מתי הזעם על אי-צדק מקומם חוסם חישובי רווח והפסד? ומה זה אומר על השמאל?

נדמיין שמחקר פיילוט יימצא בוודאות רבה שהדרך הכי טובה למנוע מפדופילים לתקוף שוב – הרבה יותר מאשר המסלול של כליאתם לשנים רבות – היא שיקומם בקהילה פתוחה, תומכת, עם תנאים טובים וטיפול נפשי אינטנסיבי. למרות שסוג הטיפול הזה יכול להפחית משמעותית את כמות הילדים שייפגעו מפדופילים, אני מהמר שהוא צפוי להרתיח אנשים רבים ולהפסל על הסף. זהו מסלול המנוגד לחלוטין לתחושת הצדק של רבים ומעורר זעם על הפרת תבנית הגמול ועונש. והרי פדופילים עשו מעשה נתעב, יצרו פצע חריף בנפשם של ילדים רכים, והנה במקום עונש כבד וסבל הם זוכים לתנאי לוקסוס בקהילה משקמת. אני מעריך שיהיה קשה להעביר החלטה על מסלול כזה לשיקום פדופילים למרות התוצאות העדיפות שלה לטוב הכללי ביחס לענישה וכליאה.
.
כעת דמיינו שיימצאו כי מחיקת חובות לטייקונים ממונפים וחסרי אחריות היא עדיפה למשק לעומת האופציה של לתת לאימפריות שלהן לקרוס. נניח שזה נכון. אני מהמר שלמרות זעם ציבורי כלשהו, יהיה הרבה יותר כל להעביר החלטה כזאת ציבורית. גם פה תבנית הגמול והעונש שלנו הופרה כמו גם תחושת הצדק, אבל לא בצורה שמעפילה על חישובי הטוב הכללי ושיקולי התוצאה.
.
ניצבת פה מצד אחד תפישת צדק טבעי-פרוצדורלי (צדק אינטואיטיבי בתבנית של עשית X אתה ראוי ל-Y כי כך זה מרגיש אינטואיטיבית) לעומת צדק תוצאתי-תועלתני (אם החברה בכללותה תנהג במדיניות X תבוא עלינו תוצאה חיובית Y). והנה בספירות מסויימות צפוי הצדק הטבעי-פרוצדורלי לנצח ובספירות מסויימות אני מהמר שהוא צפוי להפסיד. למה דווקא שם?
.
נדמה לי שתחום הכלכלה מעלה אצלנו אינטואיטיבית שיקולי רווח והפסד ואילו התחום של פגיעה פיזית, אלימות, פשיעה, טרור או מלחמה מעלה יותר שיקולים של נקם, פחד ותיעוב שמהווים העדפה לצדק הטבעי-פרוצדורלי.
.
אם אני צודק, יש לדבר השלכות אדירות לגבי ההיתכנות הפוליטית של משטרי ימין ושמאל: כל עוד עזרה לטייקונים [ספירה כלכלית] נתפשת כמשתלמת כלכלית ואילו עזרה ל"אויב" [ספירה אלימה] נתפשת כהפרת גמול ועונש מול פגיעות פיזיות בנו, הרי שאין סיכוי למשטר שמאלי.
.
אבל מה עם הסכסוך היה מתנהל יותר בצורה של פגיעה כלכלית של כל צד בצד השני? לאזרחי שני הצדדים יש מה להרוויח מכך: כי פגיעה כלכלית משמעותית של פלסטינים בישראל ללא אלימות נגד ישראלים תעלה אצל הישראלים יותר שיקולי רווח והפסד מאשר שיקולי זעם ונקם. ואילו פגיעה כלכלית של ישראל במשטר חמאס\רש"פ ללא יצירת אבדות בנפש תעלה אצל הפלסטינים יותר שיקולי רווח והפסד לעומת זעם ונקם. וכשהמודל של צדק תוצאתי-תועלתני יהיה חזק יותר בתודעות העמים לעומת המודל של צדק טבעי-פרוצדורלי, הרי שהסכסוך ייפתר במהירה.
.
אבל כדי לאמץ גישה כזו צריך ממילא תפישה תוצאתית-תועלתנית. בעיה לא אופטימית. אבל אם במקרה העולם ייפגע בפלסטינים ובנו בצורה כלכלית על התנהגות לא הגונה או על טרור ואלימות, הרי שאז בכל זאת יש סיכוי לכלכל את הסכסוך ובתקווה לקלקל אותו.

נתונים שוברי מיתוסים ממשאל העמים

מיתוסים על הסכסוך ושברם: ממצאים מעניינים וחשובים מסקר העמים של המכון הישראלי לדמוקרטיה ומקבילו הפלסטיני ברמאללה. זה ממש פואטי ההצבה של הממצאים מול אמונות רווחות לגבי הסכסוך:
.
נכון שיש את המיתוס הימני הזה שנסיגות רק מגבירות את "התיאבון" של הערבים והן רק יהפכו אותם ליותר קשיי עורף וייגרמו להם לדרוש עוד ולא להתפשר?
.
ובכן, עזה תמיד נחשבה לקיצונית יותר מהגדה, ולמרות זאת, ולמרות מספר מבצעים צבאיים שהרגו אלפי עזתים, ולמרות שלטון מסית של חמאס, העזתים באופן שיטתי יותר מתונים בעמדותיהם לעומת הפלסטינים בגדה. בקרב העזתים יש אפילו רוב קטן [59%] שמוכן להסדר שכולל ויתור על זכות השיבה למעט איחוד משפחות סמלי [בקרב הפלסטינים בגדה יש מיעוט גדול שתומך בהסדר כזה – 42.7% – אבל עדיין מיעוט].אגב, ישראלים יהודים תומכים בפשרה כזו רק בשיעור של 17%, ורק בקרב ערביי ישראל יש תמיכה מוחצת בוויתור כזה על זכות השיבה – 84.4%.
.
בעזה, בניגוד גמור לגדה, נוטים לחשוב שרוב הישראלים רוצים בפיתרון שתי המדינות [50.9% בעזה לעומת 31.3% בגדה].
.
34.3% מהעזתים תומכים בהסדר שיכלול את חלוקת ירושלים לעומת רק 27.3% מתושבי הגדה. וכשהשאלה על חלוקת ירושלים נשאלת בצורה מפורטת יותר שמבהירה כי המקומות הקדושים למוסלמים יהיו תחת שלטון פלסטיני אחוז התמיכה של העזתים עולה ל-40.6% לעומת ירידה ל-24.3% תמיכה בהסדר כזה בקרב תושבי הגדה.
.
בתשובה לשאלה על הסדר הכולל הכרה בישראל כבית הלאומי של עמה ושכולל התחייבות של המדינה הפלסטינית להילחם בטרור נגד ישראל ואת סוף התביעות ההדדיות – 42% מהעזתים הביעו תמיכה בכך לעומת 39% מתושבי הגזה.
.
44.2% מהעזתים לעומת רק 25.6% מתושבי הגדה מוכנים לתחנות התרעה ישראליות בשטח המדינה הפלסטינית העתידית.
.
47.7% מהעזתים מוכנים לסיפוח גושי ההתנחלויות לישראל לעומת רק 27.8% מתושבי הגדה.
.
אין פרטנר או אין פרטנרים?
ראו מהן התגובות לעסקת החבילה הבאה: הסדר קבע על בסיס פתרון שתי המדינות כולל פירוז המדינה הפלסטינית, חילופי שטחים שווים, איחוד משפחות וחזרתם של 100 אלף פליטים פלסטינים בלבד לשטח ישראל, הגדרה של ירושלים המזרחית כבירת פלסטין וירושלים המערבית כבירת ישראל והכרזה על סיום הסכסוך. 43% מהעזתים תומכים בכך לעומת רק 37% מתושבי הגדה. אגב, רק 38.5% מהישראלים היהודים תומכים בפשרה זו לעומת 90% מערביי ישראל. ומעניינת גם ההשקפה על הצד השני – 52% מהעזתים מאמינים [וטועים] שיש רוב בקרב הישראלים שתומך בהסדר כזה – 52.5% מהעזתים סבורים כך, לעומת רק 31.9% מתושבי הגדה. מסתבר שאין פרטנרים. ואם כבר יש פוטנציאל לפרטנרים, הרי שהם קודם כל בקרב פלסטינים בעלי מעמד אזרחי שווה יחסית [ערביי ישראל], ואחר כך נמצאים בעזה, גם אם לא בקרב הממשל.
.
בקרב אלו שהתנגדו להסדר הזה, הפיכת ההסדר לעסקה כוללת של שלום עם ובתמיכת כל מדינות ערב, משנה את מפת התמיכה. בעזה 26.9% מהמתנגדים להסדר יהפכו לתומכיו בתנאים כאלו, לעומת רק 24.3% ממתנגדי ההסדר בקרב תושבי הגדה. מקרב המתנגדים היהודים להסדר, רק 25.8% יהפכו לתומכי ההסדר עם יכלול שלום אזורי נרחב עם מדינות ערב.
.
פרגמטיות, היכן היא?
שימו לב גם לפרגמטיות היחסית של העזתים, כמחצית מהמתנגדים להסדר המוצע בעזה,40.7%, היו הופכים לתומכי ההסדר לו הוצע למדינה הפלסטינית פיצוי כספי גדול שיסייע לה לקלוט את הפליטים הפלסטינים במקום ישראל. לעומת זאת, רק 25.4% מתושבי הגדה היו מוכנים להתפשר על העיקרון של זכות השיבה עבור פיצוי כספי.
.
כנראה שסדר הפרטנרים המוכנים לפשרה הוא: ערביי ישראל, עזתים, יהודים-ישראלים ולבסוף תושבי הגדה. מעניין מה גורם דווקא לתושבי הגדה להיות המאמינים הכי קטנים בפשרות והסדרי שלום ומה גורם לפלסטינים אזרחי ישראל להיות הפשרנים ורודפי השלום הכי גדולים?
.
שלום עכשיו?
 הרעיון של שלום רשמי עכשיו, זכויות אחר כך קורס לנוכח הנתונים שמראים שהמשך משטר האפלייה הצבאי דווקא מקשה את עורפם של הפלסטינים. אולי חירות – ולו מוגבלת וטבולה בדם – עכשיו, פיוס אחר כך הוא מודל שהרבה יותר מתאים לנתונים העולים מסקר זה. אולי מגמה של שיפור זכויות עכשיו, דווקא היא תוליד פתח לשלום.
.
כל מה שחוסם את הישראלים היהודים מלתמוך בשלום זו אי ההכרה של הפלסטינים בישראל כמדינה יהודית?
מקרב המתנגדים הישראלים היהודים להסדר מעלה, רק 26.1% היו הופכים ממתנגדי לתומכי ההסדר לו הכירה המדינה הפלסטינית בישראל כמדינה יהודית.
.
כל מה שחוסם את הישראלים היהודים מלתמוך בשלום זה החשש מזכות השיבה ולו בהיקף קטנטן?
מקרב המתנגדים הישראלים היהודים להסדר מעלה, רק 33.3% היו הופכים ממתנגדי לתומכי ההסדר לו הפלסטינים היו מוותרים לחלוטין על שיבה של פליט כלשהו לישראל ושהפיצוי לפליטים היה בא מקרן בינלאומית ולא מישראל.
.
הכרה:
אם ההסכם היה כולל הכרה של ישראל ביצירת בעיית הפליטים, זה מרכיב שהיה משפיע מאוד, אך לא משנה את התמונה. זה היה מביא את מתנגדי ההסכם הפלסטינים להפוך לתומכיו בשיעור של 36% בעזה, ו-32.6% בגדה.עם כל הכבוד להכרה בעוולות, ויש לה בהחלט חשיבות מוסרית ומעשית עמוקה, היא לא משנה את המציאות מקצה לקצה, ודאי שלא בטווח הקצר.
.
פחד:
פלסטינים מודאגים שהם עלולים להיפגע מישראל קצת יותר מאשר ישראלים מודאגים מכך שהם עלולים להיפגע מטרור פלסטיני, אבל בסך הכל שני הצדדים חוששים אחד מהשני. מעניים שערבים ישראלים מודאגים מסכנת הטרור הפלסטיני פחות או יותר כמו יהודים.
.
המאבק הפלסטיני הוא בעיקרו מאבק ג'יהדיסטי דתי?
הן בעזה והן בגדה רק מיעוט של כ-12-14% חושב שהשאיפה הלאומית העיקרית של העם הפלסטיני צריכה להיות כינון מדינה דתית שתקפיד על ערכי הדת. הרוב תומכים במימוש היעדים הלאומיים בישראל וקצת מפנים את מרצם לשיפור הדמוקרטיה ומאבק בשחיתות. המאבק הלאומי מעפיל הן על השיח האזרחי והן על השיח הדתי.

קווילאם ושאלת הכוח המאגי של הכיבוש על הרדיקליזציה של צעירים מוסלמים

קוויליאם [Quilliam] הוא מכון מחשבה של מוסלמים פרוגרסיביים בבריטניה שמטרתו היא מאבק ברדיקליזציה הדתית ומציאת דרכים לדה-רדיקליזציה של צעירים מוסלמים בממלכה המאוחדת. המכון שחביב על העיתונאי בן דרור ימיני ידוע כבעל נטייה אנטי-איסלמיסטית חריפה ומבטא לא פעם גם תיעוב כלפי תנועת החמאס ונגד הסתה לאלימות כלפי ישראלים. ב-2014 פרסם יו"ר המחוז, מאג'ז נאווז, טור בעיתון יהודי המופץ באנגלית ובו גרס כי לא תיתכן פלסטין חופשית באם יימצא חמאס בשלטון [קישורים בתגובות]. המכון אף מותקף תדיר כמשת"פ של הציונים.
ובכל זאת, בעת מבצעים בעזה, תוקף המכון את ישראל בחריפות רבה, ואף מכנה את מעשיה כ"רצח" [אם כי נאווז דווקא התנגד להמשגה זאת וטען שראוי לכנות את הפעולות הישראליות בעזה כהפעלת כוח לא-פרופורציונאלית ולא כמעשיי רצח]. מה פשר הקפיצה הזו מעמדה די פרו-ישראלית ובוודאי אנטי-חמאסית לביקורת כה נוקבת על ישראל ואף דרישה ממשלת בריטניה ללחוץ על ישראל להפסיק את "תוקפנותה" בעזה? הרי קוויליאם מכיר בפשעי החמאס נגד אזרחים ישראלים בצורת שיגור רקטות, ואף גורס כירי רקטי זה הוא הסיבה לסבבי ההסלמה. אז מדוע הוא מצייר סיפור של אשמת החמאס ובסוף שם את רוב המשקל הרטורי והמעשי על האשמת וחסימת ישראל?
אין צורך בספקולציות. הדברים נאמרים במפורש: לטענת קוויליאם לסכסוך הישראלי-פלסטיני יש כוח מאגי מיוחד ויוצא דופן על צעירים מוסלמים; והוא מהווה מעין תיבת תהודה משוכללת ויעילה למסרים של מטיפים פנאטיים. לכאורה, המדובר בשטות. מדוע אין זה משטר אסד, שטובח בהרבה יותר ערבים, הגורם שמהווה מקור לרדיקליזציה? וודאי שגם משטר אסד תורם את חלקו, אבל בניגוד למשטר זה, ישראל נחשבת לחלק מהמערב ומי שנתמכת על ידו – יש לה יחסים מאוד מיוחדים עם ארה"ב, ובהיבטים רבים היא נכללת, מחוץ לשורת הדין, במסגרת האירופית [למשל באירוויזיון] במעמד שאין למדינות לא-אירופאיות אחרות, שלא לומר למדינות ערביות. ישראל, אם כן, נתפשת לא רק כחלק מהמערב אלא כבן המועדף שלו, שלצד מס שפתיים של ביקורת, זוכה בפועל ליחס מועדף. ישראל נתפשת גם ככוח המדכא תמידית מסולמים ושולט במקומות הקדושים להם.
לעמדה של קוויליאם יש עוד נקודות תימוך: מדובר במי שמחד לא חשודים כאנטי-ישראלים, ומאידך חקרו את נושא הרדיקליזציה של צעירים מוסלמים בצורה המעמיקה ביותר. זו למעשה המומחיות היחידה שלהם ובה הם מושקעים, ומשקיעים מיליונים רבים של פאונדים הזורמים מהמימון הנדיב שהם מקבלים ממשלת בריטניה ועוד גורמים הנחרדים מסכנות הג'יהדיזם באי הבריטי. כשהם מביאים טענה כזו, כדי לשקול אותה.
מה המשמעויות המוסריות של כך? לטעמי אין. לא אמורים לפעול בגלל שזה מעצבן או מקצין מאן דהו. ואולם מבחינה מעשית יש הרבה משמעות לכך שדימויים שבאים מישראל, משום שהיא כה מזוהה אם המערב, נחשבים באירופה לקטליזטור מרכזי של רדיקליזציה של מוסלמים. זה לא שאילולא הכיבוש או אילולא קיומה של ישראל לא היה מתקיים זרם ג'יהדיסטי מסוכן ומתועב באסלאם, סביר שאכן היה מתקיים זרם כזה. הרעיון הוא שכל מה שנותן לא דחיפה מסכן את אירופה, ולהתפש כמי שמעלים את מפלס הסכנה באירופה זה הרבה יותר גרוע מלהתפש כמי שחורגים מהחוק הבינלאומי או מחוללים עוולות. אנשים מונעים לפעולה בצורה הרבה יותר רחב ואגרסיבית כשבטחונם מוטל על הכף – זה נכון לישראלים כמו גם לבריטים. ההיבט הזה עשוי להשפיע גם הוא על היחס לישראל, אלא אם הטרנד של שנאת מוסלמים באירופה יהיה כה חזק ומעוור עד שישתיק קולות כמו של קוויליאם, שמבקשים לנתח את הזרזרים לרדיקליזציה האסלמית במערב.
קישורים:
 הטור של נאווז בעיתון היהודי, בקיראה שלא תיתכן פלסטין חופשית תחת שלטון החמאס:
קריאה של קוויליאם לממשלת בריטניה ללחוץ על ישראל לעצור מבצע צבאי בעזה.
קוויליאם מושמץ כמשת"פ של הציונים, וחלק מהטיעונים שם מבוססים למדי:
טענה מרומזת שקוויליאם למעשה מעלים טענה אנטישמית בהאשימם את הכיבוש בהקצנה בבריטניה:

להשתין מהמקפצה, להשתין בבריכה או לחכות בתור לשירותים – מה יותר משתלם?

על ההנחה שלצפצף על העולם באופן מתון ומוסווה זה דווקא משתלם.
בזירה הבינלאומית מוסר או מוסכמות שווים כקליפת השום, ורק הכוח מדבר, ולכן האינטסים שלנו הם הדבר היחיד שקובע – זו תפישה רווחת בישראל, כשהמושג "אינטרסים" נתפש ביחס למה שניתן למדוד ולחזות בטווח הקצר.
 
ובכן, כדי לפעול נגד עוולות גדולות שמדינתך מבצעת או מתכננת לבצע, לא צריך ואף לא רצוי להיצמד רק לטיעונים מוסריים. אומנם היו מדינות או ממלכות שעשו עוולות גדולות ויצאו מכך בלי לשלם מחיר משמעותי, אבל זה הימור כבד. מדינות רבות שילמו מחיר כביר על עוולות גדולות שביצעו, בפרט כשאותן מדינות גם צפצפו באופן בוטה על הכללים הנהוגים בזירה הבינלאומית באותו זמן. הדוגמא הקלאסית לכך היא גרמניה הנאצית שנחרבה וסבלה מאובדן עצום של חיי אדם.
 
מאידך מול עוולות קטנות הרבה יותר קשה לטעון טיעוני אינטרס-עצמי. ההימור פה הרבה יותר סביר, ויש מלא מדינות שביצעו עוולות קטנות או עיקמו בצורה מתונה ומוסווית את הנוהגים הבינלאומיים ורק הרוויחו מכך. למרבה הצער, מדינות שבחרו לא להשתין מהמקפצה אלא בתוך הבריכה, בהסתר, גרפו לא פעם רווחים, שגשוג ועוצמה.
 
החזון של הימין-מרכז בישראל הוא או"ם שמום כלפי פנים והצבא\מדינה הכי מוסרית בעולם כלפי חוץ – כלומר להשתין בבריכה, בחשאי, ולא מהמקפצה, בפרהסייה. הימין הנוקשה יותר, מבנט וצפונה, כמובן לא מבין זאת, ומעלה את דרגת ההימור בדורשו להשתין על העולם בבוטות – למשל לספח שטחים בניגוד לעמדת הקהיליה הבינלאומית. בטיפושתו לא מסתפק הימין הנוקשה בסיפוח דה-פאקטו של הגדה תוך הצגת הדבר כמצב זמני שנמשך בפועל עשרות שנים. נגד ההתנהלות של הימין הנוקשה קל להביא טיעוני אינטרס-עצמי משכנעים, אבל מול המרכז והימין המתון בישראל – ונתניהו הוא מייצגו האולטימטיבי – קשה להעלות טיעונים של אינטרס-עצמי לטווח הקצר. יש בהתנהלות הבעייתית הזו תועלת לישראל, לפחות באותם היבטים שקל למדוד. כך שאם להיות אדם הגון ואנושי זה לא גבוה בסדר העדיפויות שלך, או שאתה בחרדה הישרדותית שמשהה את המוסר, הנטייה שלך תיהיה לצדד באידיאולוגיית "להשתין בבריכה".
 
אבל יש שלוש בעיות עם התפישה הזו של מעוול מתון וטוב לו: 1. היא מחייבת לפתח, לצד אטימות מוסרית מסויימת, גם צביעות תמידית ומובנית; מנטליות של כת שבה כולם יודעים שיש קצת דברים מלוכלכים שנעשים בפנים, אבל שיש להכחישם בחוץ ואוי ואבוי למי שיוציא את הכביסה המלוכלכת. כדי לשמר את המנטליות הזו חייבים לכרסם בדמוקרטיה, לרדוף את מי שחושפים עוולות או את עיקום הכללים הנהוגים בזירה הבינלאומית. כמו כן, השיטה הזו מחייבת לתת בראש גם לאלאור עזריים – אלו שהתבלבלו וחשבו שניתן לעשות באופן בוטה, ברור ומועד לתיעוד את מה שידוע כי נעשה בחדרי חדרים. העזריים חטאו בכך שהם חשפו את השתן, חשפו את העוולות. למרות שלא זו הייתה כוונתם, בחוסר תיחכומם הם פעלו ממש כמו חושפי העוולות האידיאולוגיים.
 
2. כל הרעיון הזה של צפצוף מתון על הקהילה הבינלאומית ועל ההוגנות פחות עובד כשהעוולות וכיפוף הכללים הבינלאומיים נעשים לאורך זמן רב, באופן ממוסד וקבוע, וכשלמי שסובלים מהעוולות יש גב בינלאומי חזק. לכן משטר האפלייה הצבאי שחל על הפלסטינים, למרות שהוא הרבה יותר מינורי בעוולותיו מזירות רבות אחרות במזה"ת, עדיין מביא על ישראל לחץ בינלאומי שמתגבר, גם אם לאיטו. הדבר היחיד שיכול לבלום את הלחץ הזה הוא התגברות הג'יהדיזם הבינלאומי בקרב מוסלמים ויותר איסלמיזציה וג'יהדיזציה של החברה הפלסטינית, שתביא את המערב לא להזדהות עימם.
 
3. ההכרח להסלמה – באם האוכלוסייה כלפיה נעשים העוולות, תימרוד או תפעיל טרור והתנגדות, המדינה השולטת תיהיה חייבת, כדי לדכא את המרד, להיות יותר בוטה בעוולות שהיא מבצעת ובכיפוף הכללים המקובלים בזירה הבינלאומית לצורך מישטור הנשלטים. לעיתים ניתן יהיה להצדיק זאת כאמצעי הגנה מידתי מפני אינתיפדות וטרור, וכך לשמר את הדימוי של מדינה שמתנהלת באופן סביר בהתייחס לנסיבות המדממות, אך בלהט האלימות והלחץ קשה לשלוט על המינונים, ובוודאי שקשה לשמור על ההתבטאויות של כל מיני שרים ובכירים מתלהמים.
 
והנה, לאור שלושת הבעיות הללו, ההימור של מדינה המבצעת עוולות קטנות וכיפופים מתונים ונסתרים של החוק הבינלאומי נעשה פחות ופחות משתלם. השאלה היא רק האם ניתן יהיה לראות לטווח הרחוק. וזאת מבלי לדבר על ההרס הרוחני-מוסרי שבקיבוע גישת הלהשתין בבריכה. בסופו של יום, אנחנו כולנו חיים באותו עולם, או בהמשלה – שוחים באותם המים. אל תשתינו בבריכה, גם אם איש לא רואה.
 
שמאלנים מעבר לשיח השלום המדיני

כלכלה הומניסטית לעומת השמאל הכלכלי העכשווי

לטעמי הטראגדיה של השמאל הכלכלי הוא חוסר יכולת להבחין בין שני דברים שונים: הטוב הכללי והדוגמא הסוציאליסטית. מחד ישנה השאיפה לקדם את הטוב הכללי: לצמצם פערים כלכליים שצפויים להיתרגם ליחסי כוח פוליטיים באופן מסוכן; לתת יותר כוח לצד של העמל במשוואה הכלכלית של הון+ידע+עמל, שיחסי הכוחות בה מוטים לרעת העמל באופן מובנה; לשמור על זכויות חברתיות בסיסיות [כאלו שכולנו, כולל הקפיטליסטים המדושנים ביותר, לא נסכים לחיות בלעדיהן]. מנגד ישנה היצמדות דוגמטית למודלים בירוקרטיים מגושמים; שמירה על האינטרסים הייחודיים של כל מיני גילדות מקצועיות [כמו מגדלי ביצים וכו']; מתן כוח יתר דווקא לוועדי עובדים לא דמוקרטיים של מונופולים; והתנגדות כמעט אוטומטית לכל הפרטה, בלי לבחון מה צפויות להיות תוצאותיה, והאם היא נוגעת לתפקידי יסוד של המדינה או לאוו.
כלכלה הומניסטית צריכה לפעול למען הטוב הכללי, תוך מיזעור הנזק ל"מפסידים" של השיטה הכלכלית. אם בדרך לחיים טובים יותר של רוב האזרחים, החוליה החלשה של הכלכלה תפסיד במידה כזו שמצבה יהיה בלתי נסבל (ע"ע הפרת זכויות חברתיות") הרי שהמפסידים עלולים לקרוס ו\או לחוש שאינם מחוייבים לכללי המשחק שרומסים אותם וייפנו בהמוניהם לפשע או שבירת הכלים והכללים. דבר דומה נכון באם מצבם של המפסידים ייתפס כרע לא-הכרחי לנוכח מודל כלכלי מעשי אחר, שיכול להציע הן פריחה כלכלית והן הפסד כואב פחות לחוליה החלשה של השיטה. מצב כזה יהיה מצב של השתה לא הכרחית של סבל כלכלי. אם כן לצד קידום הטוב הכללי – ולמעשה כחלק מההיגיון העמוק של טוב כללי לטווח הארוך – ראוי שנשאף גם למזער את הסבל לחוליה החלשה של הכלכלה והחברה. מתוך מטרת העל הזו כלכלה הומניסטית חייבת להבחין בין שני ההיבטים השונים – הטוב הכללי והדוגמא הסוציאליסטית הישנה. כלכלה הומניסטית מוכרחה לראות איפה השוק החופשי מביא לטוב כללי, ואפילו לחלשים, ואיפה הוא רומס את החלשים במידה בלתי נסבלת ובלתי הכרחית, ולהיות מדוייקת במידת וצורת ההתערבות. ברמה הפילוסופית – למשל כללי המקסימין של רולס – יש ביטוי לרעיון הזה, אבל ברמה של השיח הפוליטי זה כמעט ולא נוכח.
שאלות הכרח:
כלכלה הומניסטית חייבת לשקלל גם את מבנה התמריצים שהיא יוצרת וגם את השפעות הטווח הארוך, בזווית של מיקרו ומאקרו גם יחד; היא חייבת לשאול שאלות כגון אלו: איזה סוג של פערים כלכליים עלול להיתרגם לפערים בכוח הפוליטי, התקשורתי והמשפטי ולייצר מעמד שולט שמשמר את האינטרסים שלו בשלטון מעבר לכל בחירה דמוקרטית? לגבי אילו זכויות חברתיות חייבת להיות תפישה של מיקסום המאמצים לשמרן, ומול מה יש לשקול את המחיר של שימורן? ומנגד איזה חסמים על השוק החופשי גורמים יותר נזק מאשר תועלת לטוב הכללי?
וביתר פירוט: איזה סוג של קבצאות עלולות לשמש מנוף לא לצמיחה כלכלית של המוטבים אלא לניוון ותלות שלהם ומהן החלופות [לאוו דווקא זניחתם של אותם מוטבים]? ויש לבחון זאת מעבר לסטריאוטיפים השטחיים בדבר "העניים העצלנים", אלא בבחינה אמפירית נטולת משוא פנים. וכן על הכלכלה ההומניסטית לשאול איזה סוגים של עזרה – לאוו דווקא חומרית – עשויות לסייע לסוגים שונים של טיפוסים או אוכלוסיות להכנס למעגלי הכלכלה היצרניים ולחזק את הידע והיכולת שלהם בהתנהלות כלכלית של משק הבית? איזה סוג של תמריצים לחולייה של העמל – לעובדים הפשוטים – עשויה לתרום לטוב הכללי, בכך שהיא מחד מתמרצת את העובדים לעבוד באופן יעיל יותר וגם, במקביל, מקדמת את מעמדם וכוחם הכלכלי? אולי, למשל, אחוזים מסויימים מהרווחים גם לעובדים? ועליה לשאול מתי הגנות ורגולציה על מגזרים מסויימים לא עומדים בקנה אחד מול הטוב הכללי שניתן להפיק דווקא מתחרות חופשית בתחום מסויים של הכלכלה? איזה סוג של תמריצים וצרכים לא חומריים – למשל מידה מסויימת של אוטונומיה והשפעה – עשויים להפוך את העובדים ליותר מאושרים ופרודוקטיביים וגם לתרום לאינטרס של המעסיקים? עליה לשאול מהם הגורמים שעשויים למנוע שיעתוק בין-דורי של העוני ולתרום לשיוויון ההזדמנויות – אולי תיקצוב דיפרנציאלי של החינוך ודיור ציבורי לאוכלוסיות מוחלשות כי ילד בלי קורת גג יציבה לא יצליח להתרכז בלימודים ולפרוח?
עם כן, על כלכלה הומניסטית לשאול, בגדול, איך משלבים צמיחה כלכלית עם הגנה על החוליות החלשות של הכלכלה? בהקשר הזה יש שני סוגים עיקריים של חוליות חלשות: אלו שחלשים משום שכוח המיקוח שלהם חלש יותר [העובדים הפשוטים]; ואלו שחלשים משום שהכישורים ו\או היכולות שלהם לא מתאימים לעולם העבודה של הכלכלה המודרנית ושכחברה סולידרית אל לנו לזנוח אותם [מקרים רבים ומגוונים של מי שיתקשו להשתלב בשוק העבודה, באופן זמני או תמידי, ולא בשל עצלות, אלא בשל היעדר אמיתי של יכולות בהיבט הזה].
כלכלה הומנית צריכה לשאול את השאלה לא רק מהזווית של "למי מגיע מה" אלא גם מהזווית של "מה תיהיה התוצאה הצפויה עם ננקוט בצעד זה" – האם החברה שלנו תיהיה יותר טובה, למשל, אם נזנח מאוחר אנשים רבים שאין להם את היכולות להשתלב באופן סביר ומקיים בשוק התעסוקה? האם שמירה על מקומות עבודה לא רווחיים שנופלים לנטל איננה שגויה לעומת החלופה של "פלקסקיוריטי" המאפשרת יותר חופש למעסיקים לפטר ולהעסיק עובדים, אך מבטיחה למפוטרים רשת ביטחון כלכלית, ועזרה בהכשרות מקצועיות ובהשמה שתקדם את השתלבותם מחדש בשוק התעסוקה?
פותחת את הדוגמא הסוציאליסטית וגם את זו הקפיטליסטית ומכוונת אותנו למקום שבו הכלכלה תתפקד, ככל הניתן, למען הטוב הכללי, תוך כדי איזון בין החשיבות של קידום ה"קטרים" הכלכליים החזקים המובילים לצמיחה ובין מיתון הנזקים למפסידים של השיטה הכלכלית כדי שלא ימצאו עצמם מחוץ לסדר החברתי.

על מיתוס הפלסטינים כמהגרי עבודה בעקבות הציונות

אדם ערבי שבשנת 1890 עבר מכפר באזור המוגדר כיום כ"דרום לבנון" והשתקע בגליל, נא בתוך השטח שיהודים דתיים רואים בתור ארצישראל, הארץ המובטחת מהתנ"ך – הוא לא בא מבחוץ. למעשה אותו אדם גם לא עבר שום גבול מדיני שלא היה קיים באותה עת; הוא נא באותה יחידה מדינית – כמו אדם שעובר כיום מחיפה לנתניה, ולכן לא ניתן לכנותו מהגר. בכל זאת יהיו כיום בשיח הפוליטי בישראל מי שיכנו אותו מהגר עבודה שהגיע לארץ מבחוץ בעקבות הציונות, ויזלזלו בהגדרתו כיליד, ולפעמים אף יזלזלו בהגדרת ילדיו, נכדיו וניניו שנולדו פה כבני המקום.

אחד הטיעונים שנפוצים בשיח הפוליטי שלנו בשנים האחרונות הוא שרוב הערבים בארץ הם מהגרי עבודה שהגיעו בעקבות הציונות או הכיבוש הבריטי. מצטרף לכך הטיעון לפיו הערבים בארץ בעת ראשית הציונות כלל לא היו עם וכלל לא גרו ביישובי קבע ברובם. זה אמור להכשיר איכשהו את התפישה שהתמרמרותם ותוקפנותם ביחס לציונות בראשיתה לא היו תגובה טבעית וצפויה של אוכלוסייה שנהפכת למיעוט, אלא שתגובה זו נובעת כיביכול משנאה חסרת בסיס.
אני זורם עם הכל ברמה העובדתית, נניח שזה נכון. אז מה?

אז ככה, השאלה היא האם הייתה איזושהי נקודת זמן, אחרי הגלות של העם היהודי מארצו ולפני הקמת ישראל המודרנית, שבה היהודים היו רוב או מחצית מהאוכלוסייה בארצישראל? למעשה בתקופת שסמוך להיווסדות הציונות היהודים היו תמיד מיעוט והערבים היו רוב בארץ הזו. זה שאל הרוב הערבי הזה התווספו עוד "מהגרים" ערבים, זה לא פסול כלל; ממש כפי שהגירה יהודית שמצטרפת לרוב היהודי בישראל המודרנית איננה פסולה. ובעצם, לפי תפישה הומניסטית, כל אדם שנולד בארץ כלשהי הוא יליד המקום וכלל לא משנה מאיפה באו הוריו. כך שגם עם ערבי כלשהו היגר נניח לגליל מסוריה בתחילת המאה ה-19 בנו היה כבר בן המקום ואין לראות בו מהגר פחות זכויות. הדבר נכון כמובן גם לגבי יהודים.

שנית, כאמור, מה בכלל המשמעות של המושג "הגירה" במציאות בה לא היו, בזמנו, כל גבולות לאומיים בין דמשק לחיפה או בין עמאן לירושלים; הכל היה חלק מאותו מרחב של האימפריה העות׳מנית והמרחב הערבי. דווקא מי שמקבל את המציאות הברורה שלא היה באותה תקופת זמן קבוצה המוגדרית כ"עם פלסטיני" צריך להבין שאין שום היגיון להנחית את המושג "הגירה" על מעבר של ערבי מביירות לנצרת, למשל. למעשה, גם מבחינת חלק מהגבולות התנ"כיים של הארץ חלקים נרחבים מהמזרח התיכון נחשבים לחלק מארץ ישראל ומשם באו לרוב כל אותם "מהגרים" ערבים.

לסיום, העובדה שהערבים באותה עת היו מאורגנים במסגרת של חמולות או שבטים ולא מסגרת של לאומיות מודרנית (אכן, לא היה אז עם פלסטיני), איננה רלוונטית כלל. גם אוכלוסיות שאינן מאורגנות בצורה של לאומיות מודרנית חרדו לטריטוריה בה גרו – כך גם האבוריג׳ינים, האינדיאנים ושבטים אפריקאים לא ראו בעין יפה כניסת זרים לטריטוריה שלהם ואת דחיקתם למרות של היו "עמים", לא היו קבוצה אחת הומוגנית, ולא פעם אף לא היו יושבי קבע אלא נוודים. הם התמרדו גם כשאותם זרים הביאו עימם פיתוח וקדמה. לחשוב שרק לקבוצות המאורגנות בצורה של לאום מודרני או רק ליושבי קבע יש זכויות על המרחב בו הן חיות זה הלך רוח די קולוניאלי, למען האמת. אלא שאף קבוצה לא רוצה להפוך מרוב למיעוט, בוודאי לא כשהדבר נעשה בכפייה על ידי מעצמה זרה שכבשה את שטחם. ותגובה אלימה כנגד מי שבאים לשנות את המרחב היא תגובה רווחת במקרים כאלו, גם אם תמיד צריך להעדיף לטעמי מאבק לא אלים באם לא הופנתה אלימות ישירה כנגדך.

האחריות של הבלתי אשמים – הזרם המרכזי מול הקיצוניים

מהי האחריות או האשמה של הזרם המרכזי באסלאם לטרור הג׳יהדיסטי? מה האחריות או האשמה של סרוגי הכיפות על נוער הגבעות? עד כמה אשמה הלאומיות הגאה במופעים של לאומנות פאשיסטית? האם הזרם המרכזי של החרדים אשם בתופעות של קבוצות פנאטיות ואלימות בקרב חרדים? ושמא סוציאליסטים ככלל אחראים לתופעות כמו צפון קוריאה או משטר סטאלין הרצחני בעבר?

אלו שאלות הנוגעות לקשר בין זרם רעיוני לתת-זרם מוקצן בקרבו שמבצע זוועות וגם מתיימר להיות המופע הטהור, האמיתי והבלתי מתפשר של אותו זרם. כדי לענות על השאלה הזו, יהיה זה חכם להציג את העיקרון שהסוציולוגיה של ההנעה לפעולה מכנה "הדהוד תרבותי" (Cultural Resonance): משמעו שכדי להניע קהל יעד מסויים לפעולה בהצלחה, עליך להשתמש בדפוסי מסרים (מיסגורים) שמהדהדים בין היתר את עולמו התרבותי; ששאובים או קשורים לסמלים, לנראטיבים ולמיתוסים של אותה קבוצה. אם כן, אתה תתקשה מאוד להניע מוסלמים לא-אדוקים או חילונים לג׳יהד, אך יהיה לך קל יחסית לעשות זאת בקרב מוסלמים אדוקים, גם אם עדיין רובם המכריע יידחה את הקונספט האלים. וכך לגבי כל שאר הקבוצות; למשל: רעיונות פשיסטיים יהדהדו טוב יותר בקרב קהל לאומי לעומת מי שהרגש הלאומי לא חזק בקרבו, ועדיין רוב הלאומיים לא ייטו לפאשיזם כן הלאה…

הזרמים המרכזיים בכל המקרים אולי לא מעודדים ישירות את הקיצוניות, אך לרוב גרעין הפוטנציאל לפרשנויות קיצוניות של הרעיונות שהם מקדמים כבר טמון בחובם: באסלאם יש כבר את הפוטנציאל הפרשני להצדקת הג'יהדיזם הפנאטי, ביהדות האורתודוקסית יש כבר את הפוטנציאל הפרשני להצדקת הפונדמנטליזם היהודי וכן הלאה. למעשה, יש כאן מזיגה של שאלות אמפיריות ומוסריות: מהי המידה שבה הזרמים המרכזיים בכל אותן קבוצות יכולים לשלוט או לדכא את תתי הזרמים הקיצוניים היוצאים מהם? ומהי חובתם המוסרית לעשות כן?
בנוגע לשאלה האמפירית, שוב כדי להידרש לסוציולוגיה של ההנעה לפעולה, ולרעיון תחרות המיסגורים (Frame Contest) כשמול כל מיסגור ניתן להציב מיסגור-נגד (Counter-framing). כדי שהקיצוניים ייתקלו בחסם מול היכולת לגייס לבבות בקהילת היעד שלהם – בקרב הזרם המרכזי – לא מספיק שמנהיגים בזרם המרכזי יהיו לא-קיצוניים, עליהם להיות אנטי-קיצוניים במפורש – להציב מיסגור-נגד למיסגורים של הזרם הקיצוני: שמנהיגי דת מוסלמים ייגנו את הג'יהדיזם וייצאו נגד ערכיו ופרשנויותיו את הדת, שמנהיגים בציונות הדתית ייגנו את קיצוניי המתנחלים וייצאו נגד הקריאות שלהם את היהדות, שמנהיגים חרדים בחסידויות השונות ייצאו נגד פנאטים שיוצאים בקרבם, ושסוציאליסטים ייצאו נגד צפון קוריאה [כן, פוטנציאל הסכנה לעוד צפון קוריאה אכן נראה מגוחך כשמציבים זאת בצורה כזאת, ובכל זאת].

כשמדברים על התנגשות ציוויליזציות או כשמנסים להכליל על ציבור או מחנה שלם בשל תתי זרמים פנאטים בתוכו, אין לכך הצדקה לטעמי. אפשר עוד איכשהו לדבר על אחריות קולקטיבית – להבדיל מאשמה – כשבכירים ומנהיגים בזרם המרכזי מסתפקים בלהיות לא-קיצוניים באופן פאסיבי, אך לא יוצאים אקטיבית ובקול נגד הקיצוניות. כדי למזער את פוטנציאל ההדהוד התרבותי לכיוון הפנאטי, זרמים צריכים לעצב את האתוס שלהם באופן שיהיה קשה יותר ויותר לקדם את הפרשנויות והמיסגורים האלימים והקיצוניים: האסלאם הקאנוני צריך לייצר את כתבי ההלכה שתוחמים את תווך הפרשנות של עיקרי הדת ומותירים את הפנאטיות מחוץ לגדר, הציונות הדתית צריכה לנהוג בהתאם, הסוציאליזם צריך לבסס עצמו יותר על הצדקות מתוך ההומניזם מאשר על מלחמת מעמדות וכל מיני אידיאלים מופשטים המנותקים מבני האדם וכן הלאה. אפילו הלאומיות יכולה להתבסס על הצורך האנושי בקהילתיות רחבת היקף – כמקור סמכות הומניסטי יחסית – להבדיל מעל קשר הדם הקודם והמונגד לעיתים לאמפתיה ולזהות הכלל-אנושית. עיצוב זה לא זרמים רעיוניים, דתיים ולאומיים יכול למזער את פוטנציאל ההדהוד התרבותי של תתי-הזרמים הקיצוניים. זו האחריות הקולקטיבית – להבדיל מאשמה – של כל קבוצה, למנוע מופעים של פנאטיות בקרבה.