הרוצה בשיח שלום יתחיל עם דיבורים לוחמניים

הרוצה בשיח שלום, יתחיל עם דיבורים לוחמניים – המתלהמים-תחילה מאפשרים את שיח השלום
.
אני תוהה, מה ההבדלים המשמעותיים בין הנאומים וההתבטאויות של טראמפ (לאחר שסיים את הקמפיין האגרסיבי שלו) מול אובמה ביחס לעולם הערבי. מדוע הביקורת הימנית על טראמפ שוחר השלום – בארץ ובעולם – מינורית ואילו את אובמה צלבו?. מה ההבדל בין השיח של השניים לאחר השבעתם? נכון, יש את ההתעקשות האובר-רגישה והמיותרת בעיני של אובמה לא לומר "האסלאם הרדיקלי" בהתייחס לטרור אלא לדבר על קיצוניים באופן כללי. אבל חוץ מזה, שני המנהיגים האמריקאיים הללו מדברים על שלום, נגד טרור, בעד שיתוף פעולה בין-דתי וכו'
.
לכן נדמה לי שעצם העובדה שטראמפ נתפש כמי שתחילה "נכנס במוסלמים", בשלב הקמפיין, ועשה קולות לוחמניים וקשוחים, מאפשרת לציבורים רחבים שאינם חובבי מוסלמים להיות פתוחים יותר גם להתבטאויות היותר הלאבי-דאבי שלו ביחס לעולם המוסלמי. נדמה שרבים מהאנשים חייבים לעבור את שלב ניפוח החזה והתוקפנות לפני שאפשר מבחינתם לעכל את הפייסנות כלגיטימית. אם קפצת ישר לפייסנות לא מיצית או הפגנת את הכבוד הלאומי\העוצמה ולכן אתה פסול או אף מסוכן – כי אתה משדר חולשה. אחרי שהתנפחת אפשר לדבר פיוס – נקרא לטיפוסים הללו המתלהמים-תחילה.
.
אפשר להתווכח אם זו גישה נכונה או לאוו, אבל זו לבטח גישה רווחת. אפשר לטעון שזה מטופש, ילדותי, מסוכן ומיותר להתחיל בשיח לוחמני, אבל זה די עובד – לפחות במובן שזה מאפשר לגיטימציה רחבה יותר לשיח הפייסני. אולי בגלל זה הימין מוצלח יותר בלעשות שלום מהשמאל? בתוך עולם המושגים הזה הפונקציה שממלא השמאל הוא בסך הכל לחדד לקהל היעד של המתלהמים-תחילה את ההבדל שבין הפייסנים ה"מתרפסים" לאלו שבאו לפייסנות מתוך קשיחות, ולכן פייסנותם לגיטימית.
.
עכשיו, אם משהו עובד, ומקדם טוב משותף – פיוס או לפחות הרחבת הלגיטימציה של השיח על פיוס – אני בעד לאמץ אותו גם אם אסתטית הוא דוחה בעיני קהלים מסויימים. זה לא אומר שאני יאמץ אותו באופן אישי, כי אני לא בעד זיוף, אבל אבין את חשיבותו והצורך בו. קראו לזה הומניזם מעשי.

מה צריך חיזוק אידיאולוגי; מה דורש חריגה מתבניות אידיאולוגיות

רוב בני האדם מטבעם יתאחדו ויתלכדו כשהקבוצה שלהם מתמודדת עם אויב חיצוני; אך יתנהגו באופן אנוכי ואינדיווידואלי, יחסית, במישור הכלכלי. הטבע האנושי הרווח הזה תפור על הימין השמרני – לכידות לאומית ודחיית קולות ביקורתיים מול איומים חיצוניים; ומאידך כל זאב לעצמו במישור הכלכלי.
.
השמאל הפרוגרסיבי הוא הפוך כמעט לחלוטין – עלינו לבקר את עצמנו ולאפשר קולות שונים גם לנוכח איומים חיצוניים כדי שנוכל לעבור מסכסוך לפיוס וכדי שלא ינוצל האיום החיצוני לשם דיכוי פנימי (כפי שקרה לא מעט בעבר); ועלינו להתאחד ולהיות סולידריים ברמה הכלכלית-חברתית.
.
שתי ההגיונות הללו חשובים ותורמים לחברה לפרקים, ומידת חשיבותם משתנה בהקשרים חברתיים והיסטוריים שונים. שתי ההיגיונות הללו גם טומנים בחובם סכנות – אם כי מעטים המקרים ההיסטוריים בהם עמים עסקו כל כך הרבה בביקורת פנימית עד שלא נלחמו באויב חיצוני; לעומת זאת לא חסר מקרים בהם תחת האצטלה של אויב חיצוני עסקו שלטונות בדיכוי פנימי או פספסו הזדמנויות לפיוס. אבל בגלל שההיגיון השמרני הוא אינטואיטיבי וטבעי וההיגיון הפרוגרסיבי נוגד-אינטואיציה ודורש חינוך, הסברה והשקעה, חברה ששואפת להיטיב על חבריה תבקש לטפח את הצד הפרוגרסיבי. השבטיות מול אויב והאנוכיות במישור הכלכלי הם לא שליליים בלבד אך הם ייתקיימו ממילא – גישות אלו יותר קרובות לנטיות קוגניטיביות ראשוניות – ויש בהן פוטנציאל סכנה גדול יותר לחברה. כדי שחברה תיהיה טובה לפרטיה ומיעוטיה – אך גם לקבוצת הרוב – הדגש הפרוגרסיבי חשוב יותר מזה השמרני – לא כי אין חשיבות בשמרנות, אלא כי אין צורך לחזק אותה באופן אידיאולוגי.
.
אבל גם אם לטעמי טובת החברה בכללותה – הטוב המשותף – מחייבת נטייה לצד הפרוגרסיבי זה לא צריך להיעשות באופן מוחלט, אטום ודוגמטי. מחנאות יתר והצמדות לנוסחאות מקובעות, רחבות וגורפות – גם אם של הצד הפרוגרסיבי – אלו נטיות שלא מיטיבות עם החברה. העובדהה שמשהו נחשב שמרני היא לא עילה אוטומטית לפסילתו.  זהו חלק מהצורך באתוס חדש שניתןן לכנותו כהומניזם מעשי – לאמץ את מה שעובד למען הכלל, כולל המיעוטים, ולא מה שנופל תחת תבנית אידיאולוגית כזו או אחרת או זורם עם הלכי הרוח הרווחים (שזה המאפיין את המרכז הפוליטי).
.
אפשר לראות בהומניזם המעשי פרוגרסיביזם פתוח, לא מחנאי או דוגמטי. זהו שמאל פרוגרסיבי שחותר לפיתרונות מעשיים לפני מודלים אידיאולוגיים מקובעים, אבל שמטרת העל שלו היא טוב משותף עם המיעוטים והמוחלשים, ולא אגב החרגתם ו"ניקויים" מהמשוואה. העובדה שהפרוגרסיביזם הפך לא פעם לגאוותני, אטום, צר אופקים ומנותק מקהלים נרחבים וממצוקותיהם הופכת את הפתיחות הזו לדרושה במיוחד. כי לעיתים נראה שבבחירה בינו ובין השמרנות קשה לאדם הגון לבחור.
.
הצטרפו לקבוצת הומניזם מעשי בפייסבוק

היחס לכוחות הביטחון כמדד למערכת אידיאולוגית בריאה

היחס לאנשי כוחות הביטחון הוא מדד לבריאותה של מערכת אידיאולוגית. לטעמי היחס האנושי כלפי אנשי מערכת הביטחון הוא זה של הערכה רבה לצד פיקוח חיוני – כלומר הערכה עצומה למי שמסכנים את חייהם, ועושים לילות וימים, למען ביטחונינו תוך הבנת ההכרח לבחון באופןן ביקורתי את מעשיהם של אנשי כוחות הביטחון ועוד יותר מכך את המדיניות שבתוכה הם פועליםם – האם לא נישא חלילה שם הביטחון (שמירה על החיים) לשווא ונוצל למטרות אחרות ולא כשרות? מן ההיסטוריה הרחוקה והקרובה צריך להיות ברור שפעמים רבות הכוח העצום המופקד בידיים צעירות וחמושות מועד ועשוי להיות מנוצל לרעה, לעיתים עד לכדי זוועות של ממש. זה כוח חיוני אך מסוכן, ודורש פיקוח. גישה אנושית בריאה ומלאה מודעת לשני צדי המטבע הללו.
.
במערכת האידיאולוגית הישראלית הגישה הזו כמעט לא מבוטאת – היחס לאנשי כוחות הביטחון נע בין בני אלים לשרתי הרשע. רוב השמאל הציוני וכמעט כל הימין מעלים את אנשי כוחות הביטחון לרמת קדושה שאין לפקפק בה – לשיטתם הסטנדרטים המוסריים הנעלים של צבאינו הם אקסיומה תעמולתית, לא סטנדרט על פיו צה"ל צריך להיבחן ולהימדד. מנגד, בשמאל הרדיקלי רבים מציבים את אנשי כוחות הביטחון בעמדה של מי שנאלצים\בוחרים לעשות תפקיד של כובש דכאני ותו לא (כאילו אין גבולות מעבר לשליטה הלא-לגיטימית בגדה ואתגרי ביטחון מול כוחות רשע שמסכנים את אזרחי ישראל, ולא רק היהודים שביניהם). לחילופין חיילים מוצגים בשמאל הרדיקלי כמי שמבצעים תפקיד מיותר משהו – לשיטת המבקרים בשל סרבנות שלום של ממשלת ישראל; כך שהם לא באמת ממלאים פונקציה כה חשובה. הגישות הללו מקרינות מסר של פיחות בחשיבות התפקיד של אנשי כוחות הביטחון עד כדי סלידה ממש מהפונקציה שהם ממלאים.
.
בתווך נותר מעט מאוד מקום במערכת האידיאולוגית הישראלית לגישה אנושית כלפי אנשי כוחות הביטחון – הערכה רבה לצד פיקוח חיוני. גם אם יש מי פוליטיקאים ואישי ציבור בישראל שמאמינים בכך, הם לא משדרים זאת בשיח הציבורי – אף מפלגה לא מבטאת גישה זו כדגל מרכזי במסריה. כך נותרנו בין שתי ברירות רעות.

הסוציולוגיה של ההנעה לפעולה, טרור והוויכוח על אחריות קולקטיווית מול אישית

לאחרונה עלו כמה מקרים בהם פלסטינים [ואפילו יהודי אחד] השתמשו במתווה של תקיפת חיילים או שוטרים בסכין כדי להתאבד. גם מחקרם של שאולי קמחי ושמואל אבן מהמכון למחקרי ביטחון לאומי מלמד שאחוז ניכר מהמחבלים הפלסטינים לא פועלים בהכרח מאידיאולוגיה או שנאה ליהודים אלא בשל מצוקה אישית כלשהי. לעיתים הם נוצלו או נסחטו על ידי מגייסי הטרור, אבל לעיתים הם נשאבו למה שמכונה בשפה העממית אתוס או יוקרה חברתית, ובסוציולוגיה מכונה הון תרבותי, נורמה או לעיתים קוד סמיוטי – מנגנונים שונים אך דומים של יוקרה המיוחסת בחברה נתונה לפרטים שנהגו באופן מסויים. בחברה הפלסטינית היוקרה הזו מוענקת למי שתקפו חיילים או אפילו אזרחים ישראלים ובפרט יהודים. במובן הזה הימין צודק לכאורה – זו תופעה קולקטיווית ולא אינדיווידואלית, שהרי אפילו פלסטינים שלא שונאים יהודים כלל ניתבו את התסכול האישי שלהם לתקיפת ישראלים בשל אתוס קולקטיווי ולא בשל האמונות האישיות שלהם. אם כבר להתאבד, למה שלא יזכרו אותך כגיבור לאומי להבדיל מכישלון פרטני? במובן הזה האתוס הלאומי גדול וחזק מהפרטים, והסתכלות פרטנית היא חלקית וטיפשית. זה נכון בפרט בחברה שבטית יחסית עם מנגנוני לחץ חברתי חזקים (כמו בחברה הפלסטינית ובמידה רבה גם בחברה הישראלית-יהודית).
.
במובן הזה האדרת מחבלים או לוחמי גרילה שנהרגו היא אתוס לאומי המהווה מנוע להנעה לפעולה קולקטיווית של פרטים נוספים באותה הדרך, ואפילו הנעה של מי שאינם שטופי שנאה. מהבחינה הזו ניתן לטעון שהימין צודק והקולקטיב הפלסטיני הוא האחראי לטרור, ומכאן ניתן להצדיק לכל הפחות מידה מסויימת של ענישה קולקטיבית. אבל אבל אז צריך לקחת בחשבון עוד כמה היבטים:
.
ראשית, מה אנו רוצים להשיג בהסתכלות צופה פני עתיד? האם מדיניות קולקטיבית תפרק את האתוס של יוקרה למחבלים ולוחמי גרילה או שמא לא תפגע בו או אף תעצים אותו? כפי שניתן לראות, ההתאבדות באמצעות אנשי כוחות הביטחון לא קשורה רק לאתוס לאומי כזה או אחר (גם יהודי, שמן הסתם לא יזכה ליוקרה בשל מעשיו, בחר להתאבד בדרך זו) – זו דרך זמינה להתאבדות לאור נוהגי הפתיחה באש באזורנו ולאור המתיחות והרגישות הביטחונית. בנוסף, כדי לפרק אתוס קולקטיבי של קבוצה נחושה יש ללכת עד הסוף לרמות של דיכוי מזוויעות מבחינה מוסרית, הרסניות לישראל מבחינה בינלאומית, וכאלו שעלולות להוליד תוצאות לא צפויות והרות אסון גם לצד המדכא, כך שדיכוי בפול גז הוא הימור לצד היותה פשע נגד האנושות (ע"ע משטר אסאד). אם לא מגיעים לרמות הדיכוי הזו, הצבת מדיניות קולקטיבית מול אתוס קולקטיבי צפויה רק לחזק אותו – לחזק את הקולקטיביזם וציפוף השורות.
.
מנגד ענישה פרטנית נגד אלימים ומסיתים מניבה תוצאה טובה יותר של ערעור האתוס הקולקטיבי. במדינות שחוו אלימות פוליטית ופעלו נגדה – יחסית – על בסיס פרטני ולא על בסיס שבטי\קולקטיבי, רמות האלימות הפוליטית נשארו נמוכות ומוצמצמות יחסית ולרוב הן דעכו. מאידך, מדינות שהגיבו לאלימות פוליטית במדיניות קולקטיבית על בסיס שבטי\קבוצתי רחב הפכו לרוב את הסכסוכים לרחבים, מדממים וממושכים יותר – בעיראק בה תקפו שיעים מליטנטיים קהילות סוניות שלמות בתגובה לטרור סוני צמח דאע"ש; בסוריה שם תקף אסאד קהילות "סוררות" שלמות צמחה מלחמת אזרחים נרחבת ומדממת שאילמלא עזרה מאסיבית מבחוץ הייתה ככל הנראה מסתיימת בקריסת המשטר והביאה למותם של רבים; בפקיסטן שם מפלה הממשלה את החבל הפשטוני האוטונומי והוציאה מבצע צבאי רצחני נגד תושבי החבל בתגובה לטרור שיצא ממנו, קפץ שיעור הטרור באלפי אחוזים לרמות מחרידות וכן הלאה. במובן הזה הימין טועה בגדול.
.
אבל יש עוד מישור לבחינה מוסרית של הסוגייה: מאיזה שלב מתחילים לספר את הסיפור? האם מתחילים בעם שמהלל מחבלים? או שמא מתחילים את הסיפור בעובדה שמשטר אפלייה צבאי, כמו זה שחל על כשני מיליון פלסטינים בגדה, כמעט תמיד מעורר אלימות פוליטית גבוהה ואתוס של התנגדות אלימה והאדרת הנאבקים נגדו? בהקשר הזה ראוי להזכיר שהמדיניות הישראלית השונה משני עבר הקו הירוק יצרה מציאות ביטחונית מקבילה ושונה לחלוטין: בתוך גבולות 48 יש הפרות קולקטיביות רבות של זכויות האזרחים הערבים\פלסטינים של ישראל, אבל באופן יחסי לגדה, המדיניות הביטחונית היא יותר על בסיס פרטני – למשל, לא מוכר לי עוצר על כפר או על עיירה ערבית שלמה בישראל בשל תקרית של יידוי אבנים בסמוך לה, דבר שקורה לא פעם בגדה או במזרח ירושלים. פער זה במדיניות של הרשויות נמצא בתאימות לפער בהיקף האלימות הפוליטית משני עברי הקו הירוק – שיעור הטרור והאלימות הפוליטית של פלסטינים החיים תחת משטר אפלייה צבאי בגדה או סמי-צבאי במזרח ירושלים גבוה בהרבה משיעור הטרור בקרב הפלסטינים אזרחי ישראל החיים תחת משטר דמוקרטי, פגום ככל שיהיה. במובן הזה חלק ניכר מהאשמה מוטל גם על סוג המשטר – כשמטילים משטר לא מוסרי, אנטי-דמוקרטי ובלתי-לגיטימי, שברור מניסיון העבר שיוביל לאלימות פוליטית נרחבת ואלימות שכנגד (טרור יהודי או ענישה קולקטיבית על ידי הרשויות), חלק ניכר מהאשמה המוסרית לאלימות חל על סוג המשטר. בתנאים כאלו קל לאתוס קולקטיבי של האדרת מחבלים או לוחמי גרילה להשתרש ולשגשג.
.
אז הן מבחינה מוסרית והן מבחינה פרגמטית (איך מביאים למציאות טובה יותר בעתיד) ההסתכלות הרווחת בימין – אשמה קולקטיבית המצדיקה מדיניות קולקטיבית – היא חלקית או פגומה.

האחריות ממתנת

תרבות פוליטית לא משתנה כל כך כתוצאה של שיח וקמפיינים כמו שהיא יכולה להשתנות בשל ניסיון חיים שמעצב תפישות. מדברים הרבה על השכלה כגורם ממתן. אבל אפשר לזהות מחקרים רבים המצביעים כי חווייה של אחריות – של היות אחראי על משהו – זו החווייה הכי ממתנת מבחינה אידיאולוגית, יותר מכל דבר אחר.

חברה שלא מאצילה אחריות על רבים מאזרחיה הופכת אותם לטרף קל לפנאטיות. יש לזכור שזו טענה סטטיסטית, לא כל מי שהוטלה עליו אחריות ייתמתן, אבל יותר צפויה מגמת התמתנות בהקשר של חוויית אחריות. לכן ועדי עובדים, ועדי שכונות, יזמות זעירה נגישה לרבים, התנגדות לתרבות של ניהול ריכוזי (מיקרו-מנג'מנט) במקומות עבודה, הם כולם תופעות חברתיות שמקדמות מתינות דרך אחריות של מי שבדרך כלל לא חווים אחריות. וההפך גם עובד: אזרחים נטולי אחריות הם טרף קל יותר לפנאטיות.

כמובן, צריך להבין יותר לעומק מהן התצורות השונות של האחריות והן האפקט הייחודי להן – איזה סוג של מתינות הן מקדמות. זו רק מחשבה ראשונית לקראת תחום עניין חדש.
.
נכתב במסגרת פרויקט ההומניזם המעשי

עולם נזיל ומפתיע דורש מהשמאל אתוס אידיאולוגי פופולרי מותאם

פורסם לראשונה בבלוף "הינשוף".

שחיקת כוחו של השמאל קשורה כנראה גם לבלבולו הרעיוני מול אתגרי התקופה. העולם העכשווי מציב בפנינו שלל אתגרים פוליטיים וחברתיים חדשים ומוזרים לצד אתגרים וותיקים. חלק מהאתגרים הללו גם משתנה תדיר, במהירות מסחררת ובאופנים הזויים ובלתי צפויים. הדינמיות הזו שוברת את תמונת העולם הישנה בה היה ידוע מי הטובים והרעים; מהן הבעיות ומהם הפיתרונות. הנה קורבנות הקולניאליזם – מוסלמים מאפריקה ואסיה – הם גם, בחלקם, איום תרבותי וביטחוני על המערב ומיעוטם מהווה אף איום על ערכים אנושיים בסיסיים; הגלובליזציה שמחברת בין אנשים ומדלגת על גבולות לאומיים גם מסייעת להון הגדול והדורסני; קליטת פליטים ועובדים מחברות עניות, פטריאכליות ומסרותיות במערב מאיימת על גייז ונשים; ומה בכלל היחס הראוי לארגון מוסלמי-בריטי שקורא ליצור גרסה מערבית לאסאלם כי ערכי המזרח הם כושלים? התחבירים הפוליטיים הישנים נראים כתפורים לא-במידה לנוכח הזהויות, הדילמות והאתגרים הנזילים של תקופתנו.

.

לכן בעת הזו אנשים רבים, ובפרט בשמאל, הם אובדי דרך מבחינה אידיאולוגית, וכבר קשה לקטלג מה ימין ומה שמאל; מה ראוי ומה לא. תופעה זו פוגעת גם בימין המסורתי, אך היא פוגעת בשמאל עוד יותר, כי לשמאל אין אפשרות לשוב לאינטואיצות הראשוניות שתמיד עובדות – שבטיות וכמיהה לכוח – ולהישען עליהם.

.

עולם של דילמות במקום סיפור מסגרת של טוב מול רע:

הפרוגרסיביות היא האתוס הפופולרי הרחב ביותר של השמאל הקשה העכשווי. סיפור העל של הפרוגרסיביות – לתמוך במוחלשים כלכלית או זהותית\תרבותית – צר מדי לאתגרי התקופה. האתוס הזה כבר לא עובד. מה קורה, למשל, כשמוסלמים כפריים סונים בעיראק – אוכלוסייה מופלה ומוחלשת ביותר כלכלית וזהותית – הם גם מבסיסי התמיכה הגדולים לסמל הרשע העכשווי – דאע"ש?

.

נכון שתמיכה במוחלשים מעולם לא הייתה סטרילית ופשוטה מבחינה מוסרית, אך בעת הנוכחית היא הופכת למורכבת ומסוכנת עוד יותר: כן, הוויאטקונג ביצעו זוועות כבר בסיקסטיז, אבל הללו לא איימו על מועדונים ומגדלים במערב ולא התקרבו לזוועות דאע"ש. הסתייגויות וכוכביות לא נקלטות היטב בשיח הציבורי השטחי; לכן כשהמסר המרכזי שלך הוא "לתמוך במוחלשים (* אבל לא בדאע"ש)"  ההסתייגות נותרת בצל וזה מותיר את הבלבול העממי לגבי ההיגיון של מחנה השמאל הפרוגרסיבי.

.

אתוס שמאלי פופולרי קרוב המזוהה עם השמאל-מרכז, הליברליזם, שסיפור העל שלו הוא שיוויון וחופש לכל ברמת הפרט, נקלע לשרטון דומה: אוכלוסיות הולכות וגדלות שאינן ליברליות ועשויות לנצל את החופש והשיוויון שלו לרעה. גם מבחינה כלכלית הליברליזם לא מצליח לתת מענה למובטליי משרות הייצור – משרות שנעו מהעולם המפותח לעולם המתפתח – ושקצב הגידול בשוק השירותים לא נתן להם מזור.

.

אנו חיים בעולם שמציב דילמות יותר מאשר סיפורים של טוב מול רע. ולכן גם הבלבול האידיאולוגי של התקופה פוגע במיוחד בשמאל, שכבר לא יודע סביב אלו רעיונות להתגבש; אלו סמלים, סגנונות ורטוריקה לבטא; ובעיקר: איך להתמודד עם אתגרים חדשים שאינם באים או מובנים עוד בתצורות המוכרות של טוב מול רע:  דמוקרטיה מול דיקטטורה; או קפיטליזם דורסני מול סוציאליזם מיטיב וכו'.

.

כך למשל מול אתגרי ההגירה למערב התחביר של השמאל חלש ביותר, שכן מול האידיאל הראוי של פתיחות לאחר ישנם אתגרים ואף סכנות הגלומים בהגירה נרחבת. כך סוגיה זו מציבה דילמות לא פשוטות. מאידך, כל התייחסות להגבלה או פיקוח על הגירה מותגה כעניין של ימין גזעני לא לגיטימי ולא בר-דיון. אך גם בקרב שמאלנים, או בקרב קהלים שבאופן פוטנציאלי היו עשויים להצביע לשמאל, יש רבים שחוששים מהגירה.

.

לארוז את מה שכבר קיים; לא להמציא חדש:

כדי לבנות אתוס פופולרי שמאלי שיכול לתת מענה לאתגרים דינמיים וחדשים בתוך הבלבול האידיאולוגי הזה אין צורך לדעתי להמציא את הגלגל מבחינת רעיונות חדשים. הצורך הוא דווקא ב"אריזה" מדוייקת ומסודרת של רעיונות קיימים וטובים שכבר רווחים בשמאל. ואז, צריך שם למה שכבר קיים בלי שם: מותג אידיאולוגי חדש לרעיונות קיימים שיכול לשמש כאתוס פופולרי. זה האתגר, אני מתכוון לנסות ולהיענות לו.

.

הומניזם מעשי – זרם גמיש ורחב, אך לא חסר צורה וזהות:

כיום יותר מתמיד ברור כי העולם מציב בפנינו דילמות ולא קטבים מוסריים ברורים; אתוס פופולרי ראוי צריך לשקף זאת. את האתוס שיפעל לטובת האדם לנוכח הדילמות הללו ניתן לכנות כ"הומניזם מעשי".

.

בפשטות, ההומניזם המעשי ניתן לתיאור כך: כשאנשים ניצבים מול דילמה בעת שהם אכפתיים לשני הצדדים בה, הם הומניסטים. כלומר במקרים בהם יש התנגשות ברגישויות והאינטרסים של שתי קבוצות שמשתיהן אכפת לנו האינטואיציות שעולות לצורך התמודדות עם המצב הן הראויות. ההומניזם המעשי רק מבקש לבחון עד כמה אפשר וראוי ולהרחיב את הרגישות הזו גם למקרים בהם אנו לא באופן אוטומטי מכירים או נוטים לאכפתיות ביחס לאנשים שהם חלק מהדילמות החברתיות.

.

דילמות המעוגנות באכפתיות לשני הצדדים מקדמות רגישות, הבנה, פיתרונות חכמים ויצירתיים, מחשבה על טוב משותף והכרה ברע המשותף האפשרי אם לא נשכיל ליישם טוב לשני הצדדים. באופן כללי, זו סיטואציה מהסוג שמקדם פתיחות של השכל והלב במקום אטימות ושטחיות, ואפשרות לצמיחה ופריחה של החברה בכללותה. רק מי שאכפתי, למשל, גם לאוכלוסיית הפליטים האפריקאים בדרום ת"א וגם לתושבי השכונות הוותיקים, יכול לתת פיתרונות חכמים והומניים-מעשיים לדילמות שנוצרות שם (במכון "שחרית", שניתן לראותו כסנונית ראשונה בישראל לגישה זו, מכנים זאת "ליברליזם של טוב משותף").

.

ההומניזם המעשי לא מכחיש כי ישנם גם מקרי דיכוי ולא רק דילמות. אלא שברוב מקרי הדיכוי כרוכה גם דילמה אמיתית שמטופלת באופן רע או ציני כך שהדילמה היא תירוץ למדיניות פוגענית. לכן לשם מאבק בדיכוי יש לתת מענה לדילמה האנושית הכרוכה בו ולא רק להוקיע אותו. המשטר הצבאי שמחילה ישראל בגדה הוא דוגמא טובה לכך: הוא מהווה מערך של דיכוי ועליונות יהודית במרחב לצד שאיפה כנה לספק ביטחון לישראלים מול איומים ביטחוניים חריפים וממשיים וכן נראטיבים מתנגשים ביחס לשטח. משטר זה חורג בהרבה מהפונקציה הביטחונית שהוא מתיימר להוות – למשל באיסורי תכנון ובנייה מפלים כנגד הפלסטינים שלא קשורים כלל לשיקולי ביטחון. הדרך הטובה ביותר להיאבק בדיכוי הזה היא לא לזלזל בצורך הביטחוני האמיתי של הישראלים או בזיקה של יהודים רבים לשטח הזה, אלא ביכולת לשרטט פיתרון השואף לענות על הרגישויות של כלל הצדדים. מסגרת רעיונית כמו "שתי מדינות, מולדת אחת", מהווה ניסיון מרשים בכיוון הזה: היא משקללת רגישויות של מתנחלים-דתיים, פלסטינים מהגדה, פלסטינים אזרחי ישראל, ופעילי שמאל יהודים-חילונים מהזרם המרכזי ועד הרדיקלי, ומצליחה להביא אותם להסכים ולפעול יחד; בכך היא הומניסטית-מעשית.

.

במישור הכלכלי המודל הסוציאל-דמוקרטי הנורדי מטפל גם הוא בדילמה הכרוכה בדיכוי: הוא מאזן היטב בין הצורך בחירות כלכלית ליזמים קטנים וגדולים ובין צרכים סוציאליים בסיסיים, זכויות עובדים ושיוויון הזדמנויות גם למי שגדלו בעוני. כך מיטיב המודל הזה לטפל בפוטנציאל הפוגענות של השוק הקפיטליסטי מבלי להתעלם מהדילמה והמתח בין חירות כלכלית וצמיחה לבין אחריות ממשלתית להיבטים חברתיים שונים.

.

האם זה עדיין שמאל? או במה שונה ההומניזם המעשי מהמרכז הפוליטי? ההומניזם המעשי לא מנסה לאזן בין כוחות פוליטיים ממוסדים (מפלגות ותנועות) על דרך האמצע; הוא מבקש לאזן בין צרכים אנושיים בסיסים של בני אדם על דרך ההוגנות והאכפתיות. למשל, המרכז הפוליטי בישראל מנסה למצוא את דרך האמצע בין השמאל היהודי לימין היהודי, הפלסטינים הם לא חלק מהמשחק, בין היתר כי הם לא כוח פוליטי משמעותי. במסגרת ההומניזם המעשי כל האוכלוסיות הרלוונטיות הן חלק ממסגרת ההסתכלות.

.

זהו דראפט ראשוני שעוד דורש העמקה וכללי עשה מסודרים. מה שברור הוא שיש צורך בעיקרון מארגן חדש, בעוגן רעיוני פשוט לביטוי שיוכל לאפשר לשמאל לתת מענה למספיק אנשים מול רוח התקופה ההפכפכה. רק כך ניתן יהיה ליצור אתוס אידיאולוגי שמאלי משמעותי. רק אם תיהיה למסגרת הרעיונית הזו יכולת להיות גם קליטה וגם יעילה בהתמודדות עם אתגרים, ייתכן שתצבור פופולריות, ובהסתכלות היסטורית נוכל לזהותה כשחקן חדש ומשפיע בזירה הציבורית לנוכח בלבולו של השמאל הפרוגרסיבי ומשבר הליברליזם.

.

אבל גם אם הסכמנו על כך, יש צורך בשלב הבא: דרושה יכולת "לפרמל" גישה זו – דהיינו לפרוט את האינטואיציה לכללים ברורים. על כך, בפרק הבא.

 

המטאפורות דרכן תופשים קונפליקטים לאומיים

מהן המטאפורות דרכן אנחנו מבינים קונפליקטים לאומיים ואיך זה משפיע על גישתנו לקונפליקט?
 .
אני מציע שיש 6 מטאפורות עיקריות: 1. קונפליקטים כמכות, 2. קונפליקטים כמלחמה, 3. קונפליקטים כמשימה סזיפית, 4. קונפליקטים כאי-הבנה, 5. קונפליקטים כנישואים רעים או 6. קונפליקטים כבעייה מורכבת אך פתירה. ואיך זה משפיע על הגישה?
.
במכות אין שום טעם בריסון, יש מעט מקום לחשיבה אסטרטגית ויש הרבה צורך בהתקפיות והתלהמות כדי להפחיד את היריב.
.
במלחמה יש מעט טעם בריסון (משיקולי ויסות ההסלמה, שביתות נשק טקטיות וכו') יש מקום רב לחשיבה אסטרטגית; אך יש גם הרבה צורך בהתקפיות אם כי פחות צורך בהתלהמות – ההתקפיות היא לצרכים פרקטיים יותר מאשר להפחדה (אלא אם כן חושבים שלתעמולה פסיכולוגית יש משקל נכבד).
.
במשימה סזיפית יש טעם רב בריסון כדי לא לכלות כוחות מהר מדי, יש מעט צורך בחשיבה אסטרטגית כי העיקר זו ההתעקשות וההתמדה, וההתקפיות היא לא מתפרצת אלא עניין של נחישות. להתלהמות אין הרבה טעם, אולי לצורכי רה-מורליזציה פנימית של המיואשים.
.
במקרה של אי-הבנה התקפיות והתלהמות הן טעות ואסון; חשיבה אסטרטגית היא רק למטרות הבהרת כוונות טובות ופיוס; וריסון הוא הכרחי כדי לא לחזק את אי-ההבנה וכך את הקונפליקט.
.
כשמדובר בנישואים רעים, יש טעם רגעי בהתקפיות והתלהמות, יש הרבה טעם בחשיבה אסטרטגית מכוונת-ניתוק, אך העיקר הוא שאיפה פשוטה להתנתק ולהמעיט מגע וחיכוך כמה שיותר. הגישה לריסון פה לא חד-משמעית.
.
בבעייה מורכבת אך פתירה הכל הוא תלוי הקשר: כל כלי שמנינו (התקפיות, התלהמות, חשיבה אסטרטגית, ניתוק או דיאלוג והבעת רצון טוב) דרוש כשנדמה שאין פתח לשימוש יעילי בכלים אחרים באותה נקודת זמן וכשנדמה שיש בכלי זה תועלת לצורך קידום פיתרון הקונפליקט.
.
עכשיו מעניין לראות אילו פוליטיקאים משתמשים באיזה מטאפורות: נתניהו ובנט משתמשים לרוב במטאפורה של משימה סיזיפית (לעולם נאכל חרב) אף בנט נוטה יותר למטאפורה של מלחמה, זהבה גלאון ואיימן עודה מתרכזים במטאפורה של אי-הבנה הדורשת משא ומתן והגעה להבנות והסדרים; יאיר לפיד נע בין מטאפורה מתלהמת של מכות למטאפורה של נישואים רעים הדורשים גירושין; מתלהמי הליכוד משתמשים במטאפורה של מכות ואף אחד לא משתמש באופן מרכזי במטאפורה של בעייה מורכבת אך פתירה (אולי כי קשה מאוד לשווקה ולגרוף ממנה רווח אלקטוראלי).