איפה השמאל היה יכול לחבק את הפופוליזם במקום לסלוד ממנו

יש לאחרונה פאניקה במחנה הפרוגרסיבי מתופעת הפופוליזם הגואה בישראל ובעולם. הדבר הנכון בפאניקה הזו הוא הזיהוי שאכן ישנה מגמה עוצמתית ומתרחבת של הסתייגות, שלא לומר בוז, ממסדים וותיקים, שהמגמה הזו מזוהה עם הימין, ושהיא מחלישה באופן קריטי את המחנה הפרוגרסיבי. הםופוליזם הוא כמובן לא עניין חדש, אבל עידן הרשתות מאפשר ליצור בריתות אזרחיות מלמטה (bottom-up) הרבה יותר בקלות, וכך מתאפשר להמונים לאתגר את האליטות הערכיות הרבה יותר בקלות. סביר להניח שבשל כך אנו רואים כעת פרץ של פופוליזם שנדמה כי לא ניתן לבלום אותו.

לצד הדיאגנוזה הנכונה יש לפאניקה הזו מהפופוליזם לא מעט כשלים. באופן טיפוסי הבהלה הזו רואה המונים בורים, עקשנים ומקובעים שבוחרים בחירות רגשיות ושטחיות ומזלזלים בעמדות של מומחים עם ידע רב. הבעייה עם העמדה הזו היא לא שהיא שגויה לחלוטין (למרות שהיא מוגזמת ומתנשאת, צריך להודות שיש בקרבנו, בני האדם, כל בני האדם, גם תופעות של בורות ועדריות), אלא שהיא מניחה שבצד השני, של הממסדים והמומחים המקצועיים, לא קיימת מידה לא-פחותה של עדריות, מקובעות וכשלים, גם אם בהחלט יש להם יותר ידע.

הטענה פה היא לא טענה פוסט-מודרנית; אני מקבל שיתרון בידע מקצועי צפוי להוביל אותנו למיזעור הכשלים. עם זאת הציבור מבין היטב שהיכולת של ידע מקצועי למזער כשלים תלויה בתחום – ככל שעמדות ערכיות כרוכות באופן מובהק יותר בידע מקצועי כיביכול, ככה הציבור פחות מוכן לקנות את העמדה הנעלה של המומחים ואת שיקול הדעת שלהם, וכך המומחים עצמם יותר מקובעים ומועדים לכשלים והטיות. ניקח למשל את תחום הרפואה – מעטים בציבור קונים את החשדנות בממסד הרפואי ומצטרפים ל"טרנד" של מתנגדי החיסונים, שנותר שולי. אנשים מקבלים שרופאים מבינים יותר מהם ברפואה ושבריאות זה לא עניין לעמדת הרוב אלא לידע של קהילה מקצועית. מאידך ביקורת על מערכת המשפט דווקא סוחפת רבים, מתוך הבנה שזהו לא תחום של מומחים מקצועיים גרידא כפי שניתן למצוא בתחום הרפואה. זה לא שאין מעורבות של ערכים ודילמות מוסריות גם בתחום הרפואה, אלא שהתחום המשפטי הרבה יותר כרוך, מטבעו, בדילמות כאלו, ויש לו הרבה פחות נקודות אחיזה מעבר לסובייקטיביות של השופטים או לעמדות הקולקטיוויות של קהילות של מומחים. לכן בתחום המשפט הפופוליזם גובר ומניב עמדה ברורה: לא, לא מוכנים לתת לעמדה שלכם, מומחי המשפט, תוקף מעל לעמדה שלנו, האנשים הפשוטים. ברור לכל כי החקיקה מותירה תמיד מרחב לפרשנות ולפיכך מערכת המשפט עוסקת בהכרעות ערכיות ולא רק בבחינה של עמידה או אי עמידה במסגרת החוק. ככל שזה נוגע לרמות היותר עקרוניות של קביעת הכללים המנחים את החיים הציבוריים, הציבור פחות מוכן לתת למומחים משפטיים למיניהם (שופטים, יועצים משפטיים, ועדות אתירה וכו') עמדה שיש לה תוקף מעל לעמדתו של כל אזרח.

זה קצת מוזר שהפרוגרסיבים חוששים מתפישה שיוויונית של אזרחים, שמתעקשים כי אין לעמדתם הערכית משקל נמוך יותר משל כל אליטה. עם זאת, לצד יתרונותיה, הסכנה במגמה כזו של פופוליזם ברורה: רודנות הרוב ורמיסת הזכויות של מיעוטים – שהרי אם המומחים המשפטיים לא טובים מהאדם הפשוט להכרעה בסוגיות שיש להן מימד ערכי, אז הרוב קובע הוא העיקרון היחיד, והתפקיד של מערכת המשפט מצטמצם פלאים. אם הרוב שונא את המיעוט, אין לאחרון הגנות. אבל אפשר למצוא לכך פיתרונות שיכולים להיתפש כהוגנים יותר מבלי להיצמד לתפישה הממסדית השמרנית שמקדשת את מעמדם של אליטת מומחים שיודעת טוב יותר מההמונים. אחד הפיתרונות האפשריים הוא עיקרון האינוורסיה (היפוך יחסי הכוח) של המוסדות שאמורים לייצר איזונים ובלמים –  למשל מתן כוח יתר לאופוזיציה במינוי שופטים כך שהמיעוט יזכה לייצוג יותר טוב. זאת להבדיל מהמצב הקיים – מתן כוח לאליטה השיפוטית לשעתק את דמותה כאליטה סגורה של מי שיודעים יותר טוב מההמונים מה נכון. עיקרון האינוורסיה צפוי להיתפש כהוגן כי הזהות של קואליציה ואופוזיציה נוטה להשתנות, וכך כל פעם ינתנו הגנות לצד החלש מבחינת ייצוג בפרלמנט.

בכל אופן, בגלל שהמחנה הפרוגרסיבי בבהלה חמורה מהפופוליזם הוא כלל לא פתוח לחשוב על רעיונות כאלו, והוא נצמד בבעתה שמרנית למוסדות שאינם בהכרח מאור הצדק והאמת, ובכך מציע תפישה כי לציבור יש עמדה פחותה לא רק בסוגיות מקצועיות גרידא (עניינים של רפואה ציבורית כמו מדיניות החיסונים למשל) אלא גם בסוגיות ערכיות שלובשות תחפושת מקצועית.

אוטונומיה תרבותית-חינוכית לזרם הפרוגרסיבי בישראל

אני ממש נגד התפישה ש"גנבו לנו את המדינה" – ההליכה לימין הפופוליסטי היא רצון העם ואני מכבד את הבחירה למרות שמאוד קשה לי איתה. המחנה הפרוגרסיבי יכול כעת להבין שהיותו מיעוט זה עניין מבני ולא תקופתי, ולהתרכז בלדרוש הכרה בו כמיעוט שזכאי לאוטונומיה תרבותית-חינוכית כמו החרדים. זה אומר הכרה במערכת חינוך נפרדת למשל, ובמוסדות נוספים. הכיוון הזה לא נועד להסתגרות והתבדלות מהעם – אני אישית נגד הכיוון הזה – אלא לשם השרדות כקבוצה תרבותית מובחנת ויכולת לחיות חיים סבירים כאנשים פרוגרסיבים באומה שהולכת ללאומנות ומסרותיות כי זו בחירתה העמוקה. תהליכי עומק היסטוריים לא משנים בקמפיין מבריק ככל שיהיה וגם לא באמצעות רעיונות חלופיים כשלעצמם. בינתיים עד שההיסטוריה תסתובב, אם תסתובב, מגיע לנו לחיות בארצנו בלי שישלחו אותנו להגר או שישטפו את מוחם של ילדנו לכיוונים שאנו לא אוהבים. מהמקום האוטונומי הזה אפשר להושיט יד, להפגש עם האחר, לדבר, להתדיין, לנסות לשכנע, להפתח לאנשים חדשים, לתרבויות מגוונות, וגם לדעות שונות ולנסות לפתוח אחרים לדעותינו. אבל ממקום בטוח של מיעוט עם אוטונומיה תרבותית והכרה ולא כעלה נידף בלי עוגנים שמתרסק תחת ההגמוניה החדשה והימנית. ציבורים כמו הדתיים הלאומיים שרדו יפה שוליות פוליטית ותרבותית משום שהיו להם עוגנים, קהילות ומוסדות אוטונומיים. גם לנו מגיע, זה הכרחי, לא אגואיסטי.

.

החזון הזה יכול להתחיל בדרישה ממוקדת לזרם חינוכי פרוגרסיבי אוטונומי, כפי שיש זרם חינוכי כזה לציבור הדתי-לאומי והחרדי. כמו שני הזרמים החינוכיים הללו, גם הזרם הפרוגרסיבי לא צריך להיות אחיד – יהיו בו, מן הסתם, תתי-זרמים, רובם חילוניים אבל גם דתיים ומסורתיים פרוגרסיביים צריכים למצוא בו בית (וכן, יש כאלו, והם שותפי דרך יקרים שאסור להזניח תחת המיסגור הגורף מדי של חילונים-מול דתיים, שמדיר הרבה דתיים ומסורתיים הומניסטיים). היתרון בדרישה הזו היא שהיא מבוססת על תקדים שכבר ניתן לקבוצות מיעוט תרבותיות אחרות בישראל, ולכן לאור סירוב להעניק זאת עתירה לבג"צ יכולה להיות, על פניו, בעלת סיכויים ממשיים. זהו צעד הכרחי לשם ליכוד השורות ומשם לצאת לחברה הישראלית בכללותה כקבוצת מיעוט נחושה ולא כמי שמתיימרים להיות הציבור הכללי וספק אם ממלאים ולו 20 מנדטים כיום (אם מתייחסים לשמאל העמוק).

 

צמצום שביתות תוך העצמת העובדים

איך מונעים שביתות שמקשות על הציבור מבלי להחליש את העובדים, ולמעשה תוך כדי העצמתם?

השיח האחרון על שביתות שמקשות על הציבור מתלהט אבל משני צדי המתרס של הוויכוח מפספסים את הפיתרון שמציע ווין-ווין. למשל לאור ההאשמות נגד ועד הרכבת (שהוועד, אגב, מכחיש בתוקף) כי הוא עודד עובדים להתחזות לחולים, מעלים הצעות לפיתרון מהסוג של החלשה והגבלה של ועדים. גם אם, נניח, שצעד זה יצמצם שביתות הפוגעות בציבור ובמשק, הוא יחליש את כוחם של העובדים במסגרת כלכלה שבה ממילא כוחם דל. אבל בעולם יש כבר מודל של צמצום שביתות מבלי לצמצם את זכות השביתה ומבלי להחליש את הוועדים: מודל של התאגדות ענפית ומבנה קורפורטיסטי של הכלכלה. המודל הזה רווח במדינות הנורדיות, ובהתאמה שיעור השביתות שם נמוך ביחס למדינות מפותחות אחרות. בנורדיסטן דווקא כוחם הרב של הוועדים מוליד יחסים פחות "עצבניים" בין עובדים ומעסיקים, ומקדם חתירה לאינטרס משותף וטוב משותף.

איך זה קורה? פשוט, ההתאגדות שם היא על בסיס ענף רחב במשק ולא על בסיס מקום העבודה, וכך גם ההחלטה על שביתה נעשית מורכבת יותר מהחלטה ברמה המקומית של מקום העבודה הישיר. לכן ועד של מקום עבודה עם כוח רב לפגוע בכלכלה או במשק (כמו בנמל, בחברת חשמל או ברכבת) צריך לשכנע נציגים של ענף רחב במשק כי החלטתו לצאת לשביתה מוצדקת, וגם אז הישגי השביתה יועילו לעובדים בענף רחב ולא רק לעובדים באותו מקום עבודה שזכה להיות בעל כוח רב. בנוסף העובדים בכלכלות הללו מקבלים נתח כה נאה מהרווחים של מקומות העבודה שלהם כך שנוצר אצלם אינטרס לסייע למקומות העבודה ולא לפגוע בהם, ולכן חושבים פעמיים לפני שביתות או צעדים של שיבוש העבודה. המנגנון הקורפורטיסטי הוא מנגנון של הסכמים רחבים בין איגודי מעסיקים ואיגודי עובדים, כך שיש דיאלוג ישיר שהממשלה רק מלווה. הממשלה גם מסייעת לוועדים במקום לפגוע בהם – למשל במסגרת מודל הגאנט היא מעניקה לוועדים סמכות להקצות ביטוח אבטלה, הכשרה מקצועית ושירותים דומים לאזרחים. כל המכלול הזה מעלה את שיעור ההתאגדות, יוצר תרבות של חתירה לעמק השווה ושקט תעשייתי, אבל מבלי להחליש את העבודה המאורגנת – למעשה אלו הארצות בהן העבודה המאורגנת היא הכי חזקה בעולם.

כך נראה ווין-ווין של הומנים מעשי. חבל שגם השמאל וגם הימין הכלכלי בארץ מפספסים את זה.

 

הצטרפו לקבוצת החשיבה הומניזם מעשי

איך לשבור את הקיטוב, התקיעות וחוסר הענייניות בפוליטיקה בישראל

בקצרה:

 

• הפוליטיקה בישראל וגם במדינות רבות אחרות לא מתנהלת בצורה עניינית ולא משקפת את העמדות של האנשים הפשוטים.

 

 

מחקרים מלמדים ש:

 

2. אנשים פשוטים הרבה יותר פתוחים מחשבתית מהפוליטיקאים בהם הם תומכים:

 

אנשים פשוטים, גם כשהם נוטים למחנה פוליטי מסויים, הם בגדול עדיין פתוחים וגמישים בעמדותיהם ביחס לסוגיות מגוונות, ואף פתוחים לאמץ את העמדה של המחנה הפוליטי היריב בסוגיות קונקרטיות – מחוץ לסוגיות של מחלוקת חריפה הם, לרוב, בוחנים את הדברים עניינית. לעומת זאת פוליטיקאים ופעילים פוליטיים אדוקים נוטים לעמדות לעומתיות – דהיינו: נוטים לתמוך בעמדה ההפוכה מזו של המחנה היריב.

 

3. יש פער בין העמדות ביחס לסוגיה המרכזית לפיה מצביעים לעומת העמדות בשאר הסוגיות

בחירות פוליטיות מוכרעות לרוב לפי סוגיה אחת; אך המפלגות מציעות "עסקאות חבילה" של עמדות שלא בהכרח מייצגת את עמדות מצביעיהן – הן משקפות יותר את הלעומתיות והקיטוב למחנה היריב.

 

4. לא זו בלבד, אלא שבשדה פוליטי מפוצל ומרובה שחקנים, שיטת הבחירות הרווחת תורמת אף היא להקצנת עמדות המתמודדים ולהיבחרותם של מועמדים שנויים במחלוקת שאינם מייצגים בהכרח את רצון הציבור. קיימות היום שיטות בחירה המתגברות על כשל מהותי זה ומאפשרות ייצוג הולם יותר של רצון הציבור.

 

5. המסקנה: יותר כוח לאנשים הפשוטים להצביע משמעו פוליטיקה יותר עניינית, פתוחה מחשבתית, פחות מקוטבת ויותר מייצגת את עמדות הציבור.

 

מפלגת ישר מציעה בדיוק את זה.

 

להרחבה:

הקיטוב הפוליטי (political polarization), הוא תופעה מתרחבת שזולגת מחוץ לפוליטיקה הפרלמנטרית לעוד תחומי חיים ואפילו לרמה של המאבקים האזרחיים (Heaney, 2017, p. 1). קיטוב פוליטי-רגשי (affective polarization), תופעה שמתקיימת במדינות כמו ישראל וארה"ב (Kelly et al., 2014), עשוי לייצר תגובות אוטומטיות, רגשיות וקשות לסממני זיהוי של מפלגות או עמדותיהם ולהניב רגשות שליליים כלפי המזוהים עם המפלגה היריבה עד כדי אפלייתם (Iyengar & Westwood, 2015).

 

לפי חלק מהחוקרים הכיוון שאנו הולכים אליו הוא חריף: לא רק קיטוב פוליטי שמבטא פערי עמדות ביחס לשדה הפוליטי אלא ממש היווצרות של קבוצות חברתיות יריבות, מגזרים שונים בחברה המתקיימים במתיחות ואיבה – שמאלנים וימנים קצת כמו ערבים ויהודים. קרייסי מציע שבמקום השסעים הישנים שאפיינו את החברה בעבר, כמו מתחים בין חקלאים לעירוניים ומתחים אתניים ומעמדיים, נוצר שסע חדש מבוסס-ערכים (value-based cleavage), כששהתמקדות שלו היא באירופה (Kriesi, 2010, p. 683), אך יש הטוענים שגם בארה"ב מתעצב קו שבר חברתי משמעותי על בסיס אידיאולוגי בין פרוגרסיביים לשמרנים (Hunter, 1992): זאת משום שמתעצבות בעשורים האחרונים קבוצות חברתיות המוגדרות על ידי ערכים (פוליטיים, מוסריים) יותר מאשר על ידי מיקומים מבניים, כמו מעמד או מוצא אתני (Kriesi, 2010, Pp. 677-8). אם כן ישנה מגמה של החלשות חלקית של אותם שסעים חברתיים ישנים (Franklin, Mackie & Valen, 2009). מארק ושטינברגן (Marks & Steenbergen, 2004) מציעים כי באיחוד האירופי סוגיות רבות מוכפפות לשסע הפוליטי בין ימין ושמאל ודינמיקה זו אף תוחמת את ההזדמנויות להשפעה פוליטית בסוגיות רבות.

למרות התמונה הקודרת הזו, מחקרים אחרים מציעים כי ייתכן שהקיטוב הערכי הזה רווח יותר בקרב האליטות והפוליטיקאים, ושהציבור הרחב מפולג רק ביחס לנושאים ספציפיים שקובעים את דפוסי הצבעתו אבל פתוח ביחס לנושאים אחרים (Kriesi, 2010, p. 679). הנקודה האחרונה מרמזת גם על הפתח או ההזדמנויות להשפיע שלא על בסיס השסע הפוליטי המרכזי בחברה (למשל בישראל – אפשרות להשפעה שלא על בסיס המתח בין שמאל וימין מדיני). בסלי וקואט מסבירים הזדמנות זו בהרחבה: העובדה שעמדות בסוגיות רבות מתקבצות יחד (policy bundle) באג'נדה של המפלגות (מעין "עסקת חבילה" של עמדות רבות), ומאידך העובדה שלבוחרים יש רק קול אחד, מביאה לכך שאנשים רבים ירגישו לא מיוצגים – הם בחרו במפלגה בגלל עמדתה בסוגיה מסויימת אך יחרגו מעמדת המפלגה בה בחרו ביחס לנושאים ספציפיים אחרים. אלו נושאים שלא היו חשובים מספיק על מנת להכריע את בחירתם בקלפי אך הם עדיין חשובים להם ואינם באים לידי ביטוי בבחירתם (Besley & Coate, 2000). באופן כללי קואליציות בין מפלגות מתגבשות סביב סוגיות ספציפיות הנמצאות בחזית ההצבעה, כשנושאים אחרים, שדווקא עשויה להיות לגביהן הסכמה רחבה, מוצאים עצמם ברקע (Layman & Carsey, 2002, p. 787).

 

אם כן ישנם צורך אמיתי וגם הזדמנות הגלומים בפער שבין דפוסי העמדות של הפוליטיקאים והמפלגות לעומת העמדות של ציבור מצביעיהם הרחב. העמדות של הפוליטיקאים – הבאות לידי ביטויי במסרים מפלגתיים רשמיים – לרוב מקוטבות ומקובעות על בסיס נוקשה יחסית מול המפלגות היריבות (מבטאות שסע פוליטי חד, עקבי וגורף). ציבור המצביעים הרחב, לעומת זאת, גמיש יחסית, חסר עקביות נוקשה וגורפת, ונוטה יותר לסטות מעמדות המזוהות עם הצד הפוליטי עימו הוא מזדהה, לפחות ביחס לסוגיות מסוימות ( Baldassari & Gelman, 2008; Kriesi, 2010, p. 679; Ahler & Broockman, 2015).

 

דוגמא לכך היא הסוגייה של איכות הסביבה בארה"ב לאור השסע בין רפובליקאים לדמוקרטים. איכות הסביבה הייתה סוגייה קונצנזואלית בארה"ב ועברה פוליטיזציה וקיטוב (Dunlap, Xiao & McCright, 2001), אלא שהציבור הרחב עדיין פתוח יחסית לדעות עצמאיות ומנותקות מנטייה פוליטית\מפלגתית ביחס לסביבה לעומת חברי פרלמנט ופוליטיקאים (Dunlap, Xiao & McCright, 2001: 25-6; Pierce  and Lovrich, 1980). הפער זה יוצר הזדמנות לקבל תמיכה חוצת-מחנות פוליטיים לסוגיות ספציפיות מסויימות, כמו בנושאי איכות סביבה.

 

מה שדרוש לנו, אם כן, הוא מנגנון שמאפשר לציבור להחליט על סוגיות פר-סוגיה באופן שעוקף את הפוליטיקאים והפעילים הפוליטיים האדוקים ש"נושמים פוליטיקה", ומתוך כך נוטים לאותו קיטוב פוליטי ול"עסקאות החבילה" הרחבות והמקובעות של עמדות המפלגה. מפלגת ישר היא המפלגה היחידה בהיסטוריה של ישראל שמציעה מנגנון כזה, ובכך היא מבטיחה לא רק קידום של עמדות מסויימות אלא קידום של סגנון פוליטי אחר: ענייני, פתוח ושקוף.

 

התחום המקצועי העוסק בחיבור העדפות אישיות לכדי החלטות קבוצתיות מוכר בשם .Social choice. המחקר מצביע על פרדוקסים מובנים בשיטות הצבעה שונות במיוחד כאלה המבוססות על הצבעה בעד או נגד בלבד, או בחירת הראשון שקיבל את מירב ההצבעות כשמספר המתמודדים עולה על שניים. לא זו בלבד, אלא ששיטות הבחירה הנפוצות רגישות להטיות ומניפולציות. אחת ההצעות המתקדמות לייצוג טוב יותר של רצון הבוחרים ידועה בשם Majority judgment  ר' אצל (Balinski M., & Laraki, R., 2011).

 

אני חושב שמנגנונים כאלו יכולים להתכנס לתפישה שאני מכנה כ"הומניזם מעשי", דהיינו השאיפה לחשיבה מכוונת-פתרונות, למען טובת הכלל ולא למען טובתם של מעטים. כשאנשים רבים מצביעים באופן פתוח על הסוגיה ויכולים גם להציע חלופות ולא רק לבחור בין שתי הצעות דיכוטומיות – כפי שהמנגנון של ישר מאפשר – הרי שכלל ההצעות וההצבעות עשויות להתכנס למקום הזה של הוגנות, הומניזם ומעשיות.

 

לקריאה מורחבת:

 

Ahler, Douglas J., and David E. Broockman. "Does Polarization Imply Poor Representation? A New Perspective on the “Disconnect” Between Politicians and Voters." (2015).

 

Baldassarri, D., & Gelman, A. (2008). Partisans without constraint: Political polarization and trends in American public opinion. American Journal of Sociology, 114(2), 408-446.

 

Balinski M., & Laraki, R. Majority Judgement: Measuring Ranking and Electing. MIT Press, 2011

 

Besley, Timothy, and Stephen Coate. Issue unbundling via citizens' initiatives. Working Paper No. w8036. National Bureau of Economic Research, 2000. Retrieved from:

https://core.ac.uk/download/pdf/6586514.pdf

 

Dunlap, Riley E., Chenyang Xiao, and Aaron M. McCright. "Politics and environment in America: Partisan and ideological cleavages in public support for environmentalism." Environmental politics 10.4 (2001): 23-48.

 

Franklin, Mark N., Thomas T. Mackie, and Henry Valen. Electoral change: Responses to evolving social and attitudinal structures in Western countries. ECPR Press, 2009.

 

Garrett, R. Kelly, Shira Dvir Gvirsman, Benjamin K. Johnson, Yariv Tsfati, Rachel Neo, and Aysenur Dal. "Implications of Pro‐and Counterattitudinal Information Exposure for Affective Polarization." Human Communication Research 40, no. 3 (2014): 309-332.

https://par.nsf.gov/servlets/purl/10013124

 

Heaney, M. T. (2017). Activism in an era of partisan polarization. PS: Political Science & Politics, 50(4), 1000-1003.

 

Hunter, James Davison. Culture wars: The struggle to control the family, art, education, law, and politics in America. Basic Books, 1992.

 

Iyengar, Shanto, and Sean J. Westwood. "Fear and loathing across party lines: New evidence on group polarization." American Journal of Political Science 59, no. 3 (2015): 690-707.

 

Kriesi, H. (2010). Restructuration of partisan politics and the emergence of a new cleavage based on values. West European Politics, 33(3), 673-685.

 

Layman, Geoffrey C., and Thomas M. Carsey. "Party polarization and" conflict extension" in the American electorate." American Journal of Political Science 46, no. 4 (2002): 786-802

 

Pierce, J. C., & Lovrich, N. P. (1980). Belief systems concerning the environment: The general public, attentive publics, and state legislators. Political behavior, 2(3), 259-286.

 

על ההבדל בין איזון למרכז בפוליטיקה

פוליטיקה לא עוסקת באיזונים אלא בהדגשות והנגדות. אין כמעט פוליטיקאים שרצים על הטיקט של צריך לאזן בין ערך א' לערך ב' או לאזן בין מטרה ג' למטרה ד'  – גם לא כששני הערכים או כששתי המטרות חשובות לחיינו. פוליטיקאים לרוב ידברו ברטוריקה של: ערך א' בסכנה, כולם עוסקים רק בערך ב' או מטרה ג' מוזנחת, כולם עוסקים רק ב-ד'. כאמור, פוליטיקה זו אמנות ההדגשה וההנגדה, ואולי אף יש לומר הדגשה על דרך ההנגדה. זה נכון גם כשהצורך שלנו הוא באיזון מדוייק בין שני היבטים חשובים ולא בהנגדה.

אסור לבלבל בין איזון למרכז הפוליטי. איך קורה שהמרכז הפוליטי כה פופולרי בישראל? משום שהוא לא מציג עצמו דרך הרעיון של איזון בין קטבים, אלא דרך הרעיון של הנגדת המרכז ה"שפוי" וה"כל ישראלי", לעומת הקטבים הקיצוניים, ההזויים והסקטוראיליים כיביכול בימין ובשמאל "הקיצוניים" או בקרב החרדים והערבים שיש "לנקות" מהתמונה. כלומר גם המרכז הפוליטי עושה הדגשה של רעיון על דרך ההנגדה לרעיונות אחרים או קבוצות אחרות, לרוב של מיעוטים.

איזון הומניסטי בין שני ערכים או מטרות חשובים לא בהכרח יהיה פופולרי או מזוהה עם "הציבור הרחב", כלומר לא בהכרח יהיה חלק מהמרכז הפוליטי, לעיתים הוא דווקא יזוהה עם רדיקליות. ניקח למשל את הרעיון של מדינת כל אזרחיה השומרת רק על חוק השבות כחריג בשל חשש מובן מהיות מיעוט נרדף – לאור ההיסטוריה היהודית וההקשר של היחס הרע לא פעם למיעוטים במזה"ת. מודל כזה יאזן בין ערך השיוויון לערכים קהילתניים וכאלו הנוגעים לתחושת ביטחון קיומי, אך יהיה מוקצה בקרב רוב הספקטרום הפוליטי כולל אפילו בקרב חלק מחברי מרצ. הוא מאוזן ביחס לערכי יסוד שחשובים לבני האדם אך רדיקלי ביחס למוסכמות החברתיות בישראל.

הטראגדיה היא שאיזון הומני בין ערכים יסודיים הוא דבר קריטי. והרי לא פעם ערכים סותרים לכאורה חשובים שניהם לחיים החברתיים ולבני האדם – כמו המתח, שנוצר מדי פעם, בין חופש הפרט לביטחון פיזי או סוציאלי. ללכת לאחד מהקטבים יהיה צעד אנטי-הומני.

היבט זה תמיד היה חשוב תמיד אך הוא נעשה חשוב עוד יותר בימינו – ימי העידן הגלובאלי והמקוון – בהם יחסי הכוח בין קבוצות ותפישות נזילים הרבה יותר, ולכן הצורך הוא לא בהדגשת ערך אחד הסובל מנחיתות כרונית אלא באיזון מדוייק בין ערכים שכוחם היחסי הפכפך ונזיל. כך למשל, אם בשנות ה-40 של המאה הקודמת המתח בין אוניברסליות וליברליזם לשבטיות ולאומיות אתנית היה ברור – נאציזם ופאשיזם רע, ליברליזם טוב (כך לפחות עד לשלב הנהייה אחרי הקומוניזם הסטליניסטי בקרב השמאל הרדיקלי במערב) – אתגרי ההגירה של העידן הנוכחי מדגישים כמה הכל נזיל, וכמה לפתיחות האוניברסליסטית עשוי להיות גם מחיר כבד בדמות חיזוק הקפיטליזם הגלובאלי על חשבון הרס ורמיסת קהילות מקומיות ומבני סולידריות. אך אם זאת החזרה ללאומנות גם היא אפלה ולא באה בחשבון ביחס למי שלב הומני מפעם בקרבה/ו. אם כן, דרוש פה איזון חכם. ופה אנו שוב חוזרים לבעייה שאיזון הוא משחק א-פוליטי.

עם כן, למרות שרעיון האיזון נתפש כמזוהה עם המרכז הפוליטי הקשר ביניהם קלוש: המרכז הפוליטי מאזן לא בין ערכים החשובים לחיה האנושית אלא בין מסוכמות חברתיות, תפישות פוליטיות רווחות, או שהוא פשוט לא אומר כלום ומנסה להתחבב באמצעות דימויים שטחיים. למעשה עם הומניזם מלא ניצב בחזית הפוליטיקה שלנו – כלומר האדם על כל מורכבותו כחיה חצי-חברתית וחצי-אינדיווידואלית – אז האיזון הוא כיוון רדיקלי לעילא ולא בגדר דרך האמצע.

לאיזון ההומניסטי בין ערכים אין כיום ייצוג פוליטי. הוא גם לרוב לא נוצר יש מעיין, מתוך המשא ומתן בין השחקנים הפוליטיים השונים. למען הסר ספק, פוליטיקאים עשויים לעיתים לייצר איזון בפועל, למשל בחוקים ובקווי המדיניות שהם מחוקקים או טווים, אבל הם לא רצים לבחירות עם אג'נדה של איזון וכך לא מובטח שיהיו קשובים ומחוייבים לרעיון של איזון ולא בין ערכים יסודיים הם מנסים לאזן אלא בין אינטרסים ואילוצים פוליטיים. לכן בעידן הנוכחי הפוליטיזציה של רעיון האיזון היא משימה קריטית.

הדבר הבא בפוליטיקה יהיה לחשוב איך הופכים את הרעיון הזה מא-פוליטי לפוליטי – איך מנגידים אותו לרעיון נגדי, אולי לחד-מימדיות.

גנבי תשומת הלב

כשהפוליטיקה סוערת מדי היא נעשית מדאיגה, מקוממת ומעניינת במידה כזו שאנו מקדישים לה יותר משהתכוונו. במובנים מסויימים ניתן לומר שהיא גונבת לנו קצת את הנפש, את הספירה הפרטית, את עולמנו הרגשי, אולי אפילו את התשוקתיות שאיננה וכחנית אלא יצרית. אפשר בהחלט לחקור ולתהות איך הטביעו אותנו הפוליטיקאים גנבי תשומת הלב בביצה רטורית, בלופ מהדהד, עד אין סוף, של פרובוקציה ותגובה; איך מכרו לנו  פייק ריגוש ותחושת סכנה תמידית בעת שהדיפ סטייט שומרת על סטטוס-קוו מפוהק, והתינוק שלי מרגש יותר מכל ניצחון בפוליטיקת המילים. בעולם ראוי הייתה מתארגנת כעת תביעה ייצוגית רחבה נגד כל פוליטיקאי מעורר סערה ועניין על כך שלאחרונה אני מרגיש כלי קיבול לטיעונים יותר מאשר אדם. החזירו לי את דכאונותיי ושמחותיי הפרטיים יא חתיכת טרולי מיקוד עלובים!

הפספוס האסטרטגי הגדול של ממשלת נתניהו

הפספוס האסטרטגי של ממשלת נתניהו – שותפות האויב האיראני בין ישראל והמדינות הערביות

.

כשלשתי מדינות ששונאות אחת את השנייה שנאה עתיקה יש פתאום איום קריטי משותף, אויב משותף, הן לרוב ישימו את העוינות בצד ויישתפו פעולה. אך מה ייקרה כשהאויב המשותף ידעך, ישנה גישה או יחוסל? יש סיכוי טוב שמתוך חוויית שיתוף הפעולה מול איום חמור יתפתח תהליך של דעיכת השנאה ואף תיבנה קרבה יציבה ועמוקה יותר בין הצדדים – לעומת שת"פ מתוך אינטרס בלבד – וכך יוביל הדבר לפיוס; מאידך יש גם סיכוי שהעוינות הבסיסית בין הצדדים לא דעכה, רק הוסטה הצידה, ואם ירידת האויב המשותף היא תחזור למרכז הבמה ודברים ישובו לקדמותם.

.

ומהמשל לנמשל של ישראל ומדינות ערב הסוניות:

.

הסיכוי לתסריט השני, של שיבת העוינות בין מדינות ערב לישראל למרכז הבמה במקרה של דעיכת האיום האיראני, נעשה הרבה יותר סביר כל עוד ממשיכה ישראל לשלוט על אוכלוסייה פלסטינית נטולת זכויות. משטר האפלייה הצבאי בגדה מהווה אצבע בעין לאומה הערבית כולה – גם בעיניי מי מהערבים שלא ממש מתעניינים בתנאיי חייהם של הפלסטינים, הדבר נחשב לביזוי הערבים כאומה. מאידך הסיכוי לתסריט הראשון, של התפתחות יחסים המתעלים מעל לאינטרס המיידי, הופך לסביר מאוד באם ישראל תעניק זכויות לפלסטינים, למשל במסגרת הסדר אזורי.

.

לכן גם אם לא סביר שהסכמים מדיניים יובילו לשלום עם הפלסטינים במלוא מובן המילה –  כי הנראטיב הפלסטיני המושרש של פלסטין מהירדן לים לא יישתנה בשל חתימה על פיסת נייר, וכל עוד זה האתוס הפלסטיני העממי ישראלים לא ייראו בכך שלום אמיתי – הסכמים מדיניים יכולים להיות הבסיס לשלום עם מדינות ערב. זהו בסיס להפיכת שותפות האינטרסים מול איראן למהלך עמוק ויציב יותר, שלא תלוי בהיותה של איראן איום משותף וחמור.

.

ופה טמון הפספוס האסטרטגי: ללא חוויית האיום המשותף מול איראן בצורתו הקריטית והדחופה, חתימה על הסדר מדיני מול הפלסטינים הכולל את מדינות ערב זהו מהלך חלש בהרבה מבחינת צפי הפיוס שלו, מהלך שסביר כי יוביל לכל היותר לשלום קר. רק מהלך משולב של חתימת הסדר אזורי בעת שיש איום איראני חמור, דחוף ומשותף לנו ולערבים יכול להוביל לתנופה רגשית-קולקטיווית מספיק גדולה כדי לשנות את דעת הקהל של המשטרים הערביים, האליטות הערביות וההמונים עצמם. במסגרת כזו לכל הפחות תופחת העוינות – כי חוויית הפעולה המשותפת מול איום קיומי מקדמת הלכי רוח חמים הרבה יותר מחתימה על ניירות רשמיים. כלומר כל עוד האיום האיראני חמור ומדאיג, יש לנו לפחות חלון הזדמנויות למהלך פיוס חסר תקדים מול מדינות ערב. זה נדמה לנו שאיראן כשחקן חזק, תוקפני ובעל שאיפות אימפריאליסטיות משהו זהו מצב קבוע, אבל המזה"ת הוא אזור דינמי. כך אם מחר תיהיה הפיכה באיראן, קריסה של המדינה שתביא להיחלשותה או נטישה של הקו המליטנטי או האנטי-סוני, ישראל לא תחזור אחורה לאותה הזדמנות. אם בתוך חוויית האויב המשותף ייחתם גם הסכם מול הפלסטינים שם טמון הסיכוי לא לחזור ליחסים קונפליקטואליים יותר עם מדינות ערב מרגע שיקהה האיום האיראני המשותף.

.

קוצר רואי זה לראות בשת"פ מתוך אינטרס פסגת שאיפות, ולא שלום בר קיימא מול העולם הערבי. זו הצהרה על סדר עדיפויות מאוד מסויים. וזהו הפספוס האסטרטגי הגדול של ממשלת נתניהו.