סליחה על קורבנות אוסלו

קדימון (ניתן לדלג ל"גוף הטור"):

כותבים רבים על ענייני חברה ופוליטיקה, ואני כלול בחוטאים, כותבים לעיתים כך שמשתמע מהטקסטים שלהם שהם יודעים למה דברים קורים, ויומרני מכך, שהם יודעים איך ניתן לגרום לדברים להיות אחרת. מי שמבין קצת בביסוס הנחות סיבתיות במדעי החברה יודע שמעט מאוד פעמים, אם בכלל, ניתן להגיע למובהקות סיבתית לגבי תהליכים חברתיים נרחבים. מה מוביל לשלום, ליציבות, לביטחון, לשגשוג? איך, האם בכלל או באיזו מידה ניתן להגיע לסולידריות חברתית ללא הדרה של מיעוטים או התבדלות מזרים? האם סכסוכים חייבים להגיע למאסה קריטית של סבל והרג שלפניהם לא ניתן לפתור אותם? ואם כן איך קובעים האם הגענו למיצוי הסבל? אנחנו מדברים כאילו יש לנו תשובות או מרשמים בטוחים לכל הסוגיות כבדות המשקל הללו שדגמתי, ומתווכחים עליהן בלהט וביטחון, כשלאמיתו של דבר אף צד אינו יכול לטעון בכנות ליכולת ניבוי טובה של המודל שלו. קשה למצוא מודלים סיבתיים מובהקים כשזה נוגע לתהליכים חברתיים גדולים, בוודאי כאלו שניתן להחיל על מקרים נבדלים.

–

מאידך אי-ידיעה או ספק משמעותי הם נקודות מוצא שכותבים פוליטיים וחברתיים – בלוגרים, פובליציסטים ובוודאי שטוקבקיסטים – אינם מחבבים. הבעייה קשה במיוחד אם אנו רוצים להשתמש בשיח פרגמטיסטי (הבוחן דברים לפי יכולתם להוביל ליעדים רצויים) ולא בשיח מטאפיזי או דתי המניח אסטרטגיות פעולה רצויות (כמו השמרנים הדתיים). אם ערכם של שימושי שיח, היגדים, פעולות וקווי מדיניות נמדד על סמך האפקט שלהם, הרי שיכולת ניבוי, ולו בקירוב, היא קריטית על מנת לטעון משהו. לטענה כי כוח ועוצמה יובילו מהר יותר לשלום ולטענה כי ללא דיאלוג בגובה העיניים לא יהיה שלום, אין כל משמעות אם אנו מודים שממילא אין לנו יכולת לחזות איזה גורם אכן יביא לאפקט המבוקש – שלום.

– ————————–

גוף הטור:

אבל ישנם נגזרות קצת יותר ארציות ותחומות, שבהם הסיבתיות קצת פחות מעורפלת או מוטלת בספק. ברור, למשל, שחימוש מאסיבי של הפת"ח בתקופת תחילת אוסלו צפוי להוביל לטרור. זה ברור כשמשקללים את העובדה שאין כל מכשול הפרדה בין ישראל לשטחים, ושבמקביל בוחרים להעלות את מספר המתנחלים והבנייה בהתנחלויות, לקיים סגר מתמשך וחסר תקדים על הגדה, לחנוק את כלכלתה ולהחליש את עובדיה. לא צריך להיות גאון, אבל גם לא ימני, כדי לשער זאת. ובטח שלא צריך להיות איש ימין כדי להתנגד למהלך חפוז שיקל על הקיצוניים לנקוט באלימות רצחנית על מנת לסדוק את האמון השברירי בין הצדדים (כפי שקורה ברוב תהליכי השלום בסכסוכים ממושכים). לא צריך להיות איש ימין כדי להבין שזלזול זה בחיי אזרחים – רובם מהפריפריה הגיאוגרפית והכלכלית – יביא להרג, לסבל, לנקמה בפלסטינים ולקינוח גם לריאקציה פוליטית מסוכנת לכולנו. זאת לא מדיניות שמאל, סתם חוסר אחריות ורשלנות שגם מנהיגי שמאל אליטיסטים (ובדרך כלל גם קפיטליסטים מדושנים) חוטאים בה.

–

לא צריך להיות מומחה לסיבתיות על מנת להבין שנסיגה מרצועת עזה ללא הסדר היא מתכון לצרות לכולנו. במקרה הזה, אני יכול אישית לתת קרדיט לעצמי שעוד לפני ההתנתקות כתבתי טור במעריב על הרעיון לפנות את ההתנחלויות מהרצועה (כלומר לסיים את מישטר האפלייה הבלתי אנושי שהתקיים שם) ללא פינוי של צה"ל ועד להגעה להסדר מניח את הדעת מול גורמים אחראיים בצד הפלסטיני. אבל גם זה לא נעשה ותושבי שדרות השתתפו בעל כורכם בניסוי של שרון ווייסגלס בסיבתיות – האם התנקות תתמרן את הפלסטינים לעמדה לא נוחה או תתמרן את חיי תושבי עוטף עזה לעמדה בלתי נסבלת? לאליטיסטים שם למעלה ההימור נשלף ללא בעייה, ללא אחריות, ללא חרטה. בסך הכל סיוט בשדרות ואשקלון; סיוט שמזוהה (בטעות אומנם) עם עמדת השמאל. אז למה שונאים את השמאל יותר מתמיד? פה טמונה התשובה.

–

הגיע הזמן להגיד בפה מלא, על קברניטי השמאל לבקש סליחה שנהגו בחוסר אחריות, בכך שהכניסו כלי משחית לאזורינו ושינו הסדרים ביטחוניים לצד הרחבת דיכוי הפלסטינים והגברת הנפיצות; סליחה על שלא הכינו את הקרקע ואת מנגנוני ההגנה המינימליים על אזרחים בשני הצדדים. בכך הם הובילו למוות וסבל רב בקרב אזרחי ישראל, הובילו לנקמה בלתי מידתית שגרמה שבעתיים סבל והרג בצד הפלסטיני, הובילו לחורבן תהליך השלום והאמונה בו, והובילו לריאקציה לאומנית ודתית בשני העמים (ולמעשה בצורה חריפה יותר בישראל וברצועת עזה). הכישלון הזה לא זכה למסע חרטה, הפקת לקחים ולמידה מספקת ביחס לזוועה שיצר. ממש כפי שקורבנות הטרור וטרור המדינה שהפעילה ישראל כמעט ולא נוכחים בתודעה שלנו.