המבצע הצבאי המוצלח ביותר מול עזה – נובמבר 2018

מול המתלהמים מימין ומשמאל צריך לומר שהפעם המערכה מול עזה נוהלה באופן טוב מאוד, הן מזווית של הרתעה מהירה והשבת השקט לדרום והן מזווית של הימנעות מפגיעה בתושבים עזתים שאינם מעורבים בלחימה. כמובן, מה שקדם למערכה היה ביזיוני בעיניי ועל זה ראויה הממשלה לכל ביקורת, אבל המערכה עצמה נוהלה היטב (כמובן, לא כולל חשיפת אוטובוס חיילים לטווח טילי הנ"ט של חמאס).
.
אחד הדברים המעולים בהתנהלות האסטרטגית במערכה הזו הייתה הגישה של פגיעה ממוקדת בנכסים יקרים מאוד לחמאס (אולפן טלוויזיה, מבני מנהלה) שלוותה באפס הרוגים במסגרת תקיפות אלו (בזכות התראות מראש של צה"ל). משוואה כזו שבה יוצרים נזק כלכלי רב, הממוקד בשלטון ולא בדלת העם, לצד אפס הרוגים לצד השני מורידה את מפלס הזעם וממסגרת את המערכה במונחים כלכליים. מסגרת כזו לא מעודדת חשיבה יצרית ולעומתית – שהיא המתכון למתיחת זמן העימות והגברת הסבל בטרם נגיע להפסקת אש – אלא היא מעודדת חשיבה של רווח והפסד. כשזו מסגרת החשיבה, קל יותר להביא את האויב להבנה מהירה יותר שלא כדאי להמשיך. הפנטזיות על ריסוק והכנעת החמאס ימשיכו להיות שליפות ילדותיות חסרות בסיס, בסוף יש פה תושבים מותשים בשני הצדדים, ואם רוצים לתת שקט לתושבי עוטף עזה (ומבחינתי מחשבותיי גם עם תושבי עזה) אז ליצור את מסגרת החשיבה הכלכלית הקרה של רווח מול הפסד זו הדרך הכי מהירה להפסקת האש והדרך הכרוכה בהכי פחות דם וסבל.
.
עוד לפני המערכה הזו ניתחתי לעומק אפשרות מסוג זה ולמה היא צפויה להיות כלי הרתעה יעיל שגם מהווה את ההקפדה הגדולה ביותר שאפשר על זכויות האדם של העזתים הלא-מעורבי בלחימה – כאן

מדוע אנו מגדירים "מתינות" ו"רדיקליות" בשדה הפוליטי באופן כושל שמנותק ממבחן התוצאה

תשכחו רגע מכל מה שחשבתם על "מתינות" ו"רדיקליות" בשדה הפוליטי ותקראו את זה.

.

אחת הבעיות הקשות בפוליטיקה היא שאיבדנו את היכולת להבחין בין מתינות לרדיקליות במישור המעשי. אנו גם לא מבחינים בין שני המושגים הללו ובין ציר המושגים אטימות-פתיחות. בשיח הפוליטי הרווח כיום בשמאל מהלכים שהוכח, לאור מודלים שונים בעולם, כי הם מובילים לתוצאות רדיקליות – ועושים זאת שוב ושוב ולאורך זמן – נחשבים לא פעם למתונים או פשרניים, רק כי הם חורגים מעולם הדימויים של מהו אקט רדיקלי; ואילו אקטים המסמלים רדיקליות הוכחו לא פעם כמובילים – שוב ושוב – למשבר ומשם לפשרות בלית ברירה. אבל הסמלי, משום מה, מנצח את המעשי.

.

ניקח לדוגמא את הסוגייה של תמיכה במיסיי חברות נמוכים יחסית למתחרי הסחר של מדינה. אם פוליטיקאי שמאלני יתמוך במדיניות זו הוא יחשב מיד למתון, פשרן כזה שהלך ל"דרך השלישית", שהציעו הסוציולוג אנתוני גידנס ומנהיגים פוליטיים כמו טוני בלייר (גישה שאכן הובילה רק לניצחון הניאו-ליברליזם על מדינת הרווחה והעמקת האי-שיוויון). למעשה תמיכה בצעד כזה לא נשקלת לרוב ביחס לתוצאות הצפויות, לאור ניסיון מהעולם, אלא ברמה רגשית של קוגניציה חמה: זה מעורר זעם כי זה נתפש כמתן הטבה לחזקים ולעשירים ביותר, לבעלי השליטה בחברות הגדולות. אבל אם אנחנו לא עוסקים בפוליטיקה המבוססות על אינסטינקטים של משיכה ודחייה אלא בפוליטיקה מבוססת תוצאות בעולם הממשי, הרי שאנו צריכים להסתכל על מודלים של כלכלה שמאלנית משגשגת מהמציאות. מתוך תפישה כזו ראוי לבחון את המודל של המדינות הנורדיות. זהו מודל שככל הנראה הניב את אי-השיוויון הנמוך ביותר שידעה האנושות מאז חברת הלקטים-ציידים (אי שיוויון נמוך בהרבה מבמדינות קומוניסטיות שם לאליטה הפוליטית המקורבת לבכירי המפלגה היו חיי פאר ביחס להמונים העניים). כלומר במבחן התוצאה לא מדובר פה במודל פשרני או מתון, אלא בפוליטיקה המעשית הרדיקלית ביותר של חלוקה מחדש ממשית של ההון, ושל שיוויון כלכלי-חברתי בפועל, וכל זאת מבלי לרמוס ערכים הומניים חשובים אחרים כמו חופש.

.

אז מה קורה במודל של המדינות הנורדיות? מיסי החברות שם אכן נמוכים יחסית למתחרי הסחר הרלוונטיים (רוב מדינות המערב) כדי לתת יתרון תחרותי ולשם הגדלת הצמיחה; זאת לצד קווי מדיניות הנחשבים ל"שמאלניים" כלכלית: מס הכנסה אישי גבוה מאוד, איגודי עובדים חזקים ונרחבים מאוד (בעידוד של מדינות ממשלתית – למשל הגאנט מודל המאפשר להם לנהל את הפנסיות של האזרחים), דיור ציבורי נרחב, מגזר ציבורי רחב מאוד, ולא פעם גם מודל של חלוקת רווחי חברות לכלל העובדים. התמהיל המדוייק הזה מניב שוב ושוב תוצאה לא מתונה אלא סופר-רדיקלית: את האי-שיוויון הממשי הנמוך ביותר שידעה האנושות.

.

אבל כמה אנשים יחשבו שפוליטיקאי שמאלני שמציע את המודל הזה הוא רדיקלי ולא מתון?

.

כעת נחשוב על מקרה הופכי: פוליטיקאי שמאלני שעולה לכוח, ומיישם מדיניות של העלאת מס החברות בניגוד לעצות של כלכלנים. פוליטיקאי כזה ייתפש כלא מתפשר ורדיקלי ויזכה לכבוד ממחנה השמאל. אבל לא מוכר לי שום מודל מעשי מוצלח של כלכלה שיישמה מדיניות כזו וגם סיפקה תנאים ראויים למירב חבריה, ומוכר גם מוכר המקרה בו מדיניות שמאל-כלכלי שהתעלמה ממבחן התוצאה הובילה למשבר כלכלי. לכן הפוליטיקאי הזה מסתכן במשבר כלכלי שעלול להוביל – כשהמדינה נדחקת לפינה – לצעדי בלימה פוגעניים מבחינה חברתית (קרי: ויתורים): צנע, קיצוצים בתקציבי רווחה, בריאות ובמגזר הציבורי ועוד כהנה וכהנה ניסיונות נואשים ולחוצים לאזן את יחס החוב-תוצר. ראינו כבר כמה פוליטיקאים עם רטוריקת שמאל-כלכלי רדיקלית נכנסים לפינה הזו, כמו ביוון לאחרונה, ונאלצים להתכופף. אם כן, מדיניות כלכלית שהיא לכאורה רדיקלית מזווית שמאלית מובילה ברמה המעשית לוויתורים בעייתיים כשהיא מובילה למשבר. בהסתכלות מהפריזמה של הפוליטיקה מכוונת-התוצאות זו מדיניות פשרנית ולא רדיקלית.

.

כמובן, פוליטיקאי שמאלני שמוכן לקדם הורדת מיסיי חברות ולא מתלה זאת בחבילת קווי-מדיניות חברתית רחבה השואפת לכיוון המודל הנורדי בהחלט אפשר לטעון כנגדו שהוא פשרן ומזיק, אבל לא משום שתמך בהפחתת מיסי חברות כמו משום שלא עיגן את התמיכה הזו בעסקה כוללת של שינוי מדיניות חברתית (והרי תמורת התמיכה בצעד כזה הוא יכול לסגור דיל עם ליברלים שיחייב אותם לתמיכה במדינות חברתית רצויה בתחומים אחרים). אבל גם לו היה הפוליטיקאי השמאלני סוגר דיל מקיף, סביר שהיה מוקע כפשרן רק על ההיבט של תמיכה בהורדת מיסי חברות, וזו הבעייה בעולם הדימויים של רדיקליות ומתינות כיום.

.

מדוע למרות נתונים אלו מנהיגי ופעילי שמאל רבים נוהים אחרי הדפוס הדוגמטי ולא אחרי המודל המעשי הרדיקלי של המדינות הנורדיות? הרי במבחן התוצאה זו לא רדיקליות; זו אטימות. וניסיון ליישום המודל הרדיקלי-מעשי של סקנדינוויה זו לא פשרנות או מתינות אלא רדיקליות המלווה בפתיחות מחשבית וגישה מכוונת-תוצאות.

.

כעת השאלה היא האם מבחן התוצאה או מבחן הרטוריקה והסמלים הוא החשוב לנו כשאנו באים לבחון מהו מעשה רדיקלי פוליטית; ומהי מתינות ופשרנות.

.

במובן הזה ההומניזם המעשי הוא לא תפישה מתונה אלא רדיקלית לעילא.

הומניזם מעשי​

מתינות היא לא התשובה לפנאטיות

הדוגמטיות והפנאטיות בפוליטיקה מדאיגות, והופכות גם חלקים בשמאל למגוחך ואף מזיק, אבל מתינות היא לא התשובה.
פוליטיקה מחנאית, פנאטית, מטופשת, עדרית מתלהמת ודוגמטית היא איום אמיתי כיום: היא נוראית מימין אבל היא בהחלט פגע רע גם בשמאל, שהופך אותו למגוחך: כשהוויכוח הוא בין גראב דאם ביי דה פוסי לעיסוק של לבנים ביוגה זו גזענות אירופו-צנטרית השכל הישר ברוח מהדיון וזה מפחיד. אבל למי שמזדעזעים מפוליטיקה מחנאית כזו מתינות היא לא החלופה הנכונה. זה נכון גם מבחינה מוסרית, שלא אכנס אליה כאן, אבל גם בהיבטים של יכולת הנעה לפעולה של ציבורים רחבים.
הנה חדשות רעות: ל"מתינות" אין לרוב קליינטים בפוליטיקה, בפרט בישראל, בפרט בימינו הרשתיים. טבעה של הפוליטיקה – במיוחד בישראל ובעידן הויראלי – דוחק את החיה הזו לשוליים. גם אם ניקח פוליטיקאי פופולרי יחסית בארצנו כמו יאיר לפיד שנחשב למעין אמצע לא מזיק כזה, נראה בניתוח מעמיק יותר שהוא לא מתון אלא מתלהם: המוטו שלו זה "ישראליות רדיקלית" וביחס למוטו הזה הוא הולך לקצה. בעצם מטרתו לחזור לאיזה טייפ קאסט של כור היתוך כל-ישראלי מדומיין נטול זהויות מגזריות; כור היתוך של הייתי בקרבי (או שירתתי בתאטרון צה"ל אבל מעריץ את גולני), לא משנה אם אשכנזי או מזרחי כי מה זה חשוב כיום, קצת חילוני וקצת מסורתי; ולא חשוב כמה כסף אני עושה כי אני אחד משלנו. ביחס לטיפוס האידיאלי הזה לפיד הוא פנאט. ולכן הוא לא משחק במגרש הפרווה של אני קצת שמאל וקצת ימין אלא אני הכי פאקינג מיינסטרים ישראלי שיש שחושב שהערבים רק רוצים להרוג אותנו למרות שידנו תמיד מושטת לשלום אבל אסור לנו לחיות איתם במדינה אחת כי איום דמוגרפי וזה. יש מיינסטרים אחר בישראל, זה של ביבי, שחושש יותר מנסיגה מאשר מדו-לאומיות, אבל ללפיד יש נתח גדול כי הוא צועק באקסטרים את מסריי הטייפ קאסט המסויים שסימן, ולא כי הוא מציע מתינות או נוסחת ביניים מתפשרת בין אידיאל שמאלי לימני. אני לא תופס מלפיד כמעט בכל תחום שהו, אבל הוא פוליטיקאי טוב שהצליח בלי הישגים של ממש לשמור על פופולריות מרשימה לאורך זמן – הרבה מעל אנשים כמו גבאי או הרצוג שמשחקים באמת מתון ללא קול ברור וצועק.
אז מה עושים מי שנגעלים מפוליטיקה עדרית, מחנאית, קיצונית ומתלהמת? ראשית מה לא רצוי שייעשו: אם הם רוצים רלוונטיות הם לא הולכים למיצוב של אנחנו מחוץ לעדר; בוא נבחן כל מקרה לגופו באופן ענייני ומתון כדי להיטיב עם החברה שלנו בלי כל התבניות הדוגמטיות והאוטומטיות של שמאל-ימין. זה אידיאל טוב וזה נחמד לכמה גיקים בפיד, זה לא יוצר זרם פוליטי ולא מאסות. כלומר אפשר ורצוי להתנהל לפי גישה כזו בפועל, אבל לא לשים את זה בתור החזית הסמלית, בתור הזהות הפוליטית – כי זה מתון ומתינות איננה חיה פוליטית ברת קיימא פה.
אז מה כן? יש לזקק פרספקטיבה מוכרת על העולם שמגלמת את הרעיון הזה של בחינה עניינית ומעשית למען הטוב המשותף מתוך חוויות היומיום – תפישה של שכל ולב ישר – אבל להבין שזו גישה שחורגת מהמתינות ברמה המעשית ורצוי שתחרוג מהמתינות ברמה השיווקית. ראשית פרספקטיבה כזו לא מובילה תמיד לפתרונות מתונים ברמה המעשית של הצעת קווי מדיניות (לא פעם מסקנותיה יהיו רדיקליים מאוד), אבל מפתה וקל לשווק אותה כמתונה וזו תיהיה טעות קריטית. במקום זאת ברמת השיווק צריך להיות רדיקלים ביחס לפרספקטיבה הזאת ולזעוק אותה בשטחיות ובעוצמה. לשם כך צריך מושג קצר ושטחי שמבטא את הרעיון המורכב של בחינה הגונה הומנית ומכוונת-תוצאות מעשיות של סוגיות חברתיות.
אני מציע את ההומניזם המעשי אבל פתוח להצעות

 

פופוליזם הוגן ומאוזן – במקום אליטה צרה: ההמונים יאזנו את ההמונים

הפופוליזם בתנופה בעולם. זה בא מתוך התחושה המובנת שאליטות צרות שהסתאבו ושתפסו בעלות על האמת זו כבר לא תופעה מקובלת בעידן זרימת המידע. מאז שהמידע הפך להיות יותר דו-כיווני יחד עם הווב 2.0, כך גם הציפיות של האנשים להיות שחקנים משפיעים ומעורבים יותר התחזקו. ממשל המומחים שמבינים הפך לדבר מאוס ואליטיסטי במובן הרע. יש בכך הרבה מן החיובי, אך גם סכנות שהמרכזית בהן היא רודנות הרוב – הרוב עלול להחליט על רמיסת זכויות המיעוט ולאליטות שפעם בלמו מגמות כאלו כבר לא יהיה כוח לעשות כן. איך מוצאים את שביל הזה בין הנמכת כוחן של אליטות צרות – ולא פעם מסואבות – ובין מניעת מצב של רודנות הרוב? ניתן לחשוב על הקונספט של פופוליזם הוגן ומאוזן. זהו קונספט פשוט:

הרעיון הוא היפוך יחסי הכוחות הפרלמנטריים בגופים שאמורים להיות ביקורתיים מול הממשלה והפרלמנט (הכנסת במקרה הישראלי); כך שלא יווצר מצב שהקואליציה שקובעת את הממשלה גם ממנה את מי שאמור לפקח על הממשלה ועל הכנסת שבה היא שולטת. ומצד שני שלא יישמר מצב של אליטה צרה, המייצגת אינטרס צר למרות שהיא מתיימרת לייצג את הציבור, הממנה את חבריה והנוטה לא פעם לסיאוב.

איך זה ייראה?

בכל מקום שבה יש גוף שאמור לאזן, לבלום או לבקר את הרשות המבצעת או המחוקקת (בית משפט עליון, כלי תקשורת ממשלתי, מוסד ביקורת המדינה וכו'), תיהיה ועדת מינויים שיחסי הכוחות בקרבה יהיה תמונת ראי של המצב בפרלמנט – היפוך יחסי הכוחות. למשל, אם בשנה מסויימת הכנסת מורכבת מ-60% קואליציה ו-40% אופוזיציה, הרי שבוועדת מינויי השופטים לבית המשפט העליון אומנם יהיה משקל רב יותר לנבחרי ציבור מהכנסת על חשבון השופטים עצמם או מי מטעמם, אבל לאופוזיציה יינתנו 60% מהנציגים בוועדת המינויי ולקואליציה 40% מהנציגים. בצורה הזו יווצר איזון. עדיין יהיה צורך להסדיר את גבולות הגזרה במסגרתם מותר לבית המשפט לפסול חוקים או החלטות ממשלה כך שרק במקרים של הפרת זכויות יסודיות יותר לבית המשפט לפסול חוק או החלטת ממשלה – כלומר עדיין יש צורך לאפשר לרוב משילות מבלי שהמיעוט יוכל לשתק אותו אלא במקרי קצה. אבל למרות המורכבות הזו המסגרת כבר לא נוטה לאליטיזם צר, אלא למתן קול למיעוט גדול המהווה כ-40% מהאוכלוסייה. באותו אופן ניתן לייצר מבנה של ועדות מינויים לגופים אחרים שמאזנים או מבקרים את הרשות המחוקקת והמבצעת.

אי-אפשר וטיפשי לחשוב שניתן לעצור את הגל הפופוליסטי שיש גם הרבה מהחיובי, יש להופכו למאוזן והוגן, לכזה המכיל איזונים ובלמים המבוססים במידה רבה יותר על ציבורים רחבים ובמידה פחותה על קהילות מומחים צרות. המחשבה שביחס לכיווני מדיניות כלליים וגסים – להבדיל מפריטת הכיוונים הללו לפרטים – המומחים מבינים יותר מההמונים קצת מתערערת כשמבינים שהמומחים עצמם חלוקים בצורה תהומית. לפיכך לפחות ככל שזה נוגע לכיווני מדיניות גסים רצוי שההמונים יכריעו – הרוב ייקבע את הכיוון והמיעוט (שהוא לרוב רחב הרבה יותר מאליטה צרה) יהיה גורם חשוב בקביעת הקווים האדומים או הביקורת כך שרודנות הרוב לא תחרוג לפגיעה בזכויות בסיסיות של המיעוט.

המהפכה המתלהמית בפוליטיקה העולמית – או למה פוליטיקאים מתלהמים זוכים לעדנה

נדמה שאנשים רבים כיום נוהים אחרי פוליטיקאים מתלהמים וכוחניים ברטוריקה שלהם אפילו כשדברי הרהב שלהם מתגלים בעיקר כמילים ריקות מתוכן. אביגדור ליברמן, כדוגמת קצה, הבטיח לחסל את ראש החמאס, איסמאיל הנייה, תוך יממה מהרגע שייכנס לתפקיד שר הביטחון. ההבטחה הזו נדמית כעת כבדיחה. ליברמן אכן נפגע אלקטורלית אך רחוק מאפס אחוזי תמיכה (אם כי עשוי לא לעבור את אחוז החסימה). איך זה שאפילו בדוגמא כה קיצונית של "פאקה פאקה" נטול כיסוי יש מי שעדיין תומכים בנמרים מנייר עם פה גדול? נדמה שיש לא מעט אנשים שלא מטריד אותם הקשר הרופף שבין רטוריקה כוחנית ומאצ'ואיסטית לבין המדיניות בפועל; כלומר יותר משהם רוצים פוליטיקאי כוחני הם רוצים פוליטיקאי שמדבר כוחנית.
.
סביר שתופעה כזו התקיימה תמיד, ואם זאת נדמה שהיא בפריחה: מטראמפ, דרך אורבן ועד ביבי יש לנו פוליטיקאים שעל כל קו מדיניות שלהם שנחשב ל"קשוח" הפריחו מלא התלהמויות ודברי רהב נטולי כיסוי. בעבר היו מנהיגים שדיברו מעט וכיסחו הרבה, כיום הטרנד הפוך. אפילו נשיא הפיליפינים, שכוחניותו רחוקה מלהישאר בגדר מילים, נדמה כמי שמקלל שתי קללות על כל סוחר סמים שהרג.
.
להבדיל פוליטיקאים עם שיח מאופק, מהוקצע ורהוט מאבדים פופולריות גם אם בפועל קווי המדיניות שלהם די כוחניים – אובמה, שלמרות הדימוי הפלאפי שלו הרבה להפעיל את צבא ארה"ב בניכר, הוא דוגמא אחת; טוני בלייר הוא דוגמא קיצונית אף יותר כי הצטרף לפלישה לעיראק יחד עם ג'ורג' בוש בליווי דיבור רהוט ומתון. אבל כוחניות ללא התלהמות הרבה פחות מושכת כיום. אז מה מהביא לעדנה הזו של הפוליטיקה של הרטוריקה המתלהמת? האם זה יכול להסביר הרבה מהטרנד הניאו-פופוליסטי ששוטף את העולם?
.
אני משער כמה וכמה סיבות למגמה, והולך מהבנאלי למה שפחות מובן מאליו:
תגובת נגד של הגבריות המעורערת לגל השלישי של הפמיניזם – דהיינו תגובה לערעור של זהויות מגדריות ובפרט הגבריות החדשה (נכון בעיקר למערב).
.
תגובת נגד למישטור השיח. מישטור השיח מזוהה לרוב כתגובה נגד תרבות הפוליטיקלי קורקט, אך הנישה הזו מזוהה לרוב עם סטודנטים מדעי הרוח והחברה ולא נראה לי שהיא מספיק מרכזית כדי להוליד כזו ריאקציה. שדה הרבה יותר דומיננטי ורחב במישטור השיח הוא הכלכלה הפוסט-תעשייתית או הקפיטליזם המאוחר. כמי שעבד בתעשייה ואצל בעלי מלאכה בעבר, אני יכול להעיד מיד ראשונה את מה שממצאים סוציולוגיים מאששים ברמה יותר מחקרית – השפה בשדה זה היא לרוב מתלהמת, לא פעם כוחנית, וקללות והתפרצויות זעם שגורות בה ולא עושים מזה עניין גדול. קצת צעקות בין מי שפורקים חומרי גלם במפעל לבין מי שקולטים אותם זה כמעט אקט חברי; בקטנה. בעבודה במשרדים בחברות ענק ממוזגות מתפתחת תרבות שיח הרבה יותר ממושטרת המחייבת קוד נימוס נוקשה יחסית והרבה יותר שליטה עצמית ואיפוק. השדה הזה של הכלכלה מתרחב בעוד שהשדה של התעשייה ובעלי המלאכה מצטמצם. מתייחסים אליהם כאל דינוזאורים הנטולים את כישורי השיח של הכלכלה החדשה. זה קרקע פורה לריאקציה נגד שיח מאופק, מהוקצע ורהוט.
.
כשמדברים על מישטור השיח צריך לציין גם את תרבות הרשתות החברתיות, שבה הרבה מעבר לשיימינג מובהק כל התבטאות שלך חשופה להרבה יותר אנשים עם הרבה יותר יכולת ולגיטימציה לתגובה ביקורתית ובעצם לפיקוח חברתי שוטף, אדוק ומעיק על דבריך. כשקל להוציא מההקשר צריך יותר להקפיד על שיח שקשה להוציא מההקשר. החובה להיות תמיד מדוייק, רגיש, רהוט ומנוסח בקפידה עולה בהתמדה. גם זו קרקע פורה לראקציה נגד שיח מאופק, רגיש, מתון ורהוט.
.
באירופה ובארה"ב – בניגוד לישראל – ישנו גם מצב שמבחינה פוליטית העולם שייך למבוגרים. בגלל הילודה הנמוכה אחוז האנשים המבוגרים באוכלוסייה עולה, ולהם הכוח האלקטוראלי. אלו אנשים שגדלו בדור אחר בו הפיקוח החברתי על השיח והנורמות של הרגישות והתקינות הפוליטית היו רופפות הרבה יותר, ולפיכך הם הרבה יותר מאויימים ממהפיכת השיח התקין והרבה יותר נוטים להגיב נגדה בתגובת נגד.
.
התוצאה היא שהפוליטיקאים הפופוליסטים החדשים הרבה יותר נוראיים ברטוריקה שלהם מאשר במדיניות שלהם בפועל (הגם שהיא לא להיט כשלעצמה בסטנדרטים של דמוקרטיה ליברלית). זו תופעה רטורית בעיקרה, לא תחילתו של גל פאשיסטי חדש.
.
מאידך נותרת שאלה פתוחה: מה קורה לחברה אחרי שבמשך שנים רבות השיח הציבורי בה הורגל לביזוי ערכים ליברליים או אפילו פלורליסטים ולקידוש העם כיישות אחדותית עם רצון משלה שגובר על כל איזון ובלם? האם לאורך זמן זו תישאר רק רטוריקה מתלהמת או שמא לאט לאט יבשילו מי שיירצו להפוך את המילים למעשים, וייתרחבו לכדי מאסה קריטית? זו כבר סכנה שאין לזלזל בה, הגם שהיא לא צפוייה בטווח הקצר.

מעורבות הממשלה ביצירת המודל הנורדי – או שיט שלברטריאנטים אומרים על המודל הנורדי

בימין הכלכלי רבים טוענים כעת כי התוצאות החברתיות מעולות של המודל של המדינות הנורדיות – אי-שיוויון ושיעור עוני נמוכים; שיעור התאגדות עובדים גבוה וכו – הן לא תוצאה של מדיניות חברתית שנובעת ממשלות. הם טוענים כי התוצאות החברתיות החיוביות הללו מתהוות ספונטנית כתוצאה של שוק חופשי והתאגדויות וולנטריות. כלומר לו רק ניתן לשוק לנהל הכל נקבל פה משהו כמו סקנדינוויה ולא כמו ארה"ב.

 

אני ממש לא טוען שאין בסקנדינוויות היבטים מסויימים שהם יותר "שוק-חופשיסטיים" מבישראל, והיבטים אלו ראויים גם כן לתשומת לב כחלק מהמכלול המוצלח, אלא שיש במדינות הללו גם היבטים של מדיניות ממשלתית שהם ממש לא שוק חופשי. במישורים מסויימים מדובר שם על הרבה יותר התערבות או מעורבות ממשלתית מאשר בישראל ובטח שלעומת ארה"ב. כנ"ל לגבי השקעות של כסף ציבורי במטרות חברתיות. כנגד התמונה הפשטנית שאותם כוכבי התנועה הליברטריאנית מנסים לצייר – של הסקנדינוויות כשוק חופשי שבמקרה יצא דווקא שם שיוויון ושיעורי התאגדות גבוהים, בלי שום מדיניות ממשלתית התערבותית – אני יוצא בטקסט זה. זו טענה מופרכת, ואפרט כעת עד כמה היא לא מדוייקת.

 

גודל המגזר הציבורי ביחס לגודל המשק:

הנתון שהכי מבהיר את המעורבות הממשלתית בכלכלה במדינות הנורדיות, הוא שהמגזר הציבורי בסקנדינוויות הוא הגדול בעולם החופשי, כשליש מהמשק הוא מגזר ציבורי – ממש כלכלה מקבילה המתחרה בשוק החופשי ובהגיון שלו. בארה"ב המגזר הציבורי עומד על כמחצית מכך – 15.3% מהמשק. בישראל המגזר הציבורי (בחישוב שמנפה ספקים פרטיים למדינה, כלומר לא לפי הנתונים המטעים של בנק ישראל) הוא סביב ה-20% שזה גם ממוצע ה-OECD. גם זה בגלל צבא שהוא אחד הגדולים בעולם ביחס לגודל המדינה. בנוסף יש לזכור שעובדי מדינה מסויימים, כמורים ועובדים סוציאליים, מקבלים בישראל שכר שהוא לרוב מביש, ולא את התנאים הטובים המקובלים במגזר הציבורי במדינות הנורדיות – מה שהופך את המגזר הציבורי לישראל לפחות מנוע של שיפור מצב השכירים. בנורדיסטאן זהו דווקא מנוע חזק להתאגדות, שכר טוב ותנאים טובים. אז מעניין אותי אם הליברטריאנים המבטאים תמיכה במודל הנורדי יתמכו ביישום של היבט זה בישראל?

 

הדיור כזכות בשל מדיניות ממשלתית:

דוח זה של ה-OECD סוקר את אחוז הדיור המסובסד ציבורית לשכירות מכלל הדירות במדינה:

הולנד היא מובילת הדיור הציבורי\מסובסד, עם כמעט 35% מהדירות, דנמרק במקום ה-3 עם כ-22% דיור ציבורי, בריטניה במקום ה-5 עם כ-19% דיור ציבורי, פינלנד במקום ה-6 כ-14% דיור ציבורי, נורווגיה במקום ה-14 עם כ-5% דיור ציבורי (אבל עוד 15% דיור של קואופרטיבים של דיור מסובסד – כשבאוסלו האחוז מגיע ל-40% מהדירות, כך שאפשר לדבר על 20% דירות מסובסדות בהתערבות ממשלתית), ארה"ב במקום ה-15 עם פחות מ-5% דיור ציבורי. שוודיה לא נסקרה בטבלה אך ממקורות אחרים מתברר שבשוודיה כ-20% מכלל הדירות הן דירות דיור ציבורי, וכמחצית משוק הדיור לשכירות. ישראל אף היא לא נסקרה בטבלה אך ידוע שמצב הדיור הציבורי בישראל בכי רע – כדי להבין עד כמה רע נציין כי הועדה למלחמה בעוני (ועדת אלאלוף) המליצה "לקבוע כיעד אסטרטגי ארוך טווח שדיור ציבורי יהווה לפחות 5% מכלל מלאי הדיור במשק" וציינה כי אחוז זה עדיין נמוך ביחס למקובל במדינות ה-OECD. האוצר התנגד אפילו לזה.

 

חינוך אקדמי חינם מאפשר מוביליות חברתית:

במדינות הנורדיות החינוך האקדמי לאזרחיהן (ולרוב בכלל לאזרחי האיחוד האירופי) הוא ככלל חינם באוניברסיטאות הציבוריות. ראו פירוט מתוך כתבה המשווקת את האפשרויות הללו:

 

In Denmark, tuition remains free for all EU/EEA students and for students on exchange programs….

In Finland, there are no fees for citizens of EU/EEA countries, PhD students, or programs taught in Finnish or Swedish…

Public universities in Norway are still free for students of all nationalities, at all study levels.

In Sweden, there are no fees for students from within the EU/EEA and other Nordic countries. PhD programs are also tuition-free

 

מדיניות המעודדת שיעורי התאגדות גבוהים:

שיעורי ההתאגדות הגבוהים בעולם נמצאים במדינות הנורדיות אך הן לא רק תוצאה של הצטרפות וולנטרית או תרבות בה הלכידות החברתית גבוהה. הגם שזה בהחלט מועיל, ניתן לראות כיצד המדיניות הממשלתית משפיעה על שיעורי ההתאגדות. במדינות הללו (למעט נורבגיה) רווח מודל משילות (Ghent system) לפיו המדינה מוציאה חלק ניכר משירותי הרווחה – ובפרט את חלוקת דמי האבטלה – מידי גופים ממשלתיים, ומעבירה סמכויות על תחומים אלו לארגוני עובדים שלא למטרות רווח (הצברה). מאידך המדינה ממשיכה לסבסד את קרנות האבטלה עבור ארגונים אלו, כך שהיא לא נסוגה מאחריותה לתקצב את הרווחה ולא מעבירה אחריות זו לגופים פרטיים למטרות רווח (כנהוג במודל הפרטה קלאסי). התוצאה היא שכאזרח, כדי לקבל את דמי האבטלה המיטביים, אתה נוטה להעדיף להצטרף לאיגוד עובדים כלשהו ששולט בקרן של ביטוח אבטלה – אתה יכול להצטרף לביטוח האבטלה מבלי להצטרף לאיגוד אבל הנטייה היא להצטרף לאיגוד כדי להיות קרוב למנגנון קבלת ההחלטות, ומחקרים אכן מראים את הקשר בין יישום המודל לשיעור ההתאגדות. מנגד זה גם מאוד קל להצטרף לאיגוד עובדים במדינות הנורדיות כי בניגוד לישראל אתה לא צריך בכלל להקים ועד חדש במקום עבודתך (ולארגן בחשאי שליש מהעובדות\ים כדי שיהיה זה ועד יציג) אלא יכול פשוט להצטרף לוועד ארצי שרלוונטי למקצוע שלך או לסקטור בו אתה עובד. כלומר יש תמריץ גדול יחד עם קלות רבה להצטרף לוועד עובדים במדינות הנורדיות ושני ההיבטים הללו הוגדרו לפי חקיקה ומדיניות ממשלתית; הם לא עניין של מקריות או וולנטריות של האזרחים בלבד.

המדינה הנורדית היחידה החורגת ממודל זה היא נורווגיה ושיעור ההתאגדות בה הוא אכן נמוך יחסית – כ-52% לעומת כ-65% בפינלנד, כ-67% בשוודיה, כ-85% באיסלנד וכ-67% בדנמרק (נתונים מארגון ה-OECD). המדינה הלא-נורדית היחידה המפעילה מודל זה (וגם זאת באופן חלקי) היא בלגיה ושיעור ההתאגדות בה הוא כ-54%, גבוה בהרבה מרוב המדינות המפותחות להוציא המדינות הנורדיות.

מחקרים אכן מלמדים על קשר בין המודל מעלה לשיעור התאגדות גבוה:
" Where unemployment insurance is compulsory and administered by the state, union membership has typically declined or stagnated during the last quarter of the twentieth century. However, where unemployment insurance is voluntary and administered by trade unions (the so-called Ghent system), union membership has grown quite steadily in the same period"

מתוך: The Ghent System and Union Membership in Europe, 1970-1996, Lyle Scruggs, University of Connecticut

מחקר אחר מלמד כי שחיקה במודל ה- Ghent System (הצטרפות של קרנות ביטוח אבטלה פרטיות למגרש) אכן מביאה לירידה בשיעור ההתאגדות גם בנורדיות. למחקר על המקרה הפיני חפשו: Erosion of the Ghent System and Union Membership Decline: Lessons from Finland שפורסם ב- British Journal of Industrial Relations

כל הממצאים מצביעים, אם כן, על מדיניות מלמעלה, מטעם המדינה, כגורם שמשפיע באופן כביר על שיעור ההתאגדות במדינה, ואפשר לשפר אותו ללא עלייה – אולי אף לצד ירידה – בגובה ההוצאה הציבורית על דמי אבטלה (שכן דרושה פחות פקידות מדינתית לשם כך). לאור התוצאות החברתיות החיוביות של איגודי עובדים לציבורים רחבים, לא ברור איך המודל המוצלח לא נשקל גם פה.

הקלות להתאגד כפונקציה של חקיקה:

ליברטריאנים נוהגים לטעון כי וועדי העובדים בנורדיות הם וולנטריים. כך יצא שפשוט יש שם מלא עובדים מאוגדים מבחירה חופשית. אבל החקיקה שמקשה או מקלה על הצטרפות לוועדים עושה הבדל משמעותי בפוטנציאל היקף העובדים המאוגדים בכל משק, ומקורה של חקיקה כזו בממשלה ובפרלמנט.

 

אחת הסיבות למספר הגדול של עובדים מאוגדים בסקנדינוויות זו הקלות בה ניתן להצטרף לוועד. כמובן גם שם יש חוקים שמגנים מפני פיטורים בשל חברות בוועד (ואפשר לשער שהאכיפה רצינית יותר); אבל בעיקר זה העובדה שבמדינות הנורדיות כדי להצטרף לוועד כעובד חדש במקום עבודה שאין בו ועד יציג אתה פשוט בוחר בוועד ארצי שקשור למקצוע שלך ומצטרף; במקום זאת בישראל ההתאגדות היא על בסיס מקום העבודה, ואם אין במקום העבודה שלך ועד עליך לנסות לארגן בחשאי 33% מהעובדים במקום העבודה תחת טרור המעסיקים וחשש מהתנכלות ופיטורים. כן, התשתית החוקית היא זו שמאפשרת ומעודדת איגודים מקצועיים מבוססי מקצוע ולא מבוססי מקום עבודה, כך שקל הרבה יותר להצטרף לאיגוד חזק וגדול שנותן לך גב במדינות הנורדיות לעומת בישראל.

 

אפשר למצוא את זה למשל בדברי הסבר לעובד זר שמגיע לעבוד בדנמרק

 

https://www.thelocal.dk/…/working-in-denmark-unions-and…

 

אפילו ההגנות המסויימות שניתנו לעובדים פה בישראל בעת התאגדות הגיעו רק בשנים האחרונות (אחרי 2013) ובאמצעות פסקי דין ולא בחיקה ראשית כיוזמה של הממשלה. הדבר מצביע על היעדר התמיכה הממשלתית בהתאגדות.

 

מודל יחסי העבודה:

ליברטריאנים נוהגים לומר שבנורדיות אין כמעט או בכלל התערבות בשוק העבודה. בפרט הם מתייחסים לדנמרק.

המודל בדנמרק הוא אכן כזה שמותיר לאיגודים וארגוני המעסיקים לקבוע את ההסכמים והתנאים שלהם בעצמם אבל רק כל עוד נשמרים תנאים הוגנים, המדינה מותירה לעצמה פתח להתערב ולבצע רגולציה ישירות באם היא חושבת ששיווי המשקל הופר, ראו הפתיח בדוח הזה:

 

Furthermore, legislative intervention can reflect a situation by which the legislature trusts the social partners to take on a social responsibility, that specific problems are solved and that the legislative power intervenes if this trust is breached.

 

exceptions to this division have quite often been made. This has, for example, been the case with the Holidays Act, the Danish Salaried Employees Act, the Seafarers’ Act and the Farm Assistants Act and, more indirectly, the Road Haulage Act. All acts are examples of how the state has regulated areas that have otherwise been left to the social partners to regulate. Secondly, the influence from international and supranational bodies have affected the regulation. In 1966, for example, the state took on the task of using labour clauses in state contracts to ensure terms and conditions in public contracts that are in accordance with the conditions established in collective agreements. And with

Denmark's entry into the EEC and with the later amendments to the treaties, legislative powers have been surrendered in sub-areas such as working conditions, equal opportunities, the free movement of labour and health and safety at work.

 

https://lo.dk/…/05/30012017eu-and-the-danish-model.pdf

 

אחד החוקים המתערבים בשוק העבודה שהוזכרו שם עודכן לא מזמן, ב-2013:

 

https://en.wikipedia.org/…/Danish_Law_on_Salaried..

 

בכל אופן, האיום התמידי בהתערבות ממשלתית באם יופר האיזון בין מעסיקים לעובדים, בשילוב עם איגודים חזקים, מוביל לכך שלרוב נשמרים יחסים יחסית הוגנים בין מעסיקים למועסקים.

 

 

גובה ומשך קצבת האבטלה:

המדינות הנורדיות נחשבות לטובות בעולם מבחינת גובה ומשך קבלת קצבת האבטלה – ולמרות זאת שיעור האבטלה שם לא גבוה בניגוד למיתוס שקצבאות נדיבות מעודדות בטלנות. יש לציין כי גם ישראל נחשבת למדינה טובה בהקשר הזה – בעיקר בזכות מאבקים חברתיים – אך המצב בארה"ב שונה וקשה. בנוסף הפירגון לישראל נובע מהאחוז הגבוה יחסית של דמי האבטלה מהשכר, אלא שאי-השיוויון הגבוה בישראל מוביל לכך שהאחוז הזה נגזר משכר נמוך יחסית (אם כי יש לסייג ולומר שאי-השיוויון בישראל פחות גבוה לפני תשלומי העברה – כלומר בהשוואה של השכר בלבד – כך שמבחינת השכר לא מדובר באי-שיוויון קיצוני, ובכל זאת ה-100% של רבים בישראל נמוך יותר בהשוואה לעשירונים המקבילים בנורדיות).

 

לסיכום:

זו סקירה קצרה ולא ממצא. לא נגענו כלל בביטוח בריאות, בחינוך לגיל הרך, בגובה ומשך הקצבאות מעבר לאבטלה, בתנאים הפנסיוניים וכו'. עם זאת, כבר ניתן לראות כי לצד קווי מדיניות של שוק חופשי יש מקומות נקודתיים שהממשלה והחקיקה מאוד מתערבים או מעורבים בנעשה בשוק על מנת שצא תוצאה חברתית ראוייה. לא מעט כספים ציבוריים מושקעים בכך. לא מדובר רק או בעיקר בהתהוות ספונטנית כתוצאה משוק חופשי והתאגדויות וולנטריות של פרטים, הגם שזה חלק מסויים מהסיפור. אל תתנו לתועמלנים לבלבל אותכם.

האפשרית נוסחת הרתעה מול הטרור לצד מיזעור הפגיעה באוכלוסייה אזרחית?

לחימה בממשלי או ארגוני טרור המעורים באוכלוסייה אזרחית, והצורך לגבות מהם מחיר שירתיע אותם, מציפים אתגר ביטחוני, דיפלומטי ומוסרי. לפיכך, גם אם חלופות אחרות (כגון הסדר מדיני) אינן על הפרק, קיים צורך לעשות כל מאמץ למצוא דרכים יצירתיות למקסם את ההרתעה מול גורמי טרור לצד מיזעור הפגיעה באוכלוסייה האזרחית מתוכה הם פועלים. בניגוד לתדמיתו, המקרה של הפצצת רובע דאחיה במלחמת לבנון השנייה יכול לרמוז על מודל להרתעה מסוג אחר: פגיעה כלכלית באליטה העשירה המקורבת לממשלי הטרור, תוך הימנעות מהרג נרחב ומפגיעה קבועה בתנאי החיים של כלל האוכלוסייה, כמנוף לחץ חזק ויעיל מחד, וממוקד מאידך. כך ניתן להפעיל שיקולי רווח והפסד להבדיל מרצון לנקמה או מאמצים תמידיים לחתור תחת מדיניות שפוגעת באוכלוסייה במסגרתה ממשלי הטרור פועלים.


——

לחימה בארגוני וממשלי טרור שפועלים מתוך אוכלוסייה אזרחית מציבה אתגרים רבים – במקרה הישראלי בולטות במיוחד גזרות עזה ולבנון. הצורך למנוע פגיעה בתושבים בלתי מעורבים בעת לחימה בארגוני טרור לא-מדינתיים או סמי-מדינתיים הוא אחד האתגרים המרכזיים, הן מבחינה מוסרית והן מטעמי לגיטימציה בינלאומית, והדבר מציב גם אתגרים מבצעיים. אי-אפשר לפטור את האתגר הזה בטענה כי צה"ל כבר ממילא מנסה למזער פגיעה בלא-מעורבים בתוך "גבולות האפשר" וגם לא בהצהרה אידאית כי "אסור לפגוע בחפים מפשע בשום מקרה" ותו לא. אי-אפשר אפילו להיאחז בתקווה להגיע להסדר מדיני שיפטור אותנו מהצורך לעסוק באתגר הזה – כי תמיד ייתכן שההסדר יופר; ואז רצוי להגיב באופן שלא יסלים את המצב לשווא. לפיכך אין מנוס מלעשות מאמץ כן, אינטנסיבי ויצירתי ככל הניתן על מנת למצוא נוסחאות מעשיות חדשות שייאפשרו את מיקסום ההרתעה לצד מיזעור הפגיעה בבלתי-מעורבים מול ארגוני וממשלי טרור. הגנה על אזרחי ישראל מטרור היא מטרה אסטרטגית וגם ערך מוסרי חשוב, אך כך גם השאיפה למזער נפגעים אזרחיים לא מעורבים בצד השני.

 

לצורך פרויקט כזה של שילוב בין הרתעה למיקוד הפגיעה הצבאית באלמנטים לוחמים היה הגיוני שגורמים מקהילת זכויות האדם ומומחי ביטחון יעבדו יחד. אלא שהנתק הארגוני, הפער התפישתי ולפרקים אף החשדנות והאנטגוניזם בין קהילת זכויות האדם לקהילייה הביטחונית לא מקדמים את המטרה החשובה הזו. כך למרבה הצער נשארת הסוגיה הזו בצל. זהו ניסיון צנוע ראשון להציע מודל חלופי.

כמי שבא מקהילת זכויות האדם מחד והמחקר על אודות הנעה לפעולה קולקטיווית מאידך כותב נייר זה ניצב בעמדה של פרספקטיבה מרובה. מתוך עמדה זו נייר זה מבקש להציע ניתוח של מקרה הפצצת רובע דאחיה ממנו ניתן לחלץ היפותיזה ראשונית: לחשוב על נוסחה פרקטית של הרתעה הממזערת נפגעים לא-מעורבים. הטענה היא לא שהפצצת דאחייה היא המודל הראוי, אלא שמההשלכות של המקרה ניתן לחלץ הבנות חדשות לגבי הרתעה. בנוסף, הניתוח מטה מתבסס לא רק על ניסיון העבר בגזרות הרלוונטיות אלא גם על ידע מחקרי נרחב. כמובן מול הצעה כזו עולה באופן טבעי החשש שבין המודל התיאורטי למבחן התוצאה יכול להיות פער, ואף פער מדמם. אך הצעה זו יכולה להישקל ולהיבחן לכל הפחות כגישת השלב הראשון, לפני שצועדים הלאה לעבר גישות אגרסיביות או מסורתיות יותר ללוחמה בטרור.

לקריאת הנייר המלא:

 

לחשב הרתעה מחדש – המקרה של דאחיה

חקירה מעמיקה של האירוע שיצר את "דוקטרינת דאחיה" – תורת הלחימה שבאה בעקבות הפגזת הפרבר של ביירות במלחמת לבנון השנייה – מלמדת משהו מפתיע על הרתעה של גורמים סמי-מדינתיים: על כוחו של נזק כלכלי גדול, ללא הרג נרחב נלווה, להרתיע. זה נכון בפרט כשהנזק מכוון לאליטה המקורבת להנהגת ארגון הטרור אותו מבקשים להרתיע.

מזווית של המוסכמות הנוגעות לזכויות האדם ודיני הלחימה הפצצת הפרבר הביירותי דאחיה בידי חיל האוויר הישראלי במלחמת לבנון השנייה הייתה בעייתית מאוד במספר מובנים. הפצצה זו לא צריכה להיות המודל הרצוי, אך היא בכל זאת מסמנת לנו, בקירוב, כיוון להרתעה מסוג אחר בנסיבות קשות שלא מציעות פתרונות מושלמים. יש בהפצצה הזו שנחשבת ל"פרועה", ושהחריבה את הפרבר כמעט לחלוטין, כדי ללמד אותנו באופן מפתיע דווקא על האפקט של מיקוד הפעלת הכוח. הפצצת דאחיה אכן נחשבת על ידי מומחי ביטחון כאקט שהביא להרתעת חיזבאללה ולשקט שהוא שומר מזה זמן רב (או לפחות הסיבה לשקט עד לפרוץ מלחמת האזרחים בסוריה שהעסיקה אותו).

מה היה הדבר שכל כך הרתיע את חיזבאללה בהפגזת רובע דאחיה? זה וודאי לא קשור במספר ההרוגים בזירה. רוב תושבי הפרבר נטשו אותו לפני ההפגזה ולפי דוח ארגון Human Rights Watch נהרגו 39 לבנונים בהפגזת דאחיה, ולא ברור כמה מתוכם היו שייכים לארגון הטרור השיעי. במלחמות לבנון נהרגו לפי הערכות שונות בין 1100 למעל ל-1200 לבנונים (כולל מחבלים). באופן יחסי 39 הרוגים הם מספר זניח – פחות מ-5% מהרוגי המלחמה הלבנונים. איך זה שאירוע כזה הוביל להרתעת חיזבאללה?

 

שמא ההרס הנרחב של בתי מגורים בדאחיה הוא שהרתיע את חיזבאללה? לפי אומדן של ארגוני הסיוע מבצע "עופרת יצוקה" הביא להרס גדול גם כן בעזה – 4,000 בתים הרוסים, 21 אלף בתים שנפגעו קשות, 100 אלף בני אדם מחוסרי בית – לעומת כ-15 אלף בתים הרוסים בדאחיה. ובכל זאת בעקבות ההרס הנרחב של "עופרת יצוקה" לא הגיעה ישראל לשיווי משקל הרתעתי דומה מול חמאס עזה והאזור התדרדר לעוד סבב לחימה. אפילו אחרי מבצע "צוק איתן" שהיה נרחב והרסני בהרבה מ"עופרת יצוקה", והוסיף עוד כשישים אלף בתים הרוסים למניין, לא הושגה הרתעה כה יציבה וארוכה מול רצועת עזה ושורה של תקריות אלימות ואף ירי רקטי מצד חמאס, בעיקר בשנת 2018, החזירו את המתיחות לאזור. דבר כזה לא אירע מול חיזבאללה בצפון. אם כן לא היקף הרס הבתים הוא זה שיכול להסביר את ההרתעה.

 

ישנה טענה כי ההתעסקות של חיזבאללה במלחמת האזרחים בסוריה היא זו שמסבירה את השקט בגזרת הצפון. סקירה של העובדות מערערת את הטענה הזו: מלחמת לבנון השנייה נגמרה באוגוסט 2006, לפי הדיווחים הישראליים חיזבאללה שיקם את כוחו ואף הגדיל אותו כבר ב-2009 (עיתון "הטיים" טוען, בהתבסס על גורמי מודיעין אמריקאיים וסעודים, שחיזבאללה שיקם את כוחו כבר 3 חודשים מתום המלחמה – פורסם גם ב"מעריב", 26.11.2006). מפקד יחידת המשקיפים של האו"ם הוא היחיד שהטיל ספק בטענות ישראל, ב-2009, כי חיזבאללה שיקם את כוחו והעביר נשק מתחת לאפם של הפקחים, אך יש לו אינטרס ברור לא להודות בכישלון קולוסאלי ואפילו הוא אמר שאינו יכול לדעת זאת בוודאות (ynet, בהתבסס על סוכנות רויטרס, 21.05.09). ניתן לראות גם את המאמר של גיא אביעד, חוקר במחלקת ההיסטוריה של צה"ל ובכיר בה, שפרסם בכתב העת "צבא ואסטרטגיה" מאמר בדצמבר 2009, כי חיזבאללה לא רק שיקם זה מכבר את כוחו אלא ביצע מהלך שלם של הפקת לקחים ושדרוג נשקים ותורות לחימה. בקצרה: לכל הפחות מ-2009 היה חיזבאללה חזק לפחות כפי שהיה לפני מלחמת לבנון השנייה, ובכל זאת במשך כשנתיים, עד פרוץ מלחמת האזרחים בלבנון ב-2011, התקיים אותו שקט יחסי בגבול הצפון. בנוסף, לכל הפחות מאז תחילת 2018 ועוד קודם לכן ירד משמעותית נפח הלחימה והאתגרים למשטר אסאד במסגרת מלחמתו במורדים השונים הנוחלים תבוסות. שנים של מעורבות רוסית ואיראנית הפכו את הזירה לפחות מאתגרת עבור אסאד ותומכיו מחיזבאללה, וניתן בהחלט לשער שבשלב כזה חיזבאללה כבר פנוי לאתגרים מבצעיים חדשים-ישנים כמו המאבק בישראל. למרות זאת נשמר השקט בגזרת צפון, ואפילו אין במסגרתה את אותם "איתגורים רכים", כמו עפיעוני תבערה או צעדות אזרחיות או סמי-אזרחיות לגדר הגבול.

לאחר פסילת כל ההסברים האחרים, הסבר הגיוני אפשרי הוא שההרתעה בדאחיה היא תולדה של נזק כלכלי גדול כמעט ללא הרג; ובפרט בשל נזק הממוקד באליטה העשירה המקורבת להנהגת ארגון הטרור, המשפיעה על הנהגה זו, והרגישה לפגיעה כלכלית בה.

 

הרג נרחב לא הרתיע, נזק כלכלי גדול – כן

בפרבר דאחיה מתגוררת האליטה הכלכלית והרוחנית השיעית המקורבת לחיזבאללה, ושם נהרסו בתי היוקרה של אותה אליטה. חיזבאללה ואיראן כל כך מחוייבים לאליטה הזו עד שהם מיהרו להציע פיצויים ובנייה מחדש של מה שנהרס. זה היה עול תקציבי כביר על איראן והפיצוי, הגם שהיה בסכומי עתק, לא היה מלא והתושבים עדיין ממורמרים.

 

האליטה הכלכלית והרוחנית המקורבת לחיזבאללה או לחמאס עזה חיה ברמת חיים גבוהה יחסית, רחוק מתודעת ה"אין לנו מה להפסיד" של רבים בקרב האוכלוסייה הענייה בזירות אלו. לפיכך אליטה זו לחיצה מול גביית מחיר כלכלי ממנה. בנוסף, נכסיה של האליטה הכלכלית חשופים ופגיעים לתקיפה, גם מהאוויר, והיקפם מצומצם יחסית. חלק מהנכסים הללו גם נפרדים יחסית מאוכלוסייה אזרחית נרחבת: למשל מפעלים, משרדים, קניונים, מקומות בילוי ומרכזי קניות ריקים בשעות הלילה וכך ניתן להימנע מהרג נרחב בעת פגיעה בהם; וניתן גם לפגוע בהם פגיעה מדודה שתסב נזק כלכלי אך לא תשבית מקומות תעסוקה באופן מוחלט ותפגע באוכלוסייה רחבה. באמצעות לוחמת סייבר וכלים כלכליים ומדיניים ואחרים ניתן להסב פגיעה כלכלית נוספת, ולא צבאית במובהק, בגורמי אליטה (כולל בגורמים עסקיים או בבעלי הון שבימי שגרה אין דרך משפטית לקשור ישירות לפעילות טרור וכך לפעול נגדם ברמה המשפטית הבינלאומית השוטפת, למשל באמצעות האמנה הבינלאומית למניעת מימון טרור).

 

הנהגת ארגוני הטרור כרוכה באליטה המקורבת לה בקשרי משפחה ו\או תמיכה כלכלית ורוחנית, וכמקור לגיטימציה. בכך מהווה האליטה הזו, על נכסיה הבולטים, עקב אכילס של ארגוני הטרור שרוב נכסיהם הצבאיים והאסטרטגיים בנויים על הסתרה, הסוואה והטמעות באוכלוסייה אזרחית.

אבל כל זה נכון רק בתנאי שלצד הנזק הכלכלי לאליטה שומרים על מינימום פגיעה בחיי תושבים לא מעורבים: ניתן לדמיין שלו היו נהרגים מאות לבנונים בדאחיה, ייתכן שרגשות הנקם היו עולים על ההיגיון הכלכלי הקר והמרתיע. הרג נרחב לא בהכרח מרתיע: במלחמת לבנון השנייה היו זירות כפריות עם הרג חמור בהרבה מאשר בדאחיה (רק בהפגזה אחת על בניין אחד בכפר קאנא נהרגו 28 איש) וזירות אלו לא נחשבות לכאלו שהובילו להרתעה. גם במבצע "עופרת יצוקה", למשל, מתו לפי הערכות שונות מספר דומה של עזתים לעומת מספר ההרוגים הלבנונים במלחמת לבנון השנייה (ואף יותר עזתים נהרגו כאחוז מכלל האוכלוסייה), ובכל זאת מבצע זה לא הוביל להרתעה יציבה וארוכה של חמאס עזה. גם מבצע "צוק איתן", במסגרתו נהרגו מעל 2,000 עזתים, הרבה יותר מההרוגים השיעים במלחמת לבנון השנייה, מלמד שלא היקף ההרג קובע את מידת ההרתעה. אפשר שדווקא הנפגעים הרבים מעלים – לצד החשש מהרג, פציעה והרס – גם מיסגור של זעם ונקמה שמכרסם בהרתעה. ייתכן אולי כי מעל רף מסויים של נפגעים בלתי-מעורבים עולה הפחד על הזעם וניתן להגיע להתרעה, אך מחיר הדמים עלול להיות מזוויע מוסרית ובעייתי מבחינה בינלאומית; וממילא המטרה בנייר זה היא למצוא דווקא את סוג ההרתעה שלא מתבסס על הרג נרחב.

 

מישורי ההשפעה השונים של מכה צבאית:

תובנות מתחום הפסיכולוגיה החברתית והקוגניטיבית והסוציולוגיה של ההנעה לפעולה, יכולות גם כן ללמד אותנו על דינמיקות של הרתעה. לפי השכל הישר, כמו גם הידע הנצבר על דפוסי התגובה בהקשר זה, מכה צבאית לארגון טרור יכולה להפעיל 3 מישורי השפעה עיקריים: 1. זעם-נקמה, 2. השפלה ורצון להשיב את הכבוד האבוד. 3. שיקולי רווח מול הפסד שעשויים להביא לחשש לפעול. פעולה צבאית עשויה להפעיל את כל המישורים הללו במקביל, במידה כזו או אחרת. אך פעולה שתפעיל את השאיפה לנקמה כפי שהיא מעוררת חשש, לא תיהיה מרתיעה במיוחד שכן היא תעודד מגמות סותרות. השאיפה היא, אם כן, להפעיל כמה שיותר את המישור השלישי של שיקולי רווח מול הפסד וכמה שפחות את מישורי הנקמה וההשפלה.

 

כאמור, אפשר לחשוב גם על מישור השפעה נוסף – הרתעה מתוך פחד משתק הנבדל משיקולי רווח והפסד קרים. אבל נדמה שבמקרה של ארגוני טרור נחושים זה אפשרי רק אם "הולכים עד הסוף" – קרי: אם מצליחים לשכנע את הארגון שעומד לפתחו תסריט מעשי של ריסוק כל התשתית הצבאית והרעיונית שלו בקרב האוכלוסייה בה הוא פועל. זו כבר שאיפה יומרנית שנדמה כי לא צלחה באופן נחרץ ברוב הזירות בהן נאבקה ישראל בארגוני טרור והיא ממילא צפויה להוביל להרג נרחב של בלתי מעורבים. זו אסטרטגיה שהיא הימור לא פשוט מהיבטים רבים, נושאת מחירים כבדים בחיי אנוש וצפויה להיתקל במגבלות רבות במישור הלאומי, הבינלאומי, המוסרי והצבאי. עם כן, מישור ההשפעה השלישי, של שיקולי רווח מול הפסד, הוא האפקט הרלוונטי הזמין והמעשי ביותר לצורך הרתעה השואפת למזער פגיעה היקפית, והוא לא מצריך "הליכה עד הסוף".

 

לאור התימות המניעות-לפעולה שמפעילים ארגוני טרור בתעמולה שלהם, ומחקרים שבחנו מוטיווציות של מחבלים פלסטינים ברמת הפרט, ניתן להבין כי פגיעה נרחבת בחיי בלתי מעורבים צפויה להציף בקרבם בעוצמה את המיסגור של זעם-נקמה ולדחוף לפעולה אלימה; פגיעה במי שנחשבים לאייקונים של המאבק ו\או בסמלים לאומיים, דתיים או ארגוניים, צפויה להציף בעוצמה את המיסגור של השפלה ורצון להשיב את הכבוד האבוד. לעומת זאת, ניתן להניח על בסיס הניסיון בדאחיה כי פגיעה בנכסים כלכליים של הנהגת ארגון הטרור ו\או האליטה המקורבת לו, צפויה להציף בעיקר את המיסגור של שיקולי רווח מול הפסד שעשויים להביא לחשש להמשיך ולפעול באופן אלים. בגלל שהמכה היא כלכלית בעיקרה, עיקר הפרשנות נעשית במישורים התועלתניים ופחות באלו הרגשיים.

 

לבסוף, מכיוון שלא פעם יש רגשות אנטגוניסטיים בקרב פשוטי העם ביחס לאליטה הכלכלית, החרפת המאבק מצד ארגוני הטרור בשל פגיעה כלכלית הממוקדת באליטה בלבד – כך שפשוטי העם ייפגעו בשל הצרות של העשירים והנישאים מעם – צפויה להתקבל בעין לא יפה. מהלך כזה עשוי ליצור משבר לגיטימציה עממית לארגון הטרור שינהג כך, ואפילו ממשל טרור דכאני זקוק למידה מינימלית של לגיטימציה.

על פי ניתוחים של מומחי מודיעין חיזבאללה איבד לגיטימציה לתקוף את ישראל ולהביא אסון על לבנון, משעה שצה"ל כבר לא שולט על דרום לבנון בצורה כלשהי. מה עוד שהיעדר שליטה ישראלית מקל על האליטה הכלכלית להתפתח ולהתעשר, וכך היא נעשית לחיצה יותר לנוכח פגיעה כלכלית בה (כאן המקום לציין כי בניגוד למצב בעזה -שם שולטת ישראל מהרגע הראשון ליישום תוכנית ההתנתקות על המרחב האווירי והימי – על לבנון, מאז הנסיגה, אין שליטה ישראלית). אם כן, עוד מרכיב להרתעה הוא היעדר שליטה: ישראל יכולה להגיע – ואכן הגיעה – לשיווי משקל הרתעתי טוב ומהיר יותר מול אויביה מרגע שלא שלטה על אוכלוסייה עוינת ונטולת זכויות. השליטה הישראלית כשלעצמה נתפסת כהשפלה שיש לתקן. כך נוצר מצב אבסורדי במסגרתו לחיזבאללה מעולם לא היה ארסנל רקטי חזק וגדול יותר, ועם זאת אזרחי ישראל מעולם לא סבלו פחות מארסנל החיזבאללה כמו בשנים האחרונות. לא גודל הארסנל של אויבנו קובע את ביטחון אזרחי ישראל בפועל.

 

הפער בין פגיעה תגובתית לפגיעה קבועה בצד השני:

היבט נוסף של ההבדל בין הזירה הלבנונית לעזתית מבחינת הרתעה, מעבר למקרה של דאחייה, הוא ההבדל שבין פגיעה תגובתית לפגיעה קבועה בצד שמבקשים להרתיע. למעט בעת מלחמת לבנון השנייה מאז הנסיגה מלבנון ישראל לא שולטת ולא מגבילה תנועה לתוך דרום לבנון, בוודאי לא של סחורות אזרחיות (היוצא מן הכלל הוא הפגזת שיירות נשק שובר-שוויון לחיזבאללה). להבדיל, על רצועת עזה חלה מאז ביצוע תוכנית ההתנתקות שליטה ישראלית על המרחב האווירי והימי, וביתר שאת מאז עליית החמאס לשלטון ברצועה ב-2007. בעוד שאת השליטה הצבאית הזו אפשר לראות כהכרח ביטחוני, מעבר לה החילה ישראל מגבלות בהיקפים משתנים על הכנסת והוצאת מוצרים אזרחיים לרצועה וממנה – מגבלות ייצוא וייבוא (במסגרת זו הוגבלה לא רק כניסה של מוצרים שנחשבים ל"דו-שימושיים", כמו בטון שעשוי לסייע לבניית ביצורים, בונקרים ומנהרות, אלא גם מוצרים אזרחיים מובהקים כגון צמחי תבלין שונים נאסרו לכניסה וכן הוטלו מגבלות על הייצוא מהרצועה). בנוסף הוטלו מגבלות על תנועת אנשים מהרצועה וחזרה. התנהלות זו היא נגזרת של מדיניות הבידול מול רצועת עזה. כמובן אלו מגבלות שהכבידו ועדיין מכבידות – נכון לעת כתיבת נייר זה – בצורה קשה ביותר על האוכלוסייה האזרחית ברצועה באופן לא-מובחן. זו גם פגיעה קבועה להבדיל מתגובתית; וזו פגיעה קולקטיווית להבדיל מממוקדת. לא קשה לשער כי פגיעה קבועה וקולקטיווית באוכלוסייה אזרחית נרחבת שגם כך תנאי חייה קשים מעוררת זעם רב בקרבה שמקל לגייס אנשים לפעולות אלימות. פגיעה תגובתית מאפשרת להעביר מסר כי למעשה תוקפנות יש מחיר; ואילו פגיעה קבועה מעבירה לצד הנפגע מסר מובלע שהתוקפנות היא הכרח, כי בלעדיה אין שום לחץ על הצד השני להפסיק את הפגיעה. כך עולה גם צורך של ממשל החמאס, על מנת לשמור על הלגיטימיות שלו בעיניי האוכלוסייה, להראות מאמץ של מאבק אלים בצד הישראלי המטיל מגבלות וקשיים אלו. לעומת זאת הימנעות מהטלת מגבלות אזרחיות מתמשכות (פגיעה קבועה) על הרצועה ומעבר למדיניות של פגיעה תגובתית – כתגובה על מעשה תוקפנות קונקרטי – מנחילה את הרעיון כי ללא מתקפה מצד ממשל חמאס על ישראל לא תפגע ישראל ברצועה. ההימנעות מפגיעה בעת רגיעה צריכה להיות לא רק הימנעות מהפצצות באמצעות מטוסים אלא גם הימנעות מהטלת מגבלות על סחורות אזרחיות ותנועת אנשים, שאף היא מהווה פגיעה קשה. בנוסף, מיקוד הפגיעה באליטה המקורבת לממשל הטרור מאפשרת לחץ עקיף על הארגון תוך הימנעות בפגיעה באוכלוסייה אזרחית נרחבת ולא-מעורבת. אם כן במקום פגיעה קבועה וקולקטיווית יש לחתור לפגיעה תגובתית וממוקדת כדי לקדם הן הרתעה יעילה והן מיזעור הנזק לבלתי-מעורבים

הימנעות מפגיעה קבועה על התחום האזרחי כמו הייבוא והייצוא עשויה גם להעשיר את האליטה הכלכלית המקורבת לממשלי הטרור וכך לעשותה לפגיעה אף יתר למכה כלכלית. גם במובן הזה יש יתרון להימנעות מהגישה של הכבדה כלכלית קבועה על האוכלוסייה. מדיניות זו מקשה על ההרתעה בשל היותה פגיעה קבועה ולא תגובתית.

מאידך התקווה שעיכוב הפיתוח ברצועת עזה לעומת המצב בגדה יביא את האוכלוסייה להתמרד נגד חמאס אין לה על מה לסמוך ולא הוכחה כנכונה במבחן הזמן. תקווה זו מהווה הימור מסוכן הרבה יותר מאשר הדרך של פגיעה תגובתית ממוקדת ככלי להרתעה. מודל דאחייה איננו מקרה של פגיעה תגובתית ממוקדת אלא של פגיעה תגובתית נרחבת יחסית, אבל הוא מהווה קירוב שיכול ללמד משהו על העוצמה של כלי הרתעה מסוג זה.

 

לסיכום:

כמעט כל מלחמה היא בפועל סוג של ענישה קולקטיבית עם פגיעה היקפית במידה כלשהי, הפוגעת לא רק בכוחות הלוחמים. זה נכון על אחת כמה וכמה במלחמה נגד ממשלי טרור. אבל בהנחה שמלחמה מסוימת היא הכרח, פגיעה במישור הכלכלי, ככל הניתן, תוך הימנעות מפגיעה בחיי אדם ובסמלים דתיים רגישים, תהווה את מזיעור הפגיעה ההיקפית ותעלה את המיסגור של שיקולי רווח-מול-הפסד ולא את המיסגור של מלחמה טוטאלית באויב אכזר.

הן המישור האמפירי המתבסס על ניסיון העבר בהרתעת ארגוני טרור והן הידע הנרחב על דינמיקות חברתיות מתחומי מדעי החברה, מחייבים אותנו מוסרית ומבצעית לשקול חלופות הרתעה המפחיתות נפגעים אזרחיים לא מעורבים. פגיעה כלכלית ממוקדת באליטה הכלכלית המקורבת לארגוני הטרור היא נקודת פתיחה ראויה לבחינה כזו.