כללי ההומניזם המעשי ותכליתו

פורסם לראשונה בבלוג "הינשוף".

בטקסט הקודם על ההומניזם המעשי הצגתי הצעה לתחביר אידיאולוגי שמאלני חדש – ההומניזם המעשי – הדרוש לטעמי לנוכח אתגרי התקופה הנוכחית; תחבירי השמאל הישנים פחות רלוונטיים למול אתגרים אלו. כאתוס, ההומניזם המעשי מבקש לקחת את רעיון הטוב המשותף שנוכח בשיח של השמאל אבל בשוליים, ולשים אותו בחזית הרטוריקה כדגל. בטקסט זה אבקש להסביר למה עניין הדגל המרכזי חשוב כל כך, וכן לפרט מה יש מעבר לדגל הרטורי: לעמוד על העקרונות המעשיים של ההומניזם המעשי והטוב המשותף שהוא דגלו. לסיום אדגים מדוע כללים אלו מאפשרים מענה לאתגרי התקופה.

הדגלים הרטוריים המרכזיים של המחנה "מסתירים" את עקרונות המשנה שלו. אם הימין מניף דגל של דאגה לקבוצת זהות אתנית, לקבוצת הרוב או "לאנשים הנורמטיביים", השמאל-מרכז המתון שם דגל חקייני וחיוור של "גם אני דואג לקבוצת הרוב" או למעמד הבינוני; לבסוף השמאל הנוטה לרדיקלי שם דגל של דאגה למיעוטים ולחיים בעוני. כך לא נותר מחנה שדגלו המרכזי הוא דאגה לטוב המשותף, בחזית השיח הפוליטי שלו.

כל הצדדים הפוליטיים יטענו כמובן שהם למעשה דואגים לכולם, אך טוב משותף איננו רק הדאגה לכלל אלא גם התפישה שדאגה למיעוט ממילא תטיב גם עם הרוב בטווח הרחוק ולא תבוא על חשבונו. הימין ינסה לצייר זאת כמשוואה של או-או, ויבליט את המחיר המיידי שמשלם הרוב בשל דאגה למיעוט. לעיתים גם חלק מהשמאל הרדיקלי יבקש להציב משוואה לעומתית של או-או וייבחר בזכויות המיעוט כנגד הרוב הנתפש כדכאני. והמרכז ידבר על כולם חוץ מהקיצוניים משני הצדדים או המיעוטים "הבעייתיים" – שאותם הוא מגדיר כקבוצות מוכללות ולא כיחידים שפשעו [החרדים הפרזיטים, הערבים כשונאי ישראל]. בנוסף, בימין והמרכז הטענה של דאגה לכל גם תיהיה לרוב המסר המשני ותלווה בהטייה לטובת הרוב ונגד המיעוט.

בשמאל הנוקשה היחס לטוב המשותף מתחלק לשלוש: 1. מי שאכן איבדו את הרצון לשמור על האינטרסים של קבוצת הרוב, מתמקדים בלקדם את המיעוטים וזה הדבר המעניין אותם (לעיתים אף לצד עוינות ממש לקבוצת הרוב). 2. מי שמקדמים את הקבוצה הליברלית-חילונית-משכילה וכחלק מקידום זה עושים שימוש ברטוריקה של דאגה לחלשים שמהווה אופנה מוסרית רווחת בחוגים אלו. זהו זרם רווח מאוד בשמאל. 3. מי שמבינים כי אנו לא במשחק סכום אפס ודאגה מסויימת למיעוטים תטיב גם עם הרוב – תיצור טוב משותף; והתעלמות מזכויות המיעוט צפויה להניב רע משותף. תת הקבוצה השלישית של השמאל מבטאת, בגדול, את ההומניזם המעשי. הבעייה שגם תת-קבוצה זו מניפה ברמה הרטורית והסמלית את הדגל של הדאגה למיעוטים ולא את הדגל של הטוב המשותף שעבורו היא נאבקת בפועל.

למשל, מפלגת מרצ עוסקת בצורך להקל על תושביה הוותיקים של דרום תל-אביב לנוכח ריכוז המצוקות באזור, ולאור הניתוב של מבקשי מקלט אפריקאים רבים לשכונות אלו. זה נוכח במצע שלה, למשל בהמלצות לעידוד פיזור אוכלוסיית הפליטים בארץ. אבל הציבור הרחב לא מתעמק ומגיע לקרוא ולהבין סעיפים קטנים במצע של מפלגה; הדגל המרכזי הוא החשוב והוא המגיע לציבור הרחב. הדגל המרכזי של מרצ ברמת הרטוריקה והסמלים קשור להגנה על מיעוטים וחלשים, ובמקרה הזה הפליטים, ופה הוא מפספס: מרצ נתפסת כמי שמתעלמת ממצוקות התושבים הוותיקים או משלמת להן מס שפתיים שולי. דגל שמראש מדגיש טוב משותף לוקח את הדאגה הזו של מרצ לכלל האוכלוסיות בדרום תל אביב ועושה לה הדגשה ומירכוז – כעת זו החזית ולא סעיף מדרג נמוך. יש לכך גם משמעויות אידיאולוגיות ולא רק שיווקיות, אבל זה בהחלט גם מהלך תקשורתי לצד העניין הרעיוני.

אהוד ברק אמר שיהיה ראש הממשלה של כולם. מאז לא זכור לי ניסיון מרכזי להציב בראש דגל שדומה אפילו לטוב משותף, וגם ניסיון זה נותר כסלוגן בחירות ועמד בפער כה גדול מול העובדות שהוא לא נלקח ברצינות, ובצדק. למעשה, אין כיום גוף אידיאולוגי ממוסד בישראל ששם את רעיון הטוב המשותף כדגל מרכזי, והציבור הרחב פחות מכיר את המושג.

כלומר, טקסט זה איננו מתחום הפילוסופיה הפוליטית או החדשנות האידיאולוגית כמו שהוא מתחום התיקשור הפוליטי וההנעה לפעולה קולקטיבית, וככזה יש לקרוא אותו. הוא לא מתיימר להבטיח הפיכת השמאל משולי לגורם השלטון המרכזי, אבל כן מאמין שיש פה יכולת להרחיב את המחנה ואת הלב – את האלקטורט ואת הבסיס המוסרי – בעת ובעונה אחת.

אז הדגל הפופולרי של ההומניזם המעשי הוא טוב משותף שלא נבנה על רמיסת המיעוט; אתוס של אכפתיות לכל הצדדים שמרכיבים את הדילמות החברתיות איתן אנו מתמודדים. זהו דגל רטורי חזק כי הוא נותן מענה גם למצוקות של קבוצת הרוב ושל קבוצות שאינן המוקד של שיח קידום המוחלשים הפרוגרסיבי.

זו ההצעה שלי לכללי עשה עבור ההומניזם המעשי:

  1. פריחה של הכלל שאיננה רמיסה של המיעוט. זה אומר לגבי כל מדיניות: חתירה של שילוב התוצאה הטובה ביותר לקבוצת הרוב לצד התוצאה הרעה פחות למיעוט, ביחס לחלופות המדיניות האפשריות. כשיש מתח בין האינטרס של המיעוט והאינטרס של הרוב יתנהל האיזון כך: מול פגיעה חמורה במיעוט לשם טוב כלשהו לקבוצת הרוב, תתועדף ההגנה על המיעוט; מול פגיעה שולית במיעוט וטוב רב לקבוצת הרוב תתועדף התועלת לרוב. במקרי ביניים יש מקום לגמישות ומחשבה.
  1. אכפתיות לכלל הצדדים בדילמות הציבוריות, מתוך הבנה שבטווח הארוך המשחק הוא טוב משותף ולא משחקי סכום-אפס. ברגעים מסויימים בזמן אנו עשויים להיקלע לסיטואציות בהן אכן אין ברירה אלא שהטוב של קבוצה אחת יבוא על חשבון השנייה באופן בוטה וחריף, אבל אחרי שזה הוכרע אפשר ורצוי להתקדם לתפישה של טוב משותף לפי סעיף 1. כדי להנחיל תפישה כזו צריך לצאת ממנטליות של "אנחנו או הם". מעבר לכך, כדי להוציא קבוצות מסויימות מגבולות האכפתיות נהוג בשיח הישן להכתים קבוצה שלמה – ערבים, חרדים וכו' – בשל מעשים של חלק מהקבוצה. יש צורך במיקוד של האשמה והכעס לאחראים הישירים ולא לקבוצה ממנה הם באו, כדי לייצר שיח פוליטי של אכפתיות לכל.
  1. התייחסות למבחן התוצאה ולא רק לכוונה הטובה. יש לשאוף לפתרונות מעשיים טובים ולא רק לפתרונות שנראים טוב בתיאוריה. בהקשר הזה יש לציין כי דוגמטיות אידיאולוגית היא לא רק טיפשית ומקובעת – היא גם אנטי-הומנית, היא עשויה להביא אסונות או פגעים על אנשים בשר ודם ולהיות מתורצת עד זרא בנימוקים של מי שהתאהבו בתבנית אידיאולוגית.
  1. איזון בין מבחן התוצאה לדרך: למעט במקרי קיצון נדירים והישרדותיים, לא ראוי להשיג תוצאה חברתית חיובית בדרך פסולה (למשל המלכת אליטה מוכשרת וטהורת כוונות באופן לא דמוקרטי) ולעיתים גם להפך: לא ראוי לשמור על דרך פעולה נאותה כשהתוצאות שלה פוגעניות (להיצמד לחירות כלכלית בכל תחום גם במחיר של פגיעה כלכלית חמורה בחלשים, בהקשרים מסויימים). יש למצוא את נקודת האיזון בין התוצאה לדרך לפי סעיף 1.
  1. זהות קולקטיבית (לאומית או אחרת) היא לא דבר פסול ולא דבר קדוש; היא צורך של אנשים שיש לכבד תוך שימת לב לפוטנציאל הבעייתי ולעיתים אף האפל של זהות זו. סעיף 1 מציע את נוסחת האיזון לצורך העניין הזה.
  1. הסתכלות גם על הטווח הארוך ולא רק על הטווח המיידי של מדיניות ותוצאותיה.
  1. הוגנות-קשוחה: לרוב באתוס הפוליטי רעיונות של הוגנות ביחסי רוב-מיעוט הולכים יחד עם תפישות של פשרנות ורכות ואילו רעיונות של קשיחות הולכים יחד עם כוחנות ודורסנות. אין הוגנות-קשוחה. ניתן לראות זאת היטב בסוגיית הריסות הבנייה במגזר הערבי: צד אחד אומר להרוס יותר בתים של "עברייני בנייה" למרות משטר תכנוני מפלה נגד הערבים והצד השני מתנגד להריסות ורואה בכך התגרות ודרדור היחסים. אין כמעט קול פוליטי שאומר: ראשית שתיהיה הקצאה שווה של קרקעות, זכויות בנייה ותוכניות מיתאר גם למגזר הערבי, ואז שייאכפו את הכללים בקשיחות. זו ההוגנות הקשוחה והיא מתחייבת המציאות כדי להגיע לטוב משותף שאיננו דורסנות מחד ואיננו התבטלות מאידך.

מדוע כללי ההומניזם המעשי יכולים לתת מענה לאתגרי התקופה:

סוגיית ההגירה והפליטות למערב מהווה דוגמא טובה לפועלם של כללי העשה של ההומניזם המעשי. כללים אלו לא יאפשרו התעלמות מהמצוקות של נשים בארצות המערב בשל טענות לעלייה במקרי האונס או התקיפות המיניות באזורים בהם יש ריכוזים של פליטים או מהגרים מחברות בהן, בהכללה, יש התייחסות פגומה יותר כלפי נשים; הם לא יתעלמו מהמצוקות של הוותיקים אבל הם בטח לא יתעלמו מהמצוקות של הפליטים (אכפתיות לכלל הקבוצות); כללי ההומניזם המעשי גם יפסלו הכתמה של כלל קבוצת הפליטים בשל מעשים של חלק (מיקוד האשמה); מאידך הכללים הללו לא יאפשרו להישאר רק במקום הנוח שקליטת פליטי חרב זה דבר ראוי כשלעצמו מבלי לשים לב לתוצאות הרעות לציבור הוותיק – למשל עלייה ברמת האלימות. התוצאות הרעות של קליטה לא מבוקרת של פליטים ניחתות גם על רעיונות השמאל והדמוקרטיה בכללה – עלייה בכוחם של גורמי ימין קיצוני פופוליסטיים, שבאה כשלא נותנים מענה לחרדות מזרם הפליטים ורואים בהן גזענות בלבד. כאמור, יש צורך במבחן התוצאה ולא רק התמקדות בכוונה הטובה.

לאור הכללים והשיקולים הללו מינעד הפתרונות האפשרי הוא כזה שייסב את הפגיעה החמורה פחות – לא שליחת פליטי חרב למוות או עינויים, אבל גם לא התעלמות מהסיכון הסטטיסטי המוגבר לנשים מפליטים שגדלו בחברות בהן רווחות יותר אלימות מינית. המענים האפשריים לא מפתיעים או יצירתיים: ויסות מסויים של כמות מבקשי המקלט ושליטה על נקודות הכניסה, סינון מגורמים קיצוניים, הענשה חריפה וסילוק של מי שמנצלים מקלט מדיני או אשרת עבודה לשם פשיעה אלימה (הוגנות-קשוחה), עידוד פיזור אוכלוסיית הפליטים על מנת שלא יווצרו "גטאות" של מצוקה ואלימות, חינוך מיני עבור הפליטות והפליטים, דאגה לשילובם באוכלוסייה וכו'. זאת לצד קליטה נאותה והומנית של הפליטים שכבר כאן ושרובם אינם עוסקים בפשע, מתן אפשרויות תעסוקה עבורם, מתן חינוך לילדיהם ואי-רדיפתם. זהו פירוט אפשרי אחד של דגל האכפתיות לכלל הצדדים בדילמה החברתית. בעת שהמערב, וישראל בתוכו, חרד למול אתגרי ההגירה והפליטות, אתוס כזה יכול לספק מענה מסויים לחרדות של הוותיקים לצד אי-היאטמות לקבוצת הפליטים וכך להביא לטוב משותף בטווח הארוך (בגלל שלעולם אי אפשר לדעת מי יהיה פליט מחר, נרצה לקדם עולם קולט פליטי חרב, ולא עולם שמתנכר להם).

כל זה די מובן מאליו. החידוש בהומניזם המעשי שהוא יכול להציב את המענה המאוזן הזה כדגל רטורי מרכזי, ולא רק כהערת שוליים לאתוס של הדאגה לחלשים. זהו היפוך המיקוד של שיח השמאל: ממסר של דאגה למיעוטים היא חובה מוסרית (ותטיב גם עם כולנו) למסר של הדאגה לטוב המשותף מחייבת דאגה גם למיעוט (וזו גם חובה מוסרית). המיקוד הזה יכול גם להציב זרם נבדל מהפרוגרסיביזם שלעיתים מגיע למחוזות של אבסורד של ביטול זכויות הרוב כפריבילגיה בכיינית, מהליברליזם שמתמקד בחירות הפרט בעיקר, ומהשבטיות החילונית-ליברלית שבזה או נאטמת לכל מי שלא נברא בדמותה ובצלמה.

 

 

 

סוגיית הטרור: נתק מוחלט בין הדיאגנוזה לפרוגנוזה

בשיח הפוליטי מתקיימים ויכוחים רבים על איבחון המצב, והשורשים לו, מול בעיות חברתיות שונות [דיאגנוזה]. אבל זה קורה משום שיש לויכוח השלכה על תוכנית הפעולה שיש לקדם מול אותה בעייה [פרוגנוזה]. לכן יש טעם לדיונים הללו. אלא שבסוגיית הטרור, באופן מיוחד, ניתק הקשר בין הדיאגנוזה לפרוגנוזה: מי שאומרים שהטרור בגלל האסאלם לא מתכננים מלחמה מול כלל המוסלמים אלא משתדלים להתמקד בקיצוניים שבהם; ומי שמצביעים על הדיכוי או ההרג כגורם לטרור לא נמנעים בעצמם מדיכוי והרג של מוסלמים.
.
למשל, גם עמוק בימין האמריקאי והאירופאי המפלגתי, שם רומזים שמקור הטרור הוא בדת האסלאם, אין מי שמציעים לפתוח במלחמה נגד כלל העולם המוסלמי, להכריח מוסלמים להמיר את דתם, לסגור את כלל המסגדים או לגרש את כלל המוסלמים מהמערב [להוציא את שולי-השוליים של תנועות קיצון שאפילו לה פן לא נמנית עליהם]; ואפילו טראמפ לא ביקש לחסום כניסה של כלל המוסלמים לארה"ב אלא רק מכמה מדינות שנחשבות למסוכנות במיוחד.
.
מאידך ממשלים פרוגרסיביים כמו זה של אובמה ושל טרודו, ביקשו לדבר גם על התרומה של הדיכוי או ההרג שחוו מוסלמים לטרור שיצא מקרבם, ונמנעו מקיטלוג הטרור אפילו כשייך לאסלאם הקיצוני; אבל אפילו הממשלים הללו לא נמנעו מהרג ודיכוי של מוסלמים חפים מפשע – ככל הנראה גם באופן שחורג מהמידתי – בעת שהוציאו מבצעים מדממים ברחבי המזה"ת.
.
בקצרה, אין קשר בין הדיאגנוזות לפרוגנוזות; מעולם לא היה ויכוח מיותר ואווילי יותר – בהסתכלות מעשית – מהוויכוח על מקור הטרור. במילים אחרות, אין לוויכוח הזה שום השלכה על דרכי הפעולה, מעבר לקידום איסלמופוביה בקצה המתלהם ונוצות של סובלנות בקצה היוני – זהו ויכוח מיתוגי-זהותי, לא מעשי. הדיון היה תכליתי יותר לו היה מתמקד ישר בפרוגנוזה: איך אפשר לצמצם ככל הניתן את תופעת הטרור. אחרי הכל הבעייה העיקרית פה היא תופעה שהורגת ומפחידה אנשים, ומערערת סדרים חברתיים, ולא סוגיית הזהות של מחנות פוליטיים. זה מה שצריך לעניין אותנו.

תרבות האדרת מחבלים – הזעם המוסרי הנכון והעובדות החברתיות

הטענה הכי מוצדקת של נתניהו ושל ישראלים רבים נגד הרש"פ זו טענת ההסתה; אבל ההתנהלות היא קאונטר-פאודוקטיבית.
.
הרש"פ לרוב לא עוסקת בהסתה ישירה לטרור ואף פועלת נגד הטרור בפועל, אבל היא בהחלט מאדירה מחבלים ולוחמי גרילה אחרי שפעלו – אחרי מותם או כליאתם. כך יוצרת הרש"פ תרבות שמתדלקת דה-פאקטו אלימות – גם כנגד אזרחים ישראלים לא חמושים. זה מחריד ומקומם בעיני. הדבר הזה ברור מהעובדות: האדרת מחבלים אחרי מותם זו הסתה בעלת אפקט בפועל; זה מתבטא למשל בכך שרבים ממבצעי הפיגועים שנתפסו כלל לא שונאים את ישראל – חלקם מנוצלים אך חלקם גם חפצים בתהילה ובהוקרה החברתית שבביצוע פיגוע [ר' למשל מחקר "מי הם מתאבדי הטרור הפלסטינים, שאול קמחי ושמואל אבן]. את הנורמה החברתית הזו יוצרת הרש"פ מלמעלה, ובכך פוגעת בישראלים אבל גם בפלסטינים רבים, שחלקם אינם בהכרח קיצוניים אלא צעירים ומחפשים תהילה, אהדה ומשמעות. ואז השאלה היא איך לסיים זאת? רצוי וצריך לתבוע מהרש"פ להפסיק את תרבות ההסתה הנפשעת הזו כבר כעת, בלי שום תנאי, אבל מה יהיה כלי יעל לשם כך?
.
כאן המקום להזכיר עוד עובדה חברתית, עד כמה שזה פסול ובזוי מוסרית חברות אנושיות, בעיקר בעת שהן נאבקות לעצמאות וריבונות לאומית, מחבקות גם את מי שעשו בשמן מעשים נוראיים, אבל נתפשים כמי שפעלו לטובת הצד שלנו במאבק הירואי. לא צריך ללכת רחוק – ישראל עדיין מנציחה גם את המחתרות שעסקו בטרור נגד ערבים וגרילה נגד חיילים בריטים. זו בוודאי לא תכונה מחמיאה של חברות לאומיות, אך כך נוהגות רוב החברות, בפרט בעת מאבק לעצמאות לאומית (להוציא מקרי קצה כמו הנאצים). אם כן, למנהיג לאומי תיהיה זו התאבדות פוליטית לצאת נגד מי שנחשבים כ"נאבקים למען המטרה שלנו". אפילו נתניהו, הרבה אחרי שלישראל וליהודים יש כבר עצמאות לאומית, התקשה להתנער ממש מאלאור אזריה והביקורת של שר הביטחון דהאז, יעלון, על החייל שירה במחבל מנוטרל תרמה לקרע בינו ובין ראש הממשלה; בנוסף ממשלת ישראל תומכת בארגון חוננו שתומך כספית במשפחות מחבלים יהודים. מכאן, ולאור עובדות אלו על המין האנושי, סביר שאבו מאזן לא יגלה גדלות יתירה – או התאבדות פוליטית – וינהג כמו רוב המנהיגים בהקשר כזה: הוא אולי לא יעודד טרור במישרין, אבל יהלל את מבצעיו – מי ש"הקריבו" עצמם כיביכול למען המטרה הפלסטינית – לאחר מעשה וכך יעודד את הטרור בפועל.
.
כדי למנוע זאת באמת ולא רק לזעום על כך צריך להתחיל לצאת מהקשר של שליטה צבאית ורמיסת זכויות אזרחיות ולאומיות לנתיב של חירות לאומית לפלסטינים. וכך, משטר האפלייה הצבאי בגדה מתדלק בפועל את תרבות השאהידים ומונע את התנאים החברתיים בהם חברות עוברות מהילולת המחבלים לסנקציות נגדם. אז אתם רוצים להיאבק באופן אפקטיבי באמת נגד ההסתה? צריך לשקול את מכלול העובדות לשם כך.
.
@הומניזם מעשי

הרוצה בשיח שלום יתחיל עם דיבורים לוחמניים

הרוצה בשיח שלום, יתחיל עם דיבורים לוחמניים – המתלהמים-תחילה מאפשרים את שיח השלום
.
אני תוהה, מה ההבדלים המשמעותיים בין הנאומים וההתבטאויות של טראמפ (לאחר שסיים את הקמפיין האגרסיבי שלו) מול אובמה ביחס לעולם הערבי. מדוע הביקורת הימנית על טראמפ שוחר השלום – בארץ ובעולם – מינורית ואילו את אובמה צלבו?. מה ההבדל בין השיח של השניים לאחר השבעתם? נכון, יש את ההתעקשות האובר-רגישה והמיותרת בעיני של אובמה לא לומר "האסלאם הרדיקלי" בהתייחס לטרור אלא לדבר על קיצוניים באופן כללי. אבל חוץ מזה, שני המנהיגים האמריקאיים הללו מדברים על שלום, נגד טרור, בעד שיתוף פעולה בין-דתי וכו'
.
לכן נדמה לי שעצם העובדה שטראמפ נתפש כמי שתחילה "נכנס במוסלמים", בשלב הקמפיין, ועשה קולות לוחמניים וקשוחים, מאפשרת לציבורים רחבים שאינם חובבי מוסלמים להיות פתוחים יותר גם להתבטאויות היותר הלאבי-דאבי שלו ביחס לעולם המוסלמי. נדמה שרבים מהאנשים חייבים לעבור את שלב ניפוח החזה והתוקפנות לפני שאפשר מבחינתם לעכל את הפייסנות כלגיטימית. אם קפצת ישר לפייסנות לא מיצית או הפגנת את הכבוד הלאומי\העוצמה ולכן אתה פסול או אף מסוכן – כי אתה משדר חולשה. אחרי שהתנפחת אפשר לדבר פיוס – נקרא לטיפוסים הללו המתלהמים-תחילה.
.
אפשר להתווכח אם זו גישה נכונה או לאוו, אבל זו לבטח גישה רווחת. אפשר לטעון שזה מטופש, ילדותי, מסוכן ומיותר להתחיל בשיח לוחמני, אבל זה די עובד – לפחות במובן שזה מאפשר לגיטימציה רחבה יותר לשיח הפייסני. אולי בגלל זה הימין מוצלח יותר בלעשות שלום מהשמאל? בתוך עולם המושגים הזה הפונקציה שממלא השמאל הוא בסך הכל לחדד לקהל היעד של המתלהמים-תחילה את ההבדל שבין הפייסנים ה"מתרפסים" לאלו שבאו לפייסנות מתוך קשיחות, ולכן פייסנותם לגיטימית.
.
עכשיו, אם משהו עובד, ומקדם טוב משותף – פיוס או לפחות הרחבת הלגיטימציה של השיח על פיוס – אני בעד לאמץ אותו גם אם אסתטית הוא דוחה בעיני קהלים מסויימים. זה לא אומר שאני יאמץ אותו באופן אישי, כי אני לא בעד זיוף, אבל אבין את חשיבותו והצורך בו. קראו לזה הומניזם מעשי.

מה צריך חיזוק אידיאולוגי; מה דורש חריגה מתבניות אידיאולוגיות

רוב בני האדם מטבעם יתאחדו ויתלכדו כשהקבוצה שלהם מתמודדת עם אויב חיצוני; אך יתנהגו באופן אנוכי ואינדיווידואלי, יחסית, במישור הכלכלי. הטבע האנושי הרווח הזה תפור על הימין השמרני – לכידות לאומית ודחיית קולות ביקורתיים מול איומים חיצוניים; ומאידך כל זאב לעצמו במישור הכלכלי.
.
השמאל הפרוגרסיבי הוא הפוך כמעט לחלוטין – עלינו לבקר את עצמנו ולאפשר קולות שונים גם לנוכח איומים חיצוניים כדי שנוכל לעבור מסכסוך לפיוס וכדי שלא ינוצל האיום החיצוני לשם דיכוי פנימי (כפי שקרה לא מעט בעבר); ועלינו להתאחד ולהיות סולידריים ברמה הכלכלית-חברתית.
.
שתי ההגיונות הללו חשובים ותורמים לחברה לפרקים, ומידת חשיבותם משתנה בהקשרים חברתיים והיסטוריים שונים. שתי ההיגיונות הללו גם טומנים בחובם סכנות – אם כי מעטים המקרים ההיסטוריים בהם עמים עסקו כל כך הרבה בביקורת פנימית עד שלא נלחמו באויב חיצוני; לעומת זאת לא חסר מקרים בהם תחת האצטלה של אויב חיצוני עסקו שלטונות בדיכוי פנימי או פספסו הזדמנויות לפיוס. אבל בגלל שההיגיון השמרני הוא אינטואיטיבי וטבעי וההיגיון הפרוגרסיבי נוגד-אינטואיציה ודורש חינוך, הסברה והשקעה, חברה ששואפת להיטיב על חבריה תבקש לטפח את הצד הפרוגרסיבי. השבטיות מול אויב והאנוכיות במישור הכלכלי הם לא שליליים בלבד אך הם ייתקיימו ממילא – גישות אלו יותר קרובות לנטיות קוגניטיביות ראשוניות – ויש בהן פוטנציאל סכנה גדול יותר לחברה. כדי שחברה תיהיה טובה לפרטיה ומיעוטיה – אך גם לקבוצת הרוב – הדגש הפרוגרסיבי חשוב יותר מזה השמרני – לא כי אין חשיבות בשמרנות, אלא כי אין צורך לחזק אותה באופן אידיאולוגי.
.
אבל גם אם לטעמי טובת החברה בכללותה – הטוב המשותף – מחייבת נטייה לצד הפרוגרסיבי זה לא צריך להיעשות באופן מוחלט, אטום ודוגמטי. מחנאות יתר והצמדות לנוסחאות מקובעות, רחבות וגורפות – גם אם של הצד הפרוגרסיבי – אלו נטיות שלא מיטיבות עם החברה. העובדהה שמשהו נחשב שמרני היא לא עילה אוטומטית לפסילתו.  זהו חלק מהצורך באתוס חדש שניתןן לכנותו כהומניזם מעשי – לאמץ את מה שעובד למען הכלל, כולל המיעוטים, ולא מה שנופל תחת תבנית אידיאולוגית כזו או אחרת או זורם עם הלכי הרוח הרווחים (שזה המאפיין את המרכז הפוליטי).
.
אפשר לראות בהומניזם המעשי פרוגרסיביזם פתוח, לא מחנאי או דוגמטי. זהו שמאל פרוגרסיבי שחותר לפיתרונות מעשיים לפני מודלים אידיאולוגיים מקובעים, אבל שמטרת העל שלו היא טוב משותף עם המיעוטים והמוחלשים, ולא אגב החרגתם ו"ניקויים" מהמשוואה. העובדה שהפרוגרסיביזם הפך לא פעם לגאוותני, אטום, צר אופקים ומנותק מקהלים נרחבים וממצוקותיהם הופכת את הפתיחות הזו לדרושה במיוחד. כי לעיתים נראה שבבחירה בינו ובין השמרנות קשה לאדם הגון לבחור.
.
הצטרפו לקבוצת הומניזם מעשי בפייסבוק

היחס לכוחות הביטחון כמדד למערכת אידיאולוגית בריאה

היחס לאנשי כוחות הביטחון הוא מדד לבריאותה של מערכת אידיאולוגית. לטעמי היחס האנושי כלפי אנשי מערכת הביטחון הוא זה של הערכה רבה לצד פיקוח חיוני – כלומר הערכה עצומה למי שמסכנים את חייהם, ועושים לילות וימים, למען ביטחונינו תוך הבנת ההכרח לבחון באופןן ביקורתי את מעשיהם של אנשי כוחות הביטחון ועוד יותר מכך את המדיניות שבתוכה הם פועליםם – האם לא נישא חלילה שם הביטחון (שמירה על החיים) לשווא ונוצל למטרות אחרות ולא כשרות? מן ההיסטוריה הרחוקה והקרובה צריך להיות ברור שפעמים רבות הכוח העצום המופקד בידיים צעירות וחמושות מועד ועשוי להיות מנוצל לרעה, לעיתים עד לכדי זוועות של ממש. זה כוח חיוני אך מסוכן, ודורש פיקוח. גישה אנושית בריאה ומלאה מודעת לשני צדי המטבע הללו.
.
במערכת האידיאולוגית הישראלית הגישה הזו כמעט לא מבוטאת – היחס לאנשי כוחות הביטחון נע בין בני אלים לשרתי הרשע. רוב השמאל הציוני וכמעט כל הימין מעלים את אנשי כוחות הביטחון לרמת קדושה שאין לפקפק בה – לשיטתם הסטנדרטים המוסריים הנעלים של צבאינו הם אקסיומה תעמולתית, לא סטנדרט על פיו צה"ל צריך להיבחן ולהימדד. מנגד, בשמאל הרדיקלי רבים מציבים את אנשי כוחות הביטחון בעמדה של מי שנאלצים\בוחרים לעשות תפקיד של כובש דכאני ותו לא (כאילו אין גבולות מעבר לשליטה הלא-לגיטימית בגדה ואתגרי ביטחון מול כוחות רשע שמסכנים את אזרחי ישראל, ולא רק היהודים שביניהם). לחילופין חיילים מוצגים בשמאל הרדיקלי כמי שמבצעים תפקיד מיותר משהו – לשיטת המבקרים בשל סרבנות שלום של ממשלת ישראל; כך שהם לא באמת ממלאים פונקציה כה חשובה. הגישות הללו מקרינות מסר של פיחות בחשיבות התפקיד של אנשי כוחות הביטחון עד כדי סלידה ממש מהפונקציה שהם ממלאים.
.
בתווך נותר מעט מאוד מקום במערכת האידיאולוגית הישראלית לגישה אנושית כלפי אנשי כוחות הביטחון – הערכה רבה לצד פיקוח חיוני. גם אם יש מי פוליטיקאים ואישי ציבור בישראל שמאמינים בכך, הם לא משדרים זאת בשיח הציבורי – אף מפלגה לא מבטאת גישה זו כדגל מרכזי במסריה. כך נותרנו בין שתי ברירות רעות.

הסוציולוגיה של ההנעה לפעולה, טרור והוויכוח על אחריות קולקטיווית מול אישית

לאחרונה עלו כמה מקרים בהם פלסטינים [ואפילו יהודי אחד] השתמשו במתווה של תקיפת חיילים או שוטרים בסכין כדי להתאבד. גם מחקרם של שאולי קמחי ושמואל אבן מהמכון למחקרי ביטחון לאומי מלמד שאחוז ניכר מהמחבלים הפלסטינים לא פועלים בהכרח מאידיאולוגיה או שנאה ליהודים אלא בשל מצוקה אישית כלשהי. לעיתים הם נוצלו או נסחטו על ידי מגייסי הטרור, אבל לעיתים הם נשאבו למה שמכונה בשפה העממית אתוס או יוקרה חברתית, ובסוציולוגיה מכונה הון תרבותי, נורמה או לעיתים קוד סמיוטי – מנגנונים שונים אך דומים של יוקרה המיוחסת בחברה נתונה לפרטים שנהגו באופן מסויים. בחברה הפלסטינית היוקרה הזו מוענקת למי שתקפו חיילים או אפילו אזרחים ישראלים ובפרט יהודים. במובן הזה הימין צודק לכאורה – זו תופעה קולקטיווית ולא אינדיווידואלית, שהרי אפילו פלסטינים שלא שונאים יהודים כלל ניתבו את התסכול האישי שלהם לתקיפת ישראלים בשל אתוס קולקטיווי ולא בשל האמונות האישיות שלהם. אם כבר להתאבד, למה שלא יזכרו אותך כגיבור לאומי להבדיל מכישלון פרטני? במובן הזה האתוס הלאומי גדול וחזק מהפרטים, והסתכלות פרטנית היא חלקית וטיפשית. זה נכון בפרט בחברה שבטית יחסית עם מנגנוני לחץ חברתי חזקים (כמו בחברה הפלסטינית ובמידה רבה גם בחברה הישראלית-יהודית).
.
במובן הזה האדרת מחבלים או לוחמי גרילה שנהרגו היא אתוס לאומי המהווה מנוע להנעה לפעולה קולקטיווית של פרטים נוספים באותה הדרך, ואפילו הנעה של מי שאינם שטופי שנאה. מהבחינה הזו ניתן לטעון שהימין צודק והקולקטיב הפלסטיני הוא האחראי לטרור, ומכאן ניתן להצדיק לכל הפחות מידה מסויימת של ענישה קולקטיבית. אבל אבל אז צריך לקחת בחשבון עוד כמה היבטים:
.
ראשית, מה אנו רוצים להשיג בהסתכלות צופה פני עתיד? האם מדיניות קולקטיבית תפרק את האתוס של יוקרה למחבלים ולוחמי גרילה או שמא לא תפגע בו או אף תעצים אותו? כפי שניתן לראות, ההתאבדות באמצעות אנשי כוחות הביטחון לא קשורה רק לאתוס לאומי כזה או אחר (גם יהודי, שמן הסתם לא יזכה ליוקרה בשל מעשיו, בחר להתאבד בדרך זו) – זו דרך זמינה להתאבדות לאור נוהגי הפתיחה באש באזורנו ולאור המתיחות והרגישות הביטחונית. בנוסף, כדי לפרק אתוס קולקטיבי של קבוצה נחושה יש ללכת עד הסוף לרמות של דיכוי מזוויעות מבחינה מוסרית, הרסניות לישראל מבחינה בינלאומית, וכאלו שעלולות להוליד תוצאות לא צפויות והרות אסון גם לצד המדכא, כך שדיכוי בפול גז הוא הימור לצד היותה פשע נגד האנושות (ע"ע משטר אסאד). אם לא מגיעים לרמות הדיכוי הזו, הצבת מדיניות קולקטיבית מול אתוס קולקטיבי צפויה רק לחזק אותו – לחזק את הקולקטיביזם וציפוף השורות.
.
מנגד ענישה פרטנית נגד אלימים ומסיתים מניבה תוצאה טובה יותר של ערעור האתוס הקולקטיבי. במדינות שחוו אלימות פוליטית ופעלו נגדה – יחסית – על בסיס פרטני ולא על בסיס שבטי\קולקטיבי, רמות האלימות הפוליטית נשארו נמוכות ומוצמצמות יחסית ולרוב הן דעכו. מאידך, מדינות שהגיבו לאלימות פוליטית במדיניות קולקטיבית על בסיס שבטי\קבוצתי רחב הפכו לרוב את הסכסוכים לרחבים, מדממים וממושכים יותר – בעיראק בה תקפו שיעים מליטנטיים קהילות סוניות שלמות בתגובה לטרור סוני צמח דאע"ש; בסוריה שם תקף אסאד קהילות "סוררות" שלמות צמחה מלחמת אזרחים נרחבת ומדממת שאילמלא עזרה מאסיבית מבחוץ הייתה ככל הנראה מסתיימת בקריסת המשטר והביאה למותם של רבים; בפקיסטן שם מפלה הממשלה את החבל הפשטוני האוטונומי והוציאה מבצע צבאי רצחני נגד תושבי החבל בתגובה לטרור שיצא ממנו, קפץ שיעור הטרור באלפי אחוזים לרמות מחרידות וכן הלאה. במובן הזה הימין טועה בגדול.
.
אבל יש עוד מישור לבחינה מוסרית של הסוגייה: מאיזה שלב מתחילים לספר את הסיפור? האם מתחילים בעם שמהלל מחבלים? או שמא מתחילים את הסיפור בעובדה שמשטר אפלייה צבאי, כמו זה שחל על כשני מיליון פלסטינים בגדה, כמעט תמיד מעורר אלימות פוליטית גבוהה ואתוס של התנגדות אלימה והאדרת הנאבקים נגדו? בהקשר הזה ראוי להזכיר שהמדיניות הישראלית השונה משני עבר הקו הירוק יצרה מציאות ביטחונית מקבילה ושונה לחלוטין: בתוך גבולות 48 יש הפרות קולקטיביות רבות של זכויות האזרחים הערבים\פלסטינים של ישראל, אבל באופן יחסי לגדה, המדיניות הביטחונית היא יותר על בסיס פרטני – למשל, לא מוכר לי עוצר על כפר או על עיירה ערבית שלמה בישראל בשל תקרית של יידוי אבנים בסמוך לה, דבר שקורה לא פעם בגדה או במזרח ירושלים. פער זה במדיניות של הרשויות נמצא בתאימות לפער בהיקף האלימות הפוליטית משני עברי הקו הירוק – שיעור הטרור והאלימות הפוליטית של פלסטינים החיים תחת משטר אפלייה צבאי בגדה או סמי-צבאי במזרח ירושלים גבוה בהרבה משיעור הטרור בקרב הפלסטינים אזרחי ישראל החיים תחת משטר דמוקרטי, פגום ככל שיהיה. במובן הזה חלק ניכר מהאשמה מוטל גם על סוג המשטר – כשמטילים משטר לא מוסרי, אנטי-דמוקרטי ובלתי-לגיטימי, שברור מניסיון העבר שיוביל לאלימות פוליטית נרחבת ואלימות שכנגד (טרור יהודי או ענישה קולקטיבית על ידי הרשויות), חלק ניכר מהאשמה המוסרית לאלימות חל על סוג המשטר. בתנאים כאלו קל לאתוס קולקטיבי של האדרת מחבלים או לוחמי גרילה להשתרש ולשגשג.
.
אז הן מבחינה מוסרית והן מבחינה פרגמטית (איך מביאים למציאות טובה יותר בעתיד) ההסתכלות הרווחת בימין – אשמה קולקטיבית המצדיקה מדיניות קולקטיבית – היא חלקית או פגומה.