אתה בעדם או בעדנו?

השאלה "אתה בעדם או בעדנו?" היא שגיאה בהבנת המציאות: לא יהיה לנו טוב אם להם יהיה, תמידית, רע. ובהקשר של הסכסוך עם הפלסטינים זה בולט במיוחד, כי זה לא עימות זמני, אלא סכסוך ארוך בן כמאה ומשטר צבאי בן חמישים שנה בגדה. החלק האלים בסכסוך נפתר ברוב הגזרות רק לא בגדה שתחת משטר צבאי.
.
במישור הפוליטי-מדיני, טוב לצד שלך שמתבסס על רע לצד האחר, זה סיכון. כשזה נעשה באופן קבוע (משחק סכום-אפס ממושך להבדיל מרגעי) זה בדרך כלל יקרוס מתישהו, כי לא לעולם חוסן. בסיטואציה גיאו-פוליטית מסויימת ייתכן שאינטרס מהותי של צד אחד חייב לבוא על חשבון אינטרס מהותי של צד אחר. אבל כמצב תמידי – אם צד מסויים מבין את שימור האינטרס שלו כפגיעה מתמשכת בצד אחר – צריך לצפות שלא תמיד הצד הנרמס יהיה חלש דיו כדי להירמס מבלי לפגוע פגיעה מכרעת. לאורך ההיסטוריה ראינו תבוסות חריפות וקשות של עמים ואומות; אבל ראינו מעט מאוד משטרי דיכוי מתמשכים לאורך זמן רב – במונחים היסטוריים – שלא הביאו נזק רב גם על עצמם או שהמשטרים הללו היו כה דכאניים עד שהם היו – או עודם – איומים גם כלפי אזרחיהם שלהם (סין כיום, ברית המועצות של העידן הסובייטי). לכן המטרה מדינית חכמה צריכה להיות שאיפה לטוב משותף והימנעות מסיטואציות של משחקי סכום-אפס. אפילו במקרה הקיצון של גרמניה הנאצית, אחרי תבוסתה פתחו במבצע כביר לשיקומה, וליצירת טוב משותף עימה.
.
מכאן צריך לשאול: אתה בעדינו ובעדם או נגדם ונגדינו?

הנאמנות לאחים לנשק מאתרגת את ה"תפוחים הרקובים"

ההיגיון הטבעי והאנושי של הנאמנות לאחים לנשק מאתרג את ה"תפוחים הרקובים" בקרב כוחות הביטחון; לכן דרוש אתוס ביטחוני אחר:
.
הציפייה שאנשים החברים באחת מהזרועות של כוחות הביטחון יהיו נאמנים לכל מיני כללים וחוקים – או למי שאיתם הם מתעמתים – לפני שהם נאמנים לחבריהם לכוח – היא כמעט בלתי אנושית ומאוד לא סבירה. חבריהם, מסכנים את חייהם לצדם; מזיעים ומקיזים דם יחד עמם, ברור שלהם הם יהיו נאמנים לפני הכל. אתוס זה אף חשוב לצורך בניית הנחישות והלכידות של כוחות הביטחון. לכן הזעם ואף השנאה כלפי מי מחברי כוחות הביטחון שהעזו לשבור שתיקה – וכך לשבור את הנאמנות לחבריהם לכוח ולמשימה – מובנת לי לחלוטין. אין רגש טבעי ממנה. ובכל זאת, ללא יכולת להתעלות מעל הנאמנות הזו לאחים לנשק, ה"תפוחים הרקובים" יכולים לגרור אחריהם את כל עמיתיהם לכוח במדרון המוסרי בשם הנאמנות הקולגיאלית לעמיתים לכוח ולמשימה, וחובת הכיסת"וח הסולידרי.
.
גם מבחינה ציבורית, הציפייה שהציבור הרחב – המוקיר ברובו טובה עמוקה, ובצדק, לאנשי הביטחון השומרים עליו – יעדיף לתמוך בכל מיני כללים או במי שנחשב לסיכון או לאוייב על חשבון מגיניו, היא מופרכת. זה פשוט מנוגד לטבע האנושי (של רוב בני האנוש שלא סבלו שיטתית מנחת זרועם של כוחות הביטחון).
.
הפיתרון לנאמנויות הראשוניות הללו לא יכול להיות רק בדמות גופי "הלשנה" וחקירה הנתפסים כסמי-לגיטימיים: מצ"ח, מח"ש וכו'. לא רק שהכיסת"וח הראשוני של אנשי כוחות הביטחון יכול לפגום ביכולת של גופים אלו לחקור הפרות של זכויות מצד אנשי הביטחון, הגופים הללו נוטים גם לכסת"ח בעצמם, כי הם לא לגמרי נפרדים מההיגיון של האחים לנשק. כשחוקר חוקר הפרה לכאורה של זכויות אדם בידי איש כוחות הביטחון בחוסר חשק ברור, קשה לצפות לאמת. אם חוקר מבקש להימנע ככל הניתן מלמצוא את חברו אשם, וטעון במוטיווציה רבה להוציאו זכאי, סיכוי רב שהוא – אפילו שלא במודע ובכוונה – יעוות את החקירה ויסיע אותה במסלול של היעדר מאמץ למצוא ראיות מפלילות ומקסימום מאמץ למצוא ראיות מזכות.
.
אם כן, הפיתרון לבעייה לא יכול להסתמך רק על גופי החקירה התוך-ממסדיים, ואפילו לא רק על גופי חקירה חיצוניים שיאבדו לגיטימיות ציבורית. הפיתרון חייב לכלול גם אתוס מאוד מסויים לכוחות הביטחון: אתוס של ביטחון הומניסטי שגאוותו בהפעלת כוח מדוייקת. זה אתוס שמבחינתו ביטחון זה לנטרל איומים מיידיים מבלי להזיק לבלתי מעורבים, מבלי להפוך לבית משפט שדה לאשמים לכאורה ומבלי להחמיר בעיות חברתיות בטווח הרחוק כתוצאה של יצירת אנטגוניזם בין ציבורים רבים ובין המדינה (שכוחות הביטחון נחשבים לנציגיה המובהקים). זהו ביטחון שבא למזער בעיות חברתיות מבלי ליצור בעיות חדשות, לעיתים נרחבות יותר. אתוס זה צריך להחליף את האתוס של ביטחון שבטי\חבורתי, שבבסיסו הרעיון של לכסח את מי שנגדנו – נגד חבורת אנשי הביטחון – באותה משימה [יהיה מחנה ה"נגדנו" מורכב מתושבי עמונה, תושבי אום אל חיראן, פלסטינים או אחרים, בהתאם לנסיבות המשימה]. אם גם הציבור הרחב וגם אנשי הביטחון יבינו את התועלת החברתית – כמו גם את היתכנות המעשית – של אתוס הביטחון ההומניסטי, יש סיכוי גדול יותר ש"תפוחים רקובים" יובנו גם כבעייה שלנו ולא רק כבעייה של צרנו.
.
כל זאת מבלי להתחיל לדבר על מה קורה כשהמשימה הבסיסית רקובה – שמירה על משטר אפלייה או חוקי אפלייה – והתפוחים הרקובים הם רק הקצנות נקודתיות וזניחות. זה נושא אחר, חשוב לא פחות.

ניצחונו הדטרמיניסטי של האח הגדול

התנבאות שניתנה לשוטים: העתיד יביא ליכולת פיתוח של יותר ויותר אמצעי השמדה והרג נרחבים שהם יותר זולים, זמינים, ממוזערים וקלים לנשיאה; והידע על פיתוחם יהיה יותר ויותר בר זליגה לידיים הלא נכונות (לאוו דווקא ארגוני טרור, גם לסתם סייקוז). דמיינו את הטיפוס של היורה-לכל-עבר בבית הספר מגיע במקום רובה עם אבקת אנטרקס שייצר ב"מדפסת ביולוגית" – חכו, גם זה יבוא. את הידע הטכנולוגי הזה לא ניתן יהיה לעצור. על מנת להבטיח ביטחון לציבור יהיה צורך במנגנוני פיקוח וניטור ("אח גדול") יותר ויותר משוכללים וחודרניים או דיכוי ממש של אוכלוסיות נרחבות ופרופיילינג עצבני לכל קבוצת סיכון וגם זה לא ממש יעזור ללא ניטור ופיקוח (מכל קבוצה יכול לצאת סייקו).
.
לכן המאבק נגד מנגנוני "האח הגדול" נועד בטווח רחוק לכישלון חרוץ. צריך לשנות דיסק[ט] און קי ולעבור למאבק למען דמוקרטיזציה ואקאונטבליזציה של מנגוני האח הגדול, בתור הרע במיעוטו. ניטור ופיקו עדיפים על דיכוי ממש [או על מוות המוני]. זהו העתיד של המאבק למען זכויות אדם להערכתי הצנועה והלא אופטימית.

מאצ"ואי ולאומני העולם התאחדו – על הימין האינטרנאציונלי החדש

תומכי טראמפ נאמנים לאידיאולוגיה הלאומנית ולמאצ'ואיזם כרעיון יותר מלמדינתם?
אפילו אחרי ששקע אבק הבחירות בארה"ב, שיכול לתרץ טירוף רגעי, הטירוף לא מפסיק: מסתמן כעת שתומכי טראמפ תומכים לרוב בפוטין לנוכח ההאשמות החמורות והחד-משמעיות של סוכנויות ביון אמריקאיות על בחישה רוסית בבחירות (למשל כאן). הם לא תומכים בפוטין כי הם רוסופילים; הם לא תומכים בו כי הוא תומך בטראמפ (הם העריצו אותו עוד לפני שטראמפ היה מועמד); הם תומכים בו בגלל מה שהוא מייצג. הלך רוח זה מלמד על מגמה מעניינת של נאמנות לקו אידיאולוגי\תרבותי לפני הנאמנות למדינתם.
.
זה לא מאפיין את כל הימין האמריקאי: רפבוליקאים רבים מאגפים את הדמוקרטים בשטנה לפוטין על מהלך הבחישה בבחירות ורואים בה צעד תוקפני כלפי מדינתם (אפילו שהמנהיג הרוסי סייע למחנה הרפובליקאי); והם מבקשים להטיל סנקציות חמורות יותר על רוסיה לעומת ממשל אובמה. לכן יש להבחין בין הימין האמריקאי השמרן והפטריוטי לאותו אלט-רייט טראמפיסטי שנאמן קודם כל למה שאנטי-ליברלי לפני שהוא נאמן לאמריקה – עד כדי תמיכה באקט עויין של הפרת ריבונות מצד סוכנות ביון זרה. ריאקציוני כל העולם התאחדו!

.

נוצר פה מצב מרתק במסגרתו התומכים הכי גדולים בלאום בלאומיות מעדיפים את מי שתומכים ברעיון הלאומנות מרחבי העולם על פני בני הלאום שלהם המחזיקים בעמדות פחות שמרניות. הלאומנות הפכה פה מזיקה קנאית ללאום שלך לזיקה קנאית לרעיון הלאומיות לפני הכל – כלומר באופן אבסורדי הלאומנות הפכה לערך אוניברסלי מופשט המנותק מהלאום הקונקרטי.
.
ואי אפשר להתעלם מהמרכיב המאצ'ואיסטי במשוואה. אחרי הכל פוטין הוא לא בדיוק נציג מובהק של הלאומנות. משטרו ונטייתו למדיניות מצביעים על הרבה קווים לאומניים, אבל לא רק, והוא לא מקדם שום מניפסט לאומני מפורש, מסודר וברור. הרבה יותר מלאומנות הוא משדר כוחנות ומאצ'ואיזם; שיר הלל ל"גבר הישן" אל מול הסדר המגדרי החדש והמאיים. בממים הרבים של האלט-רייט התומכים בפוטין, הוא מושווה תדיר לאובמה בתור הגבר הקשוח שמשחק עם טיגריסים לעומת הסיסי שמחזיק בכלב שעשועים "נשי".
.
טראמפ, גם כן, יותר מכל דבר אחר, משדר את דמות הגבר הישן – גם אם בסגנון יותר בידורי ופחות שתקן-קשוח מפוטין. התבטאויותיו הסקסיסטיות של טראמפ היו יותר חריפות, בוטות ורווחות מהתבטאויותיו נגד כל קבוצה אתנית. טראמפ למשל טען כי הוא לא מתנגד להגירה אלא שתיהיה חוקית – קשיחות וחוק וסדר באים לפני הסתייגות ממיעוטים או שנאה כלפיהם. כשהוא דיבר נגד מקסיקנים הוא אמר שהם לא שולחים לארה"ב את טובי בחוריהם, אלא את האנסים. זו לא הייתה הכללה נגד כלל המקסיקנים כקבוצה אתנית שלמה כמו תחושת איום על נשותינו (ולא התבטאויותיו על נשים ניתן להניח שזה לא עניין של זכויות נשים מבחינתו כמו השפלת הגברים האמריקאים). וגם המיזוגניה שלו, ברטוריקה נגד קילנטון ובכלל, התעלתה על כל קסנופוביה.
.
אם כן, מאצ'ואיזם וסקסיזם מובילים את התמהיל הריאקציונרי הזה, לצד התנגדות לגלובליזציה, יותר מאשר אידיאולוגיה לאומנית מגובשת, שלמה וסדורה. כך נראית הנטייה האינטרנאציונלית של הימין החדש: זהו גלובליזם של אנטי-גלובליסטים, המאוחדים יחדיו מעבר לכל הגבולות הלאומיים והתרבותיים נגד טשטוש הגבולות הלאומיים והמגדריים; אחווה של הגברים הישנים מכל העולם (והנשים הישנות המאויימות כמוהם מהשינוי בדימויי ותפקידי המגדר) נגד "כת הפוליטיקלי קורקט". חשבתי פעם שהחוגים למגדר חסרי השפעה רחבה, אבל אולי הרעיונות שהם מהדהדים תורמים לסדר העולמי החדש שאנו חווים, סוג של מלחמת עולם מגדרית, כשאובמה, טרודו ומרקל בפינת הג'נדר-בנדר, מול מחנה הגברים-גברים.

קשקושי ביטחון והמיתוס על סכנות הנסיגה מהגדה

שמאלנים רבים נרתעים מלדבר ביטחון ומפספסים את המופרכות של המיתוסים הביטחוניים שאנשי ימין רבים מקדמים בדבר סכנות הנסיגה מהגדה. חבל, זה לא כה מסובך.
.
תמיד כשמדברים על סיכונים ביטחוניים בשל נסיגה מהגדה הדיון נסוג לרמה המיקרו-טקטית, מסוג הדיבורים הטכניים והזווית של הצ'ופצ'יק של הטיל האיך קוראים לו הזה; והאיום – הו האיום – בטילים על נתב"ג. מילא הייתה הנוקדנות הזו מבוססת על עובדות קפדניות, היא לא. בוא נראה איך בעזרת שיח מומחים טכני מפיצים בולשיט, נפרוט את האימה לעובדות:
.
למשל, מפחידני הנסיגה מהגדה מתחילים לטרחן על הסכנה המוגברת דווקא בירי מרגמות פרמיטיביות וזולות לעבר מזרח גוש דן לעומת טילים ארוכי טווח שקל כיביכול לנטרל באמצעות מערכות הגנה אווירית ושקשה ויקר לירות הרבה מהם.
.
מערכות ההגנה האווירית מעולם לא סיפקו 100% הגנה, ורק הרתעה היא מה שמונע שיגור טילים עלינו. הלאה, דווקא לגבי גוש דן עניין המרגמות פחות רלוונטי. המרגמות הכי משוכללות מגיעות לטווח של 7-10 ק"מ. אין בעייה באמצעות תיקוני גבול ליצור רצועה חוצצת רחבה יותר בין שטחים מאפשרי-שיגור במדינה הפלסטינית העתידית לריכוזי אוכלוסין בגוש דן. אפילו קלקילייה הצמודה יחסית לכפר סבא עדיין מרוחקת ממנה מרחק של 7.1 ק"מ בקו אווירי. וברור שהגבול העתידי לא יהיה בדיוק על הקו הירוק.
החיץ הזה לא אפשרי ביחס לירושלים (אלא אם כן הגבול העתידי ייספח חלק מהשכונות הפלסטיניות של החלק המערבי יותר במזרח העיר וכך יווצר חיץ); ולכן צריך לזכור שהרתעה – ולא היעדר יכולת טכנית – היא זו שמונעת כיום גם שיגור פצצות מרגמה לעבר יישובי עוטף עזה. כל הסדר חייב לכלול הכרה בינלאומית בתגובה חריפה מאוד של ישראל באם תופגז עיר הבירה במרגמות, ולזכור שהרתעה זו עבדה אפילו מול חמאס כשהיינו נחושים מחד והסרנו מגבלות אזרחיות על הרצועה (אחרי צוק איתן) מאידך. הרתעה עובדת טוב יותר כשלא שולטים או חונקים שטח. ולבסוף ישנה גם מערכת יירוט מסוג ניאוטילוס נגד מרגמות בשלבי פיתוח סופיים שיכולה לתת מענה טוב גם אם לא הרמטי לירי כזה. אם מתייחסים לטענות על טווח היירוט הבעייתי של מערכת הניאוטילוס נגד מרגמות ורקטות הרי שהיא אמורה להגן על טווחים קצרים מ-4 ק"מ.
ובכל זאת קצת פרופורציות, לפי השב"כ ב-8 השנים שבין 2001 ל-2009 נהרגו 14 ישראלים מאלפי שיגורים של פצצות מרגמה מהרצועה, והיו שנים שמאות שיגורים לא הביאו אף להרוג אחד. אז גם אם בשטח עירוני צפוף התוצאה של ירי מרגמות כזה צפויה להיות יותר חמורה, עדיין צריך להשוות זאת לכ-40 הרוגים מפיגועי סכין\רובה שבאו רק בשנתיים האחרונות (2015-6) ממפגעי הגדה. מבחינה הרתעתית: שנות ירי הפצמ"רים הסתיימו אחרי מבצע צוק איתן שהביא להרתעה. איך? המבצע נתן מכה קשה לעזתים אבל לאחריו שחררה ישראל את רוב המגבלות האזרחיות על ייבוא\ייצוא לרצועה; צעד שדרש החמאס בטרם ההסלמה. כלומר לצד המכה הקשה הגיעה פה גם הפחתת השליטה העקיפה והמתמשכת של ישראל ברצועה. במקרה של נסיגה מלאה מהגדה לא יהיה את מרכיב השליטה הישראלית שמקשה על משטרים גאוותניים או ארגונים פנאטיים לשבת בשקט מול מצב משפיל כזה ולא לתקוף. ואם כבר, בכירים בצה"ל חוששים מיכולת פיתוח עצמי של מרגמות וקסאמים בגדה גם בעת שאנו שולטים בה, בלי קשר לנסיגה. אפשר לייחס את העובדה שהתסריט הזה לא התממש רק לפשיטות של צה"ל ולמודיעין של השב"כ, אבל סביר יותר שללא שת"פ טוב של כוחות הביטחון הפלסטיניים ההצלחה במניעת פיתוח מרגמות במחרטות בגדה לא הייתה של 100%.

.

כך גם הטענות ל"רואים מהגבעה הזו ביהודה ושומרון את את פתח תקווה" הן שטויות, טילים בכינון ישיר הם יחסית קצרי טווח (הקורנט, למשל, מגיע לטווח של עד 5.5 ק"מ) ובכינון עקיף בכלל לא צריך לראות את המטרה ואין חשיבות רבה לגובה ממנו משגרים.
.
הטענה המופרכת הבאה היא שמול גורמים כמו סוריה או חיזבאללה לפחות יש "בעל בית" שניתן להרתיע ויכול לקחת אחריות על השטח; ואילו מול הפלסטינים מדובר בעשרות ארגונים ואף אחד לא באמת שולט – כלומר הפלסטינים לא יודעים לשלוט על עצמם. למעשה אפשר לומר דברים רעים רבים על ארגון פנאטי ומתועב כמו חמאס, אך הוא שולט ביד רמה ברצועה וכשהחליט שהוא לא רוצה שיגורים לעבר ישראל הוא הצליח להפסיק את התופעה כמעט לחלוטין, למרות כל מיני ארגונים סלאפיים שמבקשים לאתגר אותו. דווקא השלטון המצרי פחות הצליח לעצור שיגורים ספורדיים מסיני. כך גם הרש"פ בגדה עצרה, לפי השב"כ, לא מעט פיגועים והתארגנויות. ולכן בין אם הפת"ח או החמאס ישלטו בגדה, יש שם בעל בית שגם אם אין לו רצון טוב, יש לו יכולת להטיל את מרותו ולמנוע טרור כשהוא מבין שתקיפת ישראל תפגע בו.
.
גם להיט ההפחדה התורן שמדבר על מרגמות או טילי נ"מ נגד מטוסי נתב"ג הוא בולשיט: הטווח בין נתב"ג לקו הירוק בקו אווירי הוא כ-9 ק"מ, למרגמות הכי יעילות יש טווח שקרוב יותר ל-7 ק"מ וגם אם מדברים תיאורטית על עד 10 ק"מ אז תיקוני גבול קטנים ואולי סיפוח מספר קטן של כפרים פלסטינים, במקרה הכי קיצוני, פותרים את הבעייה ויוצרים חוצץ של מעל ל-10 ק"מ בין נתב"ג לגבול העתידי. ומה לעשות שאיראן משוויצה בטילים שיכולים לפגוע מתחומה ישירות בנתב"ג – נכבוש את איראן? הלאה, טילי נ"מ שאינם גדולים, יקרים וקלים לאיתור, למשל טילים מסוג סטרלה, מגיעים לטווח של עד 5 ק"מ בהגזמה, ולטווח שלהם מבחינת מרחק אופקי יש להוסיף את גובה המטוס בכל שלב בו הוא נמצא במסלולי ההכנה לנחיתה השונים (כשכמה מהמסלולים באים ממערב ומדרום מערב להמראה או מצפון לצורך נחיתה בנתב"ג ואינם בגישה ישירה ממזרח שמקרבת את המטוס לגדה כשהוא טס נמוך). מה עוד שכבר יש תוכנית קונקרטית לפתוח שדה תעופה בינלאומי נוסף בצפון או בדרום הארץ שיפחית עומס על נתב"ג וייתר את הצורך להשתמש במסלולי נחיתה מזרחיים מסוכנים יותר. עוד מיתוס מופרך.
.
אז מה, מפחידני הנסיגה, חשבתם שאף סמולני לא יצלול לבדוק את ההפחדות שאתם מפזרים באמצעות שיח "מומחים" טכני? שיקולי ביטחון עלק, לפחות תיהיו מדוייקים או כנים.

הימין של חשיפת הסתירות הפוצו-לוגיות

התקשורת הימנית החדשה מציפה אותנו בשטף כביר של האשמות בצביעות וסתירות לוגיות לכאורה מצד השמאל\מרכז. לא שחסר גם צביעות אמיתית בשמאל וגם סתירות לוגיות איומות יש אצלנו בשפע, אלא שרוב הרטוריקה הזו היא חלולה ומחללת; היא מגחיכה כל דיון אמיתי והיא חלק מהפוסט-מודרניזם -או הפוסט-אמת – של הימין החדש. ניתן לכנות זאת האסטרטגיה של הסתירות הפוצו-לוגיות. זו מנצלות את העובדה שאף עיקרון לא ניתן ליישום מוחלט בעולם לא מושלם, ומציפה אותנו ברעש שמבזה את האינטיליגנציה ומקשה על דיון ענייני. ניתן דוגמא מוקצנת לשם המחשה:
 
לא מזמן עלתה פה לשידור סדרה בריטית מרתקת, "13". על בסיס מקרים אמיתיים רבים שירטטה הסדרה סיפור על פסיכופט שכלא נערות במשך שנים במרתף ביתו. כעת דמיינו את הכותרת הבאה במגזין של הגברים חובבי כליאת נערות: "צביעות! המדינה יוצאת נגד כליאה ובעצמה כולאת את [שם הפסיכופט]!!"
 
אפשר כבר לזהות את המניפולציה הפוצו-לוגית בשקל, שמציגה סתירה לוגית לכאורה: בשם תפישת מוסר המתנגדת לכליאת אנשים – כלומר על בסיס עיקרון של חופש – מבקשת המדינה לכלוא אדם ולשלול את החופש שלו. כמובן, אם היינו מכירים בכך שהחיים לא מושלמים, וכי אף עיקרון מוסרי לא ניתן ליישום מוחלט בעולם לא מושלם, היינו מנסחים את תפישת המוסר בייתר דיוק, ואז לא הייתה פה שום סתירה: בשם תפישת מוסר שמבקשת ל*מזער* את הכליאה ואת הגבלת החירות ולמקסם את החופש כולאים אדם שפגע בחופש של האחר ללא סיבה וכך מבקשים למנוע ממנו להמשיך לכלוא ואולי אף להרתיע אחרים מסוגו. למרבה הצער, זה היה ניסוח כמעט בלתי אכיל בספירה הציבורית הדורשת מסר קצר, פשוט, קליט ונטול סייגים כמו: "למען החופש". ומשום שהמסר הקליט יותר גם "פגיע" יותר להצגתו כסתירה, קל לבוז ל"צביעות" של המדינה במקרה הזה.
 
כמובן, זהו מקרה קצה שנמצא לחלוטין מחוץ לקונצנזוס ואף קבוצה אידיאולוגית שאיננה בשולי-השוליים לא תומכת בכליאת נערות במרתפים. אבל תחשבו על מקרים כמו פעולה של גופים פלורליסטים נגד גורמים אנטי-פלורליסטים שמבקשים לכפות את עמדותיהם על אחרים. אותה תבנית בכיינית: "צביעות! בשם הפלורליזם והסובלנות מגלים חוסר סובלנות ל[הכנס שם של ארגון או גורם כפייני ולא-סובלני]". כמובן, לו היינו גורסים כי אנו לא שואפים לסובלנות מושלמת, אלא למיזעור חוסר הסובלנות בעולמנו הכוחני, הרי שחסימת גורם שמנסה לכפות את עמדותיו על אחרים היה הדבר הכי היגיוני ולא-צבוע לעשותו. ומן הסתם, קשה להסביר מורכבות כזו בשדה הציבורי שדורש: קצר, פשוט וקליט.
 
הימין החדש מציף אותנו במיליוני מיינד-פאקס כאלו, טענות פוציות לסתירות לוגיות לכאורה, לא רק כי הטענות הללו משכנעות חלקים מסויימים באוכלוסייה, אלא גם כי השטף הבלתי פוסק שלהן משתק כל דיון ענייני. לכן צריך לחדד ולהפיץ גישה כללית, מעין גלאי סתירות פוצו-לוגיות שמנסות לשחק לנו עם המוח ועם ההיגיון. אין לי פטנט מושלם לבעייה, אבל היא דורשת מחשבה משותפת.