עמיר בניון לא הגזים, אם תרצו לא חצו שום קו אדום

בקרב חבריי השמאלנים נוטים להזדעזע ולחשוב שעמיר בניון הגזים בשירו המסית ו"אם תרצו" הגזימו בקמפיין השנאה שלהם, אבל זה פשוט מאוד מהלך הגיוני, סביר, מתבקש ומאוזן לחלוטין אם אדם אכן מאמין שאנחנו רק שוחרי שלום שמחפשים לסיים את הסכסוך והם, הערבים, קמים עלינו לכלותינו. אם כך אכן היא, הרי שאין לנו ברירה אלא להשתמש בכל האמצעים (במסגרת הצבא המוסרי בעולם, ובסטנדרט גבוה מהמקובל מבחינת מוסר לחימה במצבים כאלו), ואז עוד באים בוגדים מקרבינו ומלשינים עלינו לגורמים בינלאומיים עוינים. לו הייתי מאמין להנחות יסוד מטופשות אלו, היה זה רק צעד הגיוני ומתבקש לבטא כעס כמו זה שבשירו של בניון (אגב, מוזיקאי טוב, על אף בורותו), והיה זה רק הגיוני לחבור ל"אם תרצו" בהפגנותיהם הבוטות. אני לא נגד בוטות בביטוי הפוליטי, ולא רוב השמאלנים ה"ראדיקליים". אומנם ניחצו פה כמה קווי הסתה אבל הטעם הבוטה כשלעצמו איננו הבעייה.

הבעייה היא, ושם צריך להתמקד, הנחות היסוד הללו, הקשות מאוד לפיצוח. אם זאת ניתן וחייבים לפרק אותן בהתמדה. משום שמנקודת המוצא של הנחות יסוד אלו כל הפעולות ההזויות שאנו עדים להן הן כמעט בגדר הדבר ההגיוני והמתבקש. למשל להתמקד במיתוס שאנו תמיד שוחרי שלום, לפוצץ את מיתוס "ההצעות הנדיבות של ברק בקמפ דיוויד" (שהישראלים בחיים לא היו מקבלים לו היו הפלסטינים – אני יכול לדמיין את הטוקבקים) ודומיהן.

נ.ב – מה שבטוח הוא שסטנדרט מוסר הלחימה של צה"ל לא נופל בהרבה,  ואולי אף מתעלה, על זה של צבא ארה"ב – נחמה עקומה.

הניתוח הצליח החולה מת מסנקציות בינלאומיות

הניתוח הצליח החולה מת מסנקציות בינלאומיות

הידיעות על בהלת החמאס מהירי על ישראל הדגימו זאת היטב: הניתוח הלא כל כך כירוגי ("עופרת יצוקה") הצליח אבל החולה (מדינת ישראל) כמעט "מת" מבחינת אסטרטגית היחסים הבינלאומיים – הוא התגרה באפשרות להיות מבודד בעולם ולחטוף סנקציות.

לקיחת סיכון כזה מצד מדינה איננה בהכרח מוטעית, אבל יש לבחון היטב האם אכן הייתה זו האופציה היחידה שעמדה בפנינו: להסכין עם הטרור המתועב נגד שדרות או לכתר את עזה ו"ליצוק עופרת" על מאות אזרחים וילדים עזתים.

מחד, ככלי להפחתה משמעותית של הטרור הוכיחה את עצמה מלחמה מהסוג של "עופרת יצוקה" כמענה ברמת סבירות טובה. בכך הוכח שיש מענה טוב יותר לטרור כשמנהלים את המערכה כמלחמה מבחוץ ולא ככובש בתוך השטח (אם כי השליטה במרחב ימי והאווירי של עזה מעט מסייגת את ההגדרה "לא כובש"). זו בהחלט נקודה שמחזקת את הטיעונים הביטחוניים בעד היערכות היקפית יותר ופולשנית פחות של צה"ל גם בגדה. זה נכון גם בטרם הגענו להסכם סופי עם הפלסטינים – למשל במודל של נסיגה אזרחית בלבד מהגדה.

ועדיין המלחמה הזו הייתה מוטעית בעיקר משום שהרקע לה היה בעייתי עד כדי הגלשת ישראל על המסלול המהיר לספק בידוד בינלאומי. עוד כמה כאלו ואנחנו עלולים להיות שם. זו סכנה גדולה וצריך לשאול האם אי-אפשר היה בלתה? על פניו נראה שאפשר בהחלט! לו הייתה ישראל נמנעת ממדיניות השליטה על המרחב האווירי והימי של הרצועה (מהשנייה הראשונה להתנתקות, עוד בטרם עלה החמאס לשלטון) הייתה משיגה ביטחון רב יותר ומאזן אימה טוב יותר. במצב כזה היה הרבה יותר טוב ברצועה – כלומר הרבה יותר מה להפסיד – ומערכה קצרה יותר ואכזרית פחות מ"עופרת יצוקה" הייתה מובילה, סביר להניח, לתוצאות דומות ואף טובות יותר מבחינת הפסקת ירי הקסאמים, לו בכלל היו הפלסטינים מסתכנים לירות אותם מלכתחילה.

בנוסף מדיניות המצור הישראלי על הרצועה חיזקה מאוד את התמיכה בחמאס (איזו מדינה תסכים שישלטו על חופיה? שאלו בהתלהמות רודפי הכבוד הלאומי ברצועה והצביעו לימין). יתכן שלולא המדיניות המקוממת הזאת לא הייתה התנועה הקיצונית והאיומה הזו זוכה בבחירות ברצועה ולא היינו מתפללים להחזרת גלעד שליט. ייתכן גם שבנותיו של רופא עזתי, איש מוסר משכמו ומעלה, כמו ילדים ונערים עזתים רבים אחרים, היו היום בחיים או שלמים בגופם ובנפשם. ואילו למרות הכל בכל זאת היה החמאס עולה והמלחמה פורצת, היתה ישראל בעמדה דיפלומטית נוחה הרבה יותר להוכחת צדקתה.

אבל בישראל כמו בישראל, לא מפסיקים לאמץ את הכוחניות המטופשת ככלי אסטרטגי לאומי וממיטים אסון על כולנו, ללא הצדקה ביטחונית אמיתית.

 

שאלת אתגר למתעניינים בפוליטיקה

שאלת אתגר למתעניינים בפוליטיקה

האם הקביעה "זה או אנחנו או הם" ביחס לסכסוך במזרח התיכון היא בגדר ניתוח של המציאות (בין שהוא נכון או שגוי) או בעיקרה היא סיסמה שמשנה את המציאות?

אם אתם חושבים שמדובר בניתוח של המציאות, דמיינו איך תשפיע עליכם הידיעה החדשותית המומצאת הבאה, לו אכן התקיימה: "בנאומו אמש לאומה הפלסטינית ברדיו, אמר יו"ר הרשות הפלסטינית, אבו-מאזן, כי מי שמכיר את המאבק על פלסטין יודע שזה או אנחנו או הציונים. אין דרך אחרת".

האם אחרי שתשמעו אמירה כזו תחשבו שמדובר בניתוח מוטעה של המציאות ותקוו לפגוש את אבו מאזן ולהעמיד אותו על טעותו או שמא תחשבו שמדובר במלחמת חורמה שהוכרזה עלינו ואין כל דרך להכריעה אלא בכוח?

על המשקל המכריע של הקביעה "זה או אנחנו או הם" (על כל נגזרותיה והוואריציות שלה) בשיח הפוליטי בישראל, תוכלו לקרוא כאן:
http://www.notes.co.il/yariv/65841.asp

 

מתי יקום זרם השמאל הקיצוני הביטחוניסטי?

אני תוהה מתי כבר יקום זרם השמאל הקיצוני הביטחוניסטי. ביטחוניסטי לא במובן ששיקולי ביטחון קודמים לכל עבורו; ביטחוניסטי במובן שהוא מבין כי ללא תחושת ביטחון הישראלים המפוחדים ימשיכו להיאטם לאחר, ימשיכו להימשך למנהיגים חזקים וימשיכו לסלוד מזכויות אדם וביקורת השלטון.

שמאל קיצוני ביטחוניסטי במובן שהוא לא מעצב עצמו באופן לעומתי לאנשי הביטחון והחשש הקיומי, אלא יודע לעסוק בבעיות מורכבות אלו באופן שקול כמה שניתן: להפריד בין סכנות ממשיות המגובות בעובדות לבין חששות קמאיים שמקורם סוציו-פסיכולוגי. ולגלות הבנה, ולא לעג, גם לאלו האחרונות. זו מבלי לגרוע מהצורך להילחם בעוולות הרבות של השלטון נגד המיעוט הפלסטיני.

שמאל קיצוני ביטחוניסטי במובן הזה שברור לו כי ללא מתן מענים סבירים לבעיות ביטחון הוא ידחק עמוק לשוליים. משם הוא יוכל אולי להתהדר בצדקתו הטהרנית והתאורטית, אך לא לסייע למזער את הפגיעה והסבל הנורא המושתים על פלסטינים פשוטים כתוצאה ממדיניות ביטחונית לא אחראית של ישראל. בקצרה: לא שמאל של שיח לשם שיח ועיון תיאורטי בצדק מופשט.

שמאל קיצוני ביטחוניסטי במובן הזה שהוא מכיר בכך שרבים מהעם הזה, "תקועים" פה ולא יכולים להרשות לעצמם לוותר על ישראל בקלות. למשל המזרחיים מדימונה, אינם מצויידים ברובם, מסיבות מבניות מורכבות, בכישורים התרבותיים-השכלתיים שמאפשרים השתלבות בשוק הגלובלי בכל מדינה מערבית, אין להם דרכון אירופי או גרין-קארד, ויש להם קשר רגשי ודתי עמוק לארץ ישראל. לכן מובן לשמאל הקיצוני הביטחוניסטי שהחרדה הקיומית של ישראלים אלו שונה מזו של הקוסמופוליט, בן תרבות המערב, שבשבילו ישראל היא אופציה.

שמאל קיצוני ביטחוניסטי במובן הזה שהוא מבין שמאחורי ההגזמות הפרועות של מתלהמים רבים מימין שמנפחים סכנות הביטחוניות, עדיין ישנם תנועות כמו חיזבאללה וחמאס, שרוב פעיליהם ומנהיגיהם קיצוניים מכדי לקיים עימם דיאלוג (אם כי יתכן שניתן להגיע איתם לסטאטוס-קוו שקט יחסית), ושהם אכן מהווים סכנה ממשית. שמאל שמבין כי אירן בהנהגתה הנוכחית אף עשויה להיות איום קיומי. לכן השמאל הקיצוני הזה לא מקל ראש באיומים הללו. הוא גם יודע שהם איום לכלל אזרחי ישראל בעלי התודעה הדמוקרטית והפלורליסטית. גם אזרחים ישראלים-פלסטינים פלורליסטים יסבלו קשות תחת, נניח, שלטון החמאס.

שמאל קיצוני ביטחוניסטי במובן הזה שהוא יודע כי טרור ללא מענה מספק מוביל לתחושת חוסר אונים שמובילה לריצת אמוק לעבר רעיונות פסאודו-פאשיסטים והיאחזות בליברמנים למיניהם. חוסר אונים שגורם לאנשים לחשוב ש"אם רק תרצו", יוכלו לנצח את הטרור באסטרטגיה של שכרות כוח.

שמאל קיצוני ביטחוניסטי במובן הזה שהוא מבין שללא סולידריות שיש לה רקע תרבותי והסדרי בין אזרחי המדינה (ובמבנה הכלכלה שלה) תתחולל התרופפות ערכית שתוביל לתחושת סכנה ממשית ולא רק זהותית – כך נחווה האיום של מדינת כל אזרחיה כסובלימציה של מוות לאומי וכאוס ערכי; כאילו כל אדם יהיה אז לעצמו ללא מסורת תרבותית-לאומית ודתית, ללא דבר שילכד בין כולנו. במצב כזה האומה תיהיה פגיעה לחלוטין לכל איום מבחוץ, ולנטיות פשיסטיות מבפנים.

 

שמאל קיצוני ביטחוניסטי במובן הזה שהוא מבין כי לצד שימוש בכלים לוחמתיים כאלו או אחרים (ורק במקרה אמיתי ולא מהונדס של "אין ברירה"), חייבים להשתלב, ברמה כזו או אחרת, במרחב המזרח-תיכוני התרבותי ולכבד אותו, על מנת לייצר שכנות טובה ותחושת ביטחון.

 

די למכופפי האמת למטרות פוליטיות

די למכופפי האמת למטרות פוליטיות:

מימין ומשמאל מזדהם השיח הפוליטי והציבורי שלנו בדוחות, תחקירים, כתבות עומק ושאר דיווחים שמכופפים בגסות את האמת למען מטרה פוליטית. אני לא מדבר על איזשהו תיאור של המציאות החוטא, מטבע הדברים, בהטייה מסויימת, מעצם היותו של כותבו בעל אג'נדה מסויימת. זה טבעי ואולי אף בלתי נמנע. אני מדבר על חצייה מובהקת את הקו האדום של ההגינות: השמטה של עובדות רלוונטיות לחלוטין, עיוות של עובדות ואף סילוף גס.

זאת סכנה אדירה לשיח הפוליטי שלנו ואף לדמוקרטיה בעצמה. כי תופעה זו שומטת את הקרקע מתחת לאפשרות של דיון אינטיליגנטי ומחכים.

לא ניתמם, בדוחות מורכבים סביר שיפלו אי-אלו שהן טעויות. זה לא טוב, אבל זה טבעי. הבעייה מתחילה כשהדוח הוא רק ניסיון לעוות את המציאות. שאין לך, האזרח\ית הקטן\ה, על מה להסתמך ואת\ה נאלץ\ת לבדוק כל דבר לעומק בעצמך – עניין בלתי אפשרי. ולכן אירועים ופרשיות רבות נשארים בערפל המוחלט של הרשומון. זו מלחמת גרסאות בין מועדים לשקרנות, והאמון ניתן למי שצועק יותר ומפעיל יותר מניפולציות. סכנה, כבר אמרנו?

דוגמאות לא חסרות. הדוח של "אם תרצו" והקמפיין שליווה אותו, במתקפה על קהילת זכויות האדם, הוכח ככיפוף מזנה של המציאות.

דוגמא נוספת מהשרוול, הכתבה הזו של בן-דרור ימיני, שיש בה גם הרבה דברים נכונים, המבקשת, במרומז, לשוות לכלי הטראנספר דימוי של כלי נורמטיבי, ויעיל היסטורית לטיפול בסכסוכים אתניים גם בעת החדשה וגם בקרב חברות פתוחות. לטענת ימיני, על אף אי-התמיכה העקרונית שלו בטראנספר, פליטים מכורח הם תופעה שלא מעוררת רעש רב כשהיא לא נוגעת למיעוט הפלסטיני ולישראל, ושלא נשמעים בגינה טענות רמות על "זכות השיבה". ולצורך התיזה הזו מתבסס ימיני על מספר דוגמאות מאוד ייחודיות ושונות מהותית מהמקרה של הסכסוך שלנו. כדוגמה ראשית הוא מביא את רדיפת המיעוט הטורקי בבולגריה בשנות ה-80 שנס לטורקיה. הוא רק לא מזכיר שזה קרה בעת שבולגריה הייתה דיקטטורה קומוניסטית. הוא גם לא מזכיר שבולגריה קיבלה לבסוף חזרה את רוב הפליטים ושמפלגת המיעוט הטורקי היא בימינו שותפה מקובלת בקואליציה המנהיגה את "המדינה הבולגרית" ש"טוהרה" כיביכול באמצעות הטראנספר.

מצד שמאל של המפה הפוליטית זכורה לי במעומעם עבודת מאסטר בהיסטוריה שתיארה טבח שכנראה מעולם לא קרה, מתקופת מלחמת העצמאות. בוודאי שקוראי הימניים יוכלו לספק עוד דוגמאות.

להערכתי, והיא בוודאי נובעת מניסיוני המוטה, בימין יש נטייה חזקה יותר לעיוות האמת וכיפופה. ימנים כנים אף מתגאים בהטייה שלהם: אנחנו לא מהאו"ם. היחס הזה אמור להיות מופנה לתחום הרגשי, להזדהות ולנאמנות. אבל הוא מועד לזלוג גם לניתוח המציאות. עובדה זו כשלעצמה אין בה כדי לפגוע בהתאמתו של הנראטיב הימני למציאות חיינו – אתה יכול להיות, בהקצנה, גם שקרן בתיאור המציאות וגם צודק יותר ביחס לפרוגרמה שאתה מציע לעתיד לבוא.

לכן קביעה זו איננה בגדר ניסיון להכות ביריב פוליטי. אם יוכיחו לי שהשמאל מעוות את המציאות יותר אשמח לתת לו את הבכורה המפוקפקת. למעשה שאלת הנכונות של הפרוגרמה המדינית לעתיד לבוא, של השמאל והימין, קשורה רק באופן חלקי לראיית המציאות העכשווית וההיסטורית של זרמים אלו.

אבל כדי שנוכל כחברה לפתח תוכניות יותר ויותר טובות לעתידינו, נצטרך, לצד המחלוקות הערכיות שאינן מצטמצמות לדיון עובדתי והיסטורי, גם למצוא דרך הגונה יותר לתאר ולנתח תהליכים היסטוריים שלא מהזווית הצרה של איך זה יועיל למפלגה\תנועה שלנו.

לצורך כך נצטרך לדעתי לעבור יותר ויותר לסוג ההיסטוריוגרפיה הנדיר במחוזותינו: מהיסטוריה נראטיבית (המוטה לצד זה או אחר) או היסטוריה אובייקטיביסטית (המתיימרת כיביכול להביא "רק את העובדות" וכך מסווה את המיסגור האידיאולוגי המובלע שלה) להיסטוריה מולטי-נראטיבית, העושה סינתיזה מושכלת ולא-אוטומטית לחלקים האמינים בנראטיבים של מרבית הצדדים הנוגעים בסוגיה ההיסטורית הנדונה. כזה היה הניסיון הצנוע שלי לרדת לשורשי הסכסוך בארץ ישראל.

 

אולי צריך גם גוף הטרוגני פוליטית ואחיד מקצועית, שאני מודע לבעייתיות הכרוכה בו, שיתן איזשהו דירוג אמינות לארגונים ולאישים העוסקים בדיווחים תקשורתיים, חברתיים ופוליטיים.  הוא ודאי לא יסכים על "מי צודק" אבל יוכל לחשוף סלפנים בוטים ומובהקים במיוחד.

 

—-

ובדרך אגב, ממליץ על אחד הטורים המבריקים לאחרונה [מבלי היצמד לדיוק ההיסטורי במקרה זה]:

http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/1151163.html

 

קול קורא למשלחת הסברה למען הלגיטימיות של ישראל

קול קורא למשלחת הסברה למען הלגיטימיות של ישראל – שמאלנים, הצטרפו לאתגר: להבחין בין ביקורת עניינית לבין שלילת זכות הקיום של ישראל

ישראל ומכוני המחקר שלה מודאגים. מי יודע, אולי בצדק. לאחרונה יש לטענתם "מסע דה-לגיטימציה" מתגבר נגד עצם קיומה של ישראל.

כך נכתב בכתבה על דוח של מכון ראות:
ה"דה-לגיטימטורים" משתפים פעולה עם גופים וארגונים שמותחים ביקורת לגיטימית על ישראל בשטחים, כמו אמנסטי או משמר זכויות האדם, ומטשטשים את הגבולות בין דה-לגיטימציה לביקורת לגיטימית.
http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/1149334.html

גם ד"ר דורי גולד מהמרכז הירושלמי לא נשאר אדיש לבעייה:
http://www.jcpa.org.il/JCPAHeb/Templates/showpage.asp?FID=664&DBID=1&LNGID=2&TMID=99&IID=23957

הבעייה, אומר ד"ר גולד, היא שבקהילה הבינלאומית "לא תמיד שמעו את אותו שכנוע פנימי עמוק מצידה של ישראל, דבר שהעניק יתרון מהותי למסע הדה-לגיטימציה".

אז הנה, אני, איש השמאל הנוקשה, עוסק בזכויות-אדם (ובין היתר באילו המכונים "פלסטינים", שומו שמיים), גם לי יש שכנוע פנימי עמוק בזכות קיומה של ישראל כמדינה דמוקרטית באמת ולחלוטין, ללא אפליות וללא קריצות (אגב, זה ברור שמדינה דמוקרטית שרוב מוחץ של אזרחיה הם יהודים תיהיה גם יהודית באופן כזה או אחר).

והנה אני קורא לעוד אנשי שמאל נוקשה ופעילי זכויות אדם להצטרף אלי ולבקש לקחת חלק במשימת ההסברה הלאומית:  ביקורת לגיטימית כן (מעניין מה ההגדרה לזה…), שלילת זכות הקיום (של ישראל כמדינה דמוקרטית בעיקרי החקיקה והפרקטיקה) לא.

משרד החוץ צריך לקפוץ עלינו כמוצאי שלל רב, הרי מי ישפיע יותר על הגוי הממוצע: ציוני-מקצועי שעושה יח"צ לאיזראל באוטומט או פעיל זכויות אדם שמבקר את ישראל תכופות, כולל ביקורת נוקבת?

אם אכן הכוונה היא להבחין בין ביקורת עניינית, גם אם רחבה, לשלילת עצם קיומה של ישראל (מי בעצם מדבר על כך,אגב?) אני מוכן להתגייס (שוב) למען המדינה. בכנות, בחיי.

אני קורא לעוד אנשי זכויות אדם טובים להצטרף אלי (יש "צור קשר" בפינה הימנית-עליונה).

יחד נפנה למשרד החוץ, בפנייה רשמית, ונאתגר אותם בשאלה, מה כוונותיכם: זעקות שבר והגנה אוטומטית על כל פעולותיה של ישראל ועל משטר האפלייה המתמשך בשטחים או הגנה כנה על זכותה של תנועה לאומית להתקיים בביטחון כשהיא נוהגת בשוויון למיעוטים בקרבה ולצדה (ולצד קבלת ביקורת נוקבת על עוולותיה כלגיטימית)? תבחרו.

דווקא אנו השמאלנים הנוקשים יכולים להיטיב להסביר שמפרספקטיבה היסטורית כמעט כל התנועות הלאומיות ביצעו עוולות, חלקן ממש מגה-עוולות, באת ייסודן והתבססותן, בעיקר בשלב הצעיר והלאומני הכרוך בתודעת האנחנו מול ה"הם". הציונות כתנועה לאומית היא בסך הכל תנועה נורמטיבית. כלומר היא מבצעת עוולות (בגבולות 67' ובגבולות 48'). והפתרון הוא לבקר אותן ספציפית ולהאבק בהן ספציפית ובמנגון ההגדרה העצמית על חשבון האחר, לא לבקש למחוק את זכות קיומה של התנועה הלאומית.

תפישתינו היא אנטי-מהותנית: העובדה שלאורך כל תולדות הציונות בארץ ישראל הפעילה תנועה זו מכניזמים שונים של הדרת הערבים, ייהוד המרחב ואפלייה, איננה מצביעה על כך שמדובר במהות הציונות ושלא ניתן לקיים לאומיות יהודית אחרת בארץ ישראל. זה בהחלט אומר שזה יהיה קשה. אבל מכאן ועד לשלילת זכותה של תנועה לאומית להתקיים? רבאק, אפילו לגרמנים לא עושים את זה.

אז קדימה שמאלנים, קאם און בורד. אם לא נסייע לישראל (שאיננה סך עוולותיה) לפחות נחשוף את צביעותו של משרד החוץ. אני מקווה, אם כי לא מאמין, שהמקרה הראשון יתברר כנכון.

 הרי אחרי הכל, גם מכון ראות, בכתבה בהארץ, ממליץ: לתקוף את ה"דה-לגיטימטורים", אך "לחבק" את אלה שמותחים ביקורת לגיטימית על ישראל, לקרבם ולא להחרימם.

 

רק חבל לי על מה שנראה כנאיביות גדולה, או היתממות, של המכון; נדמה לי שלא "השוליים הסהרוריים" של אנשי "שלילת זכות הקיום של ישראל" (אגב, לא תמיד ברור למה הכוונה פה בעצם) מטרידים את משרד החוץ. אני חושש שגורמים במשרד הזה ובממשלה בכלל, דואגים דווקא ממותחי הבקורת העניינית, ולכן דואגים לזהות אותם עם שוללי זכות הקיום. העירפול, ולא התיחום, הוא האינטרס שלהם.

בוא ננסה להוכיח שניתן אחרת.

הפרכת דוח "אם תרצו" משפט אחרי משפט

[תודה לד"ר אמיר פז-פוקס שניתוח שלו היווה טריגר לבדיקה זו]

הטענה העיקרית בדוח "אם תרצו":
"ניתוח הדו"ח מעלה כי 16 הארגונים מהקרן החדשה תופסים מקום משמעותי ביותר בין מקורות המידע עליהם מתבסס דו"ח גולדסטון בהאשמותיו נגד צה"ל […]" (עמ' 9 דוח "אם תרצו"). האשמות נגד צה"ל באיזה הקשר? גם לוחמים רבים מביעים האשמות נגד צה"ל . בדוח "אם תרצו" לא מוזכרים המילים "עזה" או "עופרת יצוקה" כמושא של ההאשמות. כאילו שמטרת דוח גולדסטון היא חקר האשמות כלליות נגד צה"ל במנותק מהמבצע. כמובן שזו היתממות: בדימוי הציבורי אמרת גולדסטון אמרת המבצע בעזה.

יתרה מכך: "אם תרצו" אומנם לא מציינים את ההקשר של המבצע בדוח, אך רומזים עליו. בהצגת הדוח באתר "אם תרצו", מובאת בפתיח מובאה מדברי ראש הממשלה נתניהו: "גולדסטון זו מילת קוד לדבר הרבה יותר רחב –  ניסיון לשלול את הלגיטימיות לזכות להגנה עצמית של מדינת ישראל […] האו"ם משיק את דו"ח גולדסטון כשאנו נאבקים לעצור את ירי אלפי הרקטות.". רמזים וקביעות נוספות, וחדות יותר, נמצאו בקמפיין של "אם תרצו", שליווה את פרסום הדוח. ראו לדוגמה את ההאשמת הארגונים בהכפשת צה"ל בפשעי מלחמה במבצע, באנימציית הפלאש, בבנארים ובראיונות של פעילי "אם תרצו".

הקאץ': קמפיין "אם תרצו" מדברר את הדוח שלו כגילוי מסעיר בדבר מידת ההכפשה של צה"ל על ידי הארגונים, בהקשר למבצע בעזה. הקמפיין לא מציג זאת כגילוי של תופעת ביקורת כללית נגד מדיניות צה"ל וישראל בשטחים לאורך השנים (משום שאין פה חדש וקשה יותר לטעון פה בדבר "שקרים" נגד צה"ל).

אלא שהמובאות שדוח "אם תרצו" מביא מגולדסטון כמובאות "מפלילות" (וכך מבסס את טענתו העיקרית), חלקן הגדול כלל לא עוסק בהאשמת צה"ל בפשעי מלחמה וחלקן בכלל לא נוגע ל"עופרת יצוקה" או אפילו לצה"ל!.

המסקנה החותכת מניתוח זה של דוח "אם תרצו": או שהדוח עוסק בהתקפה על ביקורת כללית שמעבירים ארגונים על מדינת ישראל, מוסדותיה ושירותי הביטחון שלה (כלומר לא בהקשר של המבצע בעזה וההאשמות צה"ל בפשעי מלחמה), או שהוא שקרי מהיסוד! אם החלק הראשון הוא נכון, על "אם תרצו" לפרסם הבהרה והתנצלות על השיווק המטעה של הדוח.

להל"ן ניתוח של מספר מובאות מגולדסטון שהוצגו בדוח "אם תרצו" כמובאות מפלילות שמקורן בארגוני הקרן. זהו מדגם בלתי מסונן, לבחינת אחוז המובואות הרלוונטיות לטענה של קמפיין "אם תרצו" (הכפשה של צה"ל בהקשר של מבצע עופרת יצוקה), מתוך כלל המבואות ש"אם תרצו" מציגים כמכפישות. המובאות יוצגו לפי ארגונים, כפי שנעשה במקור בדוח "אם תרצו":

ארגון "קול אחר משדרות":
עמ' 54 בדוח "אם תרצו"

;( – ראיונות עם פעילי הארגון: ה"ש 1006 (עמ' 355 ); ה"ש 1034 (עמ' 361

1. שיא האבסורד: ההערה הראשונה מאזכרת ראיונות טלפוניים עם פעילי "קול אחר משדרות" המספרים על מצוקות תושבי שדרות בשל ירי הקסאמים!!!;  ההערה השנייה נוגעת למרצים במכללת ספיר (המזוהים עם הארגון) שהעידו על סטודנטים שחששו להמשיך את לימודיהם בשל מתקפת הקסאמים!!!
מיותר לציין שלא מדובר בהאשמה של צה"ל או של ישראל, כפי שספרו זאת חוקרי "אם תרצו". כנראה שארגון נתמך הקרן לא יכו להיתפש על ידי "אם תרצו" כמסייע לישראל.

עדאללה:
עמ' 25 לדוח "אם תרצו":
"עדאלה" מופיע בנספח 3 לדו"ח, כאחד הארגונים שנענו לקריאת הוועדה ומסרו לה חומר ומידע [77] ובנספח 1 לדו"ח, בו מפורטים שמות הארגונים והאנשים שנפגשו עם הוועדה לצורך מסירת מידע. [78]

בגוף הדו"ח, נזכר ארגון "עדאלה" פעמים רבות כאסמכתא לטענות וממצאים של הוועדה. בין השאר, ניתן למצוא את האזכורים הבאים:
.( – חומר ומסמכים ששלח הארגון לוועדה: ה"ש 547 (עמ' 233 –

1. מדובר בהערכה של מספר העצורים העזתים בישראל.

.( – התכתבויות של הוועדה עם הארגון: ה"ש 789 (עמ' 312 ); ה"ש 792 (עמ' 312  – 

2. מדובר באזכורים של עתירה של עדאלה – שהוגשה בטרם המבצע ושדבר הגשתה היה מפורסם וידוע ברבים – הטוענת לאי-חוקיות של איסור הביקורים של עצורים עזתים בישראל, שמן הסתם נעצרו לפני המבצע (בהערת השוליים מצויין בסך הכל כי ועדת גולדסטון ביררה עם עדאללה האם העתירה עדיין עומדת, ואכן כך היה). זה מידע שכלל אינו נוגע ל"פשעי מלחמה", לכאורה, שביצע צה"ל במהלך המבצע. האם הגשת עתירה כזו איננה דבר לגיטימי? אגב, נשוא העתירה איננו צה"ל כי אם השב"ס.

עמ' 26 לדוח "אם תרצו":
.( – הפניות לדו"חות של הארגון [עדאלה-י.מ]: ה"ש 1061 (עמ' 369

3. המדובר באזכור סטטיסטיקות שעדאלה קיבל ממשטרת ישראל(!) לגבי מספר העצורים במחאות בישראל נגד המבצע בעזה. כמובן שמידע זה אינו קשור לתימוך בהוכחת פשעי מלחמה לכאורה של צה"ל. אגב, ועדת גולדסטון מצטטת פה דוח של עדאלה בעברית (להמחשת הטענות המופרכות כי הארגונים מפיצים מידע באנגלית לעולם, הרי שגם מידע לוקאלי חשוף בעידן האינטרנט לתרגום ושימוש מעבר לים).

.( – הפניות לניירות עמדה שהפיק הארגון: ה"ש 894 (עמ' 333

4. המדובר בדוחות רבים, ותקציר של עדאלה, העוסקים בבניה של תשתיות להתנחלויות ביהודה ושומרון. שוב, שום קשר לפשעי מלחמה שביצע לכאורה צה"ל ב"עופרת יצוקה".

– הפניות לעצומות ומכתבים של הארגון: ה"ש 546 (עמ' 233 );
– 
5. ההערה עוסקת בתנאי החזקתם של עזתים שנעצרו\נשבו במהלך המבצע, ועד להעברתם לבתי כלא ישראלים. המדובר בדיווח על פנייה של הארגונים לפרקליט המדינה וליועמ"ש בתלונה על התנאים של העזתים שהוחזקו בידי צה"ל.
קשר קלוש לטענה של מסירת מידע מכפיש על צה"ל: ועדת גולדסטון התמנתה ב-3 לאפריל 2009; הפנייה של הארגונים נעשתה בינואר 2009 וניתן לה פומבי בישראל. היא הייתה ממוענת כביקורת פנימית בישראל. לעשות דה-לגיטימציה של פנייה בתלונה לראשויות החוק, לפי הרוח של דוח "אם תרצו", הרי זה דבר מהפכני. אגב, הטענות המועלות בתלונה, נוגעות להפרות לכאורה של זכויות אדם, שאין להם שום קשר עם שיקולי ביטחון (תנאי העזתים שכבר נעצרו ולא מהווים איום). על אחת כמה וכמה שמאבק בהפרות שרירותיות לחלוטין, מהסוג שיש חשד כי בוצעו במקרה זה, אינו פוגע ביכולת הפעולה של צה"ל, כפי שנטען ונרמז בדוח "אם תרצו" ובקמפיין סביבו.
– 
– ה"ש 788 (עמ' 312 );

6. ראו הערה "2". קשור לתנאי אסירים עוד מלפני המבצע. . אין שום קשר ל"עופרת יצוקה".

– ה"ש 791 (עמ' 312 );

7. ראו הערה "6", עוסק בזכויות אסירים פלסטינים, לא במבצע "עופרת יצוקה".

– ה"ש 1136
.( (עמ' 383

8. המדובר במכתב פנייה של הארגונים הקורא ליועמ"ש לפתוח בחקירה ישראלית עצמאית של מאורעות המבצע. מדובר בקריאה לחקור האשמות וחשדות, בהחלט לא האשמה פוסקת בפשעי מלחמה; בהחלט משהו שצריך להיות לגיטימי.

.( – הפניות לעלון של הארגון: ה"ש 781 (עמ' 310

9. ההערה עוסקת באפשרות למעצר ללא מגבלת זמן של פלסטינים בבתי הכלא הישראלים ובניתוח החוק הישראלי לגבי החזקת לוחמים זרים "בלתי חוקיים". אין קשר ל"עופרת יצוקה".

.( – הפניות להודעות של הארגון לעיתונות: ה"ש 790 (עמ' 312

10. עוסק בזכויות הביקורים של אסירים מעזה, בלי קשר למבצע. ראו גם הערות "6" ו-"2".

.( – הפניות לעדכוני חדשות של הארגון: ה"ש 1068 (עמ' 370 ); ה"ש 1090 (עמ' 373

11. ההערה הראשונה עוסקת ביחס לעצורים ישראלים במחאה נגד המבצע; ההערה השנייה עוסקת בזימונים ששלח השב"ק, לטענת עדאלה ללא בסיס חוקי, למוחים ערבים-ישראלים נגד המבצע. אין שום קשר להאשמות צה"ל בפשעים בהקשר של "עופרת יצוקה".

.( – הפניות לעתירות של הארגון לבג"ץ: ה"ש 537 (עמ' 230 ); ה"ש 830 (עמ' 319 ); ה"ש 778 (עמ' 310

12. ההערה הראשונה נוגעת לעתירה שהוגשה שנים לפני המבצע, ב-2002, נגד "נוהל שכן"; ההערה השנייה נוגעת לעתירה מלפני המבצע, בקשר לפגיעה בסטאטוס האזרחי של תושבי מזרח ירושלים; ההערה השלישית מאזכרת עתירה הנוגעת לזכויות עצירים בישראל, לאחר שחוק המאפשר הארכת מעצר ללא תקשורת עם העולם החיצון, עד 21 יום, עבר בכנסת (חוק שעשוי לפגוע בזכויות כל הישראלים). אין שום קשר להאשמות ב"עופרת יצוקה".

הארגון [סדרה של ארגונים – י.מ] שותף למכתב שנשלח ליועץ המשפטי לממשלה והמאשים את צה"ל בביצוע פשעי מלחמה: "'הארגונים שלחו מכתב נוסף, אולם הפעם לא ענה להם היועץ המשפטי'. המכתב כולל האשמות בפשעי מלחמה: 'הכוחות המזוינים של המדינה חשודים במעורבות בהפרות חמורות של החוק הבינלאומי (שמהן עולה חשד לאחריות ( לעיסוק בפשעי מלחמה)."
"

13. שימו לב איך משתמשים "אם תרצו" בטרמינולוגיה של "האשמות", אך בציטוט של הארגון ה"מעליל", שאמור להמחיש את הטענה הקשה הזו, מדובר בעצם ב"חשדות".
ההצגה של "חשדות", כ"האשמות", היא טריק רטורי זול. מכאן משתמע שאסור להעלות חשד וקריאה לבדיקה, אתה כאילו "מאשים". המילה "מאשים" איננה מושג משפטי מובהק ואנשים מפרשים אותה כקביעה כאילו נעשו פשעים, ולא כהעלאת חשדות וקריאה לבדיקה. כולנו תקווה שאף אדם שפוי בישראל לא מערער על הזכות להעלות חשדות ולקרוא לחקירה לאחר מוות של מאות בני-אדם.

 בצלם:
עמ' 30 בדוח "אם תרצו:

בגוף הדו"ח, מאוזכר ארגון "בצלם" פעמים רבות כאסמכתא לטענות וממצאים של הוועדה. בין השאר, ניתן למצוא את האזכורים הבאים:
– הפניות לדו"חות של הארגון: ה"ש 11 (עמ' 47 );

1. מדובר בהערכות של בצלם בדבר מס' ההרוגים הישראלים והפלסטינים בסכסוך בין השנים 1987 ו-2000. אין שום קשר לביקורת על צה"ל או לעופרת יצוקה.

 

אני ממשיך לעבור על כל המבואות ולחשוף את כלל הסילופים של הדוח.

איך עבדו על כל כך הרבה אנשים בעיניים?

איך עבדו על כל כך הרבה אנשים בעיניים?

 

יותר ויותר מתבררים המימדים האדירים של פארסת דוח "אם תרצו". איך עיתונאים וחברי כנסת רבים כל כך נפלו במלכודת של דוח ספיני שאין בו ולו קביעה מהותית אחת שאיננה צבועה בסילוף חמור. אגב, אני מוכן להתפקד ל"איחוד הלאומי" אם מישהו יכול למצוא קביעה מהותית אחת כזו בדוח.

 

כעת מתפרסם ניתוח מבריק של ד"ר אמיר פז פקס הסוקר כיצד אפילו נתון הדגל של דוח "אם תרצו" (92% מהאזכורים השליליים בדוח גולדסטון ממקורות ישראלים, מקורם בארגוני הקרן); אפילו נתון זה מסולף ומעוות (וכאן ניתוח מפורט יותר).

 

שיהיה ברור, גם אם הנתון היה נכון, המשמעות שלו קטנה ממה שהוצג, שכן "אם תרצו" ניפו מהדוח לא מעט אזכורים של פוליטיקאים ואנשי צבא רברבניים ששימשו את גולדסטון להראות כוונות ליישם תורת לחימה שהיא בגדר "פשע מלחמה" (לפחות לפי החוקים הנהוגים כיום).

 

בדוח ישנם עוד עיוותים רבים – ראו כאן.

 

המיסגור הראשוני של הדוח מעוות (אם כי מבריק) – כאילו ארגוני זכויות האדם חצו את כל הקווים האדומים ולא פעלו באופן נורמטיבי לחלוטין ביחס לעולם הדמוקרטי.

 

אבל השאלה החמורה בעינה: עשרות כתבות; דיונים בכנסת; ניסיון לוועדת בדיקה – איך כל כך הרבה אנשים בלעו את החרא התעמולתי של "אם תרצו"? איך ניתן בישראל 2010 לחטוף ככה את השיח הציבורי בשביל סילופים והמצאות? האם לא ראוי שאת הבמה של הביקורתיים כלפי ארגוני זכויות האדם יאיישו אנשים ראויים יותר?

 

אני חושב שהראשונים שצריכים לכעוס על "אם תרצו" הם גורמי ימין רציניים שכל ביקורת מושכלת שלהם על ארגוני זכויות האדם – ביקורת שבהחלט יש לה מקום חשוב – תהיה מוכתמת מעתה והלאה בחשד של חוסר רצינות וסילוף.

 

משל הרוטוויילר

כשהייתי ילד היה דוד יחיאל נוהג לספר לי משל שחזר על עצמו בגרסאות שונות. אם נפשיט אותו מהסגנון של הדוד, זה הולך בערך כך:

משפחה חמה ומגובשת שהסתכסכה עם שכניה האלימים והמפחידים, החליטה לרכוש כלב רוטוויילר על מנת שיגן על ביתה מפניהם. בכלבייה הציעו להם כלבי הגנה מסוגים שונים, אך הם דחו את כל ההצעות וביקשו את הרוטוויילר הכי מפחיד ומג'ונן. מול שכנים כמו שלנו, פסקו, סתם רועה גרמני שקול לא יעזור. צריך כלב שלא רואה בעיניים. נכנס מישהו, ישר הוא תוקף. לא שואל שאלות.

חזרו בני המשפחה הבייתה עם הרוטוויילר וזמם לפיו. וקבעו נוהל מתי מותר ומתי אסור להוריד את הזמם. אך הכלב זמם משהו אחר, הוא הצליח להוריד את ההתקן המלאכותי שחסם את מלתעותיו, תקף את בני המשפחה, פצע אותם קשות, הרג את בתם הפעוטה, וגרם להם להסתגר בחדר האמבטיה מבלי יכולת לצאת.

משל נפלא. והנמשל? מי המשפחה?
המשפחה היא אנחנו, הישראלים.

אבל מי הוא הרוטוויילר?
צה"ל? לא. הממשלה? לא.
הרוטוויילר הוא משהו מופשט יותר, הוא התפישה הזאת שאומרת שהאיום החיצוני מצדיק כל דיכוי פנימי. הרוטוויילר הוא התפישה של "בעל הבית השתגע", צה"ל תמיד צודק ולא מכסת"ח, להיכנס בהם בכל הכוח, לא לרחם על בכיינים שמדיניות ביטחונית או תכנונית פוגעת בהם, זה לראות זכויות אדם ואזרח כמשניות לשיקולי ביטחון שאין צורך לנמקם בפירוט. הוטוויילר זה להקים ועדת בדיקה של הכנסת שתחקור ארגוני שינוי חברתי שעשו פה כל כך הרבה למען המדינה.

זה הרוטוויילר שינשך אותנו. כעת שיחררנו אותו במלוא העוז. ושאלוהים יעזור לנו.

הרוטווילר הזה, אל תתבלבלו, יפגע בכו-לנו. האם הוא יגן עלינו מהאיום החיצוני?

אולי, בהתחלה, ייתכן שעם שינוי מאזן הכוחות הרוטוויילר ימשוך אלינו זעם גדול יותר, ויסתום את הגולל על היכולת לשנות פה דברים באמצעות דיאלוג. הרוטוויילר יחצה את כל הקווים האדומים בכל מאבק שבו יטול חלק. הוא יהפוך את הסכסוך למאבק בין שני מטורפים שמי לעזאזל רוצה להתערב בו.

 

שימו לב גם לדוח של ארגון "קשב", מנתמכי הקרן החדשה לישראל, שמנתח את הדוח של ארגון "אם תרצו" ומוצא גילויים מפתיעים ביותר אודותיו.

רשימת העיוותים בקמפיין ההשתקה של זכויות האדם

רשימת השקרים והעיוותים המקיפה בקמפיין התוקפני נגד קהילת זכויות האדם והקרן החדשה לישראל, על שלל דובריו [רשימה חלקית בעליל]:

 

[רשימה זו נכתבה על דעתי האישית, ואינה מבטאת את עמדת הקרן החדשה לישראל. זו על אף שאני מצוי בקשרי עבודה עם הקרן – י.מ].

 

עיוות ראשוני במיסגור המחקר: עבודה של ארגוני זכויות אדם ביקורתיים בעת מלחמה, שדוחותיהם זוכים לתפוצה בינלאומית ומשמשים מוסדות כמו האו"ם, היא עניין נורמטיבי לחלוטין במדינות דמוקרטיות. זו פרקטיקה מקובלת ומוכרת. אם מישהו חושב שנורמה דמוקרטית זו אל לה לחול בישראל, מסיבות ענייניות, שיבוא וינסה לשכנע למה הוא רוצה רפורמה שתגביל את הדמוקרטיה, במקום לתקוף את הארגונים כמי שחצו את כל הקווים.

 

עיוות בסיסי בתשתית העובדתית: האזכורים בגולדסטון הקשורים לארגוני הקרן החדשה לישראל, שנספרו על ידי "אם תרצו" כמשמיצים את חיילי צה"ל (ומכאן הנתון המכונן של הדוח על 92% מהאזכורים השליליים…), נספרו ספירה מסולפת: ברשימה זו נספרו גם אזכורים לסקירות מצב שכלל לא עסקו ב"עופרת יצוקה" (אלא בניטור השוטף והמוכר של פעילות צה"ל בשטחים ); גם אזכורים העוסקים בסבל של תושבי שדרות על ידי הארגונים, גם אזכורים המצטטים עתירות של הארגונים בעניינים שלא קשורים למבצע ושהוגשו עוד בטרם הוקמה ועדת גולדסטון, וכן אזכורים שעניינם קריאה של ארגונים לחקירה ישראלית (לא דיווח עובדתי). מידע נוסף על כך בניתוח המבריק של ד"ר אמיר פז-פוקס [שייך לארגון נתמך הקרן] וגם פה במדוקדק.

 

עניינים נוספים:

1. עיוות ושקר גס: המזוהים עם הקמפיין הציגו את ארגוני זכויות האדם כתומכי החמאס או כסייענים של החמאס. כספית אף הגדיל לעשות וכתב כי פעילי הארגונים קראו לחמאס, במהלך הפגנת סטודנטים, להפגיז את אזרחי ישראל. למעשה רוב הארגונים שדובר עליהם (כולל ארגון ערבי) חתמו בזמן המבצע על מודעה שפורסמה במימונם ב"הארץ", המתנגדת לירי על אזרחים גם בעזה וגם בשדרות; הארגונים לא רק שלא צידדו בחמאס אלא האשימו את החמאס בפשעי מלחמה (ויצאו נגד החמאס גם שלא בהקשר של "עופרת יצוקה", למשל פה);

2. עיוות גס ומרכזי: המזוהים עם קמפיין ההכפשה מנסים להציג תמונה, ולעיתים אף טוענים במפורש (בן כספית), כי ארגוני זכויות האדם הם חזית אחידה, גוש מונוליטי, בגדר נחש אחד עם הרבה ראשים, בעלי אותה מטרה ואג'נדה. אין דבר רחוק מן האמת. הארגונים המוזכרים שונים אחד מן השני בהיבטים רבים, חלקם אף היו ביקורתיים כלפי דוח גולדסטון. ארגון כמו "שוברים שתיקה" מורכב מחיילים קרביים לרוב, חלקם עדיין בשירות מילואים, ומתמקד בחשיפת העובדות בלבד. לעומתם ארגון כמו "קול אחר משדרות", המורכב מתושבי שדרות, מבקש גם להציע פיתרון לעימות ואינו עוסק בתחקיר. הפתרונות שיציע "קול אחר משדרות" לאוו דווקא יהיו מקובלים על חברי "שוברים שתיקה" או "עדאללה". ישנם עוד הבדלים רבים בעמדות, בתפישות, בסגנון ובמטרות. לבטח לא מדובר, כפי שניסו להציג זאת בקמפיין, בסיפור קונספירציה שמאחוריו חתירה למטרה נסתרת באמצעים ובראשים שונים .מדובר בקולות רבים ושונים, כחלק מהאג'נדה של הקרן לתמוך בריבוי קולות, בקשת של עמדות, ולא באג'נדה ספציפית מאוד, כזו או אחרת (במסגרת תפישה פלורליסטית זו תומכת הקרן גם, למשל, בארגונים חרדיים וציונים-דתיים).

3. עיוות: אנשי הקמפיין טענו כי ארגוני זכויות האדם ביקשו, או פעלו באמצעות התמיכה בגולדסטון, לקעקע את זכות התגובה הצבאית של ישראל לטרור. למעשה הארגונים דאגו למקד את טענותיהם נגד מדיניות של אי-הבחנה בין לוחמים לאזרחים – חובה מרכזית בדיני המלחמה הבינלאומיים – ולא יצאו נגד הלחימה בעזה כשלעצמה. כנגד הטענה הזו טענו הגורמים היותר עניינים במחנה המתנגד כי עיקרון ההבחנה איננו מציאותי בזירת הקרב הנוכחית במלחמה בטרור. אך הם לא הציגו אף מחקר רציני המוכיח כי לא ניתן למזער את הפגיעה באזרחים מעבר לצורת הפעולה של צה"ל ב"עופרת יצוקה", שגבתה קורבנות אזרחיים רבים. לעומת זאת הארגונים דיווחו על תקריות רבות בהן הפגיעה בזכויות האדם נעשתה על פניו ללא כל סיבה בטחונית סבירה, זה לכל הפחות דורש חקירה מעמיקה לעימות טענות אלו. כל זה לא הפריע לאנשי קמפיין ההשתקה לקפוץ למסקנה הפנטסטית כי ארגוני הקרן מקעקעים את זכות ההגנה העצמית של מדינת ישראל – שימוש חופשי להפליא ב(אי)היגיון.

4.  עיוות: סביב הקמפיין, טענו רבים, כי ארגוני זכויות האדם הישראלים אינם באמת דואגים לזכויות אדם, שהם עוסקים רק בעוולות של ישראל ולעולם אינם רואים את העוולות של הערבים כלפי עצמם וכלפי אזרחי ישראל היהודים או עוסקים בכך במשורה (דברים ברוח זו כותב גם בן דרור ימיני). האמת היא שבכל העולם ארגוני זכויות אדם, שאינם ארגונים בינלאומיים בהגדרתם, עוסקים בביקורת המדינה בה הם פועלים. למרות זאת ארגוני זכויות האדם הישראלים סיפקו דיווחים רבים על הפרות של זכויות אדם מצד הפלסטינים (הן במאבקים פנימיים והן בשימוש בטרור – ראו למשל דוח חריף זה של בצלם).

5. עיוות: הטרמינולוגיה של מסירת מידע ("הארגונים מסרו מידע לגולדסטון"), מטעה מיסודה. ועדת גולדסטון פעלה בשני מישורים: א. איסוף מידע זמין כמו דוחות ונתונים מאתרי אינטרנט של ארגונים ומקורות זמינים נוספים. ב. משלחת של חיפוש עובדות ששמעה עדויות. "אם תרצו", לפחות בדיווחים לתקשורת, לא דאגו לעשות הבחנה בין שני המתודות. למעשה רוב המידע שגולדסטון היה זקוק לו כבר היה מצוי עם הקמת הוועדה באתרי האינטרנט של הארגונים השונים והיה זמין לכל. העדויות יכלו אולי לכלול הרחבות והבהרות, לפעמים הסתייגויות, אך לא הן מקור המידע העיקרי. במילים אחרות, יוצא ש"אם תרצו", מתנגדים לעצם פרסום דוחות ונתונים של ארגוני זכויות אדם. כי דוחות זמינים, הם דוחות זמינים לוועדות למיניהם.

 

6. הטעייה גסה: יצירת זיקה מוטעית בין ארגונים אולטרה ראדיקליים שונים לקרן החדשה לישראל באופן מטעה. ברור שגם ארגונים אלו זכותם המלאה לפעול ולהתבטא, אני מעלה נקודה זאת רק כדי להמחיש את היצירה המסולפת של מעשיית קונספירציה בידי המכפישים. למשל: בניגוד למשתמע מהטקסטים המכפישים, ומסיבות מהותיות, הקרן לרוב לא מממנת ולא מימנה את חלק מהארגונים האולטרה-ראדיקליים שצויינו בדוח, או תומכת בעמדותיהם. אלא שחלק מהארגונים הראדיקליים קיבל ייעוץ ארגוני משתי"ל – הזרוע הביצועית של הקרן. שירות מסוג זה ניתן באופן חופשי כמעט לחלוטין לארגונים לא ממשלתיים כתמיכה של שתי"ל בארגוני החברה האזרחית. משירותי הייעוץ והסיוע הארגוני של שתי"ל נהנים מאות ארגונים, רבים מהם אינם מנתמכי הקרן החדשה לישראל. אך הרושם המטעה נשאר – הקרן כיביכול תומכת ספציפית בארגונים האולטרה ראדיקליים ובמטרתם לכונן מדינה דו-לאומית. זה חלק מהניסיון לטוות סיפור קונספירציה: הנה בעזרת הארגונים המיינסטרימים, מסווים תמיכה בארגונים שרוצים לשנות את אופיה של ישראל (ע"ע השקר בדבר השם "הקרן לישראל חדשה"). אגב הקרן תומכת גם בארגונים חרדיים, אז אולי היא בכלל בעד מדינת הלכה?

 

7. דמגוגיה: הטענה על תדלוק דוח גולדסטון בעובדות "מרשיעות", חלשה גם משום שממשלת ישראל, בסירובה לשתף פעולה, תרמה לחד-צדדיות של הדוח. למעשה הארגונים הללו אשר בחנו ודיווחו על ענייני זכויות אדם במהלך ולאחר המבצע בעזה, היו הראשונים לקרוא לממשלת ישראל לפתוח בחקירה עצמאית של האירועים במבצע. הם פעלו מתוך אחריות לישראל. אילו הייתה קמה ועדת בדיקה ישראלית עצמאית (כפי שהמליצו הארגונים), ייתכן ולא הייתה קמה ועדת גולדסטון. היום יותר ויותר אנשים, גם בצבא, מבינים כי זו הייתה טעות והארגונים צדקו.

 

8. דמגוגיה: למה אתם מכבסים את הכביסה המלוכלכת בחוץ – זה הסיפא העיקרית של הקמפיין הזה. "אם תרצו" מבקשים ממדינה דמוקרטית לנהוג ככת סודית – אסור לספר לעולם החיצון על המתרחש בפנים. כל זה כאילו לא היו CNN, אל ג'זירה וארגוני זכויות אדם פלסטינים ובינלאומיים המדווחים מהשטח בכל מקרה. גם הטיעון כי מקורות ישראלים נחשבים לאמינים יותר, ולכן יוצרים את התדמית הרעה ביותר לצה"ל, הוא קלוש. הארגונים הישראלים דאגו, רובם ככולם, להציג תמונה מאוזנת ומקצועית ביחס לעמיתיהם הבינלאומיים, וביקרו קשות את הירי של חמאס על אזרחים ישראלים. אילולא הם היה הדוח על מבצע "עופרת יצוקה" קשה וביקורתי הרבה יותר.

 

9. הרונן שובליזם הופך את כל חיילי צה"ל לפושעי מלחמה:

באחד מהראיונות איתו לאחרונה, טען בלהט רונן שובל, יו"ר "אם תרצו", כי הקרן החדשה לישראל וארגוני זכויות האדם הופכים את חיילי צה"ל כולם לפושעי מלחמה ולרוצחים (בכך שסיפקו לטענתו מידע לדוח גולדסטון).

טענה כל כך תמוהה שהאדם הסביר משתומם. מילא שמעולם לא טען אף ארגון זכויות אדם רציני שכל חיילי צה"ל שהשתתפו ב"עופרת יצוקה" הם פושעי מלחמה. גם לא ידוע לי על אף גוף בינלאומי רציני שחושב ככה או מתכוון להעמיד חיילים פשוטים לדין או לעצור אותם. זה פשוט לא על הפרק.

לעומת זאת, המהלך של כל הרונן שובלים למיניהם, שמתנגדים לרדת לחקר האמת, מוביל לכך שהחשדות בפשעי מלחמה הם מן כתם כוללני, הרובץ על כל החיילים שהשתתפו במבצע: כל החיילים הללו הם כעת פושעים בפוטנציה. גם זה לא בגדר עניין משפטי, אבל תדמיתית המהלך של השובליזם מכתים את החיילים הפשוטים הרבה יותר.

 

10. דמגוגיה: הקרן תומכת בארגונים שרוצים לחתור תחת אופיה היהודי של ישראל. כך טוענים נגדה. ראו  גם סעיף 6, בנוגע לזיהוי מטעה של הקרן עם ארגונים אולטרה-ראדיקליים. מעבר לכך, הקרן תומכת בארגונים ערביים שאינם, מה לעשות, ציוניים. באותו אופן מעבירה ממשלת ישראל תקציבים לראשויות ערביות שרוב תושביהם ובוודאי שראשיהם, אינם ציוניים. המחשבה שיחסי קרן וארגונים נתמכים הם כמו היחסים שבין מפקד לפקודים היא אי-הבנה תהומית של מרבית עולם הפילנטרופיה. התרומות ניתנות למטרות מסויימות, לעיתים מכונוות לפרוייקטים מסויימים, ולפעמים מטרתן לחזק קהילה מוחלשת או מופלית. באותו אופן הקרן תומכת בארגונים חרדיים העוסקים בשינוי חברתי. ודאי שחברים בארגונים אלו תומכים במדינת הלכה. האם זה אומר שהקרן תומכת במדינת הלכה? אגב, האם עדאללה פעל, בפועל, למען קידום רעיון המדינה הדו-לאומית, או פשוט הצהיר על חזון כזה ברמה העקרונית? והאם אסור לפעול, בכלים דמוקרטיים, לשינוי זהות המדינה? אם כך, כיצד זה מותר להפוך את ישראל למדינה דו-משטרית, באמצעות סיפוח דה-פאקטו של שטחי יהודה ושומרון על משטר האפלייה הנהוג בהם?

 

11. עיוות. "אם תרצו" מאשימים את ארגוני הקרן בסיפוק "תחמושת" ראייתית מפלילה נגד צה"ל לדוח גולדסטון. ומתעלמים מעשרות התבטאויות "מפלילות" לא פחות של קצינים ופוליטיקאים ישראלים; התבטאויות ששימשו את גולדסטון כדי לבקר את ישראל. לפי ההגיון הזה גם הם סייעו לאויב. ראו פירוט בדוח של "ארגון "קשב", נתמך הקרן, המנתח את דוח "אם תרצו", ומגלה עוד דברים מפתיעים.

 

12. מה האלטרנטיבה. לאן אנחנו הולכים? – האם ללא ארגוני זכויות אדם מדווחים בעת לחימה יהיה לישראל קל יותר? כלל לא בטוח.

 

 

הצטרפו לעצומת תמיכה בדמוקרטיה