח לעובדים. אבל זו אופציה שאיננה מפותחת דיה כיום (ייתכן שתנועת "עומדים ביחד" תלך לכיוון הזה במידת מה).
.
הרעיון בז'אנר של השיח המתון עבור מטרות רדיקליות הוא להתמקד במטרות ערכיות רדיקליות – אך באמצעות שפה של טוב משותף, והתרחקות מהסמלים האידיאולוגיים או ההתלהמות של חלק ניכר מהשיח הפוליטי הרדיקלי. כפי שרמזתי בהתחלה, השפה המתונה היא לא רק כלי המנותק מהמטרות הערכיות. יש לה גם השפעה ערכית (אידיאולוגית): אפשר באמצעות שפה מתונה לקדם רדיקליזם של טוב משותף, אבל קשה לקדם רדיקליזם של צדק מתקן נוקשה מהסוג שהופך את יחסי הכוח ונתפש כמקדם את החלשים על חשבון, להבדיל מביחד עם, החזקים. כלומר הז'אנר הזה יכול לקדם סוג מסויים של רדיקליות.
.
הבעייה היא שהז'אנר של השפה המתונה עבור מטרות רדיקליות נוטה ליפול לאידיאליזם – למשל סגנון דיבור קיטשי על שלום, אחוות עמים או על רווחה כלכלית לכל – ולכן קל להציגו כמנותק משיקולים מעשיים ומעובדות החיים. כלומר המתינות האידיאליסטית עשויה לשלהב קהל יעד מסויים שרטוריקה כזו מדברת אל ליבו, אך לדחות רבים שרוצים גם מעשיות לד השפה המתונה. עוד תיקון שדרוש, אם כן, זו צורה חמישית של שילוב בין שפה למטרות ערכיות: שימוש בשיח מתון-מעשי לשם קידום מטרות ערכיות רדיקליות.
.
זהו הרעיון שבבסיס שיח ההומניזם המעשי. אם ימומש, נוכל לפנות לקהל יעד נוסף שהשמאל הזניח: מי שרוצים במטרות חברתיות שניתן להגדירן כרדיקליות, אך חשים ניכור הן לשפה הרדיקלית והן לשפה המתונה-אך-אידיאליסטית, שנתפסת כמנותקת ממעשיות. שיח הומניסטי-מעשי ייאפשר למשוך עוד קהל יעד למרחב הפוליטי ההומניסטי. בין אם קהל היעד הזה קטן או גדול, הוא ללא ספק מוזנח כיום.
הצטרפו לקבוצת השיח "הומניזם מעשי".

הודיה לחיילים מול עמדה פוליטית

כשאני נתקל ברחוב בחייל או חיילת עולה בי תחושה של הודיה. זה אינסטינקט ברמה הבסיסית ביותר: אלו אנשים שמגינים עלי. זה נראה לי הדבר האנושי וההגון לחוש.
.
העובדה שאני חושב שמשטר האפלייה שמקיימת ישראל בגדה הוא בזוי, לא מוסרי ולא לגיטימי איננה קשורה לעמדה העקרונית לגבי החיילים. כלומר העמדה הפוליטית שלי לא מטשטשת ומכסה את העמדה האנושית הבסיסית הזו.
.
בשמאל ובימין יש רבים שהתנתקו מהתחושה הזו של הכרת תודה והערכה למי ששומר עליהם: בשמאל הרדיקלי יש מי שמזהים את החיילים עם משטר האפלייה בגדה ורק איתו – כאילו אין לישראל גם גבולות לגיטימיים שיש לשמור עליהם; גבולות שמאחוריהם כוחות אופל מסוכנים ומחומשים הטובחים במיעוטים אתניים ודתיים או מדכאים אותם. ואילו בימין יש רבים שהחיילים הם עבורם כלי: אם הם לרגע סוטים מהתפקיד שהגדירו להם בימין הרדיקלי – לתמוך במדיניות ההתנחלות על חשבון אדמות פלסטיניות – הם הופכים לאויב (ע"ע פינוי מאחזים); ואם לאחר שחרורם חלק מהחיילים הללו מעידים על מה שעשו בשטחים באופן ביקורתי הם לא הופכים לבני פלוגתא שאפשר לכבד אלא מוקעים כבוגדים או שקרנים או גם וגם. אין פה מקום למחלוקת לצד כבוד למי שפעלו ואף סיכנו את חייהם כדי להגן עלינו, אלא מחיקת כל מה שעשו בשירותם שלהם, ומעבר חד מהערכה רבה לביזוי וגינוי מלא.
.
בהקשר של הכוחות הפועלים באזורנו, אלו שתי עמדות שההומניזם שלהם לכל הפחות לוקה בחסר; עמדות של כפיות תודה כלפי החיילים והחיילות; עמדות של אי הכרה במורכבות של המציאות.

הצטרפו לקבוצת הומניזם מעשי.