מהו אינטרס ישראלי ארוך טווח?

[פורסם לראשונה בבלוג המצויין "תניח את המספריים ובוא נדבר על זה" ואני מודה לשלום בוגוסלבסקי על הפרסום]

הרבה פעמים מאשימים את השמאל האקטיביסטי שהוא לא דואג לאינטרס הישראלי וחושב קודם כל על הפלסטינים. האומנם? זה דורש בחינה מעמיקה, היגיונית ומחקרית, לא שליפה מהמותן.

לפי אמונתי לאנשים אין לרוב תודעה כוזבת. הם יודעים מה האינטרס שלהם. אני מהמר, למשל, שרוב הישראלים רוצים לחיות בשקט ובבטחה ורואים בכך אינטרס ישראלי. האם הם יודעים את הדרך לשם? למעשה איש לא יודע בוודאות איך ניתן להגיע לשם. אבל יש לנו כמה סימנים בדבר הגישה הנכונה.

הוגנות-קשוחה – הגישה המועילה ביותר ביחסים ארוכי טווח.

במונחים של אינטרס תועלתני, תורת המשחקים יודעת לנבא לנו מה הם יחסים שמביאים למירב התועלת לשחקן הפועל בזירה ומנסה להשיג טובין כלשהם [כסף, אדמה, כוח וכו'] מול שחקנים אחרים שמבקשים את תועלתם הם.

במודל משחקי של מסחר בין צדדים המבוסס על "דילמת האסיר" אתה יכול לרמות ולהשיג יותר אבל גם חושף את עצמך אגב כך לסיכון גבוה יותר. מודל כזה מראה כי הניסיון "להשיג כמה שיותר" ו"למקסם את הרווח או התועלת שלך", עשוי להיות אסטרטגיה משתלמת מול שחקנים מזדמנים. מאידך, כשאתה "תקוע" עם אותם שחקנים באותה זירה, ומשחק שוב ושוב עם אותם אנשים, אתה עלול ליצור לעצמך מונטין של רמאי וכך לחשוף עצמך ליותר סיכונים וסנקציות שגם יתממשו. ניסית לגרוף כמה שיותר רווחים? אנשים יתחילו להחזיר לך יותר ויותר על הטריקים הלא הוגנים שלך ובסוף תצא מופסד (נכון שבניגוד למציאות במודל זה השחקנים הם שווי כוחות, אך לאורך זמן ארוך מאוד אין וודאות שיחסי הכוחות יישתמרו – לא לעולם חוסן – כך שזה לא הבדל כה משמעותי). כן, אלו הן תוצאות בשטח, תוצאות אמפיריות, של ניסויים במודל תורת המשחקים. רמאות פועלת נגד האינטרס של הרמאי, ניסיון לגרוף כמה שיותר רווח פועל נגד האינטרס של רודף הרווחים.

מאידך השחקנים המצליחים ביותר במשחקים חוזרים ונשנים בהם הצדדים למשחק נותרים קבועים, הם אלו שמפעילים אסטרטגיה שניתן לכנותה כ"הוגנות קשוחה": דהיינו הם ראשית כל הוגנים למול השחקנים האחרים אך מגיבים בסנקציות בלתי מתפשרות בעת שההוגנת הופרה.

מכאן שביחסים מול שכניך המדיניים, איתם אתה "תקוע" באותו אזור, הוגנות קשוחה תיהיה האסטרטגיה שתממש הכי טוב את האינטרס שלך לחיים שקטים וטובים. ישראל לא יכולה לעבור דירה, שכניה הערבים ימשיכו ללוות אותה מאות בשנים, לכן לטובת האינטרס הישראלי ראוי שהיא תתחיל להפעיל את ראשית ההוגנות , ובמקרה הצורך גם את הגישה הקשוחה.

 ואם המודל של תורת המשחקים נראה לכם מופשט וראציונלי מדיי אתם יכולים לבדוק זאת על ההיסטוריה: כוחות לאומיים\מדיניים ששאפו לפחות [ביחס לתקופתם] להוגנות קשוחה שגשגו. כוחות שלא יישמו את המרכיב הקשוח התפרקו. כוחות שלא יישמו את המרכיב ההוגן הרוויחו לטווח הקצר אך נפלו בגדול או שנאלצו להיעשות כל כך דכאניים ואכזריים עד שהם הפכו אטומים ורעים גם כלפי האנשים שהרכיבו אותם כקולקטיווים או תמכו בהם. סין היא מקרה כזה – היא אימפריה דורסנית גם ביחס לסינים, ולא רק ביחס לטיבטים.

הוגנות קשוחה אינה נדיבות של אדונים:

אסור לבלבל בין הקונספט של הוגנות קשוחה לבין הגישה של "נדיבות אדנותית". אמירות כמו "תראה כמה נתנו להם [לפלסטינים] והם נשכו לנו את היד", הן אמירות של אדון לכלבו, של מי שכלל לא מיסד יחסים הוגנים ושיוויוניים, אלא בא מתוך יחסי הכוח הלא-הוגנים, מתוך עמדת האדון המובנית שלו, ומשם מוכן להיות לארג' לפי נטיות ליבו או הקפריזה שלו. זו לא הוגנות ולא קשוחה, ייתכן ומדובר דווקא בדיכוי רכרוכי – האדון שמנסה לפייס את נתיניו הזועמים, אבל לא מוכן לוותר על עמדת האדון.

ביחסינו עם הפלסטינים, מאחורי כל האמירות על "ידינו תמיד מושטת לשלום", "יתנו ייקבלו לא ייתנו לא ייקבלו"  ו"ההצעות הנדיבות" של ברק עומד בדיוק הרעיון של נדיבות אדנותית, לארג'יות של מי שלא מתכוונים לוותר על עמדת ההגמוניה, נדיבות האדון לעבדו. הכי רחוק מהוגנות קשוחה שרק אפשר.

ומהו היעדר הוויתור על ההגמוניה? לפלסטינים הצענו מדינה מפורזת לחלוטין, למרות שמי שלחם נגדנו כצבא ממוסד ב-67' הייתה מדינת ירדן עמה דווקא חתמנו על הסכם שלום הוגן. הצענו להם מדינה שזרועות פתלתלות נשלחות אל ההתנחלויות בליבה וכמעט מבתרות אותה [בעוד שסביר כי היו מוכנים לחיות עם מיעוט יהודי במדינתם מבלי שנאלץ לנגוס בשטחם, ר' הצעת הפלסטינים לגבי מעלה אדומים כיישוב שיישאר בפלסטין]. הצענו להם שנמשיך ונשלוט שנים בעמק הירדן – החיבור שלהם לעולם – גם כשהם כבר מדינה, אבל יצאנו בזמנו למלחמה בגלל סגירת תעלת סואץ שכלל לא נמצאת בשטחנו, ואם לחזור לימינו אנו: לא הצענו לפלסטינים עצמם שום פיצוי סביר על הכוונה לשלוט בגבולותיהם במשך זמן לא ברור.

שמאלנים מסיתים פלסטינים – כל האמת:

נשאלתי פעם בפייסבוק האם זה נכון שאנו, פעילי השמאל\זכויות אדם, מסיתים פלסטינים. השבתי בגאווה שכן, אני אישית משתדל להסיט פלסטינים כמה שיותר לא להתייאש ולתבוע מה שהם חושבים שמגיע להם באופן הוגן, בזירה הציבורית והאזרחית. אם הפלסטינים יוותרו על ההוגנות הקשוחה שלהם כיום ילדיהם ידרשו אותה מחר, ובפחות נחמדות. אנחנו לא צריכים עוד הסכם-עלאק-שלום-צודק שיתפוצץ לכולנו בפנים ויימתג את רעיון השלום ככישלון ידוע מראש. מספיק לנו אוסלו אחד. מנהיגים פלסטינים פשרנים-בכאילו או אפילו באמת פשרנים ביחס לזכויות יסוד פלסטיניות לא טובים לא לנו ולא לפלסטינים. הבו לנו פלסטינים הוגנים-קשוחים, ויחסינו יהיו יציבים ואמיתיים.

השמאל ושפת האינטרסים:

השמאל הנוקשה – מעבר למפלגת העבודה – ממעט לדבר במונחים של אינטרסים, בוודאי שלא במונחים של אינטרסים ישראליים, ואף מסתייגים מכך. יש לציין את העוולה והכתם המוסרי, הם חושבים, לא את מה שמזיק לנו. זו טעות פטאלית. המיינסטרים הישראלי – כמו כל זרם מרכזי שאני יכול לחשוב עליו בקרב עמי העולם – מונע בעיקר על ידי אינטרסים וסנטימנטים קולקטיוויים ראשוניים. הסנטימנטים הראשוניים שלנו כעם מודרני הוגעים בעיקר לתודעת מצור פוסט-שואתית. והאינטרסים, ובכן הם מכוונים בהתאם לשאיפה ראשונית להרגיש בטוחים ושהאוייב רחוק – מעבר לרצועת הביטחון. אז מדרום לבנון נסוגנו, אבל לא מהתפישה שקלקילה קרובה מדיי לערי החוף שלנו. כל עוד לא נצליח להראות שרצועות ביטחון הן אסטרטגיה רעה ברמה האינטרסנטית, כלומר כדי להשיג ביטחון, לא נתקדם. כשהסוגיה שעל הפרק מובנית בקרב הציבור הישראלי כבחירה בין התאבדות לאומית לאופציה ב', לא משנה כלל מהי אופציה ב' וכמה היא מזוייעה מוסרית, היא תתקבל.

אבל חמור מכך, התפישה שישנו מוסר וישנו אינטרס ותהום פעורה ביניהם היא הדבר האיום פה. דווקא המודל של תיאוריית המשחקים מראה לנו כי הגישה של הוגנות-קשוחה היא שילוב בלתי ניתן לפיצוח של מוסריות וקידום האינטרס שלך ושל האחר – מעין חתירה לטוב כללי, להבדיל ממוסר של אדונים המלאים בחמלה על המוחלשים שיש לחוש לעזרתם.