שני לקחים מרכזיים מהשואה שנעשה בהם שימוש כיום בשדה הפוליטי כדי להבטיח ש"לעולם לא עוד", ניתנים לניסוח כך: לסמוך על עצמינו וכוחינו לעומת לסמוך על עקרונות אוניברסליים וקואליציות בינלאומיות.
העקרון הראשון מחייב אותנו להיות חזקים כי אין לנו לסמוך לשם שרידותינו אלא על עצמנו. העיקרון השני קורא לנו לגלות אמפתיה לאחר ולעמוד בקנה אחד עם עקרונות בינלאומיים ועם משפט העמים, כדי להיות בצד הנכון הן של המוסר והן של החלטות של מוסדות בינלאומיים ושל קואליציות בינלאומיות – ולא חלילה מבודדים. [הסב-טקסט: לא לעולם חוסן, אומה עלולה לשלם מחיר כבד על רמיסה גסה של עקרונות מוסריים ובפרט כאלו המעוגנים במוסכמות בינלאומיות לאורך זמן].
מדי פעם הרגישויות הללו מוצגות כחלופות סותרות בשיח הפוליטי. למעשה כמעט ואין סתירה בין שני הלקחים – ניתן להיות גם חזקים וגם עומדים בעקרונות מקובלים של מוסר וצדק, וחבל להישען רק על ערובה אחת לביטחונינו. מי שיסמוך רק על כוחו שלו, עלול לגלות יום אחד שהוא הצד החלש, מי שיסמוך רק על קואליציות בינלאומיות עלול לגלות שאין מספיק אינטרס או דחיפות לאחרים להסתכן, להתאמץ ולסייע לו בעת איום. אבל למה לא להחזיק בשתי הבטוחות גם יחד אם אין סתירה ביניהן?
כמו שבתיק השקעות אתה לא קונה מניות רק בחברה או אפיק אחד, כך גם במקרה הזה.
יש לשים לב שאת ההישענות על כוחינו מיצינו עד תום: ישראל היא מדינה עם נשק גרעיני וצבא עצום, שמוציאה 6.2% מהתמ"ג על ביטחון, כלומר מוציאה על ביטחון כאחוז מתמ"ג יותר מכל מדינה אחרת בעולם למעט סעודיה (יותר מסין, ארה"ב ורוסיה). כמעט ואי אפשר להישען על כוחינו שלנו יותר ממה שאנו כבר מקיימים.
לעומת זאת אנו שומרים מרחק רב ואולי אף מתרחקים תודעתית מעקרונות בינלאומיים של צדק ומוסר והיכולת שלנו להתחבר לקואליציות בינלאומיות הולכת ומתערערת. ישראל בחרה בעצם בנתיב של "לעולם חוסן". היא בחרה בתיק השקעות שבו כל המניות הן של חברה אחת, מצליחה כרגע ככל שתיהיה – צה"ל בע"מ – ושכחה שבסופו של יום את השואה, גם אם באיחור רב, סיימה קואליציה בינלאומית שהזכירה כי העיקרון של "לעולם חוסן" מהווה שגיאה רבתי בניהול סיכונים.
הבלוג של יריב מוהר 