כשאני נתקל ברחוב בחייל או חיילת עולה בי תחושה של הודיה. זה אינסטינקט ברמה הבסיסית ביותר: אלו אנשים שמגינים עלי. זה נראה לי הדבר האנושי וההגון לחוש.
.
העובדה שאני חושב שמשטר האפלייה שמקיימת ישראל בגדה הוא בזוי, לא מוסרי ולא לגיטימי איננה קשורה לעמדה העקרונית לגבי החיילים. כלומר העמדה הפוליטית שלי לא מטשטשת ומכסה את העמדה האנושית הבסיסית הזו.
.
בשמאל ובימין יש רבים שהתנתקו מהתחושה הזו של הכרת תודה והערכה למי ששומר עליהם: בשמאל הרדיקלי יש מי שמזהים את החיילים עם משטר האפלייה בגדה ורק איתו – כאילו אין לישראל גם גבולות לגיטימיים שיש לשמור עליהם; גבולות שמאחוריהם כוחות אופל מסוכנים ומחומשים הטובחים במיעוטים אתניים ודתיים או מדכאים אותם. ואילו בימין יש רבים שהחיילים הם עבורם כלי: אם הם לרגע סוטים מהתפקיד שהגדירו להם בימין הרדיקלי – לתמוך במדיניות ההתנחלות על חשבון אדמות פלסטיניות – הם הופכים לאויב (ע"ע פינוי מאחזים); ואם לאחר שחרורם חלק מהחיילים הללו מעידים על מה שעשו בשטחים באופן ביקורתי הם לא הופכים לבני פלוגתא שאפשר לכבד אלא מוקעים כבוגדים או שקרנים או גם וגם. אין פה מקום למחלוקת לצד כבוד למי שפעלו ואף סיכנו את חייהם כדי להגן עלינו, אלא מחיקת כל מה שעשו בשירותם שלהם, ומעבר חד מהערכה רבה לביזוי וגינוי מלא.
.
בהקשר של הכוחות הפועלים באזורנו, אלו שתי עמדות שההומניזם שלהם לכל הפחות לוקה בחסר; עמדות של כפיות תודה כלפי החיילים והחיילות; עמדות של אי הכרה במורכבות של המציאות.
הצטרפו לקבוצת הומניזם מעשי.
הבלוג של יריב מוהר 
פינגבק: רצח רבין [ד] שנות הניהיליזם – י.ד.