דאע"ש מביסים את כל סיפורי-המסגרת האידיאולוגיים למעט ההומניזם

דאע"ש אולי נסוגים בשדה הקרב, אבל הם מהווים מקרה מבחן מרתק לכל הנראטיבים האידיאולוגיים הגדולים של זמננו:
.
מן הסתם הם מגחיכים, שוב, את התיאוריה המרקסיסטית הקלאסית שרואה במאבק מעמדות את הבסיס לקונפליקטים החברתיים. אבל זה קל, מדובר בתיזה שהתערערה כבר מזמן, אפילו בתוך השמאל הקשה.
.
דאע"ש מגחיכים גם את ההסתכלות הפוסט-קולניאלית הרואה את מקור הרוע המרכזי בעולם, שנגדו יש להתאחד, בשאיפה של המערב להשתמש בתחושת עליונותו המוסרית, התרבותית והמדעית, כיביכול, כדי לנצל את המזרח. דאע"ש הם מפלצתיים בצורה כזו שאי אפשר לראות בהם התגלמות של המזרח הקורבני ואף לא כתופעה שולית וזניחה מול הסיפור המרכזי – חטאי המערב.
.
הם מגחיכים את ההסתכלות הפרוגרסיבית הרחבה יותר ששמה את מרכז הכובד של הפעולה הפוליטית הנכונה במסגרת של מאבק למען המוחלשים. בהסתכלות גלובאלית דאע"ש, למרות כמה הישגים מרשימים, הם ללא ספק הצד החלש והם בכל זאת צד מפלצתי שראוי לשרש. אז לא ייתכן שפעולה למען הצד המוחלש\חלש הוא אמת המידה היחידה או המרכזית שמכתיבה מהו המאבק הפוליטי הראוי. זה מגוחך.
.
מול הימין דאע"ש מגחיכים את התיזה של מלחמת הציוויליזציות בין האסלאם למערב או לתרבות היודו-נוצרית. רוב מוחלט של קורבנות דאע"ש אינם מערביים, ולמעשה רוב הקורבנות מוסלמים. גם רוב הנלחמים בדאע"ש (הצבא העיראקי, הכורדים, חיזבאללה) הם ערבים מוסלמים – סונים או שיעים; חילוניים ודתיים. זה מאבק שעיקרו בתוך האסלאם.
.
דאע"ש גם מערערים את התיזה הימנית על הלאומיות, הדת וערכים מסורתיים כיסודות קולקטיוויים הכרחיים לשם יציבות חברתית וסדר חברתי הכרחי – הלאומיות לא עמדה מול דעא"ש היטב, הערכים המסורתיים היו מושרשים ביותר בחברות שבהם דאע"ש סחפו הכי הרבה תומכים והדת – או לפחות וריאציה קיצונית שלה – אף תרמה לכוחו. אפשר לטעון שכל זה נכון רק בעולם הערבי או רק בעולם המוסלמי, אבל זה חלק ניכר מהעולם. גם במערב מי שעמדו מול דאע"ש עשו זאת במידה רבה לא בשם דת מתחרה או בשם הלאומיות, אלא בשם האנושיות מול האכזריות הזוועתית. הכוח המיצב של החברה מול הפנאטים הללו היה שונה.
.
דעא"ש אף ערערו על סיפור המסגרת האידיאולוגי של האנרכיזם או של הקפיטליזם הקיצוני והליברטריאניות, שכן הם הראו כי סדר ספונטני ללא משילות חזקה לא יוביל בהכרח לשיתוף פעולה הגון על בסיס כללי השוק החופשי, אלא שמצב כזה עלול להוביל למשילות אחרת, של קבוצות קצה אידיאולוגיות, פנאטיות ורצחניות המנצלות את הוואקום השלטוני לשם סדר דכאני אף יותר.
.
דאע"ש מערערים במידה פחותה אבל משמעותית גם את יכולת המענה של רעיונות הליברליזם החילוני. הללו שמים דגש על פרוצדורה תקינה, חירות והוגנות ככלי לשגשוג, ולא נותנים דעתם מספיק על חסימת ושירוש קבוצות פנאטיות רצחניות. הליברליזם גם לא יודע להתמודד עם קבוצת הלוויין של התמיכה בדאע"ש – מוסלמים דתיים אדוקים מאוד שאינם תומכי דאע"ש בעצמם, אך הערכים שהם מנחילים לדור המוסלמי הצעיר הופכים את המסרים של דאע"ש לבעלי כוח משיכה רב בקרב צעירים אלו. מול הדתיים הסופר-אדוקים הללו לליברליזם החילוני יש להציע בעיקר גינוי גורף, ביזוי או התעלמות – חסרים לו כלים להבנת דינמיקות של דתות ודיאלוג בין-דתי. הם לא יכולים להסביר או ליישם את ההצלחה הרבה של מדינה לא-ליברלית ולא-חילונית כמו עומאן בחסימת גיוס צעירים לדאע"ש. במובן הזה גם הליברליזם הוא במידה מסויימת מענה חלקי.
.
המרכז הפוליטי, הכיביכול פרגמטי, פועל למעשה בצמוד למוסכמות של הציבור הכי רחב שאליו הוא יכול לפנות או לחילופין מחוייב לאיזשהו איזון בין שמאל ימין. שני ההיבטים הללו של המרכז הפוליטי מגבילים את היכולת שלו להיות גמיש ויצירתי מול תופעה כמו דעא"ש – האם בין להפציץ את הערים בשליטת המדינה האסלמית בסוריה הרבה ללא להפציץ אותן בכלל ראוי להפציץ אותן קצת כפשרה? האם זה הפיתרון האופטימלי? האם מה שרוב רגעי בציבור – שלא מכיר את הסוגיה לעומק – רוצה זה הפיתרון הראוי מול דאע"ש? והרי דאע"ש ניזונים מהזעם על המערב שמסיבה פגיעה לא פרופורציונלית בציבורים מוסלמיים על ידי חילות זרים. ומנגד רגשות נקמה ורצון בהפעלת כוח לא מידתית עשויים להיות הלכי רוח רגעיים רווחים במערב אחרי מתקפות טרור. אך האם זה חכם?
.
וישנו את הרעיון של שלטון מומחים א-פוליטי כיביכול. אנו יודעים  שלשלטון כזה ממילא תיהיה הטייה פוליטית, ומעבר לכך – תיהיה לו הטייה למה שניתן למדוד כהישג בטווח הקצר, אבל עשוי להיות הרה אסון בטווח הרחוק. סוגים שונים של עינויים עשויים אולי לתרום מידע נקודתי אבל לחזק בטווח היותר ארוך את תחושת הזעם שמובילה אנשים מפנאטיות בלב לפנאטיות מעשית. ההטייה לכיוון מה שהוא בר מדידה מובילה לעוד כשלים: לא סתם כיבושי דאע"ש הפתיעו את רוב המומחים הרלוונטיים. הם עברו מתחת לרדאר כזרמי עומק תרבותיים שהיה קשה למצוא להם ביטוי חיצוני מדיד. בעוד ששלטון מומחים יכול לעיתים להועיל יש ביו סכנות וכשלים.
.
לעומת כל אלו, ההומניזם המעשי, שואף ללקט כלי מדיניות שונים שעוזרים לאנושיות (בטווחי זמן ארוכים), מכל אידיאולוגיה או זרם מחשבה וללא קיבעון אידיאולוגי, והוא רואה בכל ביטוי של אנטי-הומניות סכנה. לכן ההומניזם המעשי מותאם ויכול גם יכול להבין להבין בקלות את דאע"ש כאויב ולתפור לו את המענה האופטימלי לפי המודלים השונים שעובדים נגד התופעה הזו בפועל, ברחבי העולם: לקחת את הכלים היעילים של עומאן לצד כלים ממדינות אחרות וזרמי מחשבה אחרים.

מה עושים כאחד משלנו סורח?

מישהו מהצד הפוליטי שלנו אמר\עשה משהו שאנו מאמינים כי הוא פסול מוסרית. מה ראוי ונכון לעשות? זה דיון חשוב שחוזר על עצמו שוב ושוב.
.
זו ההצעה שלי, כפתיח לדיון על הסוגיה – להפעיל שכל ולב ישר:
.
1. לא צריך להתנצל ולהתבטל בשם הפרט החוטא – כלומר על משהו שלא עשינו אישית – צריך לומר בפירוש שהמעשה\התבטאות פסולים מיסודם ולא ראויים (ולטעמי רצוי בלי לומר באותה נשימה שהמחנה השני יותר חרא – גם אם זה נכון, יש לזה מקום אחר). ביקורת עצמית כזו איננה התפרסות בפני הימין, זה החובה שלנו לאמות המידה המוסריות שהצבנו, אם אנו לוקחים אותן ברצינות.
.
2. פרופורציות בניתוב האנרגיה: לבטא את הביקורת הפנים-מחנאית שלנו בקול צלול פעם או פעמיים; לא לשקוע בזה וכך ולסטות מהמאבק העיקרי. מה שמוביל לסעיף הבא:
.
3. לא לרדת על אנשים שמביעים ביקורת בתוך המחנה או על אלו שבחרו לא להתייחס לסוגיה. כל אחד בדרכו. ויכוחי המשנה הללו רק יוצרים לופים אינסופיים, רגשות מרים, פירור המחנה וסטייה מהמאבק העיקרי.
.
4. לא לענות לטרולים מימין שמנסים להקניט שהביקורת העצמית שלנו לא מספיק חזקה או רחבה – כלום לא יספק אותם. רובם לא מחפשים לקדם שיח פוליטי מכבד והוגן, אלא לעשות עלינו מניפולציה ולנתב את האנרגיה שלנו הרחק מהמאבקים שלנו. כמובן שרובם לא ייבטא ביקורת עצמית על המחנה שלהם בהתאמה.
.
5. לא להתעסק יותר מדי עם מבקרי-המבקרים, אלו שבאים לרוב מהשמאל הישן וזועמים על כל ביקורת פנימית או חושבים שאי אפשר לנצח ללא יישור קו. יש להסביר להם פעם אחת ובאופן מכבד, שמחנה שלא מבקר עצמו, ושחבריו נדרשים לנאמנות טוטאלית לכל מה שעושה אחד משלהם, יכול בהחלט לכנות עצמו כת או מחנה ימין-רדיקלי. זהו לא מחנה שמאל. ממילא, גם ברמה התועלתנית, מחנה כזה לא יצליח לשכנע איש, מעבר לקבוצה קטנה ומסוגרת, שהוא נושא את ערכיו ברצינות.

האחריות של אידיאולוגיות לפוטנציאל הקצנתן והוולגריזציה שלהן

כל אידיאולוגיה תעבור, במידה כלשהי, וולגריזציה – תמיד יהיו מי שיהפכו אותה לפשטנית, מוקצנת או קריקטורית יותר, עד כדי שימוש במעשי זוועה ואלימות. כיום אנו כבר אמורים לדעת שהוולגריזציה של אידיאולוגיות איננה טעות, סטייה או תאונה, היא כמעט הכרח סוציולוגי לאור תהליכי הפישוט וההקצנה שאידיאולוגיות עוברות בתקשורת ההמונים, בדינמיקות של הנעה לפעולה וקיטוב פוליטי או בתהליכי מיסוד ובירוקרטיזציה. האם זה אומר שהסוציאליסטים צריכים לקחת אחריות על סטאלין, הלאומנים על היטלר והליברטריאנים על הלל גרשוני? לא במובן של אשמה ישירה, אבל בהחלט אידיאולוגיה שקל יחסית לעשות לה וולגריזציה שתוביל לזוועות אמורה לקבל אצלנו נקודה שלילית ולבוא עם נורת אזהרה דולקת. לכן חשוב לציין כי ישנן אידיאולגיות שפשוט מועדות יותר לטוטליטריות או אכזריות מאחרות, וגם זה צריך להיות שיקול עבורנו.
.
מה מחזק את פוטנציאל הוולגריזציה של אידיאולוגיות? ראשית אלו אידיאולוגיות שמתמקדות במבחן התוצאה האוטופי ופחות בדרך – בפרוצדורה – להגיע לשם. אלו אידיאולוגיות שאין בהם מנגנון פנימי מפורש של סבלנות ואמפתיה גם ברמת הדרך (הפרצדורה של ניהול אי-ההסכמות), ומאידך יש להן חזון אוטופי יוקד ומדוקדק שכל סטייה ממנו עשויה להוביל את התומכים האדוקים לשימוש בכוח. ויש את המצב ההופכי – עיסוק בפרוצדורה ועיוורון למבחן התוצאה: רוב הזרמים הליברלים כה עסוקים בפרצדורה הוגנת במצב אידיאלי של נקודות פתיחה שוות, שהוולגריזציה שלהם זה חוסר אכפתיות ממבחן התוצאה בפועל – התעלמות מנקודות הפתיחה הממשיות והמאוד לא-שיוויוניות של אנשים – שלכן לא זוכים לשיוויון הזדמניות בחיים (לפחות היכן שאין מדיניות חברתית, לצד זו הליברלית, שמנסה לאזן ולתקן את השלכות אי-השיוויון, כמו בסקנדינוויות). זו עוד סיבה לתמוך בהומניזם המעשי – הקושי היחסי לעשות לאידיאולוגיה הזו וולגריזציה לכיוון כלשהו.

כדי להצליח הגיע הזמן שהשמאל יעשה בדיקה עצמית ביחס לאסון האינתיפאדה השנייה

יותר מעשור אחרי, דרושה סוף סוף מעין ועדת בדיקה של מחנה השמאל – איך קרה שבמשמרת שלנו נרשם שיא של הרוגים בסכסוך ושבר חזון השלום. זו לקיחת אחריות, לאוו דווקא אשמה, ואיתות שנעשה הכל כדי שאסון כזה לא יחזור. אחרת אין פלא שאפילו מול פסטיבל הביזיונות של הימין השמאל לא נראה כאופצייה.

נתניהו, על כל מגרעותיו, הוא בכל זאת אחת הדמויות שמשדרות יותר רצינות וניסיון בליכוד של ימינו. והנה לפי הסקרים הליכוד מקבל בלעדיו יותר מנדטים, וגוש הימין עדיין מעפיל על השמאל. איך זה שלמרות כל הביזיונות, השחיתות לכאורה והכשלים שהביא עלינו הימין, ובפרט הליכוד, הוא עדיין מוביל? התשובות רבות ומורכבות, אבל לפחות במידה מסויימת זה קשור לזיכרון של הישראלים את נהרות הדם של אינתיפאדת אל אקצה – כשל שהיה גדול וכואב הרבה יותר מכל שחיתות; כשל שהתחיל והתרחש ברובו במשמרת של השמאל (גם אם ניתן להתווכח האם הוא התרחש באשמת השמאל); כשל שהביא לכאלף הרוגים ישראלים ועוד כארבעת אלפים פלסטינים.

 

ההסברים  של פעילי השמאל לאסון האינתיפאדה השנייה פשוטים וידועים – זה שרון, זה אהוד ברק השמאלני המזוייף, יש שיפילו את האשמה גם על עראפת; בשמאל הרדיקלי ידברו, לטעמי בצדק, על איך היווה אוסלו המשך השליטה באמצעים אחרים, פוגעניים אף יותר. אך ליקיריהם של כחמשת אלפים הרוגי האינתיפאדה משני העמים ספק עם ההסברים הללו מספקים. מול אסון כה גדול דרושה בדיקה מעמיקה ולא שליפות מהמותן או קיבעונות אידיאולוגיים. זה מה שנקרא לקחת אחריות (להבדיל מאשמה): לבדוק לעומק את הגורמים לכשל הקולוסלי הזה שהתחיל תחת שלטון השמאל. רק כך ניתן לשדר לציבור שנעשה כל מאמץ שאסון כזה לא יחזור על עצמו, שאנו לא שאננים לגבי העבר המדמם. באופן ביזיוני, השמאל מעולם לא עסק בכך ברצינות.

 

כמחנה הדוגל באמפתיה חוצת זהויות לאומיות האחריות פה היא כפולה: גם לחייהם של הישראלים וגם לחייהם של פלסטינים. ישנה משוואה ברורה ומוכרת מההיסטוריה של הסכסוך והשליטה: בכל גל אלימות כמות ההרוגים הפלסטינים  תיהיה בהכרח רבה בהרבה מבצד הישראלי  – בצוק איתן, למשל, נהרגו פי 30 יותר פלסטינים לעומת ישראלים, ואפילו באינתיפאדת אל אקצה נהרגו פי 4 יותר פלסטינים לעומת ישראלים. לפיכך מניעת דם ישראלי, לא רק חשובה כשלעצמה, היא מהווה גם מניעת דם פלסטיני, הרבה דם פלסטיני.

 

מה שדרוש לטעמי הוא מעין ועדת בדיקה פנימית של מחנה השמאל, על פלגיו וזרמיו העיקריים. לא חסרים במחנה השמאל מפלגות, ארגונים, מכוני מחקר וחוקרות\ים ומומחיות\ים שניתן לכנס לדיון, בפורמט כזה או אחר, על מנת לעשות בדיקה עצמית וחשבון נפש ציבורי נוקב. זה היה דרוש כבר מזמן, אבל לזמן שעבר יש גם יתרון של פרספקטיבה ומוטב מאוחר מאשר לעולם לא.

 

נכון שמבחינה תקשורתית-מיתוגית הגבול בין לקיחת אחריות להודאה באשמה הוא תמיד מטושטש עד לא קיים; ונכון שיועצי תקשורת יקטלו מהלך כזה ויפטירו: תעבירו את המתקפה לימין, אל תתנו להם, ועוד בתיזמון כזה, להסיט את הזרקור מכשלונותיהם לכישלון עבר שלנו. זה נכון בהחלט בתור הגיון קמפיינרי שמתייחס לטווח הקצר. קמפיין עובד לרוב על מה שמכונה בתיאוריה של ההנעה לפעולה "סט סנטימנטים קיים" – הוא לא משנה את הסנטימנטים של הציבור, רק מנגן עליהם ומפעיל אותם. אלא שהסנטימנטים של הציבור הישראלי כוללים גם את הצל הכבד הזה – השמאל הביא עלינו רק לפני כעשור נהרות של דם. בבחירה בין גל אלימות חסר תקדים לראש ממשלה מושחת, וחבר טרולים סקסיסטים וחסרי רגישות חברתית, הציבור יעדיף בחריקת שיניים את האפשרות השנייה. זו לא בחירה של "בבונים" לא-ראציונליים (קריאה פשטנית ולרוב גזענית של תופעת התמיכה בליכוד מצד רבים בשמאל) אלא סדר עדיפויות הגיוני. נתניהו מיתג זאת כ"החיים עצמם". ולכן הדגשת כשלי הליכוד לא תעזור – הכל ידוע, אך החשש מנהרות הדם מעפיל. כדי לשנות את סט הסנטימנטים של הציבור יש לחרוג מההיגיון של הקמפיינרים לקחת אחריות אמיתית וכנה וגם לתקשר זאת לציבור.

 

מעבר לתועלת האלקטורלית יש פה חובה מוסרית לנפגעי אסון האינתיפאדה השנייה. בנוסף כמחנה פוליטי שחורט על דגלו גם אתוס של לביקורת עצמית (אנו מצפים, למשל, מישראל לביקורת עצמית), וגם מעלה על נס אתוס של לקיחת אחריות, אחריותיות ומחוייבות יתירה לשמירה על חיי אדם, לא ייתכן שלא נחקור ונבדוק את הכשל הכי גדול בשמירה על חיי אזרחים מאז 48'.

 

אני מקווה שיהיה מי שירים את הכפפה במוסדות והארגונים השונים של השמאל. ראו זאת כמכתב פתוח.

הנעת תומכים מול הרחבת שורות – המתח החדש בשמאל והנאום של ליף

בחקר ההנעה לפעולה מתועד מתח רווח שכמעט כל תנועה אידיאולוגית (מפלגתית או חוץ-מפלגתית) חווה – מתח בין התססת המחנה (הנעה לפעולה של תומכים קיימים) לבין הרחבת שורות וצירוף תומכים חדשים מקהלים חדשים לתנועה. מתח כזה בולט לאחרונה ביתר שאת בשמאל כשוותיקי המחנה משתמשים ברטוריקה קשה נגד הליכוד ותומכיו ("בבונים", למשל) ואילו חלקים אחרים במחנה השמאל מנסים לחבק את תומכי הליכוד ה"רכים" ולשכנעם להצטרף לצד השני. הגזענות הטבועה בהתבטאויות הללו נידונה לא מעט, אבל זה יותר עמוק מכך.

 

חלק מהמתח הזה התבטא גם בנאום של דפני ליף בהפגנה בפ"ת נגד מה שנתפש כמריחה של היועמ"ש בבדיקת החשדות בשחיתות נגד נתניהו. ליף טענה שמטרתה לא להפיל את נתניהו, ושהיא לא נגד הליכוד, והזכירה שגם למפא"י היה חלק ניכר בשחיתות כמו גם בפרשיית חטיפת ילדי תימן. ההתבטאות הזו עוררה זעם אצל רבים מהמפגינים אך גם קיבלה תמיכה מרבים אחרים. היא הצביעה על השבר הזה בשמאל שבין היגיון של התססת המחנה –  "הבייס" – ובין היגיון של הרחבת שורות.

 

הנעת מי שכבר תומכים בעקרונות ובמטרות של תנועה אידיאולוגית לפעולה בדרך כלל נוטה להתלהמות, הקצנה, חידוד ההבדלים והגבולות מול קבוצות, מפלגות ומחנות אחרים (לרוב על ידי השחרתם) ושימוש בקלישאות המקובלות היטב בתוך המחנה. אלו כלים מאוד יעילים על מנת להפוך את התומכים והמשוכנעים ליותר אקטיביים ומעורבים, אך זה דוחה אנשים מחוץ לגרעין התומכים המובהק – לקרוא לתומכי הליכוד בבונים, למשל, זה מלהיב את החברים למחנה אבל דוחה תומכי ליכוד "רכים" שהיו עשויים לעבור צד בנסיבות אחרות. מן הסתם, הרחבת שורות נוטה בדרך כלל לכיוון ההפוך: מתינות (בין אם רטורית או מהותית), הדגשת הגשרים וקווי הדמיון עם קבוצות ומחנות אחרים, הימנעות מהקלישאות הפנים-מחנאיות ושימוש ברטוריקה שיכולה להדהד גם מחוץ למחנה. הדינמיקה הראשונה והשנייה סותרות זו את זו.

 

הבעייה היא שאם תנועה רק תתסיס את המחנה היא תישאר מצומצמת ואילו אם היא רק תנסה להרחיב שורות היא עלולה לאבד את הלהט של הגרעין הקשה של תומכיה. ללא התומכים ה"שרופים" התנועה תחסר פעילי שטח שמוכנים לשרוף מזמנם ואף לסכן את עצמם על מנת לצאת ולקדם את עקרונות התנועה. למרבה הצער הפעילים מהסוג המחוייב ביותר דומים, לרוב, לאוהדים שרופים של מועדון כדורגל ש"לא רואים בעיניים" ומתלהבים מההקצנה וההתלהמות. לכן פנייה להרחבת שורות – אפילו ללא התמתנות מהותית\אידיאולוגית, אלא רק התמתנות או רגישות רטורית לזרמים קצת שונים – תוציא לפעילים ה"שרופים" את הרוח מהמפרשים או תרגיז אותם ממש. ללא הפעילים ה"שרופים", תנועה תתקשה להיות תנועת שטח או מפלגה פוליטית אפקטיבית, והיא תהפוך להיות תנועה רעיונית שלרוב השפעתה פחותה – לכתוב ברשתות חברתיות ובעיתון זה לא מספיק. לכן גם התמקדות בהרחבת שורות בלבד זהו כיוון מסוכן לתנועה אקטיביסטית המבקשת לשנות את המציאות.

מסתמן פה מצב של הפסד בכל מקרה. ניסיונות לאזן בין הכיוונים הסותרים הללו יוצא פושר ובעייתי. אבל למתח הזה יש גם לפחות שלוש פתרונות אפשריים:

 

  1. פיצול מתוזמר – שני פלגים לתנועה – פלג רדיקלי ומתסיס ופלג מרחיב שורות המדברים בקולות שונים. זהו פיתרון בעייתי וחלקי, בפרט כשהפער בין המתונים לרדיקליים גדול. זה גם פחות ישים במקרה של מפלגה פוליטית. חולשתו העיקרית של הפיתרון: מתנגדי התנועה יצביעו על הקשר שבין המתונים לרדיקליים וינסו לחשוף את המתונים כמתחזים – כמי שבעצם מקורבים לרדיקליים ותומכים בהם. כך עשה השמאל לבית היהודי של בנט כשהבליט את הסמוטריצים שבמפלגה והרס לו את הדימוי של ליברל מרעננה עם כיפה קטנה; כך עשה הימין למחנ"צ כשניסה להבליט אמירות הנחשבות לשמאל רדיקלי ולפוסט-ציונות בקרב חלק מחברי התנועה. במקרה של מתקפה כזו המתונים עשויים להתרחק יותר מהרדיקליים אבל אז זה כבר לא פיצול מתוזמר אלא פיצול אמיתי – זו כבר לא תנועה אחת אם שני פלגים אלא שתי תנועות שייתקשו לעבוד יחדיו. לכן זה הוא פיתרון עם חולשות ובעיות קשות.

  2. רע הכרחי – לשכנע את הקהלים שמחוץ לגרעין התומכים הקשה שאין להם ברירה, והם חייבים לבלוע את הצפרדעים של המתלהמים והקיצוניים בשביל איזו מטרה נעלה או בשל איום גדול שרק התנועה הנתונה יכולה להתמודד עימו – זה הטריק של הליכוד שמשכנע ציבורים רבים כי מול הביזיונות של אורן חזן ושות' עומדת הסכנה של איראן והחיים עצמם, אז מה יותר חשוב? הליכוד הצליח לשכנע שלו היכולת הביטחונית לנווט בזירה מסוכנת של המזה"ת. לכן גם רבים שמתעבים את מתלהמי הליכוד עדיין מצביעים ליכוד, והמפלגה מצליחה להרחיב שורות מעבר לגרעין הקשה של תומכיה; זאת למרות שהיא שקועה בשלהוב במחנה בצורה מתלהמת וגסה שדוחה גם רבים ממצביעיה. פיתרון זה טוב לימין, אך קשה יותר לדמיין איך הוא יכול להתאים לשמאל.

3. דבקות ללא התלהמות – למצוא מודלי הנעת פעילים לפעולה מחוייבת שאינם מבוססים על התלהמות, שנאה, התנשאות והתבדלות מקבוצות האחרות. האם זה בכלל אפשרי? למי שסוקר את הספרות וההיסטוריה של ההנעה לפעולה פוליטית\חברתית ברור שזה קשה ונדיר ביותר. עם זאת ניתן למצוא דוגמאות להנעת פעילים מחוייבים שלא עוברת דרך התלהמות, חידוד הבדלים, התבדלות והתלהמות – דפני ליף סיפקה לנו דוגמא נדירה כזו בישראל בעת המחאה החברתית. במובן הזה היא מנהיגה גדולה וייחודית.

היכולת להניע לפעולה שלא דרך זעם, שנאה והתלהמות כרוכה ביכולת לנגן על סנטימנטים עמוקים או שאיפות ביוגרפיות וזהותיות של קהלים מסויימים. בישראל, זיהתה ליף, התפתח קהל גדול מספיק שמאס בשבטיות ובמחנאות, ובשנאות הקטנות שבין הקבוצות הללו, ופיתח אתוס מגשר ועל-שבטי. זו קבוצה, ברובה צעירה, שחשה שמפלגות משמשות בישראל פחות כאמצעי ויותר כמטרה או קבוצות זהות, כך שהן מכופפות לתומכיהם את חוש הצדק, את האמפתיה ואת היכולת לראות את האחר הפוליטי כבן אנוש למען הניגוח המפלגתי. לכן דחייתם ממפלגות היא לא א-פוליטית – במובן של חוסר עניין לשנות את יחסי הכוחות החברתיים – אלא סופר-פוליטית – רצון להחזיר את האג'נדה לקדמת הבמה ולא את המחנאות המפלגתית. נכנה אותם – המחנה המגשר. מה שמנגן על רגשותיו של מחנה זה ומניע אותו לפעולה זו לא השבטיות המחנאית-אידיאולוגית הרווחת בישראל – בין הלאומיים\לאומנים, הליברלים, הסוציאליסטים, החרדים וכו' – על שנאותיה, אלא דווקא העל-שבטיות. הזהות המגשרת הזו הפכה לזהות קולקטיווית בעצמה שיכולה להיות משאב להנעה לפעולה ואף פעולה מחויבת. הפעילים ה"שרופים" פה מונעים מרגש אחריות ורצון לפעול למען מטרות אד-הוק בשיתוף עם שבטים אחרים, להבדיל מזעם ושנאה שבטיים, וזה נדיר וחשוב בישראל. מחנה כזה יכול להרחיב שורות ולהניע את התומכים "השרופים" שלו לפעולה במידה מסויימת ללא מתח. כמובן, שהוא יתקשה להניע לפעולה את האנשים שזהותם המפלגתית-מחנאית-שבטית חזקה, והם ידחו אותו בשאט נפש כא-פוליטי או סתם מרגיז.

מהמקום הזה אפשר לקרוא את הנאום של דפני ליף כניסיון להרחיב שורות תוך כדי הנעת הגרעין הקשה של המחנה המגשר, אבל תוך תשלום מחיר מסויים – זעם ודחייה מצד המחנה של השמאל הישן. זהו שמאל יותר שבטי, יותר מזוהה עם המותגים המפלגתיים של השמאל או עם עולמות הסנטימנטים של הקבוצות הסוציולוגיות שקשורות לשמאל (לרוב אלו אשכנזים או מזרחיים שאימצו את האתוס הרווח בקרב האשכנזים; אלו שתיאור תומכי ליכוד כבבונים מביא אותם להנהן בראש בהסכמה נלהבת). במובן הזה יש פה מאבק מהותי בתוך השמאל על הבכורה – לא בין השמאל הרדיקלי לציוני כמו בן השמאל השבטי למגשר – בין היגיון של הלהבת הבייס להרחבת שורות. בין דוגמטיות אידיאולוגית להומניזם מעשי.

השפל של הימין והשמאל בשמירה על חיי אדם – התעלמות מניסיון העבר

את השפל אליו הגיע הימין בכל הנוגע לשמירה על ביטחון הציבור (הישראלי, שלא לדבר על הפלסטיני) אפשר להבין דווקא מתוך השפל אליו הגיע השמאל לפניו. מאות אם לא אלפי דיונים ועיונים בשמאל נסובו סביב השאלה – איפה טעינו? למה מצביעים בורחים מאיתנו ולא שבים? לא זכורים לי דיונים סביב אינתיפאדת אל אקצה של שמאלנים: איפה טעינו – איך במשמרת שלנו נהרגו הרבה הרבה יותר ישראלים מטרור? ההכרה בכשל המחריד הזה והצורך לחקור אותו פשוט דילגו מעל ראשי רוב מנהיגי השמאל, עד היום. דווקא משום שאני איש שמאל קשה לי להדגיש עד כמה זה הזוי ובזוי בעיניי.
.
ב-1997, 3 שנים לפני האינתיפאדה השנייה, כבר פרסם סטפן ג'ון סטדמן מחקר מקיף ("Spoiler Problems in Peace Processes") על תהליכי שלום ברחבי העולם וכיצד הם נוטים, בפעמים רבות, להגביר את הטרור, לפחות בשלב הקצר – משום שגורמי הקיצון הבזים לפשרות שמגולמות בתהליכי שלום מנסים לטרפד תהליכים אלו. עוד לפי פרסום המחקר החשוב היה מספיק ידע כדי לדעת שזו נטייה רווחת ועצובה המלווה תהליכי שלום – ובטח אחרי 1998; אחרי הפיגוע באומה, שבא בעקבות הסכם יום השישי הטוב, בו נהרגו 29 אזרחים בצפון אירלנד ע"י מחתרת "האיי.אר.איי האמיתי" – עוד ניסיון לטרפד תהליך שלום. לאור הידע הזה היה חובה על השמאל שבשלטון להיערך לניסיונות טירפוד השלום בדם – למשל להקדים ולבנות גדר הפרדה על הקו הירוק (במקום על אדמות פרטיות של פלסטינים), ולא לחכות לגל טרור רצחני. כלומר גל הטרור במקרה הזה היה במידה רבה ידוע מראש – לו היו קשובים לניסיון העבר ומנסים ללמוד ממנו.
.
הימין שבשלטון, כעת, לא מקשיב בתורו לניסיון העבר שכל שינוי בסטטוס קוו בהר הבית\חראם א שריף מוביל לשפיכות דמים מוגברת. אפשר לטעון שהמחיר שווה את המטרה. אבל ממשלות נתניהו לא באמת מנסות ושואפות לשנות את הסדר בהר הבית – אין מתכחשות לכך שזו מטרתן. אם כן משחקים מיקרו-טאקטיים מטופשים בהר או כל מיני ביקורים חסרי משמעות של בכירים מקבלים משמעויות אסטרטגיות ועולים בדם רב משני הצדדים – זה לא למען מטרה שאפשר להתווכח אם היא שווה או לא שווה את הדם, זה מתוך ציניות ו\או חוסר יכולת ללמוד מהעבר.
.
כך הפקירו הן השמאל והן הימין את ערך חיי האדם של אזרחי ישראל, אחרי שאת ערך חיי האדם של הפלסטינים הם בכלל לא הכניסו למשוואה. בהקשר של סכסוך מדמם ללמוד מניסיון העבר זו לא רק חוכמה, זו חובה הומניסטית. אם השמאל ישכיל להכות על חטא המגה-כשל הביטחוני לאורך ימי אוסלו ועד 2000 (כשגם לממשלת נתניהו הראשונה יש חלק בכשל) הוא אולי יצליח לשכנע את הציבור הישראלי שהוא לוקח את ביטחונם ברצינות. ובגלל ששפיכות דמים של ישראלים מביאה איתה תמיד שפיכות דמים גבוהה בהרבה של פלסטינים, היכולת למנוע דם ישראלי היא גם אוטומטית היכולת למנוע דם פלסטיני. כמי שחיי בני אדם בשני העמים חשובים לו, זה עוד חיזוק להיגיון הביטחוני שתומך, ולא סותר, את ההיגיון הזכותני. אז שמאל, הנה הצ'אנסה שלך.
.
מזווית של הומניזם מעשי לא ניתן להצדיק חוסר שימת לב לניסיון העבר, בפרט בהקשר של שמירה על חיי אדם.

כללי ההומניזם המעשי ותכליתו

פורסם לראשונה בבלוג "הינשוף".

בטקסט הקודם על ההומניזם המעשי הצגתי הצעה לתחביר אידיאולוגי שמאלני חדש – ההומניזם המעשי – הדרוש לטעמי לנוכח אתגרי התקופה הנוכחית; תחבירי השמאל הישנים פחות רלוונטיים למול אתגרים אלו. כאתוס, ההומניזם המעשי מבקש לקחת את רעיון הטוב המשותף שנוכח בשיח של השמאל אבל בשוליים, ולשים אותו בחזית הרטוריקה כדגל. בטקסט זה אבקש להסביר למה עניין הדגל המרכזי חשוב כל כך, וכן לפרט מה יש מעבר לדגל הרטורי: לעמוד על העקרונות המעשיים של ההומניזם המעשי והטוב המשותף שהוא דגלו. לסיום אדגים מדוע כללים אלו מאפשרים מענה לאתגרי התקופה.

הדגלים הרטוריים המרכזיים של המחנה "מסתירים" את עקרונות המשנה שלו. אם הימין מניף דגל של דאגה לקבוצת זהות אתנית, לקבוצת הרוב או "לאנשים הנורמטיביים", השמאל-מרכז המתון שם דגל חקייני וחיוור של "גם אני דואג לקבוצת הרוב" או למעמד הבינוני; לבסוף השמאל הנוטה לרדיקלי שם דגל של דאגה למיעוטים ולחיים בעוני. כך לא נותר מחנה שדגלו המרכזי הוא דאגה לטוב המשותף, בחזית השיח הפוליטי שלו.

כל הצדדים הפוליטיים יטענו כמובן שהם למעשה דואגים לכולם, אך טוב משותף איננו רק הדאגה לכלל אלא גם התפישה שדאגה למיעוט ממילא תטיב גם עם הרוב בטווח הרחוק ולא תבוא על חשבונו. הימין ינסה לצייר זאת כמשוואה של או-או, ויבליט את המחיר המיידי שמשלם הרוב בשל דאגה למיעוט. לעיתים גם חלק מהשמאל הרדיקלי יבקש להציב משוואה לעומתית של או-או וייבחר בזכויות המיעוט כנגד הרוב הנתפש כדכאני. והמרכז ידבר על כולם חוץ מהקיצוניים משני הצדדים או המיעוטים "הבעייתיים" – שאותם הוא מגדיר כקבוצות מוכללות ולא כיחידים שפשעו [החרדים הפרזיטים, הערבים כשונאי ישראל]. בנוסף, בימין והמרכז הטענה של דאגה לכל גם תיהיה לרוב המסר המשני ותלווה בהטייה לטובת הרוב ונגד המיעוט.

בשמאל הנוקשה היחס לטוב המשותף מתחלק לשלוש: 1. מי שאכן איבדו את הרצון לשמור על האינטרסים של קבוצת הרוב, מתמקדים בלקדם את המיעוטים וזה הדבר המעניין אותם (לעיתים אף לצד עוינות ממש לקבוצת הרוב). 2. מי שמקדמים את הקבוצה הליברלית-חילונית-משכילה וכחלק מקידום זה עושים שימוש ברטוריקה של דאגה לחלשים שמהווה אופנה מוסרית רווחת בחוגים אלו. זהו זרם רווח מאוד בשמאל. 3. מי שמבינים כי אנו לא במשחק סכום אפס ודאגה מסויימת למיעוטים תטיב גם עם הרוב – תיצור טוב משותף; והתעלמות מזכויות המיעוט צפויה להניב רע משותף. תת הקבוצה השלישית של השמאל מבטאת, בגדול, את ההומניזם המעשי. הבעייה שגם תת-קבוצה זו מניפה ברמה הרטורית והסמלית את הדגל של הדאגה למיעוטים ולא את הדגל של הטוב המשותף שעבורו היא נאבקת בפועל.

למשל, מפלגת מרצ עוסקת בצורך להקל על תושביה הוותיקים של דרום תל-אביב לנוכח ריכוז המצוקות באזור, ולאור הניתוב של מבקשי מקלט אפריקאים רבים לשכונות אלו. זה נוכח במצע שלה, למשל בהמלצות לעידוד פיזור אוכלוסיית הפליטים בארץ. אבל הציבור הרחב לא מתעמק ומגיע לקרוא ולהבין סעיפים קטנים במצע של מפלגה; הדגל המרכזי הוא החשוב והוא המגיע לציבור הרחב. הדגל המרכזי של מרצ ברמת הרטוריקה והסמלים קשור להגנה על מיעוטים וחלשים, ובמקרה הזה הפליטים, ופה הוא מפספס: מרצ נתפסת כמי שמתעלמת ממצוקות התושבים הוותיקים או משלמת להן מס שפתיים שולי. דגל שמראש מדגיש טוב משותף לוקח את הדאגה הזו של מרצ לכלל האוכלוסיות בדרום תל אביב ועושה לה הדגשה ומירכוז – כעת זו החזית ולא סעיף מדרג נמוך. יש לכך גם משמעויות אידיאולוגיות ולא רק שיווקיות, אבל זה בהחלט גם מהלך תקשורתי לצד העניין הרעיוני.

אהוד ברק אמר שיהיה ראש הממשלה של כולם. מאז לא זכור לי ניסיון מרכזי להציב בראש דגל שדומה אפילו לטוב משותף, וגם ניסיון זה נותר כסלוגן בחירות ועמד בפער כה גדול מול העובדות שהוא לא נלקח ברצינות, ובצדק. למעשה, אין כיום גוף אידיאולוגי ממוסד בישראל ששם את רעיון הטוב המשותף כדגל מרכזי, והציבור הרחב פחות מכיר את המושג.

כלומר, טקסט זה איננו מתחום הפילוסופיה הפוליטית או החדשנות האידיאולוגית כמו שהוא מתחום התיקשור הפוליטי וההנעה לפעולה קולקטיבית, וככזה יש לקרוא אותו. הוא לא מתיימר להבטיח הפיכת השמאל משולי לגורם השלטון המרכזי, אבל כן מאמין שיש פה יכולת להרחיב את המחנה ואת הלב – את האלקטורט ואת הבסיס המוסרי – בעת ובעונה אחת.

אז הדגל הפופולרי של ההומניזם המעשי הוא טוב משותף שלא נבנה על רמיסת המיעוט; אתוס של אכפתיות לכל הצדדים שמרכיבים את הדילמות החברתיות איתן אנו מתמודדים. זהו דגל רטורי חזק כי הוא נותן מענה גם למצוקות של קבוצת הרוב ושל קבוצות שאינן המוקד של שיח קידום המוחלשים הפרוגרסיבי.

זו ההצעה שלי לכללי עשה עבור ההומניזם המעשי:

  1. פריחה של הכלל שאיננה רמיסה של המיעוט. זה אומר לגבי כל מדיניות: חתירה של שילוב התוצאה הטובה ביותר לקבוצת הרוב לצד התוצאה הרעה פחות למיעוט, ביחס לחלופות המדיניות האפשריות. כשיש מתח בין האינטרס של המיעוט והאינטרס של הרוב יתנהל האיזון כך: מול פגיעה חמורה במיעוט לשם טוב כלשהו לקבוצת הרוב, תתועדף ההגנה על המיעוט; מול פגיעה שולית במיעוט וטוב רב לקבוצת הרוב תתועדף התועלת לרוב. במקרי ביניים יש מקום לגמישות ומחשבה.
  1. אכפתיות לכלל הצדדים בדילמות הציבוריות, מתוך הבנה שבטווח הארוך המשחק הוא טוב משותף ולא משחקי סכום-אפס. ברגעים מסויימים בזמן אנו עשויים להיקלע לסיטואציות בהן אכן אין ברירה אלא שהטוב של קבוצה אחת יבוא על חשבון השנייה באופן בוטה וחריף, אבל אחרי שזה הוכרע אפשר ורצוי להתקדם לתפישה של טוב משותף לפי סעיף 1. כדי להנחיל תפישה כזו צריך לצאת ממנטליות של "אנחנו או הם". מעבר לכך, כדי להוציא קבוצות מסויימות מגבולות האכפתיות נהוג בשיח הישן להכתים קבוצה שלמה – ערבים, חרדים וכו' – בשל מעשים של חלק מהקבוצה. יש צורך במיקוד של האשמה והכעס לאחראים הישירים ולא לקבוצה ממנה הם באו, כדי לייצר שיח פוליטי של אכפתיות לכל.
  1. התייחסות למבחן התוצאה ולא רק לכוונה הטובה. יש לשאוף לפתרונות מעשיים טובים ולא רק לפתרונות שנראים טוב בתיאוריה. בהקשר הזה יש לציין כי דוגמטיות אידיאולוגית היא לא רק טיפשית ומקובעת – היא גם אנטי-הומנית, היא עשויה להביא אסונות או פגעים על אנשים בשר ודם ולהיות מתורצת עד זרא בנימוקים של מי שהתאהבו בתבנית אידיאולוגית.
  1. איזון בין מבחן התוצאה לדרך: למעט במקרי קיצון נדירים והישרדותיים, לא ראוי להשיג תוצאה חברתית חיובית בדרך פסולה (למשל המלכת אליטה מוכשרת וטהורת כוונות באופן לא דמוקרטי) ולעיתים גם להפך: לא ראוי לשמור על דרך פעולה נאותה כשהתוצאות שלה פוגעניות (להיצמד לחירות כלכלית בכל תחום גם במחיר של פגיעה כלכלית חמורה בחלשים, בהקשרים מסויימים). יש למצוא את נקודת האיזון בין התוצאה לדרך לפי סעיף 1.
  1. זהות קולקטיבית (לאומית או אחרת) היא לא דבר פסול ולא דבר קדוש; היא צורך של אנשים שיש לכבד תוך שימת לב לפוטנציאל הבעייתי ולעיתים אף האפל של זהות זו. סעיף 1 מציע את נוסחת האיזון לצורך העניין הזה.
  1. הסתכלות גם על הטווח הארוך ולא רק על הטווח המיידי של מדיניות ותוצאותיה.
  1. הוגנות-קשוחה: לרוב באתוס הפוליטי רעיונות של הוגנות ביחסי רוב-מיעוט הולכים יחד עם תפישות של פשרנות ורכות ואילו רעיונות של קשיחות הולכים יחד עם כוחנות ודורסנות. אין הוגנות-קשוחה. ניתן לראות זאת היטב בסוגיית הריסות הבנייה במגזר הערבי: צד אחד אומר להרוס יותר בתים של "עברייני בנייה" למרות משטר תכנוני מפלה נגד הערבים והצד השני מתנגד להריסות ורואה בכך התגרות ודרדור היחסים. אין כמעט קול פוליטי שאומר: ראשית שתיהיה הקצאה שווה של קרקעות, זכויות בנייה ותוכניות מיתאר גם למגזר הערבי, ואז שייאכפו את הכללים בקשיחות. זו ההוגנות הקשוחה והיא מתחייבת המציאות כדי להגיע לטוב משותף שאיננו דורסנות מחד ואיננו התבטלות מאידך.

מדוע כללי ההומניזם המעשי יכולים לתת מענה לאתגרי התקופה:

סוגיית ההגירה והפליטות למערב מהווה דוגמא טובה לפועלם של כללי העשה של ההומניזם המעשי. כללים אלו לא יאפשרו התעלמות מהמצוקות של נשים בארצות המערב בשל טענות לעלייה במקרי האונס או התקיפות המיניות באזורים בהם יש ריכוזים של פליטים או מהגרים מחברות בהן, בהכללה, יש התייחסות פגומה יותר כלפי נשים; הם לא יתעלמו מהמצוקות של הוותיקים אבל הם בטח לא יתעלמו מהמצוקות של הפליטים (אכפתיות לכלל הקבוצות); כללי ההומניזם המעשי גם יפסלו הכתמה של כלל קבוצת הפליטים בשל מעשים של חלק (מיקוד האשמה); מאידך הכללים הללו לא יאפשרו להישאר רק במקום הנוח שקליטת פליטי חרב זה דבר ראוי כשלעצמו מבלי לשים לב לתוצאות הרעות לציבור הוותיק – למשל עלייה ברמת האלימות. התוצאות הרעות של קליטה לא מבוקרת של פליטים ניחתות גם על רעיונות השמאל והדמוקרטיה בכללה – עלייה בכוחם של גורמי ימין קיצוני פופוליסטיים, שבאה כשלא נותנים מענה לחרדות מזרם הפליטים ורואים בהן גזענות בלבד. כאמור, יש צורך במבחן התוצאה ולא רק התמקדות בכוונה הטובה.

לאור הכללים והשיקולים הללו מינעד הפתרונות האפשרי הוא כזה שייסב את הפגיעה החמורה פחות – לא שליחת פליטי חרב למוות או עינויים, אבל גם לא התעלמות מהסיכון הסטטיסטי המוגבר לנשים מפליטים שגדלו בחברות בהן רווחות יותר אלימות מינית. המענים האפשריים לא מפתיעים או יצירתיים: ויסות מסויים של כמות מבקשי המקלט ושליטה על נקודות הכניסה, סינון מגורמים קיצוניים, הענשה חריפה וסילוק של מי שמנצלים מקלט מדיני או אשרת עבודה לשם פשיעה אלימה (הוגנות-קשוחה), עידוד פיזור אוכלוסיית הפליטים על מנת שלא יווצרו "גטאות" של מצוקה ואלימות, חינוך מיני עבור הפליטות והפליטים, דאגה לשילובם באוכלוסייה וכו'. זאת לצד קליטה נאותה והומנית של הפליטים שכבר כאן ושרובם אינם עוסקים בפשע, מתן אפשרויות תעסוקה עבורם, מתן חינוך לילדיהם ואי-רדיפתם. זהו פירוט אפשרי אחד של דגל האכפתיות לכלל הצדדים בדילמה החברתית. בעת שהמערב, וישראל בתוכו, חרד למול אתגרי ההגירה והפליטות, אתוס כזה יכול לספק מענה מסויים לחרדות של הוותיקים לצד אי-היאטמות לקבוצת הפליטים וכך להביא לטוב משותף בטווח הארוך (בגלל שלעולם אי אפשר לדעת מי יהיה פליט מחר, נרצה לקדם עולם קולט פליטי חרב, ולא עולם שמתנכר להם).

כל זה די מובן מאליו. החידוש בהומניזם המעשי שהוא יכול להציב את המענה המאוזן הזה כדגל רטורי מרכזי, ולא רק כהערת שוליים לאתוס של הדאגה לחלשים. זהו היפוך המיקוד של שיח השמאל: ממסר של דאגה למיעוטים היא חובה מוסרית (ותטיב גם עם כולנו) למסר של הדאגה לטוב המשותף מחייבת דאגה גם למיעוט (וזו גם חובה מוסרית). המיקוד הזה יכול גם להציב זרם נבדל מהפרוגרסיביזם שלעיתים מגיע למחוזות של אבסורד של ביטול זכויות הרוב כפריבילגיה בכיינית, מהליברליזם שמתמקד בחירות הפרט בעיקר, ומהשבטיות החילונית-ליברלית שבזה או נאטמת לכל מי שלא נברא בדמותה ובצלמה.