כשאשמה וזכויות לא עוברות בדם – הכל פשוט

זכור לי סיפור על יהודי מפורסם [שמו נשתכח לצערי] שגדל באירופה וסיפר שבני כיתתו שאלו אותו יום אחד האם זה נכון שהיהודים הרגו את ישוע. אני לא יודע, השיב, מה שבטוח הוא שאני לא הרגתי אותו.
.
יש הרבה מה לבקר את מסגרת ההסתכלות ההומניסטית שרואה באדם הבודד את המרכז לכל משמעות וחשיבה פוליטית. האדם הוא גם חלק מקהילה ומורשת עבר, ולא ניתן לנתקו. אבל אם מקבלים לפחות את הנחת העבודה היסודית של ההומניזם, כי ככל שיהיו לאדם זיקות שונות לקהילה ולהיסטוריה, את הזכויות הבסיסיות ואת העונשים המהותיים הוא מקבל בשל מעשיו שלו (לא בשל מעשי הקהילה או השושלת שלו) הרי שאז דברים נעשים פשוטים.
.
ברוח זו של שכל ישר ואנושיות בריאה:
.
– לא מענישים מישהו על רצח שביצע אביו
.
– לא מעניקים העדפה לטובה למישהו על מעשה חיובי שביצעו הוריו.
.
– לא מענישים מישהו – נניח בגירוש – כי הוריו היו מהגרים בלתי מורשים.
.
– זה אומר שכל מי שנולד כאן הוא יליד המקום. מבחינת הזכויות והחובות הבסיסיות, ילידים הם פשוט מי שנולדו במקום מסויים, ולא רק מי שאבות אבותיהם נולדו במקום זה.
.
– זה אומר שאין זכות לאיש לטעון לבעלות בלעדית על חבל ארץ בגלל שלפני 2,000 שנה אבותיו חיו בה, ועוד על חשבון זכויות בני המקום [כפי שעושה הימין היהודי הדתי].
.
– אבל זה אומר שגם אם מפקפקים בלגיטימיות ההיסטורית של הקמת בית לאומי יהודי בסיוע מעצמה קולוניאלית, נגד הרצון של המקומיים [כולל היישוב היהודי הישן] ועל חשבונם, כיום זה לא כל כך רלוונטי; לא ניתן לתקן עוול בעוול, על ידי מחיקת כל מה שנוצר פה. שהרי, כאמור, כיום כמעט כולנו ילידים פה.
.
– וכן, זה אומר שפליטות [למשל זו הפלסטינית] לא עוברת מאב לבן לנכד. ומצד שני זה אומר לפצות את הפליטים החיים פיצוי ראוי ובלי שום הסכם, כי גירוש הוא פשע נורא.
.
– זה אומר שאין שום תוחלת בלטעון שהערבים באו לפה לפני כמה מאות ממדינות ערב, או שהיהודים באו לפה ממדינות אירופה והם זרים פה -כזכור, כל הנולדים במקום מסויים הם ילידיו.
.
– זה אומר שאין שום לגיטימיות לפנות כפרים בדואים בלתי מוכרים, ולא משנה מה היה לפני שנות דור. לכן גם אין לגיטימיות לפינוי כפר שלום, גבעת עמל וכו'..
.
זה גם אומר שאין שום לגיטימיות לפנות התנחלויות מרגע שיש שם ולו ילד אחד שנולד שם (הילד לא בחר היכן להיוולד ולא חטא בקידום יישוב המבסס משטר אפלייה).
.
– מצד שני גם אין שום לגיטימיות להשית משטר אפלייה צבאי על 2 מיליון איש [פלסטינים בגדה] כדי להבטיח פריווילגיות של כ-300 אלף איש [מתנחלים יהודיים בגדה]. ההתנחלויות יכולות לדרוש להישאר תחת משטר פלסטיני או תחת משטר דמוקרטי – דו-לאומי.
.
– זה אומר שאם אין אפשרות אחרת, וחייבת להיות בחירה כלשהי בין שני פגמים מוסריים, עדיף החטא הקטן (פינוי 300 אלף מתנחלים לאזור אחר בשטח השליטה של אותה מדינה – למעשה מאזור שמעולם לא סופח אל שטח ישראל פרופר – כולל פיצויים והשארתם אזרחי אותה מדינה המבטאת את לאומיותם, מכוח החלטה של מדינה בה הם אזרחים) על החטא הגדול (השארתם 2 מיליון פלסטינים כנתינים חסרי זכויות לנצח או גירושם למדינות שמפלות אותם ושאף טבחו בהם בעבר ללא כל פיצוי ותוך רמיסת אפשרותם לביטוי לאומי, מכוח החלטה של מדינה בה אינם אזרחים).
.
– זה אומר שכל שיח הזכויות של עמים ילידיים בשמאל הרדיקלי צריך לעבור ביקורת רצינית, כשהוא זולג מהכרה חיונית בנסיבות היסטוריות ואתוס המשתמר היום בקרב אותם עמים, לרמיזה או אמירה מפורשת בעד זכויות-יתר ל"עמים ילידיים" כיום. לא ייתכן להפלות אנשים לטובה בגלל עוול שנעשה להוריהם. בתחום הזכויות והעונשין יש להתמקד בעוולות עכשוויות. עוולות היסטוריות צריכות לקבל מענה בהכרה היסטורית, תיעוד וזיכרון (כלומר ברמת האתוס בלבד), למען עתיד טוב יותר לאלו שחיים כעת ויחיו בעתיד.
.
– כלומר זה לא שההיסטוריה והתודעה הקולקטיווית לא חשובות, הן חשובות מאוד, אנחנו לא רק פרטים מבודדים, אבל אל להן לזלוג לתחום הזכויות, החובות והעונשין, כי אז נקים מערכת של קאסטות. מקומן של ההיסטוריה והאתוס בספירת התרבות והזכרון, מונח ושמור.
.
– לכן הומניזם הליברלי הקלאסי חוטא, למשל, כשהוא מזלזל בזיכרון ההיסטורי – בזיקה כמו זו של יהודים ליהודה ושומרון. הזיקה קיימת, הזכות לרמוס זכויות של אחרים בשם זיקת אבות זו, אינה עומדת במבחן של תפישת עולם הומניסטית. זה בסדר ואף חשוב לזכור את הזיקה, אבל לא לגזור ממנה בעלות או פריווילגיות בחבל ארץ מסויים.
.
– לכן לימודי הנאכבה, השואה, עוולות חאג' אמין אל חוסייני או האצ"ל, הטבח בחברון וזה בדיר יאסין חשובים מאוד, אבל אין להם השלכה מעבר לתחום האתוס והזיכרון והפקת הלקחים – הם לא יכולים להצדיק הענשה של מי שחיים כיום: גרמנים, פלסטינים או יהודים.
.
– כל כך פשוט, כל כך הגיוני, כל כך עומד בתאימות עם האינטואיציות שלנו לגבי חטאים של אנשים ספציפיים (לא נראה בעין יפה נקמה במישהו על מעשה של אביו), כל כך חסר סתירות, וכל כך קשה להבנה בישראל-פלסטין. בינתיים.זהו חלק מההיגיון של ההומניזם הרדיקלי, שהוא הומניזם קהילתני באופיו, הרואה תמיד את האדם-כחלק-מקהילה, כלומר אדם שקרוב יותר לזה הממשי מאשר לזה המופשט.

 

תשכחו מזה – לא יהיה פה שלום

במוחם של הישראלים השתרשה המשוואה שאם אין סיכוי לשלום אז הימין הוא הפתק הנכון בקלפי. זה נשמע אינטואיטיבית הגיוני רק משום שהשמאל רץ בתחום המדיני כמעט ורק על אג'נדה אחת – שלום. וכך אם אין סיכוי לשלום אין טעם לשמאל. זו טעות הסברתית ומהותית כאחד. למזלנו ישנו גם שמאל אחר.
 
ראשית יש לומר: תשכחו מזה שמאלנים, לא יהיה פה שלום; לא בקרוב. ניתוח של תפישות המנהיגים הדומיננטיים אצל הפלסטינים (כולל אבו מאזן) והישראלים (כולל ליבני וברק) לגבי ההסדר הראוי בינינו לבין הפלסטינים מצביע על היתכנות מבנית קלושה לשלום מוסכם בזמן הקרוב. לשני הצדדים, למרות התקדמות רבה, ישנן עדיין דרישות שלא מכבדות את הרגישויות והצרכים הלאומיים היסודיים של הצד השני – למשל בסוגיית זכות השיבה המאיימת על דמותה של ישראל. יתכן שמשא ומתן אינטנסיבי והרבה רצון טוב ירככו את הצדדים ונוצרו כבר "הסכמי מדף" יצירתיים. אבל האווירה הציבורית שיצרו המתלהמים משני הצדדים מקטינה מאוד את הסיכוי לדינמיקה בונה.

מנגד הטרנד העכשווי של שלום בכפייה בזכות הדוד אובמה גם הוא לא מציע באמת שלום – החיה הזו שנקראת "שלום" שברירית מספיק גם כששני הצדדים חפצים ביקרה, לא כל שכן כששני הצדדים מתנגדים לה. וזאת עוד מבלי להתייחס לבעיות האתיות המעורבות בפרקטיקה כזו.

מי שרוצה בתנאים האלו להמשיך ולתבוע שלום עכשיו מעמיד עצמו בגיחוך והופך ללא רלוונטי פוליטית. גרוע מכך, הוא מסתיר בכך את הבעיות המוסריות של המשך משטר האפלייה הממוסד בשטחים. לפי ההגיון הזה העוולה הגדולה מכל אמורה לחכות לפיתרון בהסדר שלא נראה באופק במקום להפוך למושא של אג'נדת שמאל עצמאית. הבעיה העיקרית וברת הפיתרון באזור היא הדלק של חוסר החיבה ההדדית בין הצדדים – "דלק" שמקורו לא מעט במשטר אפליה ממוסד בין מתנחלים יהודים בעלי זכויות יתר ונתינים פלסטינים ללא עתיד. את המשטר הזה אנחנו יצרנו ובאפשרותינו לסיים. הוא בשליטתנו, השלום לא.

גם משום כך דרישות השמאל צריכות להתמקד בזכויות ולא בקידום תהליך של הסכמה חוזית על פיוס כנגד כל הסממנים המצביעים שהיא בלתי אפשרית. יש לעבור משיח של "שלום עכשיו" (איזה מיתוג אומלל – שלום אינו יכול להיות החלטה מיידית של צד בסכסוך) לשיח של "זכויות עכשיו". כשהטענה הפוליטית היא כי לאחר תקופה מסויימת ללא משטר האפלייה יתכן להתיר את הפלונטר המורכב בין הצדדים, הנוגע בסוגיות מיקרו-גיאו-פוליטיות מורכבות, לאט ובלי ה"רעש" האמוציונלי והפוליטי שמוסיף הדיכוי ומשטר האפליה. סיום המשטר הזה גם לא נמצא בקונפליקט עם שיקולי ביטחון כי אינו דורש נסיגה מיידית של צה"ל.

קו "זכויות עכשיו" אמיץ יכול להיראות כך: קידום מהלך לפינוי מרבית ההתנחלויות – למעט מקרים בהם יסכימו מתנחלים, בערבות בינלאומית, לגור בשטחים כאזרחי הרשות הפלסטינית, כלומר כשווים, ויכובדו שם כמיעוט דתי. צה"ל במקביל ישאיר פריסה מסויימת של כוחות ביו"ש למטרות ביטחוניות בלבד ועד שיושג הסכם שלום, אך ללא שיטור אזרחי. מהלך כזה יבטל את משטר האפליה אך לא את ה"כיבוש" הביטחוני באופיו. גם צעד כזה עשוי להיות כרוך בכפייה בינלאומית. אלא שפה לא מדובר בעניין פנים-ישראלי שמתערבים בו מבחוץ, אלא בסיום משטר אפלייה אנטי-דמוקרטי בשטח שישראל מעולם לא סיפחה רשמית. צעד כזה ישדר לפלסטינים מסר של רצינות ויעביר את הכדור למגרש שלהם.

במקביל יש להיאבק במשטר האפלייה היותר מרוכך המכוון נגד אזרחי ישראל הפלסטינים. "זכויות עכשיו" זו אג'נדה שלא עוצרת בקו הירוק. כל הצעדים הללו מטרתם העיקרית היא להשריש את הכבוד לזכויות אדם, ולהימנע מהפיכת ישראל למדינת סיוט המורכבת מהגמוניה תיאוקרטית-פונדמנטליסטית-לאומנית ולפרקים פאשיסטית-מק'ארטיסטית.

 

פורסם לראשונה ב"על צד שמאל".

מי מפחד מדיבורי ביטחון

למה השמאל הישראלי מפחד לדבר על ביטחון ולמה זו טעות כפולה.

אחת מנקודות החולשה של השמאל – מהותית והסברתית – היא נקודת הביטחון. השמאל שמשמאל למגדלי אקירוב, לא אוהב לדבר על ביטחון. במידה מסויימת של צדק. באמצעות סוגיות ביטחוניות או ביטחוניות לכאורה מצליחים ימנים למסגר את הוויכוח הפוליטי בצורה נוחה להם – כשיצר ההישרדות עומד תמיד ברקע של הדיון קשה לא להיאטם לאחר ולזכויותיו. מצד שני, לא ניתן להתעלם מסוגיה כל כך קיומית כמו ביטחון רק על ידי "מיסגור מחדש". ביטחון לא דורש חינוך או הבנייה תרבותית, הוא בסיסי כמו תחושת הפחד. הוא באופן יסודי וטבעי ממוסגר כבר במוחותינו כחיוני ולא ניתן לערער זאת.

אז מה עושים? שמאלנים רבים עושים את הטעות – המהותית וההסברתית כאחד – של לצמצם את סוגיות הביטחון לסוגיות של זכויות אדם. אם אין לנו ביטחון, הם אומרים, זה משום שאנו מפירים זכויות אדם באופן שיטתי ונוהגים בחוסר הוגנות מול הפלסטינים. יש בכך מידה רבה של אמת אבל המסקנה האופרטיבית שגויה: זה שעוולות המדיניות הישראלית תרמו במידה רבה לאיומים הביטחוניים לא אומר שברגע שיתוקנו העוולות (עניין אוטופי כשלעצמו) יתפוגגו האיומים. למעשה גם אם דב חנין יבחר מחר לראש הממשלה ברוב גדול איסמאיל הנייה לא יהפוך למלך חוסיין.

כאן נותר השמאל בפינה, במקום שבו הוא נוהג להוכיח את הימין: "אז מה האלטרנטיבה שלכם?" בנקודה הזו שמאלנים "לאומיים" הופכים לביטחוניסטים מתלהמים לא פחות מימניים אל מול איומי הטרור ונופלים למלכודת המיסגור הימני, על הביטחוניזם העיוור שהוא מוביל. זו שוב טעות שהיא גם מהותית וגם הסברתית – במגרש של הביטחוניזם המתלהם ליברמן לנצח יראה יותר מושך מברק (לחובבי הז'אנר בלבד). מנגד השמאלנים היותר "נוקשים" פשוט חוזרים ומדברים על זכויות אדם. אבל אי אפשר לענות על פחד קמאי, על מיסגור יסודי, בשינוי המוקד של הבעייה, אי אפשר להעביר את מרכז הכובד מביטחון לזכויות אדם או מוסר.

הפיתרון הוא מיסגור ביטחונסטי חדש שמבחין בין ביטחון לניצול ודיכוי. זה הולך כך: החמאס והקיצוניות הפוליטית בכלל היא סכנה אמיתית שלא ניתן לפתור בהינף יד; היא סכנה לכל האנשים השואפים לחופש ופלורליזם – יהודים אבל לא פחות מכך ערבים. זה לא עניין של ערבים נגד יהודים אלא של תומכי החופש מול הקיצוניים. לכן יש להשקיע באסטרטגיה וטאקטיקה לבודד קיצוניים מברי שיח, ולנהוג בראשונים בכוח ממוקד ובשניים בדיאלוג. אם רוצים הדרכים להגיע לכך הן רק פונקציה של השקעה.

במקביל יש לחשוף ביסודיות ודקדקניות כיצד מסווים בימין, באמתלה של חששות ביטחוניים אמיתיים, קידום אג'נדה של דיכוי, ניצול ושימור הדומיננטיות. יש להראות את המניפולציות הללו, לפרטן, להדגישן ולחזור ולטעון: מי שמשחק לפי הכלל שהכוח בלבד מדבר מהמר בצורה המסוכנת ביותר על החיים והביטחון של כולנו.

ברוח הסלנג הצה"לי אפשר לכנות זאת "חישוף ביטחוניסטי" – הורדת מסך העשן של הצדקות הביטחון וחשיפת מה שמאחוריהם: אג'נדה אידיאולוגית שאינה קשורה לביטחון. דוגמה נפלאה היא השליטה המתמשכת על המרחב האווירי והימי של עזה מהשנייה הראשונה להתנתקות (סוג של מצור), עוד לפני עליית החמאס ועוד לפני חטיפת שליט. זו הייתה שליטה אבסורדית לאור העובדה שבמנהרות הוברח כמעט כל דבר שיכול לאיים על ישראל – נשק ללוחמת גרילה. באמצעות שליטה זו מנענו כנראה כניסת טנקים ונשק כבד וגדול אך פגיע מאוד לחיל האוויר הישראלי. הפלסטינים יודעים זאת. לכן נשק כזה היה משמש יותר כגורם מייצב מאשר כגורם מאיים. לעומת זאת השליטה הישראלית סייעה רבות לחמאס בבחירות, כשדיבר בשם הכבוד הלאומי הפגוע. הנה מדיניות "ביטחוניסטית" שלמעשה שירתה ניסיון לשמר את הדומיננטיות הישראלית המוחלטת ולאור אפקט גולדסטון כשלה אפילו בכך.

 

[פורסם לראשונה ב"על צד שמאל"]

הברברים או הברבריות?

את ההבדל בין הימין והשמאל האידיאולוגיים אפשר לראות לא פעם גם דרך השאלה ממי מפחדים – מהברברים או מהברבריות? מי נמצא על הגדרות המגינות עלינו הברברים (קבוצה חיצונית וזרה של בני-אדם) או הברבריות (תכונה אנושית מופשטת הקיימת גם אצל זרים אך גם בקרבינו).

 

יוצא מהכלל הזה היה ליאו שטראוס, הוגה ימני אמריקאי שהזרם הניאו-שמרני שהתעצב בעקבותיו ראה בחברה המודרנית חברה שהריקבון המוסרי מאיים עליה תמידית מבפנים. אי לכך רצו הניאו-שמרנים להמציע "ברברים" (אויב חיצוני מאיים) כמיתוס מאחד שימנע את הריקבון המוסרי.

 

לבסוף נראה שמציאת מיתוס מאחד, לאומי, שאינו מיתוס של שנאה, פחד או התבדלות קיצונית, אם בכלל יכול כזה להתקיים, הוא ממטרותיו הגדולות של השמאל. כזה הוא הניסיון הסוציאל-דמוקרטי.

הכריכה האחורית – מהפיכת הקצינים הדמוקרטיים

הכריכה האחורית – מהפיכת הקצינים הדמוקרטיים

 

מהפיכת הקצינים הדמוקרטיים\ הוצאת משרד הביטחון
בספר עיון זה מאת תא"ל במיל' יהורם עמידרור אנו נחשפים לראשונה לקבוצת הקצינים הבכירים שבשנת 2005, ברוח תפישתו של בינימין נתניהו, הציעו למועצה לביטחון לאומי תוכנית מגירה מרחיקת לכת כנגד האיומים הטמונים לישראל במרחב המזרח תיכוני הלא-דמוקרטי.

"הקצינים הדמוקרטיים", כפי שנהוג היה לכנותם, האמינו כי דמוקרטיה במדינות שכנות היא הערובה היחידה לשלום יציב; כי בלעדיה אל לה לישראל לבצע נסיגות נוספות שיערערו את מעמדה הגיאו-פוליטי; כי ללא איזונים ובלמים ראויים במדינות השכנות, מבנה ההחלטות הריכוזי יקל עליהן להיכנס להרפתקאות צבאיות שיעלו בחיי אדם; וכי ללא תרבות דמוקרטית מושרשת לא יצליח מבנה דמוקרטי פורמאלי למנוע את תירגום הפנטזיות הפוליטיות שהטמיעו מנהיגים מתהלמים בהמונים לתוקפנות צבאית.

בספר מפורט וקולח זה פורס תא"ל במיל' עמידרור את התוכנית המפורטת, את הסיבות לכשלונה, ואת המהלכים שליוו אותה. הקצינים הדמוקרטיים הציעו להקים רשת של סוכנים חשאיים שיפיצו רעיונות דמוקרטיים בשטחים ובמדינות ערב. הם גרסו כי רשת כזו תערער בצורה הקשה ביותר את כוחם של השליטים העוינים והנוקשים, את מעמדם של אנשי חזית הסירוב ושל גורמים איסלמיסטיים. הם פירטו באופן מרשים את הנוהגים הברבריים והברוטאליים הנופצים במדינות ערב ובראשות הפלסטינית ביחס לגורמים שהשלטונות לא חפצים ביקרם והבהירו כי התסיסה הקיימת נגד נוהגים אלו היא בעלת פוטנציאל אדיר בשינוי פניהם של חלקים רבים במזרח התיכון. הקצינים הדמוקרטיים ראו בכך משימה אסטרטגית-לאומית ראשונה במעלה.

מעבר לרשת הסוכנים מפיצי הרעיונות הדמוקרטיים, הציעו הקצינים הדמוקרטיים צעדים מרחיקי לכת עוד יותר: הם הציעו כי ישראל תשמש באופן מופגן ומודע כדוגמה ומופת לאותן מדינות ערב השבויות בפוליטיקת הכוח והשררה: הם הציעו לשפר דרמטית את שוויון הזכויות למיעוט הערבי בישראל, להעניק לתושבי השטחים, בשלב הראשון, זכויות של תושבי קבע ולהנהיג את החוק הישראלי ולא הצבאי ביחס אליהם; הם קראו לבטל את משטר האפלייה בין המתנחלים היהודים לתושבים הפלסטינים בשטחים באמצעות פיתרון ביניים בטווח של שנים ספורות ועוד צעדים דראמטיים רבים. כל אלו, הם ציינו, יהוו מנוף אדיר להחדרת הרעיונות הדמוקרטיים וסדיקת פוליטיקת הכוח והשררה באזורינו, מה שיוביל למפנה אסטרטגי במזרח התיכון.

תא"ל עמידרור לא מסתפק בתיאור עיוני, מפורט ככל שיהיה, של התוכנית, ומתאר בצורה מרתקת, בפרק האחרון בספר, את המהלכים במסדורנות השלטון, שליוו את הצגת התוכנית לדרג המדיני. עמידרור מספר כי כשהציגו את התוכנית לשר הביטחון אהוד ברק העלה זה חיוך וטען כי התוכנית גאונית, רק שמטרתה האסטרטגית של ישראל איננה קידום הדמוקרטיה במזרח התיכון אלא שמירה של… (מילה שצונזרה) של ישראל במזרח התיכון. הקצינים הנהנו במבוכה והחליטו כי יש לגנוז את התוכנית כולה שכן איננה עונה על היעדים האסטרטגיים של המנהיג העליון. מאז, מספר עמידרור, הפכה התוכנית למשל ושנינה, וכונתה "יום כיפור של תוכניות המגירה".

85 ש"ח
80 ש"ח באילת

הכריכה האחורית היא סוגה חדשה, כתיבה של כריכות אחוריות לספרים שטרם נכתבו, ואף אין צורך כי יכתבו, משום שהנצחתם ב"דבר העורך" או "דבר המוציא לאור", על כל מוסכמות הסוגה הזו, היא מעשה היצירה כשלעצמה. אין פה חגיגה של "מות היצירה", הלוואי והסוגה הזו תיכשל.

עוד בסדרה

המאבק על המטאפורה של הסכסוך

זה או אנחנו או הם – המאבק על המטאפורה של הסכסוך

כדי להבין את מערכת ההגיונות הפוליטיים בישראל, חשוב להכיר ביסודותיה הפשוטים: ישראלים רבים, גם מצד שמאל של המפה הפוליטית, מאמינים שבסכסוך הישראלי פלסטיני בסופו של דבר זה – או אנחנו או הם.

כלומר, גם אם יתכן לדידם שלום, האפשרות המשכנעת יותר, שהערבים ירצו "לזרוק אותנו לים", תמיד קיימת. ולכן תמיד קיימת האפשרות שאנחנו נרצה לזרוק את הערבים מהשטח שבין הים לירדן. ההיסטוריון בני מוריס, מצביע מרצ לטענתו, מבטא את התפישה הזו בצורה החדה ביותר. הוא מתאר ללא היתממות והתכחשות את זוועות 48' שחוללנו לערבים (גירושים, מעשי טבח, אונס ורצח) וטוען כי חלקן היו הכרחיות ואף שלא נעשה מספיק בזמנו בתחום הגירוש. פשוט משום שזה "או אנחנו או הם".

ודאי, כשזה או אתה או מישהו אחר כל בר דעת יסכים שהמגבלות המוסריות מתייתרות. שכמעט הכל מותר. גם אני מסכים עקרונית. אבל האמת היא שמצב חד ומובהק של "או אנחנו או הם" הוא מצב מאוד נדיר בחיים האמיתיים. בדרך כלל מצב כזה הוא זמני ונסיבתי ולרוב איננו פטאליסטי. כלומר: אם ניתן היה להתערב בתהליך בשלב מוקדם יותר, יתכן שניתן היה למנוע התדרדרות לסימטה ללא מוצא.

אבל לא תמיד זה נמנע. יתכן שכשאסופת יהודים, רבים מהם פליטים נרדפים מרוסיה זרועת הפרעות, בחרו לקראת סוף שנות העשרה של המאה ה-20 לחבור לכוח הקולוניאלי האכזרי הבריטי זה היה מחוסר ברירה (בדוחק קל ניתן לדבר על ברירת ההגירה לארה"ב וארגנטינה). וכך נכנסו הציונים למסלול בלתי נמנע של "או אנחנו או הם" מול הערבים. ליהודים הרוסים הללו, נרדפי הפוגרומים והזוועה, המדינה הייתה כפיסת לחם שיש להיאבק עליה מול רעב אחר, לחיים או למוות. במצב כזה של מאבק הישרדות סימטרי מה יש לדבר על מוסר? – זו טראגדיה, זה מצב שרק בעלי כוח אמיתי יכולים להיות מוכתמים בגינו מוסרית (כלומר רק הבריטים).

אבל החבירה לצד הקולוניאלי, ההסתמכות על בעלי הון יהודים-מערב-אירופאים (כמו רוטשילד), והגישה של התפשטות מרחבית מתמשכת, בכל מחיר, תוך זלזול והתנשאות על התושבים המקומיים, החריגה לאט לאט את הסיפור הזה מסיפור על מאבק הישרדות בין שני רעבים. ברגע חמקמק כלשהו היה פה כבר צד חזק יותר, מגובה יותר מעצמתית, שהלך והשתלט על המדינה. האם אין זה הצד החזק שאמור לצאת ראשון מתסביך ה"זה או אנחנו או הם"?

מבחינה תודעתית כל ההסתייגויות והדקדוקים הללו לא רלוונטיים. ה"זה או אנחנו או הם" הישראלי הוא הנחה מוקדמית, תחושה של מהות קבועה, תפישה של מצב קיומי. זהו לא ניתוח ענייני של המציאות הדינאמית והמשתנה: של הסיכויים, הסיכונים והאפשרויות בקרב הזרמים השונים המרכיבים את העמים הישראלי והפלסטיני הנתונים בסכסוך. זה לא ניתוח של העבר בלבד, זו הכרזה בטוחה בדבר העתיד. ולכן שנת 48' מעולם לא נגמרה בתודעתינו ומדינת ישראל אף פעם לא נוסדה ונוצקה אלא כקרב מתמשך – קרב על ייהוד המרחב הסמלי, התודעתי והממשי.

לתפישה של "זה או אנחנו או הם", כשהיא הופכת לדרך היחידה לבחון את הסכסוך, יש איכות מובהקת של נבואה המגשימה את עצמה. מכר שלי, פעיל אדוק בתנועת השלום הישראלית, סיפר לי על השירות שלו בשטחים כצנחן בימי האינתיפדה הראשונה. המחלקה שלו נקלעה לסמטה חסומה בה המון פלסטיני רץ לעברם עם אבנים, מקלות ובלוקים. מפקד המחלקה הורה בתגובה להסתער לכיוון ההמון, החל לרוץ וכולם אחריו. ההמון ברח. זה הראה לי איך מכריעים קרב, אמר. אז איך זה, שאלתי אותו, שאתה התנגדת גם למלחמת לבנון השנייה, גם למבצע עופרת יצוקה ושאתה מסרב לשרת בשטחים? זה, הוא ענה, בגלל שהדרך לנהל קרב היא לא הדרך לנהל סכסוך ממושך. בקרב, ברגע האמת, אי-אפשר לעצור ולשאול שאלות. במאבק ממושך חייבים לעצור ולשאות שאלות קשות. אחרת המאבק יהפוך לסדרה של קרבות בהם כבר באמת מאוחר מדיי לבחון את עצמינו. ככה אנחנו מובילים את עצמינו למקום של אין ברירה. של זה או אנחנו או הם.

הבעייה מתחילה כשמתפתח זן חדש-ישן ומאוד נרחב של ציונות: ציונות ה"זה או אנחנו או הם". ציונות  שבה הקדם-הנחה הזו מקודמת למעמד של דוגמה דתית ולכן מהווה בסיס לכל קווי המדיניות. שהרי אם אכן זו נקודת המוצא היסודית לשיפוט נכון של המציאות באזור, אז כמעט כל דבר מטורף שנעשה מול המיעוט הפלסטיני – בישראל הרשמית או בשטחים – משתלב בהגיון לכיד, ניתן להצדקה ומקובל. כך מתפתחת מתודה של "ביטחוניזם" שלוח רסן. וכל מי שזועק שמדובר בטירוף וטעות הוא הזוי וחסר הגיון כי הוא עיוור לאמת הבסיסית והקמאית הזו – השאיפות הלאומיות בא"י לא יכולות אלא למגר או להיעלם. כל הויכוח בין הימין והשמאל הריאל-פוליטיים מתנקז לשאלה האם זה אכן אנחנו או הם. אבל מרביתו של השמאל עונה ב"כן רך" לשאלה המדוברת. כך הופך הזן הזה של הציונות לקונספציה מרכזית, קונספציה מסוכנת ומסכנת. הוא מוביל אותנו לאסון.

התפישה של "זה או אנחנו או הם" מובילה להורדות כל הכפפות המוסריות ולהשהיית כל החוקים והנורמות של התנהגות. לכן היא מכילה הנחה סמויה כפולה: א. אין לנו על מי לסמוך אלא על כוחינו הצבאי. ב. מכיוון שאנו בעצמנו יוצרים או מקבעים את המשוואה שרק הכוח מדבר, הרי שברור כי אנו שמים מבטחינו על כך שהחיים אינם גלגל: כלומר מאמינים שתמיד נהייה הצד החזק.

המחשבה שאנו עלולים לאבד את הדומיננטיות בתחום העוצמה הצבאית היא בלתי נסבלית, כי משמעה שההימור להסתמך על הכוח בלבד איננו רק מוטעה, הוא גם הרה אסון.

מנגד, חשוב לזכור שגם בצד הפלסטיני יש אנשי "זה או אנחנו או הם" לא מעטים, והללו מסייעים לקיבוע הנראטיב הזה.

והישראלים והפלסטינים אוהבי האדם זקוקים למיסגור פשוט בהסברה כנגדם: "זה או התפיסה הרואה בצד השני אויב חסר תקנה או החיים של כולנו". ובמילים אחרות: "זה או פעולה ערבית-יהודית משותפת נגד קיצוניות או אסון".

כן, במקרה הזה יש לבקש מאנשים גדולים במיוחד בצד הפלסטיני בקשה חצופה, קשה, מסכנת ולא הוגנת, אבל חכמה בראייה הצופה-פני-עתיד: למרות ההקשר של הדיכוי והאפלייה המתמשכים והקיצוניים מהצד הישראלי, אנא, למען כולנו ובמידת האפשר, צאו נגד קיצוניים פלסטינים בצורה ברורה, רציפה ובקול גדול יותר ויותר. באפשרותכם לפגוע בנקודת התורפה של תפישת ה"או אנחנו או הם". ברור שלכם זה קשה הרבה יותר מלשמאלני מרכז תל-אביב או ליושבים בבתיכם בשכונת בקעה, אבל אין דרך אחרת.

 

אתן מוזמנות ומוזמנים גם לקרוא, בנושא קצת אחר, על המאמץ המרוכז של הקרן החדשה לישראל למען זכויות הדיור של כולנו

 

בן כספית – סיפור קונספירציה

כך כותב בן כספית בכתבת סוף שבוע במעריב, תשפטו בעצמכם (לא נגענו) האם מדובר בשקיעה לסיפור קונספירציה שוביניסטי:

"

…מדובר, כאמור, בחלק קטן מאוד מהחומר החדש שזרם וזורם כל הזמן. זאת, בלי לגעת בחומר נפץ הטמון בפרק אחר של פעילות הקרן החדשה לישראל ופרופ׳ נעמי חזן, ועוסק במעורבותם בצה״ל. גם על העניין הזה רובץ דוח עב כרס, שהכינה קבוצה של קצינים ישראלים אשר עקבה אחר החדירה של הארגונים הללו לתוך צה״ל באמתלה של ״ג׳נדרר מיינסטרימינג״ (מדיניות ציבורית המבחינה בין המגדרים). על פי התיאוריה הזו, קיימת פעילות מתוחכמת, רבת שנים ומגובה על ידי החלטות או״ם וארגונים בינלאומיים, שמטרתה להחליש את צה״ל דרך החדרת ערך השוויון המוחלט לנשים. הדוח רצוף באסמכתאות, נתונים המבוססים על מחקרים מדעיים, מעקבים ומאמרים. הוא שווה בדיקה ופרסום ויובא כאן בחלקים בשבועות הקרובים.

"

 

מעניין מה בפרק הבא: ניסיון להחליש את הגנום היהודי על ידי סיוע לשוויון וזכויות לקהילה האתיופית?

הדוח המלא על שקרי אם תרצו

את הדוח, תחת הכותרת "אם תרצו נמציא לכם עובדות", תוכלו לקרוא כאן:

http://www.nif.org.il/?id=2106

 

אני שמח שיכולתי לקחת חלק זעיר במאמץ לניסוח הדוח והפצתו.

 

הרבה ממה שכבר קראתם בבלוג זה (מה שנקרא לראשונה, אני חושב) אושש בדוח הנ"ל.

 

ההיילייטס של סילופי "אם תרצו", להתרשמות כללית על מהימנותם:

• "אם תרצו" החשיבו את ארגון "קול אחר בשדרות" כמאשים את צה"ל בדוח גולדסטון, כשלמעשה הארגון העיד בדוח על הסבל של תושבי שדרות (הערת שוליים 355, 361).

• "אם תרצו" ספרו כהפנייה המאשימה את צה"ל בדוח גולדסטון דוח של בצלם המונה את מספר ההרוגים הישראלים מטרור פלסטיני (הערת שוליים 231).

• "אם תרצו" ספרו כהפניה מאשימה את צה"ל עדות של "שוברים שתיקה" בדוח גולדסטון, בה מדובר על תנאי הלחימה הקשים בהם פעלו חיילי צה"ל ברצועה (הערת שוליים 318).

• בקמפיין סביב שיווק ה"תחקיר": יו"ר "אם תרצו", רונן שובל, הטעה את אברי גלעד בשידור חי, לחשוב שהפגנת תמיכה בפרופ' חזן של פעילי תנועתו המחופשים לחמאסניקים היא הפגנת תמיכה אותנטית.

אי-אפשר להאמין ל"אם תרצו"!

מטאפיזיקה אסון לפוליטיקה

מטאפיזיקה – הרעה החולה של הפוליטיקה הישראלית

מימין ומשמאל אנו סובלים מהבלים פוליטיים המבוססים על מושגים מופשטים שמנותקים מהמורכבות של המציאות החברתית. אפשר לכנות זו בפשטות – הבל המטאפיזיקה. לצד הבל ההיסטוריציזם, במובן המיוחד של הניסיון להקיש את הפתרונות הפוליטיים מניתוח העבר, יש למטאפיזיקה מקום נכבד בטמטומינו הפוליטי. בתקיעותינו הפוליטית.

שתי בעיות קשות עומדות פה על הפרק: מחד אינדיווידואליזם מתודולוגי (אין עמים או קבוצות, רק פרטים. לכן הבה נקים את מדינת כל אזרחיה המופשטים והאוניברסליים). מאידך קולקטיוויזם מתודולוגי (לפי תפישה זו, גם אם היא תעדן את עצמה, אנחנו קודם כל קולקטיווים. ולכן הגיוני לומר "אפילו שיש כמה ערבים שרוצים שלום הרוב הערבי לא מקבל את קיומינו ויש לפעול נגדם בהתאם". נו  טוב, אז הכרנו מהיד לפה בדעות פרטיות רק כדי לדחוק אותם למען התייחסות קולקטיוויסטית. היותם מיעוט בלבד הוא מן תירוץ מן המוכן, הפוסל כל אפשרות לבדוק עם יש פה פוטנציאל לשינוי בדעת הקהל. בוודאי שהוא לא מאפשר יחס מבחין בין עוינים שונים ובין עוינים ללא עוינים)

מעבר להבלים אלו מתקיימת המתודולוגיה הריאליסטית יותר של אינדיווידואליזם מוכוון קהילה: לפי גישה זו כולנו קודם כל פרטים אך חלק ניכר מהזהות שלנו ומהתכוונותינו הנפשית והתרבותית קשור אדוקות בקהילות. הקשר הזה איננו חד-חד-ערכי. אנחנו לא הקהילה שלנו, אלא שיש לנו זיקות שונות, ברמות משתנות של אדיקות, לאלמנטים תרבותיים מאותן הקהילות. נשמע מורכב מדיי? ככה זה בחיים האמיתיים.

ודאי שגם ביסוד העמדה הזו עומדת בחירה מוסרית שאיננה רק בגדר מוסר "טבעי". אבל אין פה מבנה מטאפיזי שלם שכבר התנתק מכל קשר למציאות. אין פה יישויות דמיוניות כמו קבוצות קוהרנטיות לחלוטין ללא פרטים עם עמדות מגוונות (ולו במקצת), או מאידך פרטים בלבד, מופשטים מכל הקשר תרבותי, היסטורי ושיוכי.

זה מרמז כי מבחינה כלכלית עדיף לנו מודל שנע סביב הסוציאל-דמוקרטיה ואילו מבחינה זהותית עדיף לנו מודל פלורליסטי שמקבל באהבה זהויות לאומיות, דתיות וקהילתיות לצד דרישה לסובלנות בין הזהויות הקבוצתיות השונות וכן סובלנות לפרטים החורגים מזהויות מוכללות אלו. מכאן שההפרדה בין דת למדינה איננה דחיקה של הדת, אלא הכרה שלדתות אין מנגונני ברירה טובים בין פרשנויות ותפישות סותרות – וזה מקדם סבירות לאלימות. לעומת זאת בדמוקרטיה דבר הבוחר הוא הקובע אלא עם פגע בזכויות יסוד של המיעוט. ולכן הדתות יכולות לשגשג, אך לא להיות גורם במנגנון ובשיטת המשילות בפועל.

ההגיון החד הזה כל כך רחוק מהפנמה בישראל. זאת משום שהקונפליקט בשיח הפוליטי המטופש שלנו הוא בין מדינת הלכה, ציונות, פוסט ואנטי. כאילו שלמושג כלשהו מהנ"ל יש איזשהו מובן עצמאי, שאיננו נקבע מהעימות הקונספטואלי עם המושגים הלעומתיים אליו. אפילו מדינת הלכה, כשחושבים על הזרמים הרבים בתוך האורתודוקסיה בלבד, היא אמורפית ומסוכסכת מכדי להיות קוצפט יציב וממשי. התוצאה תיהיה אלימות.

 

המלחמה בטרור תאפשר זכויות אדם

גל של התנגדות, כעס ושנאה לתנועת זכויות האדם, שוטף את ישראל. לאחרונה בולט במיוחד הקמפיין התוקפני של ארגון "אם תרצו" נגד ארגוני זכויות האדם, בשל מה שהוא חש כדה-לגיטימציה של המלחמה בטרור הנובעת מהחומרים ששימשו את דוח גולדסטון. שפל הפופולריות הנוכחי של קהילת זכויות האדם ממזער את הסיכוי שלה להשפיע פה על משהו. בימינו, באופן פראדוקסלי, המלחמה בטרור היא תנאי לזכויות אדם; היא הסיכוי שמישהו יהיה מוכן להקשיב לעקרונות הללו.

בעידן של תחושת איום קיומי, על מנת שאזרחי המערב, וישראל בפרט, יהיו מוכנים להיפתח לתמיכה בזכויות אדם, עליהם להרגיש שצורת חשיבה זו אינה רואה בביטחונם עניין זניח. מאידך יודע כל דיקטטור: אם אתה רוצה להוציא מבני האדם את האטימות לאחר, תכניס אותם למצב של פחד לחייהם.

אלא שתנועת זכויות האדם התנהלה לרוב בלהט של סניגור ציבורי. בצדק היא ראתה את מערכת הביטחון המשומנת כמי שמסנגרת היטב על האינטרס הביטחוני. לפיכך התפנתה לייצג באופן בלעדי את האינטרסים של נפגעי הפעולות הנעשות "משיקולי ביטחון". העצמאות הזו של הארגונים והפעילים חשובה וראוי שתישמר. אבל לצד הדגם הזה, דרוש לנו דגם שלם יותר, שיכול לחבר –מהותית ותקשורתית – הגנה על זכויות אדם עם חשיבה על צרכי ביטחון.

הצורך ברור: תנועת זכויות אדם שמסנגרת על נרדפי השלטון, נתפשת אינטואיטיבית כמקטרגת על שיקולי הביטחון. עניינים כמו מידתיות, שקילות ופיתרונות יצירתיים למתח המובנה שבין ביטחון לחירות נדחקים מהשיח הציבורי משום שאיש לא מאמין שהללו באמת מעניינים את ארגוני הזכויות. הם נראים כמו סרח עודף שמושחל לאחר יד בהודעות לעיתונות של הארגונים, מחוץ ללב העניין והלהט שלהם. לבסוף נשארת בתודעה הציבורית תחושה ש"ביטחון" הוא הדבר הזה שארגוני זכויות האדם מנסים לגמד ולנפנף על מנת להצליח לשמור על כל מי שאינו אנחנו. במצב הזה אין לזכויות האדם סיכוי.

דרוש מודל נוסף ומשולב: למשל קבוצות חשיבה וביקורת מדיניות, המורכבות ממומחי ביטחון ופעילי זכויות אדם המשתפים פעולה. קבוצות שמנסחות, בצוותים ביטחוניים-זכותניים, הצעות בונות למדיניות ביטחונית הממזערת פגיעה בזכויות אדם. זאת לצד ביקורת שוטפת על מקרים של שימוש פזיז, מיותר ורשלני מצד הרשויות והצבא בצידוק הביטחוני. בהקשר הזה יש לציין את הסנונית הראשונה, המועצה לשלום וביטחון, שאומנם לא ממלאת באופן מלא את העקרונות הללו, אך היא בכל זאת בגדר התקדמות גדולה בכיוון הנכון. המועצה לא זכתה לרוח גבית מספקת מתנועת זכויות האדם בישראל.

צורת החשיבה הביטחונית-זכותנית צריכה גם לסמן את שורש הבעייה. בישראל, בעיקר בתקופת הסכמי אוסלו, פשתה מדיניות שקברה את הפופולריות של זכויות האדם – ה"ניצול רכרוכי": מחד אוזלת יד גדולה מול הטרור הרצחני שהיכה ללא הבחנה בישראלים ברחבי הארץ וערער את ביטחונם; מאידך המשך הדיכוי של הפלסטינים בחסות ההסכמים הבעייתיים – הרחבת משטר האפלייה בשטחים בדמות גידול אדיר בהתנחלויות, הטלת סגר תמידי עם הקלות משתנות (והידוק הסגר לאחר הטבח במערת המכפלה), הוספת מחסומים, שיכלול הניצול הכלכלי של הפלסטינים במסגרת הגלובליזציה וכו'.

עולם החוויות המפוצל שיוצרת מדיניות "הניצול הרכרוכי" מסוכן: הישראלים חשים – הממשלה מדברת על שלום ולא עושה דבר להגן עלינו; הפלסטינים חשים: המימשל הישראלי מדבר שלום ומגביר את הדיכוי. מכאן נוצר אפקט מתעצם ומעגלי: הניצול והאפלייה בשטחים מסייעים לקיצוניים מוסלמים לגייס פלסטינים לטרור; אוזלת היד של ממשלת ישראל מול הטרור מקדמת קמיהה למנהיגים חזקים; בהתאם מדיניות הניצול והאפלייה בשטחים נאטמת עוד יותר לזכויות אדם וחוזר חלילה.

כך הצליחה תקופת אוסלו לקבע את המשוואה המדומה – זכויות אדם או ביטחון. לא מאוחר לאמץ קו מחשבה משלב: בחירה ב"זכויות וביטחון"; לא ברטוריקה של שלום והמשך הדיכוי. כדי שזכויות האדם יגיעו ללבבות של רבים, ולכן יוכלו סוף סוף להתקרב למימוש סביר, ביטחון צריך להפסיק להיות מילה גסה או לא רלוונטית בקרב שוחרי הזכויות.