אודות יריב מוהר

Yariv Mohar is part of: http://www.notes.co.il בלוג https://yarivmohar.wordpress.com/

הפספוס האסטרטגי הגדול של ממשלת נתניהו

הפספוס האסטרטגי של ממשלת נתניהו – שותפות האויב האיראני בין ישראל והמדינות הערביות
.
כשלשתי מדינות ששונאות אחת את השנייה שנאה עתיקה יש פתאום איום קריטי משותף, אויב משותף, הן לרוב ישימו את העוינות בצד ויישתפו פעולה. אך מה ייקרה כשהאויב המשותף ידעך, ישנה גישה או יחוסל? יש סיכוי טוב שמתוך חוויית שיתוף הפעולה מול איום חמור יתפתח תהליך של דעיכת השנאה ואף תיבנה קרבה יציבה ועמוקה יותר בין הצדדים – לעומת שת"פ מתוך אינטרס בלבד – וכך יוביל הדבר לפיוס; מאידך יש גם סיכוי שהעוינות הבסיסית בין הצדדים לא דעכה, רק הוסטה הצידה, ואם ירידת האויב המשותף היא תחזור למרכז הבמה ודברים ישובו לקדמותם.
.
ומהמשל לנמשל של ישראל ומדינות ערב הסוניות:
.
הסיכוי לתסריט השני, של שיבת העוינות בין מדינות ערב לישראל למרכז הבמה במקרה של דעיכת האיום האיראני, נעשה הרבה יותר סביר כל עוד ממשיכה ישראל לשלוט על אוכלוסייה פלסטינית נטולת זכויות. משטר האפלייה הצבאי בגדה מהווה אצבע בעין לאומה הערבית כולה – גם בעיניי מי מהערבים שלא ממש מתעניינים בתנאיי חייהם של הפלסטינים, הדבר נחשב לביזוי הערבים כאומה. מאידך הסיכוי לתסריט הראשון, של התפתחות יחסים המתעלים מעל לאינטרס המיידי, הופך לסביר מאוד באם ישראל תעניק זכויות לפלסטינים, למשל במסגרת הסדר אזורי.
.
לכן גם אם לא סביר שהסכמים מדיניים יובילו לשלום עם הפלסטינים במלוא מובן המילה –  כי הנראטיב הפלסטיני המושרש של פלסטין מהירדן לים לא יישתנה בשל חתימה על פיסת נייר, וכל עוד זה האתוס הפלסטיני העממי ישראלים לא ייראו בכך שלום אמיתי – הסכמים מדיניים יכולים להיות הבסיס לשלום עם מדינות ערב. זהו בסיס להפיכת שותפות האינטרסים מול איראן למהלך עמוק ויציב יותר, שלא תלוי בהיותה של איראן איום משותף וחמור.
.
ופה טמון הפספוס האסטרטגי: ללא חוויית האיום המשותף מול איראן בצורתו הקריטית והדחופה, חתימה על הסדר מדיני מול הפלסטינים הכולל את מדינות ערב זהו מהלך חלש בהרבה מבחינת צפי הפיוס שלו, מהלך שסביר כי יוביל לכל היותר לשלום קר. רק מהלך משולב של חתימת הסדר אזורי בעת שיש איום איראני חמור, דחוף ומשותף לנו ולערבים יכול להוביל לתנופה רגשית-קולקטיווית מספיק גדולה כדי לשנות את דעת הקהל של המשטרים הערביים, האליטות הערביות וההמונים עצמם. במסגרת כזו לכל הפחות תופחת העוינות – כי חוויית הפעולה המשותפת מול איום קיומי מקדמת הלכי רוח חמים הרבה יותר מחתימה על ניירות רשמיים. כלומר כל עוד האיום האיראני חמור ומדאיג, יש לנו לפחות חלון הזדמנויות למהלך פיוס חסר תקדים מול מדינות ערב. זה נדמה לנו שאיראן כשחקן חזק, תוקפני ובעל שאיפות אימפריאליסטיות משהו זהו מצב קבוע, אבל המזה"ת הוא אזור דינמי. כך אם מחר תיהיה הפיכה באיראן, קריסה של המדינה שתביא להיחלשותה או נטישה של הקו המליטנטי או האנטי-סוני, ישראל לא תחזור אחורה לאותה הזדמנות. אם בתוך חוויית האויב המשותף ייחתם גם הסכם מול הפלסטינים שם טמון הסיכוי לא לחזור ליחסים קונפליקטואליים יותר עם מדינות ערב מרגע שיקהה האיום האיראני המשותף.
.
קוצר רואי זה לראות בשת"פ מתוך אינטרס פסגת שאיפות, ולא שלום בר קיימא מול העולם הערבי. זו הצהרה על סדר עדיפויות מאוד מסויים. וזהו הפספוס האסטרטגי הגדול של ממשלת נתניהו.

המבצע הצבאי המוצלח ביותר מול עזה – נובמבר 2018

מול המתלהמים מימין ומשמאל צריך לומר שהפעם המערכה מול עזה נוהלה באופן טוב מאוד, הן מזווית של הרתעה מהירה והשבת השקט לדרום והן מזווית של הימנעות מפגיעה בתושבים עזתים שאינם מעורבים בלחימה. כמובן, מה שקדם למערכה היה ביזיוני בעיניי ועל זה ראויה הממשלה לכל ביקורת, אבל המערכה עצמה נוהלה היטב (כמובן, לא כולל חשיפת אוטובוס חיילים לטווח טילי הנ"ט של חמאס).
.
אחד הדברים המעולים בהתנהלות האסטרטגית במערכה הזו הייתה הגישה של פגיעה ממוקדת בנכסים יקרים מאוד לחמאס (אולפן טלוויזיה, מבני מנהלה) שלוותה באפס הרוגים במסגרת תקיפות אלו (בזכות התראות מראש של צה"ל). משוואה כזו שבה יוצרים נזק כלכלי רב, הממוקד בשלטון ולא בדלת העם, לצד אפס הרוגים לצד השני מורידה את מפלס הזעם וממסגרת את המערכה במונחים כלכליים. מסגרת כזו לא מעודדת חשיבה יצרית ולעומתית – שהיא המתכון למתיחת זמן העימות והגברת הסבל בטרם נגיע להפסקת אש – אלא היא מעודדת חשיבה של רווח והפסד. כשזו מסגרת החשיבה, קל יותר להביא את האויב להבנה מהירה יותר שלא כדאי להמשיך. הפנטזיות על ריסוק והכנעת החמאס ימשיכו להיות שליפות ילדותיות חסרות בסיס, בסוף יש פה תושבים מותשים בשני הצדדים, ואם רוצים לתת שקט לתושבי עוטף עזה (ומבחינתי מחשבותיי גם עם תושבי עזה) אז ליצור את מסגרת החשיבה הכלכלית הקרה של רווח מול הפסד זו הדרך הכי מהירה להפסקת האש והדרך הכרוכה בהכי פחות דם וסבל.
.
עוד לפני המערכה הזו ניתחתי לעומק אפשרות מסוג זה ולמה היא צפויה להיות כלי הרתעה יעיל שגם מהווה את ההקפדה הגדולה ביותר שאפשר על זכויות האדם של העזתים הלא-מעורבי בלחימה – כאן

מדוע אנו מגדירים "מתינות" ו"רדיקליות" בשדה הפוליטי באופן כושל שמנותק ממבחן התוצאה

תשכחו רגע מכל מה שחשבתם על "מתינות" ו"רדיקליות" בשדה הפוליטי ותקראו את זה.

.

אחת הבעיות הקשות בפוליטיקה היא שאיבדנו את היכולת להבחין בין מתינות לרדיקליות במישור המעשי. אנו גם לא מבחינים בין שני המושגים הללו ובין ציר המושגים אטימות-פתיחות. בשיח הפוליטי הרווח כיום בשמאל מהלכים שהוכח, לאור מודלים שונים בעולם, כי הם מובילים לתוצאות רדיקליות – ועושים זאת שוב ושוב ולאורך זמן – נחשבים לא פעם למתונים או פשרניים, רק כי הם חורגים מעולם הדימויים של מהו אקט רדיקלי; ואילו אקטים המסמלים רדיקליות הוכחו לא פעם כמובילים – שוב ושוב – למשבר ומשם לפשרות בלית ברירה. אבל הסמלי, משום מה, מנצח את המעשי.

.

ניקח לדוגמא את הסוגייה של תמיכה במיסיי חברות נמוכים יחסית למתחרי הסחר של מדינה. אם פוליטיקאי שמאלני יתמוך במדיניות זו הוא יחשב מיד למתון, פשרן כזה שהלך ל"דרך השלישית", שהציעו הסוציולוג אנתוני גידנס ומנהיגים פוליטיים כמו טוני בלייר (גישה שאכן הובילה רק לניצחון הניאו-ליברליזם על מדינת הרווחה והעמקת האי-שיוויון). למעשה תמיכה בצעד כזה לא נשקלת לרוב ביחס לתוצאות הצפויות, לאור ניסיון מהעולם, אלא ברמה רגשית של קוגניציה חמה: זה מעורר זעם כי זה נתפש כמתן הטבה לחזקים ולעשירים ביותר, לבעלי השליטה בחברות הגדולות. אבל אם אנחנו לא עוסקים בפוליטיקה המבוססות על אינסטינקטים של משיכה ודחייה אלא בפוליטיקה מבוססת תוצאות בעולם הממשי, הרי שאנו צריכים להסתכל על מודלים של כלכלה שמאלנית משגשגת מהמציאות. מתוך תפישה כזו ראוי לבחון את המודל של המדינות הנורדיות. זהו מודל שככל הנראה הניב את אי-השיוויון הנמוך ביותר שידעה האנושות מאז חברת הלקטים-ציידים (אי שיוויון נמוך בהרבה מבמדינות קומוניסטיות שם לאליטה הפוליטית המקורבת לבכירי המפלגה היו חיי פאר ביחס להמונים העניים). כלומר במבחן התוצאה לא מדובר פה במודל פשרני או מתון, אלא בפוליטיקה המעשית הרדיקלית ביותר של חלוקה מחדש ממשית של ההון, ושל שיוויון כלכלי-חברתי בפועל, וכל זאת מבלי לרמוס ערכים הומניים חשובים אחרים כמו חופש.

.

אז מה קורה במודל של המדינות הנורדיות? מיסי החברות שם אכן נמוכים יחסית למתחרי הסחר הרלוונטיים (רוב מדינות המערב) כדי לתת יתרון תחרותי ולשם הגדלת הצמיחה; זאת לצד קווי מדיניות הנחשבים ל"שמאלניים" כלכלית: מס הכנסה אישי גבוה מאוד, איגודי עובדים חזקים ונרחבים מאוד (בעידוד של מדינות ממשלתית – למשל הגאנט מודל המאפשר להם לנהל את הפנסיות של האזרחים), דיור ציבורי נרחב, מגזר ציבורי רחב מאוד, ולא פעם גם מודל של חלוקת רווחי חברות לכלל העובדים. התמהיל המדוייק הזה מניב שוב ושוב תוצאה לא מתונה אלא סופר-רדיקלית: את האי-שיוויון הממשי הנמוך ביותר שידעה האנושות.

.

אבל כמה אנשים יחשבו שפוליטיקאי שמאלני שמציע את המודל הזה הוא רדיקלי ולא מתון?

.

כעת נחשוב על מקרה הופכי: פוליטיקאי שמאלני שעולה לכוח, ומיישם מדיניות של העלאת מס החברות בניגוד לעצות של כלכלנים. פוליטיקאי כזה ייתפש כלא מתפשר ורדיקלי ויזכה לכבוד ממחנה השמאל. אבל לא מוכר לי שום מודל מעשי מוצלח של כלכלה שיישמה מדיניות כזו וגם סיפקה תנאים ראויים למירב חבריה, ומוכר גם מוכר המקרה בו מדיניות שמאל-כלכלי שהתעלמה ממבחן התוצאה הובילה למשבר כלכלי. לכן הפוליטיקאי הזה מסתכן במשבר כלכלי שעלול להוביל – כשהמדינה נדחקת לפינה – לצעדי בלימה פוגעניים מבחינה חברתית (קרי: ויתורים): צנע, קיצוצים בתקציבי רווחה, בריאות ובמגזר הציבורי ועוד כהנה וכהנה ניסיונות נואשים ולחוצים לאזן את יחס החוב-תוצר. ראינו כבר כמה פוליטיקאים עם רטוריקת שמאל-כלכלי רדיקלית נכנסים לפינה הזו, כמו ביוון לאחרונה, ונאלצים להתכופף. אם כן, מדיניות כלכלית שהיא לכאורה רדיקלית מזווית שמאלית מובילה ברמה המעשית לוויתורים בעייתיים כשהיא מובילה למשבר. בהסתכלות מהפריזמה של הפוליטיקה מכוונת-התוצאות זו מדיניות פשרנית ולא רדיקלית.

.

כמובן, פוליטיקאי שמאלני שמוכן לקדם הורדת מיסיי חברות ולא מתלה זאת בחבילת קווי-מדיניות חברתית רחבה השואפת לכיוון המודל הנורדי בהחלט אפשר לטעון כנגדו שהוא פשרן ומזיק, אבל לא משום שתמך בהפחתת מיסי חברות כמו משום שלא עיגן את התמיכה הזו בעסקה כוללת של שינוי מדיניות חברתית (והרי תמורת התמיכה בצעד כזה הוא יכול לסגור דיל עם ליברלים שיחייב אותם לתמיכה במדינות חברתית רצויה בתחומים אחרים). אבל גם לו היה הפוליטיקאי השמאלני סוגר דיל מקיף, סביר שהיה מוקע כפשרן רק על ההיבט של תמיכה בהורדת מיסי חברות, וזו הבעייה בעולם הדימויים של רדיקליות ומתינות כיום.

.

מדוע למרות נתונים אלו מנהיגי ופעילי שמאל רבים נוהים אחרי הדפוס הדוגמטי ולא אחרי המודל המעשי הרדיקלי של המדינות הנורדיות? הרי במבחן התוצאה זו לא רדיקליות; זו אטימות. וניסיון ליישום המודל הרדיקלי-מעשי של סקנדינוויה זו לא פשרנות או מתינות אלא רדיקליות המלווה בפתיחות מחשבית וגישה מכוונת-תוצאות.

.

כעת השאלה היא האם מבחן התוצאה או מבחן הרטוריקה והסמלים הוא החשוב לנו כשאנו באים לבחון מהו מעשה רדיקלי פוליטית; ומהי מתינות ופשרנות.

.

במובן הזה ההומניזם המעשי הוא לא תפישה מתונה אלא רדיקלית לעילא.

הומניזם מעשי​

מתינות היא לא התשובה לפנאטיות

הדוגמטיות והפנאטיות בפוליטיקה מדאיגות, והופכות גם חלקים בשמאל למגוחך ואף מזיק, אבל מתינות היא לא התשובה.
פוליטיקה מחנאית, פנאטית, מטופשת, עדרית מתלהמת ודוגמטית היא איום אמיתי כיום: היא נוראית מימין אבל היא בהחלט פגע רע גם בשמאל, שהופך אותו למגוחך: כשהוויכוח הוא בין גראב דאם ביי דה פוסי לעיסוק של לבנים ביוגה זו גזענות אירופו-צנטרית השכל הישר ברוח מהדיון וזה מפחיד. אבל למי שמזדעזעים מפוליטיקה מחנאית כזו מתינות היא לא החלופה הנכונה. זה נכון גם מבחינה מוסרית, שלא אכנס אליה כאן, אבל גם בהיבטים של יכולת הנעה לפעולה של ציבורים רחבים.
הנה חדשות רעות: ל"מתינות" אין לרוב קליינטים בפוליטיקה, בפרט בישראל, בפרט בימינו הרשתיים. טבעה של הפוליטיקה – במיוחד בישראל ובעידן הויראלי – דוחק את החיה הזו לשוליים. גם אם ניקח פוליטיקאי פופולרי יחסית בארצנו כמו יאיר לפיד שנחשב למעין אמצע לא מזיק כזה, נראה בניתוח מעמיק יותר שהוא לא מתון אלא מתלהם: המוטו שלו זה "ישראליות רדיקלית" וביחס למוטו הזה הוא הולך לקצה. בעצם מטרתו לחזור לאיזה טייפ קאסט של כור היתוך כל-ישראלי מדומיין נטול זהויות מגזריות; כור היתוך של הייתי בקרבי (או שירתתי בתאטרון צה"ל אבל מעריץ את גולני), לא משנה אם אשכנזי או מזרחי כי מה זה חשוב כיום, קצת חילוני וקצת מסורתי; ולא חשוב כמה כסף אני עושה כי אני אחד משלנו. ביחס לטיפוס האידיאלי הזה לפיד הוא פנאט. ולכן הוא לא משחק במגרש הפרווה של אני קצת שמאל וקצת ימין אלא אני הכי פאקינג מיינסטרים ישראלי שיש שחושב שהערבים רק רוצים להרוג אותנו למרות שידנו תמיד מושטת לשלום אבל אסור לנו לחיות איתם במדינה אחת כי איום דמוגרפי וזה. יש מיינסטרים אחר בישראל, זה של ביבי, שחושש יותר מנסיגה מאשר מדו-לאומיות, אבל ללפיד יש נתח גדול כי הוא צועק באקסטרים את מסריי הטייפ קאסט המסויים שסימן, ולא כי הוא מציע מתינות או נוסחת ביניים מתפשרת בין אידיאל שמאלי לימני. אני לא תופס מלפיד כמעט בכל תחום שהו, אבל הוא פוליטיקאי טוב שהצליח בלי הישגים של ממש לשמור על פופולריות מרשימה לאורך זמן – הרבה מעל אנשים כמו גבאי או הרצוג שמשחקים באמת מתון ללא קול ברור וצועק.
אז מה עושים מי שנגעלים מפוליטיקה עדרית, מחנאית, קיצונית ומתלהמת? ראשית מה לא רצוי שייעשו: אם הם רוצים רלוונטיות הם לא הולכים למיצוב של אנחנו מחוץ לעדר; בוא נבחן כל מקרה לגופו באופן ענייני ומתון כדי להיטיב עם החברה שלנו בלי כל התבניות הדוגמטיות והאוטומטיות של שמאל-ימין. זה אידיאל טוב וזה נחמד לכמה גיקים בפיד, זה לא יוצר זרם פוליטי ולא מאסות. כלומר אפשר ורצוי להתנהל לפי גישה כזו בפועל, אבל לא לשים את זה בתור החזית הסמלית, בתור הזהות הפוליטית – כי זה מתון ומתינות איננה חיה פוליטית ברת קיימא פה.
אז מה כן? יש לזקק פרספקטיבה מוכרת על העולם שמגלמת את הרעיון הזה של בחינה עניינית ומעשית למען הטוב המשותף מתוך חוויות היומיום – תפישה של שכל ולב ישר – אבל להבין שזו גישה שחורגת מהמתינות ברמה המעשית ורצוי שתחרוג מהמתינות ברמה השיווקית. ראשית פרספקטיבה כזו לא מובילה תמיד לפתרונות מתונים ברמה המעשית של הצעת קווי מדיניות (לא פעם מסקנותיה יהיו רדיקליים מאוד), אבל מפתה וקל לשווק אותה כמתונה וזו תיהיה טעות קריטית. במקום זאת ברמת השיווק צריך להיות רדיקלים ביחס לפרספקטיבה הזאת ולזעוק אותה בשטחיות ובעוצמה. לשם כך צריך מושג קצר ושטחי שמבטא את הרעיון המורכב של בחינה הגונה הומנית ומכוונת-תוצאות מעשיות של סוגיות חברתיות.
אני מציע את ההומניזם המעשי אבל פתוח להצעות

 

פופוליזם הוגן ומאוזן – במקום אליטה צרה: ההמונים יאזנו את ההמונים

הפופוליזם בתנופה בעולם. זה בא מתוך התחושה המובנת שאליטות צרות שהסתאבו ושתפסו בעלות על האמת זו כבר לא תופעה מקובלת בעידן זרימת המידע. מאז שהמידע הפך להיות יותר דו-כיווני יחד עם הווב 2.0, כך גם הציפיות של האנשים להיות שחקנים משפיעים ומעורבים יותר התחזקו. ממשל המומחים שמבינים הפך לדבר מאוס ואליטיסטי במובן הרע. יש בכך הרבה מן החיובי, אך גם סכנות שהמרכזית בהן היא רודנות הרוב – הרוב עלול להחליט על רמיסת זכויות המיעוט ולאליטות שפעם בלמו מגמות כאלו כבר לא יהיה כוח לעשות כן. איך מוצאים את שביל הזה בין הנמכת כוחן של אליטות צרות – ולא פעם מסואבות – ובין מניעת מצב של רודנות הרוב? ניתן לחשוב על הקונספט של פופוליזם הוגן ומאוזן. זהו קונספט פשוט:

הרעיון הוא היפוך יחסי הכוחות הפרלמנטריים בגופים שאמורים להיות ביקורתיים מול הממשלה והפרלמנט (הכנסת במקרה הישראלי); כך שלא יווצר מצב שהקואליציה שקובעת את הממשלה גם ממנה את מי שאמור לפקח על הממשלה ועל הכנסת שבה היא שולטת. ומצד שני שלא יישמר מצב של אליטה צרה, המייצגת אינטרס צר למרות שהיא מתיימרת לייצג את הציבור, הממנה את חבריה והנוטה לא פעם לסיאוב.

איך זה ייראה?

בכל מקום שבה יש גוף שאמור לאזן, לבלום או לבקר את הרשות המבצעת או המחוקקת (בית משפט עליון, כלי תקשורת ממשלתי, מוסד ביקורת המדינה וכו'), תיהיה ועדת מינויים שיחסי הכוחות בקרבה יהיה תמונת ראי של המצב בפרלמנט – היפוך יחסי הכוחות. למשל, אם בשנה מסויימת הכנסת מורכבת מ-60% קואליציה ו-40% אופוזיציה, הרי שבוועדת מינויי השופטים לבית המשפט העליון אומנם יהיה משקל רב יותר לנבחרי ציבור מהכנסת על חשבון השופטים עצמם או מי מטעמם, אבל לאופוזיציה יינתנו 60% מהנציגים בוועדת המינויי ולקואליציה 40% מהנציגים. בצורה הזו יווצר איזון. עדיין יהיה צורך להסדיר את גבולות הגזרה במסגרתם מותר לבית המשפט לפסול חוקים או החלטות ממשלה כך שרק במקרים של הפרת זכויות יסודיות יותר לבית המשפט לפסול חוק או החלטת ממשלה – כלומר עדיין יש צורך לאפשר לרוב משילות מבלי שהמיעוט יוכל לשתק אותו אלא במקרי קצה. אבל למרות המורכבות הזו המסגרת כבר לא נוטה לאליטיזם צר, אלא למתן קול למיעוט גדול המהווה כ-40% מהאוכלוסייה. באותו אופן ניתן לייצר מבנה של ועדות מינויים לגופים אחרים שמאזנים או מבקרים את הרשות המחוקקת והמבצעת.

אי-אפשר וטיפשי לחשוב שניתן לעצור את הגל הפופוליסטי שיש גם הרבה מהחיובי, יש להופכו למאוזן והוגן, לכזה המכיל איזונים ובלמים המבוססים במידה רבה יותר על ציבורים רחבים ובמידה פחותה על קהילות מומחים צרות. המחשבה שביחס לכיווני מדיניות כלליים וגסים – להבדיל מפריטת הכיוונים הללו לפרטים – המומחים מבינים יותר מההמונים קצת מתערערת כשמבינים שהמומחים עצמם חלוקים בצורה תהומית. לפיכך לפחות ככל שזה נוגע לכיווני מדיניות גסים רצוי שההמונים יכריעו – הרוב ייקבע את הכיוון והמיעוט (שהוא לרוב רחב הרבה יותר מאליטה צרה) יהיה גורם חשוב בקביעת הקווים האדומים או הביקורת כך שרודנות הרוב לא תחרוג לפגיעה בזכויות בסיסיות של המיעוט.

המהפכה המתלהמית בפוליטיקה העולמית – או למה פוליטיקאים מתלהמים זוכים לעדנה

נדמה שאנשים רבים כיום נוהים אחרי פוליטיקאים מתלהמים וכוחניים ברטוריקה שלהם אפילו כשדברי הרהב שלהם מתגלים בעיקר כמילים ריקות מתוכן. אביגדור ליברמן, כדוגמת קצה, הבטיח לחסל את ראש החמאס, איסמאיל הנייה, תוך יממה מהרגע שייכנס לתפקיד שר הביטחון. ההבטחה הזו נדמית כעת כבדיחה. ליברמן אכן נפגע אלקטורלית אך רחוק מאפס אחוזי תמיכה (אם כי עשוי לא לעבור את אחוז החסימה). איך זה שאפילו בדוגמא כה קיצונית של "פאקה פאקה" נטול כיסוי יש מי שעדיין תומכים בנמרים מנייר עם פה גדול? נדמה שיש לא מעט אנשים שלא מטריד אותם הקשר הרופף שבין רטוריקה כוחנית ומאצ'ואיסטית לבין המדיניות בפועל; כלומר יותר משהם רוצים פוליטיקאי כוחני הם רוצים פוליטיקאי שמדבר כוחנית.
.
סביר שתופעה כזו התקיימה תמיד, ואם זאת נדמה שהיא בפריחה: מטראמפ, דרך אורבן ועד ביבי יש לנו פוליטיקאים שעל כל קו מדיניות שלהם שנחשב ל"קשוח" הפריחו מלא התלהמויות ודברי רהב נטולי כיסוי. בעבר היו מנהיגים שדיברו מעט וכיסחו הרבה, כיום הטרנד הפוך. אפילו נשיא הפיליפינים, שכוחניותו רחוקה מלהישאר בגדר מילים, נדמה כמי שמקלל שתי קללות על כל סוחר סמים שהרג.
.
להבדיל פוליטיקאים עם שיח מאופק, מהוקצע ורהוט מאבדים פופולריות גם אם בפועל קווי המדיניות שלהם די כוחניים – אובמה, שלמרות הדימוי הפלאפי שלו הרבה להפעיל את צבא ארה"ב בניכר, הוא דוגמא אחת; טוני בלייר הוא דוגמא קיצונית אף יותר כי הצטרף לפלישה לעיראק יחד עם ג'ורג' בוש בליווי דיבור רהוט ומתון. אבל כוחניות ללא התלהמות הרבה פחות מושכת כיום. אז מה מהביא לעדנה הזו של הפוליטיקה של הרטוריקה המתלהמת? האם זה יכול להסביר הרבה מהטרנד הניאו-פופוליסטי ששוטף את העולם?
.
אני משער כמה וכמה סיבות למגמה, והולך מהבנאלי למה שפחות מובן מאליו:
תגובת נגד של הגבריות המעורערת לגל השלישי של הפמיניזם – דהיינו תגובה לערעור של זהויות מגדריות ובפרט הגבריות החדשה (נכון בעיקר למערב).
.
תגובת נגד למישטור השיח. מישטור השיח מזוהה לרוב כתגובה נגד תרבות הפוליטיקלי קורקט, אך הנישה הזו מזוהה לרוב עם סטודנטים מדעי הרוח והחברה ולא נראה לי שהיא מספיק מרכזית כדי להוליד כזו ריאקציה. שדה הרבה יותר דומיננטי ורחב במישטור השיח הוא הכלכלה הפוסט-תעשייתית או הקפיטליזם המאוחר. כמי שעבד בתעשייה ואצל בעלי מלאכה בעבר, אני יכול להעיד מיד ראשונה את מה שממצאים סוציולוגיים מאששים ברמה יותר מחקרית – השפה בשדה זה היא לרוב מתלהמת, לא פעם כוחנית, וקללות והתפרצויות זעם שגורות בה ולא עושים מזה עניין גדול. קצת צעקות בין מי שפורקים חומרי גלם במפעל לבין מי שקולטים אותם זה כמעט אקט חברי; בקטנה. בעבודה במשרדים בחברות ענק ממוזגות מתפתחת תרבות שיח הרבה יותר ממושטרת המחייבת קוד נימוס נוקשה יחסית והרבה יותר שליטה עצמית ואיפוק. השדה הזה של הכלכלה מתרחב בעוד שהשדה של התעשייה ובעלי המלאכה מצטמצם. מתייחסים אליהם כאל דינוזאורים הנטולים את כישורי השיח של הכלכלה החדשה. זה קרקע פורה לריאקציה נגד שיח מאופק, מהוקצע ורהוט.
.
כשמדברים על מישטור השיח צריך לציין גם את תרבות הרשתות החברתיות, שבה הרבה מעבר לשיימינג מובהק כל התבטאות שלך חשופה להרבה יותר אנשים עם הרבה יותר יכולת ולגיטימציה לתגובה ביקורתית ובעצם לפיקוח חברתי שוטף, אדוק ומעיק על דבריך. כשקל להוציא מההקשר צריך יותר להקפיד על שיח שקשה להוציא מההקשר. החובה להיות תמיד מדוייק, רגיש, רהוט ומנוסח בקפידה עולה בהתמדה. גם זו קרקע פורה לראקציה נגד שיח מאופק, רגיש, מתון ורהוט.
.
באירופה ובארה"ב – בניגוד לישראל – ישנו גם מצב שמבחינה פוליטית העולם שייך למבוגרים. בגלל הילודה הנמוכה אחוז האנשים המבוגרים באוכלוסייה עולה, ולהם הכוח האלקטוראלי. אלו אנשים שגדלו בדור אחר בו הפיקוח החברתי על השיח והנורמות של הרגישות והתקינות הפוליטית היו רופפות הרבה יותר, ולפיכך הם הרבה יותר מאויימים ממהפיכת השיח התקין והרבה יותר נוטים להגיב נגדה בתגובת נגד.
.
התוצאה היא שהפוליטיקאים הפופוליסטים החדשים הרבה יותר נוראיים ברטוריקה שלהם מאשר במדיניות שלהם בפועל (הגם שהיא לא להיט כשלעצמה בסטנדרטים של דמוקרטיה ליברלית). זו תופעה רטורית בעיקרה, לא תחילתו של גל פאשיסטי חדש.
.
מאידך נותרת שאלה פתוחה: מה קורה לחברה אחרי שבמשך שנים רבות השיח הציבורי בה הורגל לביזוי ערכים ליברליים או אפילו פלורליסטים ולקידוש העם כיישות אחדותית עם רצון משלה שגובר על כל איזון ובלם? האם לאורך זמן זו תישאר רק רטוריקה מתלהמת או שמא לאט לאט יבשילו מי שיירצו להפוך את המילים למעשים, וייתרחבו לכדי מאסה קריטית? זו כבר סכנה שאין לזלזל בה, הגם שהיא לא צפוייה בטווח הקצר.