איך נאבקים כשהכל נראה אבוד?

רשומה נבחרת

הסיטואציה של הכוחות הפרוגרסיבים בישראל היא של מכה קשה במיוחד אחרי סדרה של מכות קשות. לרבות ורבים המצב מרגיש כה רע, והאופק לשינוי חיובי כה קטן, עד שזה מגיע לכדי תחושה ש"הכל אבוד". ואז עולות שתי שעולות: האם יש בכלל טעם להמשיך להיאבק? ואם כן, איך בכלל אוספים את המוטיבציה לעשות זאת?

התשובה בעיניי היא פשוטה: אני לא יודע, אבל אני מכיר אנשים שעושים ועשו זאת היטב. כשמסתכלים על כוחות שפעלו גם כשהכל נראה אבוד (ולפעמים הצליחו לערער את הקביעה-נבואה הזו ולהצליח כנגד כל הסיכויים) הרי שאלו כוחות שהייתה להם איכות כמו-דתית במאבקם: הם לא נאבקו כי יש סיכוי להצליח; לא נאבקו רק או בעיקר מתוך שנאה לצד השני (במיטבו מאבקם כלל לא כלל שנאה); הם לא נאבקו כי הם צודקים והצד השני טועה; הם אפילו לא נאבקו כי "לא ייתכן שהדברים יתנהלו ככה", כלומר מתוך תחושת דיסוננס קוגניטיבי מתסכל בין הרצוי למצוי; לחילופין, הם נאבקו כי זו דרכם; זה הדבר הנכון לעשות.

אני חש שמרתין לותר קינג, מהאטמה גנדי ועוד היו בין אלו שסימלו זאת. הלך הרוח הזה הצליח להפיח בהם שלווה גם כשהיה נראה שכל הסיכויים נגדם. נדמה שליבם לא נצבט על זה שהם מפסידים; האגו שלהם לא נחמץ על זה שהם מצטמצמים; דאגתם לא שיתקה אותם על זה שארצם נודדת למקומות מסוכנים; התסכול והמרירות לא פשו בהם כי איך ייתכן שדרכים שהם כה בזים להן עולות ומתבססות. אם זה הדבר הנכון לעשות, יש שלמות והשלמה במאבק: הוא מנחם, מעגן את זהותם, והוא יכול להיעשות כמרתון של התמדה ולא כספרינט, ולעולם יש בו תוחלת כי הוא סיבת עצמו ולא רק אמצעי אינסטרומנטלי על מנת להשיג יעדים חיצוניים. זו לא רק דרך ארוכה – זו דרך אינסופית: אנושיות הנצח לא חוששת מדרך אינסופית.

לכאורה זה סותר פעולה על בסיס תוכנית אסטרטגית ותוכניות טקטיות כדי להשיג יעדים שיש סיכוים לממשם – כלומר, לפעול מתוך תחושת סיכוי לשנות משהו. למעשה אין סתירה; שני הדברים יכולים, וצריכים, להתקיים במישורים שונים: האסטרטגיה והטקטיקה מאפשרים להציב יעדים קטנים בטווח המיידי שבכל זאת סביר לחתור אליהם כדי לפעול ביעילות – אך זו טכניקת המאבק ולא הסיבה להתקיימותו. בבסיסו, בממישור עמוק יותר, המאבק קיים פשוט כי זו דרכנו וכי זה הדבר הנכון.

לכן גם לא רצוי להתכחש לגודל המכה ולהפיח אופטימיות יתירה באמצעות כל מיני תרחישים חיוביים שאולי יתפתחו – זה חשוב לזהות את הסדקים בחומה ואת ההזדמנויות לנוכח החסמים הרבים, אבל לא כדי לייפות את המציאות; אפשר וראוי לראות דברים קשים כהווייתם כי לא מתוך גוזמאות בתחום האופטימיות תבוא לנו מוטיבציה יציבה וברת קיימא.

ועם זאת, לא צריך גם להגזים את הפסימיות. לבסוף יש לומר משהו על הקונספט של "הכל אבוד" – יש בו מעין יוהרה לנבא את העתיד למרות שהמציאות החברתית כה מורכבת וההיסטוריה כה רצופת הפתעות ותהפוכות בלתי צפויות, כך שיהיה זה יומרני על גבול השרלנטי לנבא שהכל אבוד. אך גם אם ניתן להסכים שהסיכויים מאוד לא טובים, אין זה אלא כדי לומר שלא בהכרח נראה את פירות מאבקינו בחיינו, מלבד הפרי העיקרי – המאבק כשלעצמו. כשהמאבק מובן ומעוצה כתכלית הוא גם מספק תשורה נפשית.

המאבק כתכלית אין משמעותו מאבק תמידי בשיטה, במערכת או בשלטון וחוסר רצון להיות חלק מהם – למעשה זה נהדר אילו יכולנו להיות השיטה, המערכת, השלטון. להבדיל, המאבק התמידי הוא הכרה בכך שגם לשיטה הטובה ביותר, לשלטון הטוב ביותר, אפילו לנו עצמנו, תמיד יהיו נקודות עיוורון ביחס לצדק שיש לאתר ולשפר. ולכן לא מדובר בהכרח בעמדה אופוזיציונית או מרדנית, אלא בהלך רוח של תיקון תמידי, כמו גיזום תמידי של דשא של חוסר מודעות לאי-צדק. גם במובן הזה התסכול פוחת – אין חתירה למנוח ונחלה אוטופית כי אין דבר כזה; המאבק הוא ממילא אינסופי. ואז הייאוש פוחת כי המעגליות של החיים תמיד מזמנת תקופות אם יותר או פחות צורך לתקן עוולות ואי-צדק.

להבדיל, בפרט במישור המוסרי, אני מזהה שגם למתנחלים היו חלק מהאיכויות הללו כשהם היו חלשים בהרבה אי שם בתחילת שנות ה-70. מאדם הם גדלו והתעצמו. מכל גורם כדי ללמוד משהו במקום לשקוע בתסכול. אפילו התחושה שאולי, חלילה, נצטרך להגר מפה ואולי גם ישראל כפי ש(נדמה לנו) שהכרנו תיעלם, לא מעידה על כך שנוכל לוותר על המאבק: אם זו דרכנו וזה הדבר הנכון לעשות אז הוא יבוא איתנו במזוודה ויוטבע על הדרכו הזר או תעודת הפליט.ה שלנו. יש בכל זה איכות מיינדפולנסית, ולא בכדי.

לדבר על ביטחון בלי להתקרנף

היוזמה לביטחון וזכויות האדם - בלוג

חובה לדבר על ביטחון ולהציע חזון ביטחוני אם רוצים להגיע לציבור רחב שהוא פרוגרסיבי בנטייתו אך חרד ביטחונית; וניתן לעשות זאת מבלי להתפשר על ערכינו ולו במילימטר

בתמונה: חייל צה"ל; מקור: ויקיפדיה מאת Israel Defense Forces – Desert Reconnaissance Battalion Special Training, Nov 2010, CC BY 2.0, https://commons.wikimedia.org/w/index.php?curid=34372268

יותר ויותר פרשנים מבינים כי לזליגה של הציבור ימינה יש קשר לחששות ביטחוניים, מובנים, המתועלים, באופן טראגי, לנתיב של תמיכה בהעמקת הדיכוי של הפלסטינים ולפיכך של הגברת מפעל הקזת הדם. לפי תנודות עבר באלקטורט הישראלי אפשר להעריך שיש לפחות כמה מנדטים של אנשים שאידיאולוגית נוטים לשמאל-מרכז אך חששות ביטחוניים מנתבים אותם לחפש "איש חזק" בימין. אם כן, היכולת להציע מענה משכנע לחששות הביטחוניים הוא מפתח אסטרטגי בפוליטיקה הישראלית. המענה שמציע לכך מחנה השמאל- מרכז מתחלק לשניים: בשמאל היותר עמוק מעדיפים להתעלם מהסוגייה הביטחונית או להציע הסדר מדיני כפיתרון קסם לכל הבעיות הביטחוניות; בשמאל היותר ממורכז מנסים להתהדר בנוצות של התלהמות, גנרלים ומיליטריזם…

View original post 678 מילים נוספות

נייר עמדה: כמה זה עולה לנו? – המחירים הביטחוניים שישראל משלמת על הפרת זכויות אדם

היום משיקה היוזמה לביטחון וזכויות האדם – מיזם המתבסס על קואליציה של מספר ארגוני חברה אזרחית שלאמנסטי תפקיד הובלה בה – נייר עמדה ראשון: כמה זה עולה לנו? – המחירים הביטחוניים שישראל משלמת על הפרת זכויות אדם. הנייר, ברוח היוזמה עצמה, מבקש להציף את הידע המקצועי הרב על אודות המחירים הביטחוניים שאנו משלמים בשל מדיניות או התנהלות ישראלית שמפרה את זכויות הפלסטינים. הנייר נשלח לשורה של מקבלי החלטות וגופים ביטחוניים, בהם ח"כים ושרים של משרדים להם זיקה לתחום הביטחוני.

לקריאת נייר העמדה:

זליגת העבריינים לאלימות לאומנית והעוול שבהכללת כלל הערבים

כשישראל רעשה משורת מקרי אלימות מזוויעים של ערבים נגד יהודים ויהודים נגד ערבים קל היה לגלוש לסיפור של "אנחנו והם" מוכלל, קולקטיווי, ופרשנים רבים זעקו שאין סימטרייה: הערבים אלימים יותר. במשטרים הכוללים אפלייה ממסדית ודיכוי, בין אם נאהב זאת או לא, עיקר האלימות החוץ-ממסדית אכן באה בדרך כלל מקרב המיעוט המופלה (לקבוצת הרוב יש את האלימות והכוח של הממסד לצדה). אבל הסיפור של מאורעות מאי 2021 מורכב אף יותר: הערבים שמחו על אפלייתם, ובפרט על המדיניות בשייח ג'ראח, עשו זאת לרוב בהפגנות לא-אלימות שלא הגיעו לתקשורת. מנגד הגורמים האלימים מקרב הערבים לא עשו זאת רק בשל זעם על אפלייה; הם נקטו באלימות כי כלים אחרים לא מוכרים להם מחיי היומיום שלהם.

לפי מקורות רבים – ביניהם משטרה, שב"כ, פעילים חברתיים יהודים וערבים, תושבים ערבים באזורי האלימות, נציגי הגרעין התורני בלוד, ואפילו ראש הממשלה נתניהו – הפרופיל של הפורעים האלימים מקרב הערבים היה מאוד מסויים ומצומצם: רבים מהם היו צעירים המגיעים מכנופיות פשע או רקע פלילי. זהו מיעוט קטן ומבודד בתוך החברה הפלסטינית בישראל; מיעוט עני במיוחד שרגשותיו הדתיים עזים, שלא נשמע למנהיגי הציבור הערבי, לא מייצג את הציבור הזה ובימי שגרה אף פוגע בו – שהרי פשיעה היא אחת התופעות ממנה סובלת החברה הפלסטינית בישראל בצורה הכי חריפה. מדיניות ההזנחה, ההדרה והדיכוי שהרחיבה את  העוני והפשיעה בחברה הערבית גם הניעה בסוף את אותם צעירי שוליים לזירה הלאומנית – זו אומנם לא תופעה חדשה אבל ההיקף והעוצמה חסרי תקדים. ההזנחה של בעיית הפשיעה בחברה הפלסטינית, כל עוד היא פגעה בעיקר בערבים, תרמה גם להתפוצצה כעת בהקשר לאומני המופנה נגד יהודים. 

הבעייה היא שלמרות שהמיעוט העברייני רחוק מהזרם המרכזי של החברה הפלסטינית בישראל הוא מכתים כעת את כלל הערבים, ומחזק סטריאוטיפים גזעניים נגדם על היותם, כיביכול, ציבור אלים ו"צמא דם". למה אתם לא מגנים אותם? למה המנהיגים שלכם לא מגנים? למה אתם לא פועלים נגד האלימים? – אלו קולות שעולים כעת מהציבור היהודי. אלא שתת-התרבות של צעירים עבריינים מנותקת במידה רבה – הן תרבותית והן חברתית – מהציבור הערבי הנורמטיבי. הצעירים הללו, ה"שבאב", לא נשמעים למנהיגים, לא מתרגשים מגינויים ומפחיד ומסוכן לעמוד מולם. כמה יהודים נעמדים מול פעילי לה-פאמילייה חמומי מוח ואלימים? ובכל זאת שמענו על לא מעט מקרים בהם ערבים הגנו על יהודים מלינץ' בידי פורעים ערבים ואף על מקרה של ערבי שכיבה הצתה של בית כנסת ביפו והניס את המציתים.

האלימות שיצאה מהציבור הערבי קשורה למצוקה ולזעם; פחות לאידיאולוגיה. ישנם ערבים בעלי עמדות ביקורתיות באופן חריף ורדיקלי כלפי מדינת ישראל ומדיניותה, ורובם התייצבו ברחובות חמושים בשלטים וסיסמאות, לא נקטו באלימות. האלימות היא לא ביטוי לרדיקליות אלא ל"ארגז כלים" מצומצם של צעירים משולי החברה שמכיל בעיקר את דרך הכוח והאלימות כי ערוצים אחרים להשפעה ומחאה חסומים או לא מוכרים. במידה מסויימת זה מאפיין גם את הצעירים היהודים האלימים, למשל בלה פאמילייה. הדחיפה של נוער עברייני משני העמים לאלימות לאומנית הופכת את הסכסוך למלחמת רחוב מחרידה. 

אפשר להבין גם את המצוקה והזעם של היהודים: כמה ממקרי האלימות והוונדליזם היו מזעזעים במיוחד ובמקומות רבים שלט הפחד לצאת לרחוב. אבל פחד ואלימות היו גם מנת חלקם של ערבים. אזרחים ערבים אקראיים הוכו על ידי המון יהודי זועם לא רק במקרה של הלינץ' המתוקשר בבת-ים; מקרים רבים נוספים לא דווחו או דווחו בשוליים של התקשורת העברית. בנוסף, בעוד שיהודים התלוננו כי המשטרה לא עשתה מספיק להגן עליהם, אזרחים ערבים חששו מהמשטרה עצמה שלא פעם תקפה אותם באלימות ללא כל הצדקה. גם האלימות המשטרתית וגם ההתנגשות בין-כנופיות משני העמים תדלקה את האלימות והקצינה אותה.

יהיו אשר יהיו הגורמים לדחיקת העבריינים למאבק הלאומי-דתי, התופעה החדשה הזו היא חדשות רעות לשני העמים. מדיניות אחראית תעניש קשות את האלימים, תספק הגנה לאזרחים מן השורה, תפסיק לדכא הפגנות ומחאות בלתי-אלימות כנגד משטר אפלייה ודיכוי ממסדי, ותפעל לשינוי מדיניות פסולה זו, ובפרט תפסיק את הנישול בשייח ג'ראח – אלו שורשי האלימות ובהם יש לטפל.

בכיר לשעבר בשב"כ על יסודות ההתפרצות האלימה של מאי 2021

לשב"כ יש מסגרת הסתכלות בעייתית מאוד על המיעוט הפלסטיני, אבל אפילו שם מבינים כי לאלימות באזורינו יש בסיס שקשור להפרה שיטתית של זכויות האדם. עוזי ברזילי, לשעבר ראש יחידת הסיכול בחברה הערבית בשב״כ, מתראיין לפודקסט ב-ynet ומנתח הגורמים ואת הטריגר לגל האלימות האחרון בו מעורבים פלסטינים אזרחי ישראל. 

.
בין היתר הוא מייחס את הטריגר למתיחות לנעשה בשייח ג'ראח. בנוסף הוא מתייחס לזרמי עומק  שהובילו לאלימות הנוגעים לתחושה של הדרה, ושל היות הערבים אזרחים מסוג ב'. תחושת ההדרה מתבססת בין היתר על תחושה של אכיפה מוגברת (למשל כמות הדוחות הגבוהה בהרבה בחברה הערבית בתקופת הקורונה). בעייה נוספת היא שהעידר התכנון יוצר תחושה של אכיפה מוגברת בתחום של הריסת בתים. גם חוק הלאום וחוק קמינץ מובנים כחוקים כנגד החברה הערבית. הסוגייה של הנשק הבלתי חוקי בקרב ערביי ישראל, נוגעת גם להיעדר ריבונות והפקרה של מדינת ישראל את הסוגייה שפוגעת בערבים באופן יומיומי. תחושה מתסכלת נוספת בקרב החברה הערבית היא שלנבחרי הציבור שלהם אין כל השפעה אמיתית על קבלת החלטות. מי שהוביל את האירועים האלימים הוא נוער עברייני, ואני יודע שהאוכלוסייה הערבית אינה תומכת באירועים הללו​, הוא אמר​. הנוער הזה לא סר למרותם של המנהיגים בחברה הערבית. זה חברה עבריינים שהכתימו בצורה קשה מאוד את החברה הערבית ולקחו אותנו הרבה שנים אחורה. ייקח הרבה שנים לשקם את האמון. אבל זרמי העומק הלכו הרבה שנים אחורה, מעבר לטריגר שהחל בירושלים.

חייבים להתחיל לדבר עם החרדים על עתידם-עתידנו

נראה לי שאי אפשר לדחות עוד את הצורך בדיאלוג כן, מכבד אך נוקב עם הציבור החרדי ומנהיגיו ביחס לעתיד מדינת ישראל וחלקם בתוכה. עתיד בו חרדים יתפסו נפח גדול בהרבה מהאוכלוסייה לעומת המצב כעת יחייב את הציבור החרדי לשינוי משמעותי באורחות חייו או שהמדינה תשתנה מאוד, ולא רק מבחינת הציביון הדתי שלה. למעשה, ישנו צורך לשכנע את הציבור החרדי ואת מנהיגיו שגידול משמעותי מדי של הציבור החרדי יביא עימו שינויים רדיקליים שצפויים להיות שליליים מאוד לציבור זה כמו גם לציבור בכללותו. מכאן יש לצאת למהלך חיוני גם אם קשה מאוד למימוש: לנסות לשכנע את הציבור החרדי ומנהיגיו לעודד שינוי בדפוסי הפיריון במגזר, לא מתוך שנאה חלילה, אלא מתוך ראייה מפוכחת וטובת חרדים ולא-חרדים כאחד. חבל שהשיח המכוער של שנאת חרדים מוכללת רק יקשה על דיאלוג כזה, אבל אי אפשר להתחמק מכך.


נכון, ישנו הציווי הדתי של פרו ורבו ומלאו את הארץ, אבל מה קורה כשהארץ כבר מלאה? ישראל היא מהמדינות הצפופות בעולם. היא לפיכך מלאה לפי כל הגדרה מקובלת. כעת המטרה צריכה להיות לשמור עליה מלאה, לא לייצר פיצוץ אוכלוסין. אבל הטיעון התיאולוגי-דמוגרפי כשלעצמו לא ישכנע.
כדי לתת לדיון מסגרת יש לציין כי המטרה של הדיון היא לא דיכוי החרדים אלא שמירה על קהילה חרדית משגשגת בתוך מדינה משגשגת. אין זו נאיביות: מלכתחילה כלל לא ברור שהחרדים שואפים "להשתלט על המדינה", כפי שחוששים רבים מהחילוניים. מדינה שרוב אזרחיה חרדים היא לא שאיפה מעשית הגיונית לרוב החרדים (וגם אם מתקיימת בקרבם הפנטזיה ש"כל עם ישראל יחזור בתשובה", זו בגדר משאלת לב אוטופית). אופייה של החרדיות היא להיות קהילה בתוך מדינה – קהילה השומרת על אורחות חייה ומקיימת מידה משתנה של בדלנות ביחס לחברה החיצונית. גם השאיפה להתמקד בלימוד תורה בעיקר מהווה כמעט סתירה לקונספט של מדינה המורכבת בעיקר מחרדים. אין אפשרות לקיים מדינה סבירה שרוב אזרחיה מתמסרים ללימוד תורה. הרתיעה משינויים רדיקליים מקטינה את הסיכוי שהחרדים ייפתחו פתאום שאיפות שונות. עם זאת, בפועל, דפוסי הפיריון של הקבוצות השונות בישראל מציגים לעת עתה מגמה של גידול הנפח של החרדים באוכלוסייה מעבר לכל קבוצה אחרת כך שמדינה עם רוב חרדי נראית אפשרית בפועל. זהו האבסורד ועימו יש להתמודד.


הטיעון החזק ביותר כדי לשכנע את החרדים בדבר הצורך בשינוי דפוסי הפיריון הוא שאם החרדים יתחילו להתקרב לנפח של כשליש מאוכלוסיית ישראל סביר להניח שהם יהפכו לאיום כה חמור כך שהפוליטיקה כולה תשתנה ותהפוך להיות סובבת סביב יחסי חרדים ולא-חרדים במדינה (סימנים ראשונים לכך מתקיימים כבר כעת). במקרה כזה כל המפלגות היהודיות וחלק מהערביות עשויות לייצר קואליצייה נגד המפלגות החרדיות כשרק חלק מהערבים, חלק מהדתיים הלאומיים וחלק קטנטן מהמסורתיים יכולים להיות בצד החרדי. במקרה כזה החרדים הם עדיין מיעוט והאיום שהם מהווים עלול להוביל לחקיקה אנטי-חרדית רדיקלית ודראקונית, אולי אפילו כזו שמפירה זכויות אדם ועקרונות דמוקרטיים. 


בנוסף, גידול משמעותי של האוכלוסייה החרדית ללא שינוי בדפוסי היציאה לעבודה של גברים חרדיים יכול להנחית מכה קשה על כלכלת ישראל. מכאן ישנן כמה אפשרויות: שינוי משמעותי בדפוסי היציאה לעבודה ולפיכך פיחות בשיעור החרדים שמתמסרים לחיי לימוד תורה; מדיניות צנע כלכלית כך שמדינת הרווחה מצטמקת עוד יותר וזה פוגע בציבור החרדי שגם כך סובל מעוני נרחב וגם תיקצוב הישיבות ייפגע (פגיעה בחיים הרוחניים), בהמשך הגמ"חים יתקשו לעמוד בעומס ועוני קיצוני במיוחד יכה בחלקים נרחבים של האוכלוסייה החרדית עד כדי מרי נגד ההנהגה הרוחנית ו\או נגד המדינה; לבסוף ישנו תסריט של קריסה כלכלית שפוגעת בכל, אך בעיקר בחרדים ובתלות של רבים מהם בתקציבים ממשלתיים.

בנוסף, גידול משמעותי בחלקה של האוכלוסייה החרדית במדינה צפוי להבריח רבים מהחילוניים שגם כך חרדים מהחרדים. האצה כזו של שינוי הפרופורציות בין המגזרים שוב תחייב לבחור בין שינוי אורחות החיים למצוקות חמורות ואתגרים קשים בתחום הכלכלי-חברתי.
מנגד שינוי בדפוסי הפיריון כך שלכל משפחה חרדית יהיו בממוצע פחות ילדים יכול לשפר את יכולות החינוך של הילדים והמבוגרים וכך לחזק את היכולת להתמקד בחיים רוחניים-דתיים. כמו כן בהקשר כזה תתחזק היכולת לשמר לגיטימציה והסכמה ציבורית להקצאת תקציבים ציבוריים למוסדות התורניים.


למרות חשיבות הדבר, אני לא רואה אף פוליטיקאי, מנהיג או ארגון שלוקחים על עצמם את המשא הזה. אני רואה שנאת חרדים מכוערת, התבטלות עיוורת מול הציבור החרדי מנגד או התעלמות מהסוגייה.

איך תודעת ההמונים משתנה מבחינה אידיאולוגית – רמז: לא בקמפייני בחירות


טמטמת הבחירות הנוכחית היא משהו שראוי לתפוס ממנו מרחק בטוח. כן, להצביע, אבל לא לשקוע לסחריריאדה. לאור הדיכאון המובן של המחנה הפלורליסטי מכך ששוב מצבו נעשה רק יותר עגום זה המקום להזכיר שהפתרון הוא לא בציפייה למפלגה המגניבה הבאה אלא בצלילה לפעילות עומק מתחת לראדר, לטווח הרחוק. זה גם המקום להזכיר שקמפיינים של בחירות הם כלי כושל – לא באופן גורף, אבל בהחלט כושל ביכולת להעביר חלקים נרחבים בציבור ממקום אידיאולוגי אחד לשני. הקמפיינים טובים – יחסית – בלחטוף מתלבטים ולהניע פאסיביים. לכן גם בהינתן קמפיין אדיר לגורמים הומניסטיים במערכת הפוליטית וקמפיין כושל לגורמי אנטי-הומניסטיים לא נראה כנסת שונה בתכלית. 


אז מה כן? ייאוש? לא בדיוק. מה שניתן לכנות כ"מדעי השכנוע", כלומר כל אותן תיאוריות ומחקרים העוסקים בעיצוב עמדות, הלכי רוח ותבניות של מיסגור ופרשנות, מדברים על חוויות "מגופנות" (embodied), על חוויות מבוססות פרקטיקות, ועל חוויות של נראטיבים ראשוניים וחזקים. במילים פשוטות, ישנן חוויות מסוג מסויים שבאמת משנות ומעצבות תודעה. כך למשל, נער שגדל במשפחה קצת יותר שיוויונית וקצת פחות פטריארכלית חווה – לפי הבלשן הקוגניטיבי ג'ורג' לייקוף – מודל ראשוני של משילות שהוא קצת יותר שיוויוני ודיאלוגי וקצת פחות סמכותני וכוחני – לכן לפמיניזם, מעבר לחשיבותו הרבה כשלעצמו, יש תפקיד מכריע בשינוי עמדות לכיוון יותר המוניסטי ופלורליסטי. הסוציולוגיה של המפנה הפרקטי יודעת לציין שגם לפרקטיקות יש כוח רב בעיצוב "ארגז הכלים" התרבותי שלנו וסגנונות הפרשנות, המיסגור ולעיתים אף ההתנהגות שלנו – לכן, למשל, השתתפות בוועדי עובדים דמוקרטיים ואינקלוסיביים (רב-תרבותיים, דו\רב-לאומיים) מנחילה בקרב המשתתפים מודל משילות דמוקרטי ושיוויוני המתעדף זכויות חברתיות על פני הבדלים תרבותיים ואתנו-לאומיים. זה כוח פרוגרסיבי אדיר מעבר לחשיבותם של הוועדים כשלעצמם. לבסוף גם לתרבות הפופולרית יש הרבה יותר כוח מלכל קמפיין בחירות או תעמולה אידיאולוגית ישירה – סדרה שבה הפלסטינים הם דמויות מורכבות או ריאליטי עם משתתף פלסטיני אזרח ישראל ייעשו יותר מאשר נאומים של איימן עודה ותמר זנדברג או פעילויות של ארגונים שונים. אפשר לראות את התמורה הגדולה ביחס החברה הישראלית לקהילת הלהט"ב כצמודה לפריצה של דנה אינטרנשיונל למיינסטרים לצד דמות גיי בסדרה פופולרית כמו פלורנטין בערך באותה תקופה.


לאור האמור מעלה ברור כי זירת ההשפעה של הפוליטיקה הפרוגרסיבית היא בכלל במקום אחר: קידום הפמיניזם, ובפרט בקרב קבוצות שמרניות (זה חשוב קודם כל כשלעצמו, מעבר להיות הדבר כלי רב עוצמה), חיזוק ועדי עובדים, דיאלוג עם תעשיית התרבות הפופולרית. אלו הרגליים לתהליך איטי וארוך של השפעה אמיתית, שבאמת מזיזה אנשים מצד אידיאולוגי אחד לשני.

זכויות אדם שלא מתעלמות מאתגרי האנשים בקו האש

החדשות מטמרה כל כך מזעזעות עד שזה גורם לי להרהר בתפקיד האירוני-טראגי של המשטרה, במקרה הזה, כקטליזטור של הרג, ולא כגוף שמונע או מפחית הרג. אבל האם זו ביקורת הוגנת? תקריות שמביאות להרג של בלתי מעורבים מעלות שאלות ביחס לצורת הביקורת שלנו, בקהילת זכויות האדם. סוג אחד של ביקורת על המשטרה הוא של "אצבע קלה על ההדק". למעט מספר יוצאים מן הכלל, זה לרוב, לטעמי, לא הכיוון הנכון. אני ממש לא יודע האם במקרה הספציפי בטמרה נכון לדבר על ירי פזיזי ובלתי סביר, אבל זה מזמין גם דיון עקרוני יותר על עומק הביקורת:

.
כמי שפעיל מעל לעשור בתחום זכויות האדם ניתן לכנות את גישת זכויות האדם שסיגלתי לעצמי כ"לא מתעלמים מהאדם בשוחה" – כלומר, אם אני מבקר חיילים או שוטרים בסיטואציות קשות המובילות להרג בלתי מעורבים, עלי להיות מוכן להיכנס לנעליהם ולנהוג אחרת. האם הייתי רוצה שאני או הקרובים לי ניהיה תחת אש, בסיטואציה דומה, ונפעל בצורה שונה, מרוסנת יותר, לעומת אנשי כוחות הביטחון שאני מבקר על אצבע קלה על ההדק? יש מקרים שבהם התשובה חיובית, אבל ברוב המקרים הספקות עולות. במקרה של ההרג בטמרה, לפחות לפי הדיווחים בתקשורת, המדובר היה באש מאסיבית שנורתה כלפי השוטרים בטרם פתחו הם באש. מנגד ישנה עדותו של ד"ר מוחמד ערמוש שנכח במקום ונפצע ומתאר זאת אחרת. אם אכן התיאור הזה של המשטרה מדוייק, זו תופת שקשה להגיב בה בדייקנות. הלוואי – אם כי אני בספק – שהגרסאות השונות ייחקרו ביסודיות, אבל סביר שניוותר עם ערפל מסויים לגבי השתלשלות העניינים המדוייקת.

.
ומכאן צריך לעבור לסוג השני של הביקורת – ביקורת על תנאי המערכה והמשאבים שמושקעים בה. כך למשל, במקרה הטראגי בטמרה, נכון לשאול: האם בהקשר של מארב מתוכנן לאור מידע מוקדם על צפי לירי לעבר בית מסויים, ההיערכות הנכונה היא של שני שוטרים? האם כוח אדם נרחב יותר, בפרישה נרחבת יותר, עם צלפים ואמצעים שונים, היו אולי מאפשרים ניטרול מהיר יותר של היורים ולפיכך היו אולי נצלים חייו של אחמד חיג'אזי, שנורה למוות לשווא. ייתכן מאוד שאת הטרגדיה הזו ניתן היה למנוע, ואת זה חובה לחקור. השקעה נמוכה באמצעי שיטור היא פוטנציאל לשפיכת דמים מעבר להיותה זלזול ואולי אף תולדה של גזענות.
.

אבל ביקורת לא מכוונת היטב על המשטרה, כזו שממהרת לכוון ביקורת על התנהלות הכוחות בקו האש ברגע נתון גם בסיטואציות בהן די ברור שהמבקרים לא היו מוכנים להכנס לנעליהם של אנשי כוחות הביטחון, צפויה להישמע לא משכנעת, מקוממת, ולהסיט את האש מהביקורת על עיצוב המערכה והשימוש באמצעים. קו זה רק צפוי לשמר את הפרקטיקות של שיטור (ובמקרים אחרים חיילות) שמביאים להרג נרחב של חפים מפשע, ובפרט פלסטינים בישראל, בגדה ובעזה.

איך ויתר השמאל על תותח תעמולתי רב עוצמה – ההישגים מול הקורונה

בעולם הדמוקרטי כמעט כל המדינות הנוטות לשמאל הכלכלי ההומניסטי עברו את הקורונה טוב יחסית עד טוב מאוד*. מנגד המדינות הנוטות לימין הכלכלי במגמה מעורבת, עם הרבה מאוד נפילות בהתמודדות עם הנגיף. אם, כפי שהגיוני לעשות, מורידים מהפרק מדינות לא-דמוקרטיות שיכולות להפעיל כלים אכזריים אז ההישג של מדינות הנוטות לשמאל הכלכלי בולט ומרשים במובהק. זה נתון כל כך חזק וכל כך רלוונטי לתקופה הזו ולחיים של כלל הציבור. למעשה המסר רלוונטי לא רק לקורונה – הוא מראה יכולת של השיטה החברתית-כלכלית הזו לעמוד במשברים וטלטלות. מכאן אפשר היה לחשוב שזה מסר שהשמאל הישראלי יהדהד חזק . אבל, אלא אם כן פספסתי, השמאל הישראלי – על 2.5 מפלגותיו ופעיליו – בקושי מזכיר זאת (ראיתי אזכור אגבי בסרטון – טוב לשם שינוי – של מרצ וזהו). שמאלנים, ניצול הזדמנות פז – תכירו.

—-


—* שוודיה בחרה במודע מסלול מסוכן, היא החריג וזה לא קשור לכלכלה; מדינות קומוניסטיות אינן שמאל כלכלי הומניסטי ובוודאי שאינן דמוקרטיות אז הן לא בקטגוריה. חוץ מזה אם מסתכלים על המדינות הנורדיות, על איסלנד, על ניו זילנד, מאוריצ'יוס וכו' אז מצבן טוב עד טוב מאוד יחסית לעולם הדמוקרטי. אפילו מדינת השמאל הכלכלי הכושלת ביותר במאבק בקורונה – צ'ילה – בכל זאת מדורגת במקום ה-31 במיתות פר-מיליון אזרחים, מקום טוב יותר מבארה"ב ובשוויץ. קוסטה ריקה, עוד מדינה סוציאל-דמוקרטית שלא הראתה ביצועים מרשימים במיוחד בכל זאת מדורגת במקום ה-55 במיתות למיליון אזרחים (מקום אחד טוב יותר מבישראל שהיא מדינת אי דה-פאקטו). זה סיפור הצלחה

נתניהו יוצר הזדמנויות לשמאל אך השמאל לא רואה זאת

ייתכן ונתניהו יוצר כעת כמה וכמה אפשרויות לטובת השמאל וזה חומק לנו מהראדר כי אנחנו רגילים כל כך לראות בו רק איום ומכשלה. אבל שלטון נתניהו העכשווי הוא גם הזדמנות לשמאל, אפילו לשמאל הרדיקלי, כן כן. ראשית אומר שאין ויכוח כי נתניהו הוא מנהיג מושחת, משחית ומעורר שיח שנאה, הסתה ופירוד, ושנזקו רב לחברה הישראלית. ובכל זאת, בפרט לאור החלופה הריאלית שניצבת מולו (בנט, במידה פחותה יעלון) כדי לעמוד על יתרונותיו מנקודת מבט שמאלית. אז בעבר אפשר היה למנות את היותו, יחסית, פחות הרפתקן צבאית, אבל יש לו כעת עוד כמה יתרונות חדשים: בתקופה האחרונה הוא מזעזע את הלוחות הטאקטוניים הבסיסיים ביותר של המיסגור הימני ותפיסת העולם הימנית ומאפשר פתח לתנופה של תפיסת העולם של השמאל. הנה כמה דוגמאות:-1. ההסכמים המדיניים שמוביל נתניהו משווקים על ידי הימין כ"שלום תמורת שלום" מעל לראש של הפלסטינים וכהוכחה שאין כל צורך לוותר על משטר הדיכוי בשטחים, אבל כשיישקע האבק נבין שלראשונה מאז קמה הציונות ההתיישבותית מתערערת התפישה של ישראל כגורם נרדף בלב מזרח תיכון עויין; מתערערת התפיסה של הסכסוך כסכסוך קמאי עם העולם הערבי הנובע, כיביכול, מטבעם של הערבים, ונוצר פתח לרעיון שהיחס שלנו לעמים ערבים עשוי להשפיע על מידת התוקפנות שלהם נגדנו.-2. הברית של נתניהו עם רע"מ, ככל שתהדק ותצא מהארון, תערער לראשונה את הטאבו על שת"פ של מפלגת שלטון עם מפלגה ערבית – לא כל שכן כשמדובר במפלגת שלטון ימנית שסנטה באופוזיציה על עצם העלאת האפשרות לשותפות טאקטית עם מפלגות ערביות. נכון, נתניהו ינסה לעשות אבחנה בין ערבים "טובים" ו"רעים", אבל זה יהיה חלש יותר מהסכר התודעתי שנפרץ: והרי למול הטיעון שרע"מ, בניגוד ל"רעים", מתמקדים בדאגה לפלסטינים (סליחה: ערבים) אזרחי ישראל אפשר יהיה להציב חזון מפורט מהאופוזיציה לשיפור שלל תחומי חיים מוזנחים בקרב החברה הערבית ונראה מה יש לו כעת לומר; ולמול הטענה בדבר הקיצוניות של מפלגות ערביות אחרות אפשר יהיה להציב את החזון האזרחי של חד"ש ולציין כי גם רע"מ תומכת בסך הכל בפתרון שתי המדינות ממש כמו חד"ש. לבסוף אפשר יהיה אולי לשכנע את רע"מ לתמוך באופוזיציה אם זה יהיה הפתח שלה להפוך לקואליציה. הסכר נפרץ ומכאן אפשרויות רבות נפתחו.-3. בתחום החברתי כלכלי היה נתניהו לחיץ ביותר ובפרט בעת הקורונה; הוא שדרג שוב ושוב את תוכניות הסיוע השונות (הגם שהן עדיין רחוקות מלהיות מיטביות), והראה מספר חולשות חשובות: א. אפשר ללחוץ עליו בצורה אפקטיבית על מנת להוביל למדיניות חברתית יותר, ב. החזון הימני של "אחריות תקציבית" כדוגמה מקובעת של קיצוצים והימנעות מהרחבה תקציבית בכל מחיר (כי אחרת תבוא שואה כלכלית) התערערה. נכון שזה קרה בהקשר גלובאלי של משבר קשה, אבל בכל זאת אנו מדברים פה על קפיצה חזקה במיוחד בהרחבה התקציבית בישראל, הבולטת גם ביחס למקום ממנו התחלנו. זה לא שחלילה ראוי כי השמאל יאמץ אידיאל של קלות דעת ביחס להגדלת יחס החוב-תוצר, אבל כן חשוב שהשמאל ידחוף לגישה קצת פחות מקובעת ביחס לענייני התקציב כך שגירעון קל לשם השקעה חברתית ראויה יתפס כדבר לגיטימי ואף ראוי ולא כ"חוסר אחריות" וקו אדום. נתניהו מסייע כעת להכשיר את העמדה הזו.-4. נתניהו חלש בהרבה לעומת בנט ככל שזה נוגע למאמץ המסוכן ביותר של הימין: החלשת שומרי הסף וערעור עצמאות מערכת המשפט ונפרדותה מהממשלה. בעוד שנתניהו שואף בהחלט לערער את המערכות החשובות הללו, הוא נתפס כבעל אינטרס אישי וכמי שמערב שיקולים לא עניינים במהלכים כאלו. למעשה אפילו בקרב הימין הבעייתי של ימינו יהיו מי שיסתייגו ממהלכים מרחיקי לכת מצדו בכיוונים הללו. גם לבג"צ תיהיה גושפנקה הרבה יותר חזקה לחסום מהלכים כאלו במקרה של נתניהו. בנט, לעומת זאת, יתפס כשחקן שבא למהלכים הללו ממקום "נקי", מתוך תפיסת עולם עקרונית ולא פרסונלית (כשגם מתנגדי התפיסה הזו – כמוני – ייאלצו להודות בכך שהיא לא מבוצעת לשם האינטרס האישי שלו). למעשה, אם נסקור את העבר הקרוב של שלטון נתניהו, מי שעשתה הכי הרבה נזקים בתחום של ערעור מערכת המשפט לא באה מהליכוד, הייתה זו יד ימינו של בנט, שקד, שהפכה את הוועדה לבחירת שופטים לצעצוע של הקואליציה, תוך דחיקת האופוזיציה משם. המשמעות הרת הגורל היא שהמערכת האמורה להיות איזון ובלם לשלטון ממונת על ידי השלטון. החתול שומר על השמנת. כשנתניהו החשוד והנאשם בפלילים נמצא בשלטון הלגיטימציה לשחיקת מערכת המשפט ושאר שומרי הסף קטנה בהרבה.-נתניהו הוא אסטרטג ברמה עולמית (הגם שהוא לא חף מטעויות קשות) ואיש חכם מאוד, ולאור תפיסת עולמו זה במובן מסויים החיסרון שלו לעומת בנט השטחי ובעל מסגרת ההסתכלות הצרה. עם זאת נתניהו מקוצץ כנפיים ולאור ההליך הפלילי נגדו הוא מפעיל את יכולותיו האסטרטגיות לטובת עצמו ולא לטובת הימין, ופה יש פתח להזדמנויות. אז כן, על כל בעיותיו של ביבי, הפאזה האחרונה של שלטונו מזמנת כמה וכמה הזדמנויות לשמאל לבלימת מהלכים רעים ולקידום מהלכים חיוביים מנקודת מבט שמאלני. היידה שרה.