להשתין מהמקפצה, להשתין בבריכה או לחכות בתור לשירותים – מה יותר משתלם?

על ההנחה שלצפצף על העולם באופן מתון ומוסווה זה דווקא משתלם.
בזירה הבינלאומית מוסר או מוסכמות שווים כקליפת השום, ורק הכוח מדבר, ולכן האינטסים שלנו הם הדבר היחיד שקובע – זו תפישה רווחת בישראל, כשהמושג "אינטרסים" נתפש ביחס למה שניתן למדוד ולחזות בטווח הקצר.
 
ובכן, כדי לפעול נגד עוולות גדולות שמדינתך מבצעת או מתכננת לבצע, לא צריך ואף לא רצוי להיצמד רק לטיעונים מוסריים. אומנם היו מדינות או ממלכות שעשו עוולות גדולות ויצאו מכך בלי לשלם מחיר משמעותי, אבל זה הימור כבד. מדינות רבות שילמו מחיר כביר על עוולות גדולות שביצעו, בפרט כשאותן מדינות גם צפצפו באופן בוטה על הכללים הנהוגים בזירה הבינלאומית באותו זמן. הדוגמא הקלאסית לכך היא גרמניה הנאצית שנחרבה וסבלה מאובדן עצום של חיי אדם.
 
מאידך מול עוולות קטנות הרבה יותר קשה לטעון טיעוני אינטרס-עצמי. ההימור פה הרבה יותר סביר, ויש מלא מדינות שביצעו עוולות קטנות או עיקמו בצורה מתונה ומוסווית את הנוהגים הבינלאומיים ורק הרוויחו מכך. למרבה הצער, מדינות שבחרו לא להשתין מהמקפצה אלא בתוך הבריכה, בהסתר, גרפו לא פעם רווחים, שגשוג ועוצמה.
 
החזון של הימין-מרכז בישראל הוא או"ם שמום כלפי פנים והצבא\מדינה הכי מוסרית בעולם כלפי חוץ – כלומר להשתין בבריכה, בחשאי, ולא מהמקפצה, בפרהסייה. הימין הנוקשה יותר, מבנט וצפונה, כמובן לא מבין זאת, ומעלה את דרגת ההימור בדורשו להשתין על העולם בבוטות – למשל לספח שטחים בניגוד לעמדת הקהיליה הבינלאומית. בטיפושתו לא מסתפק הימין הנוקשה בסיפוח דה-פאקטו של הגדה תוך הצגת הדבר כמצב זמני שנמשך בפועל עשרות שנים. נגד ההתנהלות של הימין הנוקשה קל להביא טיעוני אינטרס-עצמי משכנעים, אבל מול המרכז והימין המתון בישראל – ונתניהו הוא מייצגו האולטימטיבי – קשה להעלות טיעונים של אינטרס-עצמי לטווח הקצר. יש בהתנהלות הבעייתית הזו תועלת לישראל, לפחות באותם היבטים שקל למדוד. כך שאם להיות אדם הגון ואנושי זה לא גבוה בסדר העדיפויות שלך, או שאתה בחרדה הישרדותית שמשהה את המוסר, הנטייה שלך תיהיה לצדד באידיאולוגיית "להשתין בבריכה".
 
אבל יש שלוש בעיות עם התפישה הזו של מעוול מתון וטוב לו: 1. היא מחייבת לפתח, לצד אטימות מוסרית מסויימת, גם צביעות תמידית ומובנית; מנטליות של כת שבה כולם יודעים שיש קצת דברים מלוכלכים שנעשים בפנים, אבל שיש להכחישם בחוץ ואוי ואבוי למי שיוציא את הכביסה המלוכלכת. כדי לשמר את המנטליות הזו חייבים לכרסם בדמוקרטיה, לרדוף את מי שחושפים עוולות או את עיקום הכללים הנהוגים בזירה הבינלאומית. כמו כן, השיטה הזו מחייבת לתת בראש גם לאלאור עזריים – אלו שהתבלבלו וחשבו שניתן לעשות באופן בוטה, ברור ומועד לתיעוד את מה שידוע כי נעשה בחדרי חדרים. העזריים חטאו בכך שהם חשפו את השתן, חשפו את העוולות. למרות שלא זו הייתה כוונתם, בחוסר תיחכומם הם פעלו ממש כמו חושפי העוולות האידיאולוגיים.
 
2. כל הרעיון הזה של צפצוף מתון על הקהילה הבינלאומית ועל ההוגנות פחות עובד כשהעוולות וכיפוף הכללים הבינלאומיים נעשים לאורך זמן רב, באופן ממוסד וקבוע, וכשלמי שסובלים מהעוולות יש גב בינלאומי חזק. לכן משטר האפלייה הצבאי שחל על הפלסטינים, למרות שהוא הרבה יותר מינורי בעוולותיו מזירות רבות אחרות במזה"ת, עדיין מביא על ישראל לחץ בינלאומי שמתגבר, גם אם לאיטו. הדבר היחיד שיכול לבלום את הלחץ הזה הוא התגברות הג'יהדיזם הבינלאומי בקרב מוסלמים ויותר איסלמיזציה וג'יהדיזציה של החברה הפלסטינית, שתביא את המערב לא להזדהות עימם.
 
3. ההכרח להסלמה – באם האוכלוסייה כלפיה נעשים העוולות, תימרוד או תפעיל טרור והתנגדות, המדינה השולטת תיהיה חייבת, כדי לדכא את המרד, להיות יותר בוטה בעוולות שהיא מבצעת ובכיפוף הכללים המקובלים בזירה הבינלאומית לצורך מישטור הנשלטים. לעיתים ניתן יהיה להצדיק זאת כאמצעי הגנה מידתי מפני אינתיפדות וטרור, וכך לשמר את הדימוי של מדינה שמתנהלת באופן סביר בהתייחס לנסיבות המדממות, אך בלהט האלימות והלחץ קשה לשלוט על המינונים, ובוודאי שקשה לשמור על ההתבטאויות של כל מיני שרים ובכירים מתלהמים.
 
והנה, לאור שלושת הבעיות הללו, ההימור של מדינה המבצעת עוולות קטנות וכיפופים מתונים ונסתרים של החוק הבינלאומי נעשה פחות ופחות משתלם. השאלה היא רק האם ניתן יהיה לראות לטווח הרחוק. וזאת מבלי לדבר על ההרס הרוחני-מוסרי שבקיבוע גישת הלהשתין בבריכה. בסופו של יום, אנחנו כולנו חיים באותו עולם, או בהמשלה – שוחים באותם המים. אל תשתינו בבריכה, גם אם איש לא רואה.
 
שמאלנים מעבר לשיח השלום המדיני

כלכלה הומניסטית לעומת השמאל הכלכלי העכשווי

לטעמי הטראגדיה של השמאל הכלכלי הוא חוסר יכולת להבחין בין שני דברים שונים: הטוב הכללי והדוגמא הסוציאליסטית. מחד ישנה השאיפה לקדם את הטוב הכללי: לצמצם פערים כלכליים שצפויים להיתרגם ליחסי כוח פוליטיים באופן מסוכן; לתת יותר כוח לצד של העמל במשוואה הכלכלית של הון+ידע+עמל, שיחסי הכוחות בה מוטים לרעת העמל באופן מובנה; לשמור על זכויות חברתיות בסיסיות [כאלו שכולנו, כולל הקפיטליסטים המדושנים ביותר, לא נסכים לחיות בלעדיהן]. מנגד ישנה היצמדות דוגמטית למודלים בירוקרטיים מגושמים; שמירה על האינטרסים הייחודיים של כל מיני גילדות מקצועיות [כמו מגדלי ביצים וכו']; מתן כוח יתר דווקא לוועדי עובדים לא דמוקרטיים של מונופולים; והתנגדות כמעט אוטומטית לכל הפרטה, בלי לבחון מה צפויות להיות תוצאותיה, והאם היא נוגעת לתפקידי יסוד של המדינה או לאוו.
כלכלה הומניסטית צריכה לפעול למען הטוב הכללי, תוך מיזעור הנזק ל"מפסידים" של השיטה הכלכלית. אם בדרך לחיים טובים יותר של רוב האזרחים, החוליה החלשה של הכלכלה תפסיד במידה כזו שמצבה יהיה בלתי נסבל (ע"ע הפרת זכויות חברתיות") הרי שהמפסידים עלולים לקרוס ו\או לחוש שאינם מחוייבים לכללי המשחק שרומסים אותם וייפנו בהמוניהם לפשע או שבירת הכלים והכללים. דבר דומה נכון באם מצבם של המפסידים ייתפס כרע לא-הכרחי לנוכח מודל כלכלי מעשי אחר, שיכול להציע הן פריחה כלכלית והן הפסד כואב פחות לחוליה החלשה של השיטה. מצב כזה יהיה מצב של השתה לא הכרחית של סבל כלכלי. אם כן לצד קידום הטוב הכללי – ולמעשה כחלק מההיגיון העמוק של טוב כללי לטווח הארוך – ראוי שנשאף גם למזער את הסבל לחוליה החלשה של הכלכלה והחברה. מתוך מטרת העל הזו כלכלה הומניסטית חייבת להבחין בין שני ההיבטים השונים – הטוב הכללי והדוגמא הסוציאליסטית הישנה. כלכלה הומניסטית מוכרחה לראות איפה השוק החופשי מביא לטוב כללי, ואפילו לחלשים, ואיפה הוא רומס את החלשים במידה בלתי נסבלת ובלתי הכרחית, ולהיות מדוייקת במידת וצורת ההתערבות. ברמה הפילוסופית – למשל כללי המקסימין של רולס – יש ביטוי לרעיון הזה, אבל ברמה של השיח הפוליטי זה כמעט ולא נוכח.
שאלות הכרח:
כלכלה הומניסטית חייבת לשקלל גם את מבנה התמריצים שהיא יוצרת וגם את השפעות הטווח הארוך, בזווית של מיקרו ומאקרו גם יחד; היא חייבת לשאול שאלות כגון אלו: איזה סוג של פערים כלכליים עלול להיתרגם לפערים בכוח הפוליטי, התקשורתי והמשפטי ולייצר מעמד שולט שמשמר את האינטרסים שלו בשלטון מעבר לכל בחירה דמוקרטית? לגבי אילו זכויות חברתיות חייבת להיות תפישה של מיקסום המאמצים לשמרן, ומול מה יש לשקול את המחיר של שימורן? ומנגד איזה חסמים על השוק החופשי גורמים יותר נזק מאשר תועלת לטוב הכללי?
וביתר פירוט: איזה סוג של קבצאות עלולות לשמש מנוף לא לצמיחה כלכלית של המוטבים אלא לניוון ותלות שלהם ומהן החלופות [לאוו דווקא זניחתם של אותם מוטבים]? ויש לבחון זאת מעבר לסטריאוטיפים השטחיים בדבר "העניים העצלנים", אלא בבחינה אמפירית נטולת משוא פנים. וכן על הכלכלה ההומניסטית לשאול איזה סוגים של עזרה – לאוו דווקא חומרית – עשויות לסייע לסוגים שונים של טיפוסים או אוכלוסיות להכנס למעגלי הכלכלה היצרניים ולחזק את הידע והיכולת שלהם בהתנהלות כלכלית של משק הבית? איזה סוג של תמריצים לחולייה של העמל – לעובדים הפשוטים – עשויה לתרום לטוב הכללי, בכך שהיא מחד מתמרצת את העובדים לעבוד באופן יעיל יותר וגם, במקביל, מקדמת את מעמדם וכוחם הכלכלי? אולי, למשל, אחוזים מסויימים מהרווחים גם לעובדים? ועליה לשאול מתי הגנות ורגולציה על מגזרים מסויימים לא עומדים בקנה אחד מול הטוב הכללי שניתן להפיק דווקא מתחרות חופשית בתחום מסויים של הכלכלה? איזה סוג של תמריצים וצרכים לא חומריים – למשל מידה מסויימת של אוטונומיה והשפעה – עשויים להפוך את העובדים ליותר מאושרים ופרודוקטיביים וגם לתרום לאינטרס של המעסיקים? עליה לשאול מהם הגורמים שעשויים למנוע שיעתוק בין-דורי של העוני ולתרום לשיוויון ההזדמנויות – אולי תיקצוב דיפרנציאלי של החינוך ודיור ציבורי לאוכלוסיות מוחלשות כי ילד בלי קורת גג יציבה לא יצליח להתרכז בלימודים ולפרוח?
עם כן, על כלכלה הומניסטית לשאול, בגדול, איך משלבים צמיחה כלכלית עם הגנה על החוליות החלשות של הכלכלה? בהקשר הזה יש שני סוגים עיקריים של חוליות חלשות: אלו שחלשים משום שכוח המיקוח שלהם חלש יותר [העובדים הפשוטים]; ואלו שחלשים משום שהכישורים ו\או היכולות שלהם לא מתאימים לעולם העבודה של הכלכלה המודרנית ושכחברה סולידרית אל לנו לזנוח אותם [מקרים רבים ומגוונים של מי שיתקשו להשתלב בשוק העבודה, באופן זמני או תמידי, ולא בשל עצלות, אלא בשל היעדר אמיתי של יכולות בהיבט הזה].
כלכלה הומנית צריכה לשאול את השאלה לא רק מהזווית של "למי מגיע מה" אלא גם מהזווית של "מה תיהיה התוצאה הצפויה עם ננקוט בצעד זה" – האם החברה שלנו תיהיה יותר טובה, למשל, אם נזנח מאוחר אנשים רבים שאין להם את היכולות להשתלב באופן סביר ומקיים בשוק התעסוקה? האם שמירה על מקומות עבודה לא רווחיים שנופלים לנטל איננה שגויה לעומת החלופה של "פלקסקיוריטי" המאפשרת יותר חופש למעסיקים לפטר ולהעסיק עובדים, אך מבטיחה למפוטרים רשת ביטחון כלכלית, ועזרה בהכשרות מקצועיות ובהשמה שתקדם את השתלבותם מחדש בשוק התעסוקה?
פותחת את הדוגמא הסוציאליסטית וגם את זו הקפיטליסטית ומכוונת אותנו למקום שבו הכלכלה תתפקד, ככל הניתן, למען הטוב הכללי, תוך כדי איזון בין החשיבות של קידום ה"קטרים" הכלכליים החזקים המובילים לצמיחה ובין מיתון הנזקים למפסידים של השיטה הכלכלית כדי שלא ימצאו עצמם מחוץ לסדר החברתי.

על מיתוס הפלסטינים כמהגרי עבודה בעקבות הציונות

אדם ערבי שבשנת 1890 עבר מכפר באזור המוגדר כיום כ"דרום לבנון" והשתקע בגליל, נא בתוך השטח שיהודים דתיים רואים בתור ארצישראל, הארץ המובטחת מהתנ"ך – הוא לא בא מבחוץ. למעשה אותו אדם גם לא עבר שום גבול מדיני שלא היה קיים באותה עת; הוא נא באותה יחידה מדינית – כמו אדם שעובר כיום מחיפה לנתניה, ולכן לא ניתן לכנותו מהגר. בכל זאת יהיו כיום בשיח הפוליטי בישראל מי שיכנו אותו מהגר עבודה שהגיע לארץ מבחוץ בעקבות הציונות, ויזלזלו בהגדרתו כיליד, ולפעמים אף יזלזלו בהגדרת ילדיו, נכדיו וניניו שנולדו פה כבני המקום.

אחד הטיעונים שנפוצים בשיח הפוליטי שלנו בשנים האחרונות הוא שרוב הערבים בארץ הם מהגרי עבודה שהגיעו בעקבות הציונות או הכיבוש הבריטי. מצטרף לכך הטיעון לפיו הערבים בארץ בעת ראשית הציונות כלל לא היו עם וכלל לא גרו ביישובי קבע ברובם. זה אמור להכשיר איכשהו את התפישה שהתמרמרותם ותוקפנותם ביחס לציונות בראשיתה לא היו תגובה טבעית וצפויה של אוכלוסייה שנהפכת למיעוט, אלא שתגובה זו נובעת כיביכול משנאה חסרת בסיס.
אני זורם עם הכל ברמה העובדתית, נניח שזה נכון. אז מה?

אז ככה, השאלה היא האם הייתה איזושהי נקודת זמן, אחרי הגלות של העם היהודי מארצו ולפני הקמת ישראל המודרנית, שבה היהודים היו רוב או מחצית מהאוכלוסייה בארצישראל? למעשה בתקופת שסמוך להיווסדות הציונות היהודים היו תמיד מיעוט והערבים היו רוב בארץ הזו. זה שאל הרוב הערבי הזה התווספו עוד "מהגרים" ערבים, זה לא פסול כלל; ממש כפי שהגירה יהודית שמצטרפת לרוב היהודי בישראל המודרנית איננה פסולה. ובעצם, לפי תפישה הומניסטית, כל אדם שנולד בארץ כלשהי הוא יליד המקום וכלל לא משנה מאיפה באו הוריו. כך שגם עם ערבי כלשהו היגר נניח לגליל מסוריה בתחילת המאה ה-19 בנו היה כבר בן המקום ואין לראות בו מהגר פחות זכויות. הדבר נכון כמובן גם לגבי יהודים.

שנית, כאמור, מה בכלל המשמעות של המושג "הגירה" במציאות בה לא היו, בזמנו, כל גבולות לאומיים בין דמשק לחיפה או בין עמאן לירושלים; הכל היה חלק מאותו מרחב של האימפריה העות׳מנית והמרחב הערבי. דווקא מי שמקבל את המציאות הברורה שלא היה באותה תקופת זמן קבוצה המוגדרית כ"עם פלסטיני" צריך להבין שאין שום היגיון להנחית את המושג "הגירה" על מעבר של ערבי מביירות לנצרת, למשל. למעשה, גם מבחינת חלק מהגבולות התנ"כיים של הארץ חלקים נרחבים מהמזרח התיכון נחשבים לחלק מארץ ישראל ומשם באו לרוב כל אותם "מהגרים" ערבים.

לסיום, העובדה שהערבים באותה עת היו מאורגנים במסגרת של חמולות או שבטים ולא מסגרת של לאומיות מודרנית (אכן, לא היה אז עם פלסטיני), איננה רלוונטית כלל. גם אוכלוסיות שאינן מאורגנות בצורה של לאומיות מודרנית חרדו לטריטוריה בה גרו – כך גם האבוריג׳ינים, האינדיאנים ושבטים אפריקאים לא ראו בעין יפה כניסת זרים לטריטוריה שלהם ואת דחיקתם למרות של היו "עמים", לא היו קבוצה אחת הומוגנית, ולא פעם אף לא היו יושבי קבע אלא נוודים. הם התמרדו גם כשאותם זרים הביאו עימם פיתוח וקדמה. לחשוב שרק לקבוצות המאורגנות בצורה של לאום מודרני או רק ליושבי קבע יש זכויות על המרחב בו הן חיות זה הלך רוח די קולוניאלי, למען האמת. אלא שאף קבוצה לא רוצה להפוך מרוב למיעוט, בוודאי לא כשהדבר נעשה בכפייה על ידי מעצמה זרה שכבשה את שטחם. ותגובה אלימה כנגד מי שבאים לשנות את המרחב היא תגובה רווחת במקרים כאלו, גם אם תמיד צריך להעדיף לטעמי מאבק לא אלים באם לא הופנתה אלימות ישירה כנגדך.

האחריות של הבלתי אשמים – הזרם המרכזי מול הקיצוניים

מהי האחריות או האשמה של הזרם המרכזי באסלאם לטרור הג׳יהדיסטי? מה האחריות או האשמה של סרוגי הכיפות על נוער הגבעות? עד כמה אשמה הלאומיות הגאה במופעים של לאומנות פאשיסטית? האם הזרם המרכזי של החרדים אשם בתופעות של קבוצות פנאטיות ואלימות בקרב חרדים? ושמא סוציאליסטים ככלל אחראים לתופעות כמו צפון קוריאה או משטר סטאלין הרצחני בעבר?

אלו שאלות הנוגעות לקשר בין זרם רעיוני לתת-זרם מוקצן בקרבו שמבצע זוועות וגם מתיימר להיות המופע הטהור, האמיתי והבלתי מתפשר של אותו זרם. כדי לענות על השאלה הזו, יהיה זה חכם להציג את העיקרון שהסוציולוגיה של ההנעה לפעולה מכנה "הדהוד תרבותי" (Cultural Resonance): משמעו שכדי להניע קהל יעד מסויים לפעולה בהצלחה, עליך להשתמש בדפוסי מסרים (מיסגורים) שמהדהדים בין היתר את עולמו התרבותי; ששאובים או קשורים לסמלים, לנראטיבים ולמיתוסים של אותה קבוצה. אם כן, אתה תתקשה מאוד להניע מוסלמים לא-אדוקים או חילונים לג׳יהד, אך יהיה לך קל יחסית לעשות זאת בקרב מוסלמים אדוקים, גם אם עדיין רובם המכריע יידחה את הקונספט האלים. וכך לגבי כל שאר הקבוצות; למשל: רעיונות פשיסטיים יהדהדו טוב יותר בקרב קהל לאומי לעומת מי שהרגש הלאומי לא חזק בקרבו, ועדיין רוב הלאומיים לא ייטו לפאשיזם כן הלאה…

הזרמים המרכזיים בכל המקרים אולי לא מעודדים ישירות את הקיצוניות, אך לרוב גרעין הפוטנציאל לפרשנויות קיצוניות של הרעיונות שהם מקדמים כבר טמון בחובם: באסלאם יש כבר את הפוטנציאל הפרשני להצדקת הג'יהדיזם הפנאטי, ביהדות האורתודוקסית יש כבר את הפוטנציאל הפרשני להצדקת הפונדמנטליזם היהודי וכן הלאה. למעשה, יש כאן מזיגה של שאלות אמפיריות ומוסריות: מהי המידה שבה הזרמים המרכזיים בכל אותן קבוצות יכולים לשלוט או לדכא את תתי הזרמים הקיצוניים היוצאים מהם? ומהי חובתם המוסרית לעשות כן?
בנוגע לשאלה האמפירית, שוב כדי להידרש לסוציולוגיה של ההנעה לפעולה, ולרעיון תחרות המיסגורים (Frame Contest) כשמול כל מיסגור ניתן להציב מיסגור-נגד (Counter-framing). כדי שהקיצוניים ייתקלו בחסם מול היכולת לגייס לבבות בקהילת היעד שלהם – בקרב הזרם המרכזי – לא מספיק שמנהיגים בזרם המרכזי יהיו לא-קיצוניים, עליהם להיות אנטי-קיצוניים במפורש – להציב מיסגור-נגד למיסגורים של הזרם הקיצוני: שמנהיגי דת מוסלמים ייגנו את הג'יהדיזם וייצאו נגד ערכיו ופרשנויותיו את הדת, שמנהיגים בציונות הדתית ייגנו את קיצוניי המתנחלים וייצאו נגד הקריאות שלהם את היהדות, שמנהיגים חרדים בחסידויות השונות ייצאו נגד פנאטים שיוצאים בקרבם, ושסוציאליסטים ייצאו נגד צפון קוריאה [כן, פוטנציאל הסכנה לעוד צפון קוריאה אכן נראה מגוחך כשמציבים זאת בצורה כזאת, ובכל זאת].

כשמדברים על התנגשות ציוויליזציות או כשמנסים להכליל על ציבור או מחנה שלם בשל תתי זרמים פנאטים בתוכו, אין לכך הצדקה לטעמי. אפשר עוד איכשהו לדבר על אחריות קולקטיבית – להבדיל מאשמה – כשבכירים ומנהיגים בזרם המרכזי מסתפקים בלהיות לא-קיצוניים באופן פאסיבי, אך לא יוצאים אקטיבית ובקול נגד הקיצוניות. כדי למזער את פוטנציאל ההדהוד התרבותי לכיוון הפנאטי, זרמים צריכים לעצב את האתוס שלהם באופן שיהיה קשה יותר ויותר לקדם את הפרשנויות והמיסגורים האלימים והקיצוניים: האסלאם הקאנוני צריך לייצר את כתבי ההלכה שתוחמים את תווך הפרשנות של עיקרי הדת ומותירים את הפנאטיות מחוץ לגדר, הציונות הדתית צריכה לנהוג בהתאם, הסוציאליזם צריך לבסס עצמו יותר על הצדקות מתוך ההומניזם מאשר על מלחמת מעמדות וכל מיני אידיאלים מופשטים המנותקים מבני האדם וכן הלאה. אפילו הלאומיות יכולה להתבסס על הצורך האנושי בקהילתיות רחבת היקף – כמקור סמכות הומניסטי יחסית – להבדיל מעל קשר הדם הקודם והמונגד לעיתים לאמפתיה ולזהות הכלל-אנושית. עיצוב זה לא זרמים רעיוניים, דתיים ולאומיים יכול למזער את פוטנציאל ההדהוד התרבותי של תתי-הזרמים הקיצוניים. זו האחריות הקולקטיבית – להבדיל מאשמה – של כל קבוצה, למנוע מופעים של פנאטיות בקרבה.

מה שלא הולך בכוח, הולך בכוח אחר

סגנונות של הפעלת כוח בקונפליקט אלים והמוטיווציה להתנגדות: הבהרת גבולות או הבערת השטח.
.
מי שחפץ בשלום לנוכח קונפליקט לאומי אלים, חייב לקחת בחשבון שלא בכל הקשר או נקודת זמן יכול דיאלוג לא-אלים, כשלעצמו, להביא את היונה עם העלה של זית. בארגז הכלים של צד בסכסוך אלים חייבת להיות גם היכולת להפעיל כוח באופן מושכל דווקא כדי לקדם את האפשרות לפיוס. אחת החולשות של "מחנה השלום" בישראל היא, שלפחות ברמה הרטורית, הוא מציע רק כלים של שלום או לכל היותר של אופציה צבאית כוחנית כמו של הימין, ואין הוא מציע סגנון אחר של הפעלת כוח שמטרתה הבהרת הגבולות לנוכח תוקפנות נגדנו, ולא הבערת השטח או דיכוי לשמו.
.
הפעלת הכוח היא המשך הדיאלוג בין קבוצות בקונפליקט, רק באמצעים אחרים. אבל סגנונות שונים של הפעלת כוח משדרים מסרים שונים ומעודדים תהליכים מגוונים בקבוצה עליה מופעל הכוח – חלקם מקדמים את שיכוך הסכסוך, אחרים את התקבעותו או החרפתו.
.
בפרט ישנו סגנון הפעלת כוח המבקש לפתור את הסכסוך על ידי החרפתו עד להגעה לנקודת ההכרעה והשבירה של הצד השני. זהו "הימור ההכרעה", שכן לא ניתן לדעת מראש מהי מידת הכוח, ההרג וההרס הדרושים לשבירת הצד השני. אל מול עמים גאים ואמיצים, הכרעה כזו צפויה להגיע רק לנוכח רמות דיכוי והרג כה מאסיביים ונרחבים עד כדי צורך במעשי זוועות. ומעשים כאלו צפויים לבודד את הצד שמבקש הכרעה בזירה הבינלאומית, ולהשחית את מידתו המוסרית. ההנהגה של הצד המכריע באמצעות זוועות צפויה להפנים את מידת האכזריות ווודאי תנהג כך גם בקבוצות מיעוט בתוכה או שתפעל מול כלל אזרחיה באותה צורה רומסנית. לטעמי זהו הימור שכל בר דעת צריך להבין כי הוא רע מעשית ופסול מוסרית. אז מה נותר אם פוסלים את הימור ההכרעה?
.
כשמדינה או קבוצה מפעילה כוח אלים נגד מדינה או קבוצה אחרת, במסגרת סכסוך ביניהם, הסגנונות והתצורות השונות של הפעלת הכוח פועלות בכמה מישורים: הן יכולות להתפש כתגובתיות לתוקפנות מהצד עליו מופעל הכוח או כמצב קבוע ודכאני כשצורות שונות של הפעלת כוח או דיכוי מופעלות גם בעת רגיעה ביטחונית, בלי קשר למעשיי אלימות מהצד עליו מופעל הכוח. בנוסף תצורות שונות של הפעלת כוח יכולות להכאיב כלכלית או מבחינת מחיר דמים, והן יכולות להשפיל או לעורר זעם ורצון לנקמה [לרוב כשההכאבה לצד השני כרוכה במחיר דמים גדול, ובפרט מחיר דמים של ילדים או של מנהיגים נערצים], והן יכולות לפגוע בסמלים החשובים לקהילה וכך לעורר זעם סימבולי של חילול הקדוש ברמה הדתית, הלאומית וכו'. סגנונות הפעלת כוח יכולות לייאש או להציע תקווה לצד עליו מופעל הכוח [תקווה, למשל כשהצד שמפעיל את הכוח מתפשר דווקא אחרי סיבוב אלימות ומתחפר בעמדותיו בעת רגיעה ביטחונית]. בנוסף, סגנונות של הפעלת כוח יכולות להיות חלק ממארג של יחסים וכללים בהם מוצעות לצד עליו מופעל הכוח גם אפשרות מכובדת והוגנת לפיתרון בדרכי שלום, או שהפעלת הכוח יכולה להיות חלק ממדיניות של דחיקת הצד השני "עם הגב אל הקיר": קבל בשקט את הדיכוי או האפלייה שלך, אין לך אפשרות אחרת. תצורות של הפעלת כוח גם יכולות לשדר מסר של אחריות למעשים – כשיש שאיפה לפגוע בממוקד במי מאלו שבקרב הצד השני שנקטו בצעדים תוקפניים או פסולים – או לשדר מסר של "מה שלא תעשו, תחטפו", כשהענישה היא קולקטיבית, כוללנית, ונוחתת על ראשם של חפים מפשע בקרב הצד השני בשל מעשיהם של מיליטנטיים מקרבם, כשלקורבנות הפעלת הכוח אין שליטה על המיליטנטים שהחלו את סבב הדמים.
.
לבסוף, סגנונות של הפעלת כוח יכולות להיעשות באופן הגון – וזה עניין פחות סובייקטיבי משנדמה: הכוונה להפעלת כוח באופן שצדדים שלישיים שאינם מעורבים בקונפליקט, ואפילו גורמים בתוך הצד שעליו מופעל הכוח, יכולים להבין ואף להצדיק. לחילופין, סגנונות של הפעלת כוח יכולות להיות מנותקות מהצורך והיכולת האפקטיבית להצדיק בהצלחה את הפעלת הכוח בפני צדדים שלישיים או גורמים בקרב הקבוצה כלפיה מופעל הכוח. זה נכון בפרט בהקשר של המידתיות והדיוק בהפעלת הכוח – האם התגובה לאקט אלים או הפרה של הסכמות הייתה מידתית בעוצמה וכללה שאיפה כנה למקד את הפגיעה באותם גורמים בקרב הקבוצה השנייה שאחראים לאלימות או להפרת ההסכמות?
.
כדי להביא להנאת הצד השני מפעולה אלימה או פוגענית כלפיך, כלומר כדי לשכך את הסכסוך האלים, דרושה צורת הפעלת כוח שמתייחסת לכל המימדים הללו. בהנחה שדיאלוג ודרכי שלום כשלו ואינם עובדים בנקודת זמן נתונה, ובהנחה שפעולת הרג או גירוש בקנה מידה נרחב וגורף פסולות מבחינה מוסרית ובלתי אפשריות מבחינה מעשית, סגנון הפעלת הכוח צריך להיות מותווה כך: עליו לשאוף למקסם את הפגיעה החומרית בקרב האליטה השלטונית של הקבוצה שממנה יוצאת התוקפנות משום שפגיעה כזו מעלה שיקולי רווח והפסד, ולנסות למזער את מחיר הדמים שמעלה רגשות של נקמה וזעם או את הפגיעה החומרית הישירה בדלת העם. כמו כן סגנון הפעלת הכוח צריך לכלול שאיפה להימנע מהשפלה או חילול סמלים מקודשים, וכן עליו להיות מוטמע בתוך מדיניות שמציעה לצד השני בכנות מוצא מכובד והוגן לפיתרון המחלוקת בדרכי שלום. היות ההצעה הוגנת או לאוו, זה עניין שצריך להיקבע על ידי צדדים שלישיים שאינם מוטים נגד או בעד צד אחד ספציפי בקונפליקט – למשל הקהילה הבינלאומית בכללותה או גורמים שאינם קשורים לאף אחד מהצדדים בסכסוך.
.
אם כן, סגנון הפעלת הכוח שיכול לשכך את הסכסוך שונה לחלוטין מהדרך בה נוהגת ישראל; שונה מהדרך אותה מבקשים טוקבקיסטים מתלהמים; והוא חסר לחלוטין גם באתוס של השמאל המדיני.

מערביים מזדהים עם בורגנים פלסטינים

אני מאמין שאנשים במערב מזדהים יותר עם סבלם של בורגנים, גם במקומות רחוקים.
.
איש עסקים או רופא שיניים פלסטיני מעונב שנאלץ לעמוד במחסומים שעוצרים אנשים על בסיס אתני, זה מה שיכול להזיז באמת. קהילות בדואים בפחונים עשויים להתפש בתור "המסכנים האקזוטים הללו", ולצבוט לרגע את הלב, אבל זו סיטואציה שלא מציבה אדם מערבי מהאליטה בנעליו המצוחצחות של האחר.
.
לצערי, המערב, כמו כל בני האדם כנראה, נוטה יותר להזדהות עם אנשים שנראים קרובים לדמותו. לכן קהילות אקזוטיות של חסרי כל הנתפשים כ"פרמיטיביים" עשויים להיראות כקורבן רומנטי מסכן אך רחוק ממי שאנחנו, לעורר צקצוק בלשון ואף לעורר הזדהות יתירה במחלקה ללימודים פוסט-קולוניאליים בכמה אוניברסיטאות, אבל המאסות העיקריות של תושבי המערב, ובפרט האליטות ומקבלי ההחלטות, מזדהים יותר עם אנשים בני-דמותם, ולא רק מבחינה אתנית: הם מזדהים עם בורגנים. ובדואים בדרום הרב חברון זה עוד מקרה קל, אלו שמזכירים במשהו את דאע"ש בכלל צפויים לא לעורר הזדהות, בלשון המעטה.
.
 יש מי שחושבים שהמערב מזדהה עם הצד החלש והמסכן, אני מאמין שהוא מזדהה עם מי שנתפש ככמוני בנסיבות מחורבנות שלא בשליטתו, ושהן מעשה ידי אדם. לכן יאפי פלסטיני שמספר על השפלה במחסום מעורר הזדהות שיש עימה נכונות לפעולה בקרב האליטות השלטוניות והעסקיות במערב יותר מעשרה רועי צאן בגלביות. לצערי. אם כן, כל דבר שחוסם או מאט תהליכי בורגניזציה של החברה הפלסטינית – למשל חסימת פיתוח וכלכלה מודרנית – פוגע בפוטנציאל ההזדהות של המערב עם הפלסטינים, גם אם לא במודע. ישראל, גם אם לא במודע, מותירה חלק ניכר מהחברה הפלסטינית במעמד של "הפרא האציל" המסכן, ולא כדמויות שהאליטות ומקבלי ההחלטות במערב יכולים להזדהות עימן באמת.
.
#זכויות_עכשיו

שנאה לאויבים היא עניין השרדותי בריא

שנאה לאויבים היא עניין השרדותי בריא, השאלה לאילו אויבים? על הגזענות כבעיית רזולוציה.
.
שנאת האויבים של מרבית הימין היא אהבת אויבים בפועל: היא מייצרת יותר מהם ומשמרת את אלו הקיימים כאויבים
.
"שנאה לאויבים היא עניין השרדותי בריא", זו תובנה שמעוגנת עמוק בקרב בני אדם בכלל ובקרב הישראלים בפרט. אנשים לעולם לא יראו בשנאה לאויבים גזענות, ולכן שנאה לפלסטינים כקולקטיב לא נתפשת בישראל כגזענות. הבעייה מתחילה עם המושג "אויבים" שמכיל כמה תופעות שונות ונבדלות:
.
1. אויבים מושרשים: ישנן קבוצות אידיאולוגיות עם שנאה מושרשת, סדורה ועמוקה אלינו בקרב העם הפלסטיני, בין אם על בסיס דתי או לאומני פנאטי ועמוק. שנאה זו כוללת גם נכונות לפעול נגדנו באלימות או לעודד פעולות אלימות. שנאתם של האויבים המושרשים אלינו לא תשתנה באם ננהג בהם בצורה הגונה יותר (אם כי ייתכן שהנכונות שלהם לפעול נגדנו בפועל תשתנה – לכן למשל חיזבאללה נמנע מלפעול נגדנו לאחר הנסיגה מדרום לבנון ומבצע אחד להבהרת הגבולות, חרף שנאתו לישראל שנותרה בעינה). לשנוא טיפוסים כאלו, זה אכן אינסטינקט הישרדותי ראוי, אין וויכוח. ועדיין עדיפה מולם גישת ההוגנות הקשוחה שמציעה להם מבנה תמריצים חד משמעי בעד נצירת האש ונגד השימוש באלימות.
.
2. אויבים חצי-מושרשים: פלסטינים שנוטים לאותן קבוצות אידיאולוגיות דתיות או לאומניות פנאטיות בעקבות פגיעות או סבל שחוו בשל מדיניות ישראלית או מצד קיצוניים ישראלים. לעיתים הם נוטים למגמות לאומיות סמי-לאומניות בהקשרים מסויימים. חלק ניכר מהם היו מוכנים לפשרה אבל ממקום של כבוד לאומי ולא של כניעה לישראל ובפרט לא לכניעה לנראטיב ולראיית ההיסטוריה של השטח על ידי הצד הישראלי. התנהלות אחרת שלנו אולי הייתה משנה את התודעה של חלק מהם, גם אם לאט, ובוודאי שהיא צפויה לשנות את התנהלותם בפועל.
.
3. אויבים נסיבתיים: אלו פלסטינים ששונאים אותנו בלי הרבה אידאולוגיה, פשוט כי הרסנו את בתיהם, הגבלנו את חירותם, השפלנו אותם במחסומים וכשהם התקוממו הרגנו בהם (בנסיבות קרובות יותר או פחות להגנה עצמית באותו הרגע הנתון). הם בני אדם סבירים, ששונאים את מי שפוגע בהם – שונאים אויבים. מחקר של "מכון יפה למחקרים אסטרגיים" מצא שכ-20% מהטרוריסטים הכושלים שנתפסו הונעו מרגש נקם ללא אידיאולוגיה סדורה. כמובן שמדיניות הגונה יותר מהצד שלנו תפחית את ההעוינות בקרבם ובפרט את המוטיווציה לפגע. כמובן שפשוט לשנוא אותם ולא להתייחס לבעיות מהן הם סובלים בשל מדיניות שלנו – בתור הצד השולט – זה מתכון להמשך השנאה והדם.
.
4. אויבים רעיוניים: הללו הם פלסטינים שחושבים שמדינת ישראל לא צריכה להתקיים, אך הם ממוקדים במישור הסמלי-רעיוני ולא פועלים באלימות בפועל. לרוב גם פוטנציאל ההסתה שלהם לפעולה אלימה קטן, משום שמדובר בדרך כלל באיטלקטואלים או פעילים פוליטיים חילוניים שלא קרובים חברתית לשאר הקבוצות בעם הפלסטיני, ושמה שמעסיק אותם הוא לא מה שמעסיק את הנער שזורק אבנים בגדה או שולף סכין במחסום. רוב מוחלט של המהומות האלימות לא אירעו ביום הנכבה, אלא בשם טענה לסכנה למסגד אל אקצה, יום האדמה, מוות של פלסטיני בידי ישראל וכו'. מארגני ימי הנכבה נשארים ברמה הסמלית הנוגעת לאליטה צרה. לא חייבים לחבב אנשים כאלו, אבל לתרגם את השנאה נגדם לפעולה זה לפעול באופן אנטי-דמוקרטי ללא שנשקפת שום סכנה ממשית מאותה קבוצה.
.
5. אויבים מומצאים: הללו הם פלסטינים שרוצים שלום עם ישראל אך יש להם כמה דרישות – לרוב הגיוניות ביותר, חלקן, כמו הדרישה לזכות השיבה, עשויות להוות סכנה לישראל אך הן לא הועלו בהכרח מתוך כוונת זדון לחסל את ישראל אלא מתוך פרספקטיבה פלסטינית המבקשת את שיבת הגולים כפי שהיהודים ביקשו את שיבת ציון. גם אם לא מקבלים את כל הדרישות, לא צריך לראות באותם פלסטינים חורשי רעתנו המבקשים להשמידנו. לחלקים בימין נוח בכל זאת לצייר אותם כאויבים מוחלטים. שימו לב שזכות השיבה הועלתה כתנאי להסכם שלום רשמי הכולל את סעיף "סוף התביעות", לא ידוע לי שהיא אי פעם הועלתה כתנאי להפסקת האלימות.
.
אם כן, בוודאי שתחת המושג "שנאה לאויבים", ניתן להכניס שנאה גזענית כלפי הפלסטינים. אבל חשוב מכך, השאלה היא לא רק איזו תפישה היא ראויה, אלא מה מקדם אפשרות לעתיד טוב יותר, ומה משמר או מדרדר את הסכסוך האלים. כשאנו אוטמים עצמנו לזכויות הפלסטינים כי הם "האויבים" – באופן מוכלל ומכליל – אנו משמרים באחת את הסכסוך האלים לרעת כולם. הפלסטינים אזרחי ישראל – שלמרות אפלייה אזרחית בוטה נגדם מצב זכויותיהם טוב בהרבה לעומת הגדה – מגלים שיעור טרור נמוך בהרבה לעומת אחיהם מעבר לקו הירוק. אז כן, באויבים מושרשים יש להילחם, הללו הם פנאטים אטומים ואבודים. רבים הפלסטינים שאינם כאלו, ובכל זאת זכויותיהם נרמסות מדי יום.
.
במלחמות קשות ניתן עוד לטעון שאין אפשרות לרדת לרזולוציה של פרטים או תתי קבוצות, ולכן מתייחסים לצדדים בלחימה – לעמים – כמכלול אחיד. אבל השליטה הישראלית בגדה רחוקה מלהיות מלחמה קשה: לצד השני אין צבא ואף לא שליטה אמיתית על שטחו, ישראל שולטת בשטח במישרין [במרביתו] או בעקיפין (במובלעות של שטחיי איי ובי) במשך עשרות שנים. בימין יש מי שתובעים להפוך את הסיפוח של הגדה מדה-פאקטו לדבר רשמי. אין לנו תירוץ בדבר קושי מעשי וודאי שלא נימוק מוסרי מדוע לא נבחין בין אויבים מושרשים ופנאטים לשאר האוכלוסייה ככל שזה נוגע לגדה. בעיית הרזולוציה הזו יוצרת לפלסטיני הממוצע מבנה תמריצים לפיו לא משנה מה יחסו לישראל, הוא בכל מקרה נרמס. וכך רבותיי, מייצרים ומשמרים אובים מתוך התפישה של שנאת אויבים. שנאת האויבים של מרבית הימין היא אהבת אויבים בפועל: היא מייצרת יותר מהם ומשמרת את אלו הקיימים כאויבים.