בעיה או אויב?

ישנם שני מיסגורי-על יסודיים ככל שזה נוגע לסוגיות חברתיות, כלומר שתי דרכים עיקריות בהן ניתן להציג ולהבין את המציאות האקטואלית: בעיה או אויב.

מחד ניתן להבין את הסוגיות האקטואליות כהתמודדות עם אויב או קבוצה של אויבים, כשלרוב גם מעורבת גזענות בעניין ("לרוסים האלה יש מנטאליות של פשע"). מאידך ניתן לראות סוגיות אקטואליות כהתמודדות עם בעיה חברתית הנובעת מנסיבות מסויימות, ולא מאנשים בעלי טבע רע או בעייתי ("עוני והדרה מובילים לפשיעה").

לכן המיסגור של הדברים כבעיה חברתית לוקח אותנו למקום של הבנת הנסיבות שהולידו את הקושי עימו מתמודדים וטיפול בהן; ואילו מיסגור הדברים כהתמודדות עם אויב מביא אותנו במקרה הטוב למקום של הסתגרות מפני ה"אויבים", במקרה הרע למקום של ראיית הדברים כמשחק "סכום אפס" בינינו לבין ה"אויבים" ובמקרה הנורא לשנאה יוקדת, אפלייה ודה-הומניזאציה.

התהליך של אפלייה ושנאה (והנה מיסגור הדברים "כבעייה" בפעולה) מעודד לרוב שנאה ודה-הומאניזציה הופכיים; מעין "קאונטר-גזענות". זו דינמיקה סוציולוגית רווחת: לכן, היסטורית, יהודים רבים ורבנים באירופה ראו בגויים שהפלו אותם בגדר בהמות ומי שחסרים נשמה אנושית; לכן שחורים מסויימים בארה"ב דוגלים בעליונות שחורה לנוכח השנאה והאפליה שחוו מלבנים; לכן מוסלמים מסויימים נמשכים לתפישה של עליונות מוסלמית פונדמנטליסטית, שצמחה כזרם פוליטי בעיקר לאחר הקלוניאליזם. התופעות ה"לא-נחמדות" הללו שצומחות בקרב מיעוטים לא מובנות לרוב כבעייה חברתית רווחת וטבעית (גם אם מצערת) המתפתחת בנסיבות של אפלייה מבנית. כשהמיסגור השולט בקרב החברה הדומיננטית הוא של התמודדות עם אויב\ים, תופעות אלו הן "הוכחה" לכך שהאויב הוא אכן אויב השונא אותנו פשוט מעצם היותנו (היהודים באירופה נתפשו כשונאים את הלאום ומנוכרים לו; הערבים לא רוצים להשתלב פה כישראלים, השחורים שונאים אותנו הלבנים ורוצים להקים פה אפריקה). יש כאן מידה של האשמת הצד המופלה והמוחלש באי-נחמדותו. אין צורך, חלילה, להפוך את אותם קאונטר-גזענים מקבוצות מיעוט לצד הצודק (וכך לסמן את החברה הדומיננטית כאויב), רק לצאת מראיית הדברים בצורה של סימון אויבים ולהבין מה מצמיח את שורשי הגזענות.

הייתי רוצה לטעון שהשמאל נוטה יותר למיסגורי הדברים כבעיה ואילו הימין נוטה יותר למיסגורם כהתמודדות עם אויב\ים, אבל זו טענה דחוקה. כיום, אם לומר את האמת, שמאלנים רבים עסוקים יותר בלהבין מי לא משלנו ולכן מוסריותו פגומה ויש לסמנו (ע"ע הפוסט החשוב של עפרי אילני על ההוקעה). מאידך השמרנות בזרמיה השונים מכילה את מיסגור הדברים כבעיה בצורה אולטמטיבית, כשהיא גורסת שלאדם – לכל אדם – פוטנציאל רע מטבעו ולכן חייבים מסגרות חברתיות שירסנו נטייה זו (אם כי ניתן בהחלט לטעון שכל זה הופך למיסגור האדם כאויב כשהמסגרות המוצעות הן דיכוי האישה, חינוך נוקשה לציות, דיכוי בוטה של המיניות וכן הלאה). בכל אופן, החלוקה שמאל-ימין אינה ברורה דייה בהקשר הזה, מה שמאפשר לנו להימנע מלמסגר ימנים כאוייבי האנשים שוחרי פתרון הבעיות החברתיות.

מה שכן ניתן לומר במידה גדולה יותר של ביטחון הוא שככל שהנטייה הציבורית היא לעבר מיסגור הדברים כהתמודדות עם אויב\ים, כך טוב יותר לימין ורע יותר לשמאל. וככל שהשמאל משתמש במאבקיו הרעיוניים עם הימין(או עם שמאלנים שאינם מספיק שמאלניים) במיסגור של התמודדות עם אויב, כך הוא מחזק את הנטייה הכללית והיסודית של ראיית המציאות החברתית כהתמודדות עם אויב\ים. כלומר ככל שהשמאל מוקיע ימנים ושמאלנים-לייט, כך הוא מחזק את התחושה הבסיסית של היות מוקף אויבים, ובעצם מחזק את מיסגורי הימין.

אם ניקח כמקרה מבחן עניין מאתגר ביותר, את סוגיית המתנחלים, הרי שאפשר להודות כי הללו הפכו להיות לאויב האולטימטיבי המאחד את מרבית הזרמים בשמאל (עד בואך לזרמי מחשבה כמו של יהודה שנהב). אבל האם המתנחלים כקבוצה הם "השטן" או שמא אקט ההתנחלות במסגרת משטר אפלייה צבאי ואכזר הוא כשלעצמו הפגם המוסרי שיש להוקיעו? עד לאחרונה היה קושי לקיים הפרדה בין המתנחל לאקט ההתנחלות אלא כשעשוע אנליטי ומנותק מהשטח. אבל אפילו לפני שנכנסו לתודעתינו מתנחלים כמו הרב פרומן ואנשי "ארץ שלום", עדיין היו לא מעט אנשים בהתנחלויות הלא-אידיאולוגיות שהובאו לשם על ידי המדינה ולרוב בשל אילוצים סוציו-אקונומיים. האם הם האויב? האם מתנחל לשעבר שכיום מפגין בשייח ג'ראח הוא האויב?

על מנת שהרטוריקה שלנו כשמאל תיהיה בתאימות למיסגורים שתורמים לנו אנחנו צריכים לחשוב מחדש אפילו על המתנחלים. הבחנה מועילה עשוייה להיות בין "מתנחלים" (כל מי שגר מעבר לקו הירוק) ל"מתנחליים" (אלו שמקדמים בפועל את משטר האפליה בשטחים). כבר צמצמנו את האויבים שלנו.

אבל בנקודה זו צריך להודות שלעיתים קשה לחמוק ממיסגור הדברים כהתמודדות עם אויב – אויב שהשנאה והאלימות מושרשים בו עמוק, לפעמים עמוק מכדי לפרקם בדיאלוג. אבל אפילו היחס לכהניסטים שב"מתנחליים" צריך להיות כאל סוכניה של תפישה קיצונית הנובעת מנסיבות חברתיות, ולא כאל חבורה של פסיכופתים לשם שמיים. הם אויבים רק במובן שהם מקדמים אג'נדה של שנאה, אפליה ואלימות. אם, כנגד כל הסיכויים, יחליטו לסגת מעמדתם זו, הרי שהם כבר לא סוכני הבעייה ולכן כבר לא אויבים. כלומר גם כשנאלצים להשתמש במיסגור של התמודדות עם אויב, יש לצמצמו ולדייקו ולסייגו ככל הניתן ובצורה מפורשת. ואגב פסיכופטים, כיום אפילו היחס אליהם מובן במונחים של בעייה חברתית.

כל זה יכול להישמע מאוד מופשט ומסובך להבנה; נוגד את האינטואיציות שלנו ואת הצורך שלנו באויב מוחשי. אבל  התפישה הזו מחוברת לדברים מאוד יסודיים בחוויות היומיום הפשוטות שלנו. היחס שלנו לילדים הוא דוגמא מובהקת – אנו מייחסים את המעשים הרעים שלהם לחינוך שקיבלו ולנסיבות בהן גדלו ולא לרוע מובנה ומהותני. הרתיעה מ"פטרונות" פה היא בעוכרינו. אנשים מבוגרים – כולנו – הם במובנים רבים עדיין ילדים או יותר נכון תוצר של ילדותם. ובגלל שתכונה זו היא מאפיין קיומי של כולנו, אין לגזור מכך צורך "במנהיג חזק" ובוודאי שלא יחס מתנשא כלפי קבוצה מובחנת של אנשים (כפי שנהוג היה בקולוניאליזם הישן והרע). ההיקש ההיגיוני הוא דווקא הצורך בהבנה של הנסיבות בהם גדלו בני אדם, ותשומת לב המופנת להיבטים אלו. וכך זה עניין פשוט להפליא כשמפרקים אותו לדוגמאות מחיי היומיום.