המחיר שהאנושות משלמת על העדפת הניסיון האישי על פני המדע

לא היה צריך את המשבר הקטלני באיטליה כדי להבין את גודל הסכנה מהקורונה. עוד הרבה לפני כן פרץ המידע על המתחולל בסין  את מסך הצנזורה וסיפק תמונה די מבוססת ומדוייקת על מגיפת הקורונה – על קצבי ההדבקה האופיינים לה, על אחוזי התמותה וכו'. אפשר היה לצפות את המצב באיטליה הרבה לפי כן; וכך אפשר היה לצפות את הצעדים הדרושים הרבה לפני כן. אבל עד איטליה השאננות שלטה.
כעת תארו לעצמכם שבעת שהנגיף הגיע רק למספר מצומצם של מדינות היו ישר מטילים איסורי טיסה  ממדינות אלו (אלא אם הנוחתים נכנסים לבידוד מפוקח ולא וולנטרי); ותארו לעצמכם שבתוך המדינות הללו היו מוטלים הסגרים ברמה כזו או אחרת (כששאר מדינות העולם מפצות כלכלית את ה-3-4 מדינות שבעת ההיא הנגיף הגיע אליה; זה כסף כיס לעומת המשבר הכלכלי הנוכחי). העולם כולו היה מרוויח מכך; העולם כולו היה במצב הרבה יותר טוב. כדי לעשות זאת לא היה צריך להיות נביא או פראנואיד; רק לנתח את הנתונים ולראות את הקצב האקספוננציאלי שלא מבחין בין סיני למערבי.
אבל בכל זאת היה צריך את איטליה. אולי זה כך כי עבור המערב סין היא טריטוריה אקזוטית רחוקה ואיטליה היא בדיוק כמונו – לכן אם זה קורה בסין זה "שם" ואם זה קורה באיטליה זה מעבר לדלת. כאילו שהעולם כולו, ובפרט סין, לא מחובר ברשת  ניידות של סחורות ואנשים, כך שהווירוס יכול להגיע מסין לשוויץ בדיוק באותה מהירות כמו שהוא עובר אליה מארץ המגף השכנה.
אנו מוטים להעדיף חווייה אישית או חוויה של גורם קרוב ודומה לנו כמבחן להערכת סכנות. דאטה מאורגן בטבלאות נראה לנו מרוחק ולא מוחשי. זו הטייה מסוכנת. אולי זו תיהיה החוויה האישית שמחנכת אותנו נגד ההסתמכות על החווייה האישית. מקווה שהלקח יילמד גם ביחס למגיפות בעתיד, אבל גם ביחס לאיומים כמו ההתחממות הגלובאלית, איך נאבקים בטרור ואיך מייצרים כלכלה שפועלת לטובת הכלל.
#הומניזם_מעשי

איך צפויה הקורונה להשפיע על הנטיות הפוליטיות בעולמנו?

במסגרת הסוגה של הימורים יומרניים, אני מניח פה הימור משלי על מצב שעודנו חדש ולא צפוי – איך תשפיע מגיפת הקורונה על התודעה הקולקטיווית מבחינה אידיאולוגית ופוליטית, הן בעולם והן בישראל. ההימור שלי היא שכמה וכמה תפיסות עולם יתחזקו בעקבות המגיפה, רובן מזוהות עם השמאל אך חלקן עם הימין השמרני ואף הפופוליסטי. חקר המיסגור וההנעה לפעולה קולקטיווית – תחום מחקר סוציולוגי שאני אמון עליו – מקנה כמה כלים נאים להפוך את ההימור הזה למעט יותר מושכל וקצת פחות פרוע. נתחיל להמר:

ראשית, הקורונה היא חווייה מכוננת ברמה הבינלאומית וסביר להניח שככל שמדיניות הבלימה הראשונית תצלח (או היכן שהיא תצלח), חוויית הקורונה תעבור מפאניקה ראשונית להתנהלות מתמשכת בתוך שגרה. במסגרתה כזו תקיים המדינה טרייד-אוף בין הפחתת קצב ההדבקה באמצעות מגבלות תנועה והתכנסות לשחרור חמצן למשק המתערער באמצעות הקלות מסויימות ביחס להגבלות אלו – כל פעם המטוטלת תנוע לכיוון אחר. זו צפויה להיות חווייה מתמשכת, בנוסף לשוק ולחרדה הראשוניים, של ממשלה חיונית ברמה הלאומית ושל טיפול הדורש תיאום בינלאומי. מכאן יוצא ש:

1. החווייה המכוננת היא של טיפול בבעייה לא-פרסונלית, בלתי נראית, שדורשת סולידריות חברתית, ממשלה חזקה, תקציבים ציבוריים רבים (בפרט בתחום הבריאות אבל ככל שהמשק יינזק ועובדים ובעלי עסקים ייפגעו הרווחה תעמוד גם היא במוקד), ותיאום בינלאומי הולך וגובר. זה ההפך הגמור מהחוויה המכוננת של העשורים הקודמים – אל קעידה עם הפלת התאומים ודאע"ש עם סדרת הפיגועים שלהם וכיבושיהם – שהציבו בראש סדר היום אויב פרסונלי, עם פנים, מזוהה מבחינה דתית (ובמידה רבה גם מבחינה אתנית) שמגדיר "אנחנו והם" – זו חוויה מכוננת שנוחה מאוד לקידום תפיסות עולם ימניות-נציות. כעת המטוטלת נעה חזק שמאלה מהבחינה הזו.

2. לא פחות משמעותי מכך, הקורונה חושפת את קשרי התלות ההדדית והקישוריות בינינו, זה יכול להוביל לקוסומופוליטיות אך יכול ואף צפוי להוביל דווקא לרצון להתבדל ולהציב חומות וגדרות (ארחיב על כך בהמשך). אבל מכיוון שאף חומה איננה בלתי-עבירה ואף מדינה לא רוצה באמת להיות צפון קוריאה ברור שהגלובליזציה, גם אם תואט לרגע, לא תעצר – אנו קשורים אחד בשני ותלויים אחד בשני – זה מחזק את הצורך בגופים בינלאומיים לתיאום, שיתוף פעולה ותכלול מאמצים לנוכח בעיות גלובאליות. כמובן, המצב הזה לא החל עם הקורונה – משבר האקלים, משברים כלכליים, טרור ומגפות קודמות היו כולם גלובלליים או בעלי פוטנציאל גלובלי, אבל הקורונה ממחישה זאת בצורה הרבה יותר מוחשית וחדה.

3. מאידך צפויה מגמה הפוכה: למשל הניסיון של איטליה שלא קיבלה סיוע מהאיחוד האירופי (לפחות בשלב הראשון) משום שמדינות חששו שאם יישלחו למדינה מכונות הנשמה מחר הן תחסרנה להן, מקבעת את הרעיון שכשמדובר בסולידריות עמוקה, המחייבת לסכן את עצמך בשביל אחר שנמצא במצוקה, הגבולות הם עדיין לאומיים והתארגנויות על-לאומיות לא שוות הרבה בהיבט הזה (אם כי הדברים עדיין דינמיים מכדי להכריע).

4. באותו כיוון צפויה לעלות התפיסה כי מדינה חייבת לשלוט היטב בגבולותיה – כולל חומות וגדרות אם צריך. הסתננות היא לא רק סכנה דמוגרפית או עבירה על החוק, אלא מסוכנת מאוד בעת פאנדמיה עולמית.

5. האינטגרציה של הסעיפים "השמאלנים" ו"הימנים" יכולה להניב תפישה של קוסמופוליטיות לאומית – קרי: רעיון שיש לחזק שת"פים וגופים בינלאומיים, אבל בין מדיניות שריבונותן ומשילותן חזקה וגבולותיהן ברורים. הרעיון של שמאל אוניברסליסטי ואנטי-לאומי הולך לחטוף עוד מכה, למרות חיזוק לכמה וכמה תפיסות שמאלניות.

6. א. סולידריות חברתית כפרקסיס מרכזי – לו כל אוכלוסיית העולם הייתה מורכבת מאנשים צעירים ובריאים הקורונה לא הייתה איום משמעותי כלל. כל ההיערכות הזו והפגיעה במשק הן תולדה של חוסר מוכנות של חברות לקבל בשלוות נפש מוות המוני של מבוגרים וחולים. אני מאמין ומקווה שגם עם התמשכות האתגר לא ייגברו הקולות העכורים שאומרים – שימותו. ייתכן שכן יעלו קולות שייבקשו כי הבידוד יחול על בעלי המערכת החיסונית החלשה ולא על כלל הציבור, וייתכן שבשלבים מאוחרים יותר, כשחלק ניכר מהציבור כבר יידבק, המשק יתערער מאוד, והנגיף יהיה יותר מובן לנו, זה יהיה הכיוון. אבל התגובה הראשונית הייתה בחירה בסולידריות חברתית. זה שיעור חשוב.

6. ב. סולידריות חברתית החורגת מגבולות ה"אנחנו" – הבנה שמצב הבריאות של העניים, המיעוטים, מבקשי המקלט ומהגרי העבודה ישפיע גם עלינו והוא גם עניינינו. זה כבר מעבר לתובנות של טוב משותף – להבדיל ממשחק סכום-אפס – המזוהות עם השמאל.

7. חשיבות התמיכה בתוצרת מקומית חיונית (חקלאות בסיסית, מוצרי רפואה בסיסיים וכו'), על מנת להפחית את התלות בסחר בינלאומי בעיתות משבר. תגדל התמיכה בסובסידיות לתעשיות ותחומים שיכולים לאפשר משק אוטרקי לתקופות חירום קצרות.

8. החלפת ההגמוניה של המעצמה העולמית – סין במקום ארה"ב, צפויה לגבור (תלוי עד כמה רע תתפקד ארה"ב מול המגיפה), וזה חדשות רעות.

9. חיזוק מגמה קיימת של מנגנוני חקיינות ולמידה בין מדינות ובין מערכות מקצועיות, ובפרט בתחום בלימת המגיפות וניהול המשק בשעת חירום.

לסיכום, מפא"י חוזרת (טוב, לא בדיוק אבל, בערך)

ההשלכות המעשיות של שותפות פוליטית עם "תומכי טרור"

מהן ההשלכות המעשיות של שותפות עם גורמים פוליטיים המזוהים עם גופי טרור וגרילה והכללתם בממשל? בקצרה: מחקרים ומקרים רבים מלמדים שההשלכות הן פחות אלימות וטרור.
*
המערכת הפוליטית סוערת בשל האפשרות שמפלגת כחול לבן תסתייע ברשימה המשותפת לביצור הקואליציה שלה, משום שגורמים מסויימים בתוך הרשימה המשותפת הביעו דברי שבח לפעילי טרור וגרילה פלסטינים. הנושא מטבע הדברים מציף שאלות מוסריות וכמובן שמעלה רגשות עזים (אישית אומר שהבעת סימפטיה למי שרצחו אזרחים מעוררת בי חלחלה קשה); אבל מה ההשלכות המעשיות שצפויות משותפות כזאת?
*
נפנה למקרים קיצוניים בהרבה מהשייר והפוסט האומללים בפייסבוק של ח"כ היבא יזבק מבחינת הזיקה שבין כוחות פוליטיים לארגוני טרור; מקרים שבימין דווקא אוהבים להביא כהוכחה ליעילות גישת היד הקשה נגד טרור: המאבק של סרי לנקה בארגון הטרור "הנמרים הטמיליים", המאבק של אלג'יריה במחתרות איסלמיסטיות והמאבק של רוסיה בצ'צ'ניה, כולל במחתרות ג'יהדיסטיות במדינת המחוז. בשני המקרים הראשונים, לצד צעדים צבאיים קשוחים, השכילה המדינה לייצר גם לגיטימציה ושותפות עם הזרועות הפוליטיות של ארגוני הטרור והגרילה – באלג'יריה עם ה-Front Islamique du Salut (FIS) ובסרי לנקה עם ה-Tamil National Alliance. לאחר מכן האלימות פחתה פלאים. באופן דומה העניקה רוסיה את השליטה על צ'צ'ניה לאחמד קדירוב, המופתי שהיה בעברו מורד מרכזי במאבק נגד הממשל הפדרלי הרוסי בעת מלחמת צ'צ'ניה הראשונה ואחראי למותם של רוסים רבים (אם כי במקרה זה רק לאחר שקדירוב "החליף צד" והפסיק את המרד, כך שזו דוגמה מעט שונה, הגם שבנו רמזן – שירש אותו כשליט צ'צ'ניה אחרי התנקשות – עדיין מאיים לירות בשוטרים רוסים אם יפעלו בצ'צ'ניה בלי אישורו).
*

העיקרון הזה עובד, אגב, גם עם ממשלים פחות קשוחים, כאלו שבחרו בתהליכי שלום כדי לסיים מעגל של אלימות. כך מקדוניה סיימה את גל האלימות מצד רדיקלים בקרב המיעוט המוסלמי האלבני במדינה מתוך מתן יותר ייצוג פוליטי לאלבנים, כשלמעשה אחרי הסכם אוחריד שסיים את האלימות אנשי מחתרת ה-National Liberation Army שתקפו את כוחות הביטחון המקדונים והרגו בהם התגלגלו להיות מפלגה פוליטית בשם הלועזי Democratic Union for Integration, והשתלבו במיינסטרים של הפוליטיקה המקדונית (כולל תקופה בקואליציה השלטת). זאת למרות שהם רואים את זהות המדינה המקדונית באופן שונה מחלקים נרחבים של הרוב הנוצרי; לרוב המחלוקת נסובה סביב מידת האוטונומיה למיעוט האלבני אבל בשוליים היא מגיעה עדיין לכדי דרישה לעצמאות. ובכל זאת עם השילוב הפוליטי המלא יותר של המיעוט האלבני – כולל אנשי מחתרת לשעבר – האלימות נעלמה. מקרה קצת שונה הוא זה של מאבקה של קולומביה במחתרת ה-FARC הרצחנית, שלאחר עשורים רבים הייתה מוכנה, לנוכח הצעות להשתלבות בחברה מצד נשיא שוחר שלום, להתפרק מנשקה והוכרה כמפלגה פוליטית לא-אלימה (Common Alternative Revolutionary Force) שהיא חלק מהפרלמנט הקולומביאני.
*

אלו מספר אנקדוטות, אבל גם מחקרים כמותניים שיטתיים מלמדים כי אלימות פוליטית (שטרור הוא חלק ממנה) יורדת ככל שיש יותר ייצוג לחלקים שונים באוכלוסייה (המחקר האייקוני ביותר, עוסק בנושא מעט שונה, מלחמות אזרחים, נעשה על ידי קבוצת חוקרים באוניברסיטת אוסלו והתפרסם ב-American political science review תחת הכותרת Toward a democratic civil peace?). אולי זה הראציונל שהניע ממשלים קשוחים למדי בסרי לנקה ואלג'יריה להכיל את הזרועות הפוליטיים.
*
אם כן, מעבר לכל עניין רגשי או שיפוט מוסרי, הצבעתי על היתרונות של ייצוג פוליטי למפלגות פוליטיות גם אם יש להן זיקה לטרור (קשר מובהק במקרים שמנינו מעלה; קשר קלוש אך מקומם של תמיכה מוראלית במקרה של בל"ד). היתרון של שילוב פוליטי בא לידי ביטוי לעיתים לצד גישה צבאית קשוחה ביחס לגורמי הטרור עצמם ולעיתים לצד תהליכי שלום "רכים", אבל הוא כמעט תמיד מתכון להפחתת האלימות הפוליטית והטרור.
*
עכשיו השאלה היא מה רוצים יותר: למזער את הטרור והמוות או לכעוס ולזעום?

נתניהו כממזר אכזר כלפי פנים בלבד

האם הבחירה בנתניהו היא בחירה בממזר אכזר, שלפחות יהיה כזה גם מול אויבי ישראל ב"שכונה הקשוחה" שבה אנו גרים? בחינה של העובדות מלמדת שנתניהו הוא ממזר אכזר רק בתוך הפוליטיקה הפנים-ישראלית; כלפי חוץ מדובר במנהיג הססן, כמעט משותק.
***
חברפייס ימני כתב פה שהבחירה בין גנץ לנתניהו היא הבחירה בין גולם לממזר. אני חושב שזו אבחנה די מדוייקת. גנץ אולי היה אסטרטג צבאי טוב, אבל בפוליטיקה הוא עושה רושם של מובל ומבולבל. נתניהו ממזר++. אז למה באזור קשוח כמו שלנו לא לבחור בממזר מתוחכם ולספוג קצת מהצדדים השליליים של נתניהו? גם מבלי להכנס לשיקולים מוסריים קל לענות על כך: משום שנתניהו הוא ממזר כלפי פנים, ביחס לפוליטיקה קטנה; לא כלפי חוץ ולא ביחס למדיניות באופן כללי. להוציא את הנאום נגד הסכם הגרעין עם איראן בסנאט האמריקאי, בהתרסה אל מול הנשיא אובמה – צעד ממזרי, נועז המצביע על מנהיגות (אני לא אומר שלכיוון חיובי, אבל בהחלט מנהיגות), נתניהו היה מנהיג מובל, מגומגם וכזה שבעיקר לא-עושה. כלפי יריביו מבית הוא היה ממזר אכזר, כלפי שחקנים אחרים הוא היה זהיר וכמעט חסר מעש. בתחום הביטחוני הוא בלט בהעברת כספים לחמאס עזה ואיומים ריקים על מהלומה צבאית חזקה כמו גם בהימנעות אפילו מהרס כפר פלסטיני קטן (תודה לאל). מדיניותו הביטחונית מתמקדת בהפצצות טקטיות בסוריה שהתבשלו ברמת הדרג הצבאי ושאני מתקשה לראות מועמד מרכזי בישראל שלא ייאשר אותן. אפילו בתחום הכלכלי מבקרים אותו מימין על כי הקפיטליסט המפריטן שהיה פעם נעלם והפך למכבה שריפות חברתיות-כלכליות. בחירה בנתניהו היא לא בחירה בממזר אכזר מול אויבי ישראל אלא בחירה בממזר אכזר מול אויבי נתניהו ונעבך משותק ביחס לכל השאר. אז עדיף כבר גולם, כי את הממזרות של ישראל בתחום הביטחוני יודעת לעשות מערכת הביטחון (סוג של דיפ סטייט) – המוסד, השב"כ, צה"ל, ובכלל לא בטוח שהממזרות הזו תורמת לביטחון (אבל זה כבר דיון אחר). אז עדיף כבר, בין שתי החלופות הרעות הללו (גולם וממזר), גולם שלא יפריע ולא יזיק.
***
לסיום אספר למי שפספס כי מנכ"ל משרד ראש הממשלה לשעבר, אייל גבאי (שמינכ"ל תחת נתניהו, והוא בכלל איש חכם מאוד ששווה להקשיב לו) אמר פעם אמירה מאוד חשובה שאנו לא נותנים עליה את הדעת: ככלל ראש ממשלה איננו מחליט החלטות, הכל מוחלט בדרג שמתחתיו, למעט כשיש לבחור בין חלופות רעות, ואז על רוה"מ לבחור בחלופה שלדעתו היא הפחות רעה. לתפקיד כזה לא צריך ממזר, צריך אדם שקול.

שכנוע או טאבו – על האסטרטגייה הפוליטית הנכונה

את האסטרטגיה התקשורתית בתחום הפוליטי ניתן לחלק, בגסות, לשני סגנונות: שכנוע וטאבו. אסטרטגיית השכנוע, כשמה, היא מאמץ לשכנע אנשים לשנות עמדות. אסטרטגיית הטאבו, כשמה מתמקדת בסימון העמדות, הסמלים או האישים הפסולים מכל וכל ולכן אין לנסות לעסוק בהם ובטיעוניהם לעומק או לנסות לשכנע שהם טעות; אדרבא, יש להוקיע אותם ולהוציא איתם מחוץ למגרש בלי שום דיון. בניסוח חריף יותר – עצם הניסיון לשכנע שעמדה מסויימת היא טעות כבר הופך אותה לעמדה לגיטימית בשדה השיח הציבורי, ולפיכך ניסיון כזה הופך אותה ללא-טאבו. עם עמדות שהן טאבו לא מתווכחים, מוקיעים אותן. כל המחנות הפוליטיים משתמשים בתמהיל של אסטרטגיות שכנוע וטאבו, אבל נדמה שעשורים האחרונים השמאל העולמי, ובישראל בפרט, נשען בעיקר על הטאבו, ולפיכך, מעצם טבעה של אסטרטגיה זו, זנח את זירת השכנוע.
האנתרופולגית מרי דאגלס היטיבה לתאר את טבעו של הטאבו כמסמל את הגבולות בין הקדוש לטמא, מה שעלול להרוס את הסדר החברתי ואין לגעת בו. לפיכך לטאבו יש כוח אדיר, מיסטי ממש. הטאבו במובן הזה הוא לא-ראציונלי, הוא מעבר להנמקה ולהיגיון. אבל זה לא תיאור מדוייק של הטאבו (לפחות לא בתחום הפוליטי; מחוץ לקבוצות דתיות אדוקות מאוד): הטאבו הוא תמיד חצי-ראציונלי. הוא מוצלח כשהוא מתבסס על מאמצי שכנוע ראשוניים שנחלו הצלחה כבירה כך שהפכו למובן מאליו בחברה בה נעשה בטאבו שימוש. כך למשל כשנתניהו אומר: "גנץ יקים ממשלת שמאל וערבים" מבלי להסביר יותר מדי למה זה יותר מרע – זה לא משום ששמאל זה סממן עתיק יומין של טומאה בישראל, זה משום שהניסיון הקולקטיווי של מרבית הישראלים לאחר הסכמי אוסלו – יחד עם מאמצי ההסברה והמיסגור של הימין – הצליחו ליצור זהות אוטומטית בין שמאל לאסון ביטחוני. הטאבו פה יעיל כי הוא מבוסס על מאמצי הסברה מוצלחים כל כך עד ששוב אין צורך בישראל להסביר למה שמאל זה רע, רק צריך לומר "שמאל". לכן אסטרטגיית הטאבו מימין מוצלחת.
ההפך הוא הנכון ביחס לאסטרטגיית הטאבו משמאל. למשל הוקעה של גזענות לא מבוססת, לפחות ביחס לחלקים נרחבים בחברה הישראלית, על מאמצי שכנוע קודמים שנחלו הצלחה (למשל על החווייה הקולקטיווית של הגזענות כמובילה לאסון); ההפך הוא הנכון – כל מיני פרקטיקות גזעניות-ממסדיות, כמו פרופיילינג או סגרגציה במרחב, מוסגרו בישראל בהצלחה כהכרח ביטחוני או כפועל יוצא של הבדלים תרבותיים בלתי ניתנים, כיביכול, לגישור. אם כן הצבת הטאבו – כלומר זניחת זירת השכנוע – משמאל התבססה על כישלון קודם – במקום הצלחה קודמת – בתחום השכנוע. בתנאים כאלו לזנוח את זירת השכנוע ולעבור בעיקר לאסטרטגייה של טאבו זהו מהלך התאבדותי.

ההישגים של נתניהו כשילוב של הקלפים שקיבל עם איך ששיחק איתם

מעטים מנתחים בצורה מקיפה ולא-מוטה להחריד את הישגיו או את כישלונותיו של נתניהו כראש ממשלה. למעשה את ההישגים של כל ראש ממשלה יש לטעמי לנתח לכל הפחות דרך שני היבטים עיקריים: ה"קלפים" שקיבל רוה"מ (תנאים או נסיבות שאינם בשליטתו) ואיך הוא "שיחק" איתם (איך פעל לנוכח הנסיבות הללו).
לא פעם נותנים לנתניהו קרדיט לחיוב או מבקרים אותו לשלילה בגלל קלפים חיוביים או שליליים שהם תנאים שאינם קשורים בו. למשל, יש מי שמבקרים את נתניהו על ההתבססות האיראנית בסוריה במשמרת שלו. אבל אני בספק אם ראש ממשלה אחר היה יכול לפעול בצורה טובה באופן משמעותי בהיבט הזה, שקשור בתנאים גיאו-אסטרטגיים שלא קשורים לנתניהו או לישראל ושיש לנו יכולת השפעה קטנה בלבד עליהם. נתניהו התנהל פה, כנראה, באופן סביר ביותר. לכן, וברוח זו, אנסה להפריד בניתוח מטה בין הקלפים שקיבל נתניהו (תנאים שהתהוו ושאינם בשליטתו) ובין האופן בו שיחק בהם (התנהלותו). אבחן זאת ביחס למספר סוגיות – הישגים:
—-
ישראל לא חלק ממשבר הסבפריים העולמי – תרומה לכלכלה ולצמיחה
הקלפים שקיבל נתניהו – שנים רבות של אחריות פיננסית ופיסקאלית, והתרחקות מנגזרים פיננסיים "רעילים"; מדיניות שקדמה לכהונת נתניהו והמונהגת על ידי גופים הנהנים ממידה רבה של עצמאות מהפוליטיקה (כמו בנק ישראל ורגולטורים שונים).
איך נתניהו התנהל עם קלפים אלו? – לא הפריע למדיניות הנכונה הזו, אבל גם לו הוא זה שבנה אותה.
—-
ישראל מתקרבת למדינות ערביות רבות
הקלפים שקיבל נתניהו – איראן מתחמשת ומתקרבת לגרעין, ופועלת באופן אימפריאליסטי במזה"ת (בפרט בתימן, סוריה וקצת בעיראק), מה שמאיים מאוד על מדינות ערב ולפיכך מושך אותן למדינה החזקה ביותר מבחינה צבאית באזור, מעצמה גרעינית, שגם עוינת את איראן ואיראן מהווה גם עליה איום – לישראל.
איך נתניהו התנהל עם קלפים אלו? – לא הפריע לתהליך הזה, וגם הקרין עוצמה מה שתרם לו קצת, אבל פספס הזדמנות להפוך שותפות אינטרסים קרה למשהו חם יותר באמצעות התייחסות הוגנת לסוגייה הפלסטינית ויצירת הסכמים אזוריים.
—-
ישראל מדורגת כמעצמה אזורית
הקלפים שקיבל נתניהו  – האביב הערבי ואחריו החורף האיסלמיסטי ובפרט דאע"ש ומלחמת האזרחים בסוריה ובלוב חירבו או החלישו מאוד מדינות ערביות רבות. מה שהפך את ישראל לחזקה יותר באופן יחסי. אם כי ישראל התחזקה גם באופן אבסולוטי יותר
איך נתניהו התנהל עם קלפים אלו? – לא הפריע לתהליך הזה, וגם הקרין עוצמה מה שתרם לו קצת, אבל פספס הזדמנות להפוך חולשה רגעית לעמדת השפעה חזקה יותר באמצעות הסכמים אזוריים.
—-
כלכלה פורחת, לפחות במאקרו
הקלפים שקיבל נתניהו  – היי-טק חזק שיצא ממשבר ושוק שיש בו חוזקות אבל גם הרבה בעיות.
איך נתניהו התנהל עם קלפים אלו? – קידם במידה מסויימת מדיניות ליברלית כלכלית שבחלקה היא חיובית כמעט מכל זווית שניתן להסתכל על הדברים; ובחלקה היא פוגעת בשכבות רבות באוכלוסייה. הבעיות החברתיות שמצב כזה יוצר עוד עשויות לגבות מחיר בעתיד, לעיתים בריבית דה-ריבית. כבר ניתן לראות בתיקונים החברתיים של כחלון גורם שמחייב חריגה מיעד הגירעון, למשל. ניתן לראות, למשל, הזנחות בתשתיות, קושי גובר של ישראלים לרכוש דירה [שהחל לפני כהונת נתניהו, יש להודות] וירידה של תלמידי ישראל במבחני פיז"ה מה שיוריד את ההון האנושי של הדור הבא וייפגע בכלכלה בעתיד. בקצרה, במובנים רבים ייתכן שנתניהו בונה פה צמיחה לטווח בינוני בלבד לצד הזנחות שפוטנציאל הנזק העתידי שלהן די גבוה. אבל יש לו אחריות אמיתית לפריחה – ברמת המאקרו – כעת, כמו גם לעובדה ששכבות נרחבות מאוד לא חשות את הצמיחה הזו, אלא חשות דווקא קושי כלכלי חריף.
מצב ביטחוני טוב יחסית [שלא בפרקי המבצעים מול עזה]:
הקלפים שקיבל – תשתיות טרור מרוסקות ומורתעות יחסית בגדה אחרי מבצע חומת מגן; חיזבאללה מורתע אחרי מלחמת לבנון השנייה. בעזה ההרתעה (המאוד חלקית ויחסית) באה אחרי מבצע תחת תקופת נתניהו – צוק איתן.


איך נתניהו התנהל עם קלפים אלו?  מצד אחד איפוק צבאי יחסי שתרם ליציבות, שזה חיובי מאוד; מצד שני תמהיל ביזארי של מקל וגזר – פגיעה בזכויות הפלסטינים בשגרה, לצד כניעה לדרישות הצד השני דווקא אחרי התפרצויות של אלימות – מה שכמובן מדגים את יעילותה של האלימות ומעודד אותה (ככלי שהוא לא רק יעיל, הוא הכלי היחיד היעיל – כמו באפיזודת תוכנית המצלמות בכניסה לאל-אקצה). בנוסף חוסר היענות מספק מצד ממשלות נתניהו לזכויות ותנאיי החיים של הפלסטינים מגביר מתח שמדי פעם מתפרץ – כמו באינתיפדאת הסכינים או עם הבלונים הבוערים מעזה הסובלת קשות ממצור אזרחי נטול בסיסי ביטחוני.

הפקת הגז הטבעי שמחזקת את כלכלת ישראל
הקלפים שקיבל נתניהו – גילויי גז טבעי רב ויקר ערך במים הכלכליים של ישראל
איך נתניהו התנהל עם קלפים אלו? – הגיע למתווה מול חברות הגז שהוא הרע ביותר בעולם המערבי מבחינת האינטרס של הציבור והטוב ביותר מבחינת האינטרס של חברות הגז; וזאת אף על פי שגם תחת תנאים טובים בהרבה לציבור הרחב היו חברות הגז עושות הון ולפיכך היה תמריץ ליזמים בתחום להמשיך בחיפושים ובשאיבה (גם אנשי ימין מובהקים רבים המצויים בסוגיה מסכימים על כך).
לסיכום,
נתניהו קיבל קלפים (תנאים, נסיבות) טובים יחסית, והציג התנהלות בעייתית מינוס.

הרעיון של טראמפ כסכנה לאנושות

"האנושות פשוט לא תוכל להרשות לעצמה קדנציה נוספת שלו [של טראמפ]" זועקת כותרת באתר "שיחה מקומית". זה תירוץ להתעכב על הרעיון הזה, הרווח בשמאל, שישנם מנהיגים ימניים פופוליסטים שהם כה קיצוניים ומסוכנים עד שהם סכנה ישירה לאנושות. ייתכן, בינתיים סקירה לא-סלקטיבית של העובדות תלמד שטראמפ עושה, יחסית, מעט מאוד מעבר לרטוריקה פוגענית. אם הוא סכנה ממשית למישהו זה לעניים ביותר בתוך ארה"ב, וזה נורא, אך סכנה לאנושות זה לא. נדמה לי אפילו – תקנו אותי בשמחה אם אני טועה – שלשכבות נרחבות במעמד הפועלים הביא טראמפ בשורה חיובית בעיקרה. מיעוט המעשים עשוי להיות קשור לאופיו הפרטי של טראמפ האיש, אבל גם לעובדה שלטוב ולרע מי שמנהל דמוקרטיות מערביות זה הדיפ-סטייט [הפקידות הבכירה והלא נבחרת]. פוליטיקאים יכולים לעשות שינוי הגהים משמעותי רק אם הצליחו לשכנע מאסה קריטית בתוך הדיפ-סטייט או לחילופין אם הם מוכנים להמר על כל הקופה. רובם פחדנים מדי או עצלנים מדי בשביל לעשות זאת. ניקח לדוגמא את הצמד חמד ברק את נתניהו, ששוב נחשף כי היו נחושים להפציץ באיראן לפני לא הרבה שנים. אם אין איזה חסם שנסתר ממני, שסביר שזה עוד מקרה של פוליטיקאים (במקרה זה רוה"מ ושר ביטחון עם יוקרה ביטחונית רבה) שלא הצליחו לעמוד מול ההמלצה השלילית הנחרצת של הפקידות הבכירה (במקרה הזה מערכת הביטחון). אז הסכנה היא לא עוד קדנציה של טראמפ, אלא התדרדרות הרבה יותר איטית בטווחי זמן היסטוריים – לקול מקהלת הזאב זאב משמאל – של טפשת פוליטית שתחדור בסוף גם לדיפ סטייט ותהפוך את הגווארדיה הזו מבעלת גוון של שמרנות אמצע-הדרך, שהיא לפחות זהירה, לפופוליסטית-לאומנית הלוקחת הימורים מסוכנים.