לחסל את הטרור כמו באמריקה?

עם בחירתו של אובמה מתגעגעים גם ישראלים רבים בנוסטלגיה לעת שהייתה כיביכול "ימי האימפריה" של ארה"ב, אז הייתה המדינה מופת לחיקוי. אבל עמוק בתוך "ימי האימפריה" של ארה"ב התמודדה גם היא עם השנאה, האלימות ולעיתים אף הטרור והחתרנות הפוליטית והמחתרתית של המיעוט השחור אותו היא דכאה, רצחה והפלתה. ארה"ב, בתקופת שיא גדולתה וכוחה, פתרה את הבעייה הביטחונית-לאומית הזו לבסוף. דווקא לכל מי שמתגעגע לימיה הגדולים של ארה"ב יש הרבה סיבות ללמוד איך פתרה ארה"ב את הקונפליקט עם המיעוט החי בקרבה.

מלכתחילה, עוד בתקופת העבדות, ראו רבים בארה"ב בדיכוי השחורים בגדר "רע הכרחי", כי שחרורם ייסכן את הלבנים. תומאס ג'פרסון טען לגבי העבדות והאפשרות לביטולה בהתנצלות כי "צדק זה דבר אחד, והיכולת לשמור על קיומנו זה דבר אחר". אחרי כל הסבל והאלימות שספגו העבדים השחורים היו גם מקרי אלימות מצדם, שבוטאו בעיקר בפשיעה וללא מודעות וארגון. מהמאה ה-19 מתועדים מהומות אלימות שהשחורים היו בהם הצד התוקפן (בניגוד לרוב המהומות הגזעיות). אבל רק שנים אחרי שבוטלה העבדות, ועדיין ניכרו שייריה של אפליה אזרחית, החלו להופיע קבוצות נקמה או שנאה אידיאולוגיות יותר של שחורים. זה קורה החל מאמצע שנות ה-60.

מלקולם איקס, בתקופתו הבעייתית באומת האיסלאם, דיבר על עליונות שחורה ועל היות הלבנים גזע שטני. אחרים באומות האיסלאם התנגדו לנישואים מעורבים על בסיס רמיזות ששחורים הם נעלים. הפנתרים השחורים האמריקאים כבר ממש עסקו באלימות, ובשיאם הגיעו ל-10 אלפים חברים רשומים והעיתון שלהם הופץ ב-250 אלף עותקים. לפני שעברו התמתנות דגלו בלאומנות שחורה נפרדת מהלאומיות האמריקאית. בתקופתם הראדיקלית הם הסתובבו באמצע שנות השישים במדים ורובים ברחובות (בהסתמך על חוקים שהותירו זאת) וצעקו לשוטרים שהמהפכה קרבה. בתקופה זו נרצחו 9 שוטרים באירועים שמשוייכים לפנתרים השחורים.

"צבא השחרור השחור" שפעל בשנות ה-70 דגל במאבק אלים למען "הגדרה עצמית" לשחורים בארה"ב הם עסקו גם בהטמנת פצצות אבל גם בפעילויות המזכירות פשיעה "רגילה" כמו מעשי שוד של בנקים. "צבא השחרור השחור" קשור לפי ויקיפדיה לכ-60 מקרי אלימות ולרצח 13 שוטרים, כמו גם להטמנת פצצה בהלוויית אחד השוטרים שלא גרמה להרוגים נוספים. הקבוצה גם אחראית על חטיפת מטוס אמריקאי לאלג'יר על נוסעיו, שם הם שוחררו תמורת מיליון דולר לחוטפים.

בהשראת העליונות השחורה, בתחילת שנות ה-70 תא פנאטי קטן של 4 שחורים בשם "מלאכי המוות" רצח 14 לבנים על רקע שנאה גזעית, בשיטות של הוצאה להורג. גם כנופיות פשע שחורות לקחו לעיתים גוון אידיאולוגי של נקמה שחורה, באופן מובהק התופעה זוהתה עם "משפחת הגרילה השחורה", כנופייה אלימה שנוסדה ב-1966 ושילבה אידיאולוגייה מרקסיסטית עם רעיונות של לאומנות שחורה ופשיעה.

לגופים אלו הייתה קרובה "מחתרת מזג האוויר", שפעלה באמצע שנות ה-70 והייתה ארגון שמאל ראדיקלי שתמך בתנועות השחורים המיליטנטיות ודגל במעשי אלימות לצורך הפלת השלטון. הארגון יישם את מורשתו למשל באמצעות הטמנה של עשרות פצצות בתוך מבני מימשל, והפעלתם לאחר אזהרה. יחד עם הפנתרים השחורים קידמה המחתרת שורה של מרידות בגטאות השחורים העניות. בתחילת שנות ה-70, עם ובלי מעורבותם, נעשו מהומות בשכונות המצוקה השחורות לתופעה רחבה, דמויית אינתיפאדה, שהביאה לקורבנות רבים

היו עוד מספר גופים כאלו, אבל העניין הוא מדוע הופיעו מתי שהופיעו ואיך נוצחו. למעשה רוב הגופים הללו הופיעו מעט אחרי גל של רפורמות למען שיוויון לשחורים: 1964 נחקק חוק זכויות האזרח, וכבר כעשור לפני כן ניצחה רוזה פארקס את חברת האוטובוסים שנהגה בהפרדה בין הגזעים. וההפרדה בבתי הספר בוטלה ב-1954 בפסק דין תקדימי מפורסם של בית המשפט העליון האמריקאי. אם כן דווקא על מגמה זו "גמלו" גורמים בקרב הקהילה השחורה באלימות וטרור. בהקבלה לישראל זו תקופה שאמורה הייתה להיות האינתיפאדת אל אקצה שמרסקת את חלומות האמריקאים לחיים בשיוויון עם השחורים. זה לא קרה, תהליכי השיוויון רק הלכו והפכו מוחשיים יותר ומוטמעים יותר, מחקיקה פורמאלית לאתוס חדש.

הסיבה להתעוררות המיליטנטיות השחורה קשורה ככל הנראה לתהליך ריאקציה שקבוצה מדוכאת חוות לרגע בעת שנטל הדיכוי יורד במעט. אבל האמריקאים לא נסוגו, ככלל, לעמדה של תמיכה בהפרדה, אלא המשיכו בתהליכי השיוויון, לפחות יחסית למה שהיה לפני כן, ובמקביל קבוצות הנקמה השחורות הפכו להיסטוריה, לצד הפיכת רעיונות העליונות השחורה לשוליים ביותר בתוך החברה האפרו-אמריקאית. כך ניצחה אמריקה של ימי האימפריה את הטרור באמצעות יחס של הוגנות-קשוחה, שמציע שיוויון פוליטי (באופן יחסי) מחד, אבל חוסר סובלנות לכל אלימות פוליטית מאידך.

3 מחשבות על “לחסל את הטרור כמו באמריקה?

  1. לא הייתי משווה את גל האלימות בשנות ה-60 לאינתיפאדה השנייה, אלא (אם כבר) לפיגועים של החמאס בשנות ה-90 בזמן שהתקיים מו"מ. עד היום אני לא חושב שמובן לגמרי למה פרצה האינתיפאדה הזו. היא בוודאי לא קרתה לפקודתו של ערפאת (כנרטיב שגיבש ברק וצה"ל בתקופה), ומיליון הקליעים באוקטובר די עזרו לה להפוך לאינתיפאדה (מה שגם אומר שיש גבולות ל"חוסר סובלנות לאלימות פוליטית", או שיש פגמים באנלוגיה).

    הפוסט מעולה! המדכא תמיד ימצא סיבות לדיכוי המדוכא, והן בדר"כ דומות זו לזו. טיעון נפוץ נוסף נגד ביטול העבדות (בשנות ה50 של המאה ה-19) היה סכנת הנישואין המעורבים.

    • יניב,
      מקבל שעדיף להשוות לפיגועי שנות ה-90. כרגיל אנחנו מסכימים.
      ההשוואה לאינתיפאדה הייתה כדי לחפש עוגן כללי ומוכר לשבר אכזבה מתהליך של "נתנו להם זכויות", משום ש"הם השיבו לנו בטרור". להראות עד כמה תגובות ריאקציונריות מצד המדוכאים הן אפשריות ואף צפויות במהלך תהליכי אמנציפציה. הפתרון כידוע הוא הרחבת הזכויות והוגנות קשוחה שבה האמריקאים לא רעים [במדיניות פנים בלבד, ורק אם אינך עני, כלומר רק במישור הפוליטיקה של ההכרה, ולצד לא מעט גזענות שבכל זאת חיה ובועטת עדיין].

  2. פינגבק: לעולם חוסן? שאלה קיומית | הבלוג של יריב מוהר

כתיבת תגובה