אני לא ממש מצוי במדעי המדינה ותכנון מדיניות, אבל נדמה שמדיניות הממשלה בישראל בתחום הכלכלה – וככל שידוע לי גם ברוב מדינות העולם – קובעות כמעט תמיד יעדים סטטיים או חצי דינמיים וממעטות לקבוע יעדים דינמיים.
נדמה לי שאין במדיניות הכלכלית מהסוג הרווח מערכת גומלין דינמית בין מטרות ערכיות למטרות כמותיות-פרקטיות, כשהשאיפה היא להגשים כמה שיותר מהמטרות הערכיות, על ידי משחק תמידי בהיבטים הכמותיים של המדיניות. כלומר אין בה חתירה למטרה (למי שמכיר את הפונקציה באקסל).
דוגמה תמחיש זאת היטב:
נאמר שכעת יהיה מי שיכריז כי צריך להעלות את שכר המינימום ל1500 דולר. יבואו נערי האוצר ויספרו שזה יפגע בכלכלה אנושות, יעלה את האבטלה וכו' וכו'. אחרי משא ומתן קואליציוני יתפשרו על תוספת של 100 דולר לשכר המינימום. כלומר יעד סטטי.
במדיניות מסוג שאני מכנה חתירה למטרה יציבו מטרה ערכית להעלות את שכר המינימום ל1500 דולר לחודש, יקבעו פעימות להעלאתו (נאמר ב-80 דולר כל פעם), יקבעו טווחי זמן לבחינת ההשפעה של כל פעימה על הכלכלה.
עד כה זה מודל חצי-דינמי שאכן מתקיים. אבל מכאן תגיע הדינמיות האמיתי שיש לקבוע אותה מראש: נאמר שהחשש העיקרי הוא שהעלאת שכר המינימום תעלה את האבטלה ותבלום את הצמיחה. אחוזי האבטלה יבחנו כל פעם בתום תקופת הפעימה וכך גם שיעור הצמיחה. אם לא יחולו שינויים לרעה במדדים אלו, מה טוב – ניתן להמשיך לפעימה הבאה.
אבל גם אם חלה הדרדרות במדדים הללו זה לא אוטומטית ימנע מעבר לפעימה הבאה: יוגדר מראש מה הוא אחוז האבטלה והירידה בשיעור הצמיחה שאנו מוכנים "להקריב" למען המטרה של העלאת שכר המינימום ל1500 דולר. כל עוד ה"הדרדרות" איננה חורגת מתחום הקורבן המוסכם, ניתן להמשיך בפעימות.
מה שיפה במהלך הזה שהוא שומט את השטיח מתחת לכל הטיעונים הפונקציונליים-תועלתניים-כמותיים של נערי האוצר וחבריהם. הוא הופך את הדיון מכלכלי-תועלתני לסוצילוגי-ערכי. גבולות הסיכון הכלכלי יוגדרו מתוך עמדה ערכית, ולא ימדדו במונחים הבינאריים של ערכית או תועלנות.
השאלה היא האם קיימת מתודה כזו של מדיניות בפרקטיקה או בתיאוריה של מדיניות ציבורית?
האם ניסו לעשות משהו כזה בישראל? בעולם? האם זה קשור למדיניות הכלכלית של הסקנדינביות?
הבלוג של יריב מוהר 
העלאת שכר המינימום, או כל מהלך חברתי\כלכלי אחר, לא נקבע על ידי "דיון" מופשט בתועלת וערכים. המהלכים האלו נקבעים על ידי יחסי הכוחות בחברה, בעיקר בין ארגוני העובדים לארגוני המעסיקים, המגובים במשרד האוצר, בכוחות הבורסה, בבנקים ועוד ועוד. גם משרד האוצר לא מקיים דיון ניטרלי ואובייקטיבי, אלא ניצב חד משמעית לטובת המעסיקים. כשמסתכלים על הפרופיל האנושי של רוב פקידי האוצר הבכירים מבינים בדיוק למה זה: מדובר באנשים שעברו מה"מגזר הפרטי" (תפקיד בכיר בתאגיד כזה או אחר) או מקווים לעבור לכזה בעתיד, וכמובן שסמי עופר או נוחי דנקנר יעדיפו לקחת מי שחסך להם ישירות כמה מליונים והניח להם להתעשר על גב השכירים והמובטלים.
אגב, סנטה זליכה אינו יוצא דופן: מדובר באדם נאלח ביותר שהעניק במתנה את מכרז חוצה ישראל לחברת "דרך ארץ" של פטרונו לב לבייב, שבה כיהן כסמנכ"ל.
אז תשאר בדיונים המופשטים הפילוסופים שלך, ותשאר תלוש מהמציאות.
אתה לא מתמצא, לא "לא מתמצה". אתה מוזמן לתקן ולמחוק את ההערה שלי
אין לי תשובה לשאלה, אבל הצגתה מעניינת.
אין לי תשובה לשאלה, אבל הצגתה מעניינת.
דג,
אתה חושף שיניים שלא לצורך. אני בעד לקחת את זה לפרקסיס, כדרך לשבור את היגיון ההפחדה של האוצר, ולהתחיל לחתור תחת ההגמוניה שלו. אבל נדמה לי שאתה רואה בכל ריאל-פוליטיק מדיניות המסריחה מפשרה. ייתכן שזה מציב אותך כמי שתלוש מבינינו. אם כי ליבך במקום הנכון, את זה אי אפשר לקחת.
"יוגדר מראש מה הוא אחוז האבטלה והירידה בשיעור הצמיחה שאנו מוכנים "להקריב" למען המטרה של העלאת שכר המינימום ל1500 דולר"
אני ממש שמח על ה"הקרבה" שלך. אבל רגע, סביר להניח שאתה לא תקריב כלום. מי שכן יקריבו המון אלו עולים מאתיופיה, אמהות רוסיות חד-הוריות, ועוד שאר "כל מיני" קורבנות של המדיניות הסוציאליסטית (כן, כן, הסוציאליסטית…) – כאלה שכבר רגילים להקריב למען התחושה הנעימה בבטן שלך ושל חבריך…
כלומר ככל שהשיטה יותר סוציאלית ככה עולים מאתיופיה סובלים יותר, וככל שהשיטה קפיטליסטית ככה "אנשים כמוני" (אגב, מי הם? אני, אם יש ספק, מוגדר כעשירון תשיעי-שמיני) נהנים יותר?
אחלה טיעון!
לא רק שאתה לא מבין כלום בכלכלה ולא מחובר למציאות אלא שאתה גם לא יודע לקרוא;
מיהם אותם אנשים שאתה מוכן "להקריב"? האם אלה חבריך לעשירון או שמא שכני האתיופים? מי שיזרקו לרחוב או יסבלו מעליית מחירים של מוצרי צריכה בסיסיים יהיו העניים בישראל ולא אתה וחבריך. הנכונות שלך להילחם עד טיפת דמם האחרונה של חלכאי החברה מאוד משמח…
על זה שאני לא מבין כלום בכלכלה הצהרתי בתחילת הפוסט.
אבל, אגב הבנת הנקרא, לא כתבתי פה דבר בעד העלאת שכר המינימום, אלא בעד מדיניות של תכנון כלכלי. העלאת שכר המינימום היוותה רק דוגמה לאיך משתמשים במדיניות הזו.
היכולת להבין את הטקסט באופן שונה היא מפלאי הקוגניציה האנושית והעיוותים שלה את הלוגיקה המקובלת.
פרקסיס הוא הקמת ועד עובדים, ולא שירבוט באינטרנט. או לפחות שירבוט באינטרנט על הקמת ועד עובדים.
דווקא ניסיתי להקים ועד לאחרונה ונכשלתי. העובדים במקום אותו אני מכיר היטב חששו.
הם דווקא שלך, שכן אני לא התייחסתי לשאלה – שכר מינימום, בעד או נגד? אלא לעצם ה"קורבנות" אותם אתה מוכן להקריב. אני אחזור על הטיעון פעם נוספת, והפעם לאט, כך שגם אתה תצליח להבין:
אם העליה בשכר המינימום לא תשנה דבר או רק תשפר את המצב של כולם (חלומות באספמיה, אבל מילא) אז מצויין.
במקרה שבו הנ"ל לא מתקיים, קרי – שינוי שכר המינימום הוביל לפגיעה במישהו, ברור שיהיו אלה חברי העשירונים הנמוכים, ולא חברי העשירון של יריב מוהר. במקרה הזה מוכן יריב (ובטח ובטח שחבריו לסלון ולעשירון)
להקריב כמה אתיופים, אמהות רוסיות חד הוריות, בני דור שלישי לעוני באופקים, נכים, מפגרים ושאר כנוותהון לטובת התחושה הנעימה בבטן של "הנה עשינו משהו". מה אומר ומה אדבר, אתה ממש אחד מל"ו!
כאמור מעלה, אני לא בעד העלאת שכר המינימום ל1500 דולר – ןלמעשה גם לא נגד – אין לי דעה מגובשת בעניין, כי אני לא מבין את השלכותיו הצפויות עד הסוף.
זו הייתה רק דוגמה לאיך ניהול מדיניות אמור להתנהל. הויכוח על קורבן שצריך לעשות הוא לא מובן מאליו, אלא ערכי. וכמובן שאני נגד פגיעה בשכבות החלשות עליהן אני נמנה.
עכשיו אתה מוזמן להגיב. עצה: ענייניות תהווה שינוי מרענן, ותבליט מאוד את תווי פניך היפים.
ואם תווי פני אינם יפים אז מה? יש לך משהו נגד מכוערים?
אני לא מעוניין להגיב לרעיון שהעלית בכתבתך, משום שכל דיון בו הוא בגדר בזבוז זמן.
קיוויתי שתפנה במחילה לקוראיך על הדברים שהוכחתי אותך בגינם, אך מסתבר שאתה באמת מתעניין הרבה יותר ברעיונות השוא שלך מאשר באופן שבו אתה מתייחס לאותם שבבים שעפים כשאנשים מסוגך חוטבים עצים. לפיכך אין לי עוד מה לומר!
הקונספציה שהעלאת שכר המינימום מובילה לעליה באבטלה הופרכה מזמן. הנה קצת נתונים אמפיריים:
http://www.sightline.org/daily_score/archive/2007/01/22/minimum-wage-s-minimal-effect-on-unemployment
ויש לכך סיבות טובות- במדינות מפותחות, שעברו מזמן להתבסס על כלכלת שירותים, אין שום מפעל שיסגר ויעבור לסין או הודו (או במקרה המקומי ירדן). המפעלים שיכלו לעשות את זה עשו את זה מזמן, ובכל מקרה הפרשי השכר בין המדינות המפותחות למתפתחות כל כך גדול, ששום משק שפוי לא ירצה או יוכל להתחרות בהן.
מה שהעלאת שכר המינימום כן עושה, לעומת זאת, היא להגדיל את כוח הקניה של חלק גדול מהשכירים, ועל ידי כך לתת "בוסט" לא רע לצמיחה. מדינות המתנהלות עם הצמדה שוטפת של שכר מינימום למדד והעלאה עקבית שלו נהנות מצמיחה יציבה וגבוהה (בניגוד לצמיחה מוּנעת-ספקולציות והתרוששות המונית, כמו בישראל). העלאת שכר המינימום כמובן גם מובילה לחלוקה צודקת יותר של ההון, שלה השפעות מאקרו חיוביות, תאמין או לא.
חוץ מזה, שרוב ה"אתיופים, מובטלים, אמהות חד-הוריות" לא מועסקים בעסקים קטנים, שהיא השכבה שלרוב מקובל לומר שנפגעת מהעלאת שכה"מ, אלא דווקא במגזר הציבורי או בתאגידים עצומים (סופרמרקטים, חברות שירותים, חברות כוח אדם) שיכולים בקלות להרשות לעצמם עוד 140 שקל בחודש לעובד.
עם זאת, בהתחשב בחוסר האכיפה של חוקי עבודה בישראל אפשר להעלות את שכר המינימום גם ל-100$ לשעה. זה לא ממש משנה.
יריב – אפשר פרטים על הועד?
דג, תעשה לי אימייל, מהרשימות
בהחלט נגעת פה בנקודה נכונה:
הרבה יותר הגיוני לקבוע יעדים דינמיים ולא סטטיים
בפרט, כאשר הסביבה היא דינאמית (בהקשר של שכר מינימום – סביבת השכר)
בכלל, נושא קביעת היעדים הכלכליים הוא נושא מאוד מעניין בהיותו נקודת מפגש בין כוחות פוליטיים לבין שיח כלכלי אקדמי וגוף ידע שנוצר לעתים בנפרד מהסביבה שבה תוצריו מיושמים הלכה למעשה
כמובן שיש תנועה של כלכלנים בין האקדמיה לגופים קובעי מדיניות, אבל לא במידה שיש בה כדי להפוך את הגופים הללו לישות אחת. רחוק מזה
לגופו של עניין: יצא לי לדבר עם חוקר צעיר ממכון ון ליר שעוסק בנושאים קרובים מאוד לאלו שדיברת עליהם – שכר מינימום והרעיון של ישום דינאמי שלו
בארה"ב יש תנועה שפועלת זה זמן לעורר שינוי דרך השפעה על גופים מקומיים (למשל, עיריות) לחוקק חקיקה מקומית שתביא להעלאת שכר. התנועה נקראת Living Wage
הנה קישור:
http://www.livingwagecampaign.org/
יש, אגב, תחומים נוספים שבהם קביעת יעדים כלכליים משמעותיים בישראל היא סטאטית ולא
דינמית:
יעד הגידול בהוצאה הממשלתית כאחוז מהתוצר שנקבע על 1.7% ויעד האינפלציה שהממשלה קובעת לבנק ישראל
ההסבר למצב בפועל קשור לפרקטיקות של חקיקה ושל התנהלות משרד האוצר ושל הממשלה בכלל
כל כלכלן שתשאל יאמר לך שאין שום סיבה כלכלית גרידא לכך שהיעדים הללו יהיו סטטיים.