מה יכול חקר הפעולה קולקטיווית לתרום למאבק בקורונה

המאבק במגיפת הקורונה דורש, בין היתר, שאנשים רבים, המונים, יתנהגו בצורות שונות מאוד מאיך שהם נוהגים בעת שגרה – ובפרט מדיניות של ריחוק פיזי\חברתי. התחום בסוציולוגיה של חקר ההנעה לפעולה קולקטיווית מציע כלים טובים לנתח ואף לחזות איך ניתן להניע אנשים רבים לפעול בצורות מסויימות בהקשרים שונים ובהתייחס למסרים (מיסגורים) שונים. כמי שחוקר בתחום זה חשבתי שנכון לפרוש פה כמה עקרונות שיכולים לסייע טוב יותר להניע את הציבור לפעול בצורה הרצויה לשם מאבק בהתפשטות המגיפה ולהראות כיצד הדרך לשם שזורה בקידום צדק חברתי ומאבק בגזענות.

–

ראשית יש לציין כי המצב הנוכחי  מאתגר את התחום של חקר הפעולה הקולקטיווית שלרוב עוסק בפעולה קולקטיווית קלאסית – המונים המתגודדים יחד במרחב ציבורי לפעולה כמו הפגנה – ולא בפעולה קולקטיווית-פרטנית – פרטים הפועלים כל אחד כשלעצמו בצורה מסויימת לנוכח תכתיב ציבורי משותף כך שנוצרת פעולה קולקטיווית. אך למרות פערים בין שתי צורות הפעולה, יש גם דמיון ביניהן ולפיכך ניתן להשליך – בזהירות המתחייבת – מצורה אחת של פעולה קולקטיווית לשנייה.

–

בפשטנות יתירה המתכון המוצלח ביותר להניע אנשים לפעולה קולקטיווית מכיל מרכיבים עקרוניים כאלו: 1. פחד ממוקד מסכנה\איום קרב הדורש פעולה. 2. סימון אויב למאבק ומינוף הזעם נגדו. 3. שרטוט דרכים לפתרון הבעייה – דרכי פעולה ברורות הנתפשות כישימות+סימון תקווה במקרה של פעולה לפי הכללים (תיאוריה של שינוי), כשהאופק החיובי צריך להיות בטווח הנראה לעין. 4. הן האיום והזעם והן הפתרונות המוצעים צריכים להיות מקושרים לחיי היומיום ולתרבות של קהילות היעד שאותן מבקשים להניע לפעולה. כעת נפרוט את המרכיבים:

–

פחד ממוקד מאיום: הפחד הוא לכאורה אלמנט ברור בהקשר של מגיפת הקורונה אבל יש טעם להתעכב עליו. ראשית אציין שפחות מדי פחד מהמגיפה עשוי לפגוע בהנעה לפעולה (למשל התבטאות של מנהיגים כי הקורונה דומה לשפעת רגילה), אבל גם יותר מדי פחד, בפרט בהיעדר אופק לתקווה, יכול להוביל לייאוש ופטאליזם (בבחינת מה שיהיה) וכך לעודד אדישות והתעלמות מהכללים. שנית, הפחד שמניע אותנו לפעולה צריך להיות ממוקד אבל הוא איננו כזה בהקשר של המגיפה. למעשה יש פה כמה וכמה פחדים סותרים, ובפרט הפחד ממצוקה כלכלית ומבידוד חברתי עשויים להתעלות על הפחד הבריאותי ולהביא אנשים לפעול שלא לפי הכללים. מדיניות חברתית המעניקה רשת ביטחון סוציאלי יכולה לנטרל במידה רבה את החשש הכלכלי ומדיניות מושכלת של מתן אפשרות למפגשים חברתיים מצומצמים עשויה למתן במקצת את החשש מבידוד חברתי וכך להותיר את הפחד ממוקד בעניין הבריאותי. זה כשלעצמו יכול לתרום להנעה טובה יותר לפעולה לפי הכללים שהותוו למאבק בקורונה.

–

שרטוט אויב: כדי להניע לפעולה קולקטיווית בצורה טובה רצוי שיסומן/נו אויב/ים. כן, זה קצת פשיסטי בעיני, אבל לצערי זה נמצא כגורם שהוא חלק משמעותי ממה שמניע בני אדם לפעולה בצורה יעילה. יתירה מכך, האויב צריך להיות פרסונלי ולא מופשט – הזעם על וירוס לא יניע לפעולה טוב כמו הזעם על ההוא שנתפס מפר בידוד או על פוליטיקאי שהקל ראש במגיפה או במאמצים להיאבק בה. סימון אויבים כאלו מקל על הנעה לפעולה, אם כי ניתן לשער שהוא רלוונטי יותר לפעולה קולקטיווית במובנה הקלאסי כפעולה של המונים יחד במרחב הציבורי ופחות רלוונטי לפעולה קולקטיווית-פרטנית המתבססת על אחריות וחשש יותר מאשר על שלהוב יצרים. בכל זאת זעם וכעס על מפירי כללי הבטיחות יכולים לייצר מערכת של טבואים חברתיים אד-הוק שיבצעו מעין רגולציה חברתית של הכללים. פה עולה השאלה האם סימון כזה של אויבים נכון מוסרית? בגדול נשאיר את השאלה הזו פתוחה. לטעמי לכל הפחות ככל שזה נוגע למנהיגים שאחראים למחדלים או מתכחשים לגודל הסכנה (ע"ע האמירה של טראמפ כי הקורונה מקבילה לשפעת) ראוי לסמנם כאויבי המאבק במגיפה ולהוקיעם. מנגד הסכנה בכך היא פוליטיזציה של מאבק קונצנזואלי, וגם זאת יש לקחת בחשבון.

–

בנוסף גלומה פה  הסכנה של שרטוט אויב קולקטיבי באופן גזעני ומכליל (החרדים, הערבים) דבר שיכול רק להזיק למאבק במגיפה. שיח ציבורי רווי הכללות וגזענות כלפי קבוצות מיעוט שמוצגות כמי שבאופן כוללני מזלזלות כיביכול בהוראות הבטיחות עלול לעורר אנטגוניזם, ולצבוע את הוראות הבטיחות בצבעים שליליים תחת המיסגור של ממשל אטום שמנסה לכפות עצמו על הקהילה להבדיל מכללי זהירות החשובים לכל קהילה ולכל אדם. בקצרה, מעבר להיותה רעה ופסולה כשלעצמה, הגזענות יכולה לפגוע במאבק במגיפה משום שמצב בו קבוצות שוליים רואות בהוראות הבטיחות כפייה ממסדית ורדיפה ומפתחות תגובה לעומתית, ולו בשוליים, זו התפתחות שתקשה על מאמצי צמצום התפשטות הנגיף. במובן הזה גם אכיפת כללי הבטיחות – בין אם ברמה החברתית או ממש אכיפה משטרתית – כדאי שתיקח בחשבון רגישויות של קהילות שונות כדי לא להפוך את האכיפה מכזו שמובנת כנובעת מדאגה לשלום הציבור על כלל קהילותיו לכזו שנתפסת כחלק ממאבק של הרוב במיעוט או של השלטון במתנגדיו.

–

קישור האיום והפתרונות לחיי היומיום ולתרבות של קהלי היעד: לכאורה אין פה בעייה – החשש מחולי ומוות אינו זר לאף תרבות או קהילה. עם זאת, חיזוק האלמנטים הללו יכול להועיל. למשל המסרים לקהל החרדי המהדהדים עקרונות יהודיים כמו "ושמרתם על נפשותיכם" הוא נכון ומועיל. לכל קהילה יש לפנות ולהסביר מתוך עולם המושגים שלה ובשפתה, ובפרט למיעוטים אתניים ולאומיים.

–

דרכי פעולה ברורות בדרך לפיתרון, הנתפשות גם כישימות: מן הסתם דרכי הפעולה שמוכתבות לציבור צריכות להיות ברורות ומובנות לו; אבל הן גם צריכות להיתפש כישימות. ופה שוב חוזרים להיבט של הצדק החברתי, אם כללי ההסתגרות בבתים נתפשת כאיום על עצם היכולת להתפרנס אנשים עשויים לראות בהן כללים דראקוניים הזויים שהציבור לא יכול לעמוד בהן וזה אף יכול להביא לפיתוח גישה אנטגוניסטית כלפי ההנחיות עד כדי זלזול בהן. באופן קונקרטי יותר קשיי הפרנסה עשויים להביא אנשים לבחור לעבוד גם בצורה לא חוקית (בעת סגר מלא) או לפתוח עסקים שאמורים להיות סגורים ולהתעלם מהקנסות. אם אנשים חוששים לפרנסתם הם למעשה פחות פתוחים להתמקד בסוגיה הבריאותית והם פרי בשל יותר למיסגורי-נגד – כל אותן תיאוריות (מופרכות) הרואות בחשש מהקורונה היסטריה מוגזמת המובילה להגבלות מיותרות או מוגזמות.

–

תקווה ואופק: אם אין תקווה אז בשביל מה בכלל לפעול? הפחד כשלעצמו לא יניע לפעולה. דרוש אופק קונקרטי של תקווה מוחשית – הבלטת מודלים מוצלחים למאבק במגיפה מרחבי העולם, הסבר התוכנית לעתיד לבוא – באילו תנאים ומתי בערך צפויה הקלה במגבלות; מדוע כל זה חשוב וכו'. ככל הניתן צריך לשרטט מתווה מפורט על לו"ז או לפחות אבני דרך שבהגיענו אליהן ניתן להתחיל לשוב לשגרה. כשברור לאנשים לאן צועדים יותר קל ונכון להם לצעוד. אפשר אף לתאר את ההתאוששות כאופק חיובי ומשמח שמפיח גם קצת תקווה ומעודד. זה חשוב גם כן. ייאוש ודיכאון הם אויבי הפעולה הקולקטיווית מעבר לנזקיהם לפרט הסובל. גם פה משתלב עניין הצדק החברתי – לאנשים קל יותר לדמיין אופק חיובי כשהם חשים שהם לא יגיעו לישועה הבריאותית בקצה המנהרה כשהם במצב של קטסטרופה כלכלית. להיות בריא אך רעב זה לא אופק של תקווה.

---

יריב מוהר הוא דוקטורנט לסוציולוגיה באוניברסיטת בן גוריון החוקר הנעה לפעולה קולקטיווית בהנחיית פרופ' שרה הלמן ופרופ' דני פילק