מה יכול חקר הפעולה קולקטיווית לתרום למאבק בקורונה

המאבק במגיפת הקורונה דורש, בין היתר, שאנשים רבים, המונים, יתנהגו בצורות שונות מאוד מאיך שהם נוהגים בעת שגרה – ובפרט מדיניות של ריחוק פיזי\חברתי. התחום בסוציולוגיה של חקר ההנעה לפעולה קולקטיווית מציע כלים טובים לנתח ואף לחזות איך ניתן להניע אנשים רבים לפעול בצורות מסויימות בהקשרים שונים ובהתייחס למסרים (מיסגורים) שונים. כמי שחוקר בתחום זה חשבתי שנכון לפרוש פה כמה עקרונות שיכולים לסייע טוב יותר להניע את הציבור לפעול בצורה הרצויה לשם מאבק בהתפשטות המגיפה ולהראות כיצד הדרך לשם שזורה בקידום צדק חברתי ומאבק בגזענות.

–

ראשית יש לציין כי המצב הנוכחי  מאתגר את התחום של חקר הפעולה הקולקטיווית שלרוב עוסק בפעולה קולקטיווית קלאסית – המונים המתגודדים יחד במרחב ציבורי לפעולה כמו הפגנה – ולא בפעולה קולקטיווית-פרטנית – פרטים הפועלים כל אחד כשלעצמו בצורה מסויימת לנוכח תכתיב ציבורי משותף כך שנוצרת פעולה קולקטיווית. אך למרות פערים בין שתי צורות הפעולה, יש גם דמיון ביניהן ולפיכך ניתן להשליך – בזהירות המתחייבת – מצורה אחת של פעולה קולקטיווית לשנייה.

–

בפשטנות יתירה המתכון המוצלח ביותר להניע אנשים לפעולה קולקטיווית מכיל מרכיבים עקרוניים כאלו: 1. פחד ממוקד מסכנה\איום קרב הדורש פעולה. 2. סימון אויב למאבק ומינוף הזעם נגדו. 3. שרטוט דרכים לפתרון הבעייה – דרכי פעולה ברורות הנתפשות כישימות+סימון תקווה במקרה של פעולה לפי הכללים (תיאוריה של שינוי), כשהאופק החיובי צריך להיות בטווח הנראה לעין. 4. הן האיום והזעם והן הפתרונות המוצעים צריכים להיות מקושרים לחיי היומיום ולתרבות של קהילות היעד שאותן מבקשים להניע לפעולה. כעת נפרוט את המרכיבים:

–

פחד ממוקד מאיום: הפחד הוא לכאורה אלמנט ברור בהקשר של מגיפת הקורונה אבל יש טעם להתעכב עליו. ראשית אציין שפחות מדי פחד מהמגיפה עשוי לפגוע בהנעה לפעולה (למשל התבטאות של מנהיגים כי הקורונה דומה לשפעת רגילה), אבל גם יותר מדי פחד, בפרט בהיעדר אופק לתקווה, יכול להוביל לייאוש ופטאליזם (בבחינת מה שיהיה) וכך לעודד אדישות והתעלמות מהכללים. שנית, הפחד שמניע אותנו לפעולה צריך להיות ממוקד אבל הוא איננו כזה בהקשר של המגיפה. למעשה יש פה כמה וכמה פחדים סותרים, ובפרט הפחד ממצוקה כלכלית ומבידוד חברתי עשויים להתעלות על הפחד הבריאותי ולהביא אנשים לפעול שלא לפי הכללים. מדיניות חברתית המעניקה רשת ביטחון סוציאלי יכולה לנטרל במידה רבה את החשש הכלכלי ומדיניות מושכלת של מתן אפשרות למפגשים חברתיים מצומצמים עשויה למתן במקצת את החשש מבידוד חברתי וכך להותיר את הפחד ממוקד בעניין הבריאותי. זה כשלעצמו יכול לתרום להנעה טובה יותר לפעולה לפי הכללים שהותוו למאבק בקורונה.

–

שרטוט אויב: כדי להניע לפעולה קולקטיווית בצורה טובה רצוי שיסומן/נו אויב/ים. כן, זה קצת פשיסטי בעיני, אבל לצערי זה נמצא כגורם שהוא חלק משמעותי ממה שמניע בני אדם לפעולה בצורה יעילה. יתירה מכך, האויב צריך להיות פרסונלי ולא מופשט – הזעם על וירוס לא יניע לפעולה טוב כמו הזעם על ההוא שנתפס מפר בידוד או על פוליטיקאי שהקל ראש במגיפה או במאמצים להיאבק בה. סימון אויבים כאלו מקל על הנעה לפעולה, אם כי ניתן לשער שהוא רלוונטי יותר לפעולה קולקטיווית במובנה הקלאסי כפעולה של המונים יחד במרחב הציבורי ופחות רלוונטי לפעולה קולקטיווית-פרטנית המתבססת על אחריות וחשש יותר מאשר על שלהוב יצרים. בכל זאת זעם וכעס על מפירי כללי הבטיחות יכולים לייצר מערכת של טבואים חברתיים אד-הוק שיבצעו מעין רגולציה חברתית של הכללים. פה עולה השאלה האם סימון כזה של אויבים נכון מוסרית? בגדול נשאיר את השאלה הזו פתוחה. לטעמי לכל הפחות ככל שזה נוגע למנהיגים שאחראים למחדלים או מתכחשים לגודל הסכנה (ע"ע האמירה של טראמפ כי הקורונה מקבילה לשפעת) ראוי לסמנם כאויבי המאבק במגיפה ולהוקיעם. מנגד הסכנה בכך היא פוליטיזציה של מאבק קונצנזואלי, וגם זאת יש לקחת בחשבון.

–

בנוסף גלומה פה  הסכנה של שרטוט אויב קולקטיבי באופן גזעני ומכליל (החרדים, הערבים) דבר שיכול רק להזיק למאבק במגיפה. שיח ציבורי רווי הכללות וגזענות כלפי קבוצות מיעוט שמוצגות כמי שבאופן כוללני מזלזלות כיביכול בהוראות הבטיחות עלול לעורר אנטגוניזם, ולצבוע את הוראות הבטיחות בצבעים שליליים תחת המיסגור של ממשל אטום שמנסה לכפות עצמו על הקהילה להבדיל מכללי זהירות החשובים לכל קהילה ולכל אדם. בקצרה, מעבר להיותה רעה ופסולה כשלעצמה, הגזענות יכולה לפגוע במאבק במגיפה משום שמצב בו קבוצות שוליים רואות בהוראות הבטיחות כפייה ממסדית ורדיפה ומפתחות תגובה לעומתית, ולו בשוליים, זו התפתחות שתקשה על מאמצי צמצום התפשטות הנגיף. במובן הזה גם אכיפת כללי הבטיחות – בין אם ברמה החברתית או ממש אכיפה משטרתית – כדאי שתיקח בחשבון רגישויות של קהילות שונות כדי לא להפוך את האכיפה מכזו שמובנת כנובעת מדאגה לשלום הציבור על כלל קהילותיו לכזו שנתפסת כחלק ממאבק של הרוב במיעוט או של השלטון במתנגדיו.

–

קישור האיום והפתרונות לחיי היומיום ולתרבות של קהלי היעד: לכאורה אין פה בעייה – החשש מחולי ומוות אינו זר לאף תרבות או קהילה. עם זאת, חיזוק האלמנטים הללו יכול להועיל. למשל המסרים לקהל החרדי המהדהדים עקרונות יהודיים כמו "ושמרתם על נפשותיכם" הוא נכון ומועיל. לכל קהילה יש לפנות ולהסביר מתוך עולם המושגים שלה ובשפתה, ובפרט למיעוטים אתניים ולאומיים.

–

דרכי פעולה ברורות בדרך לפיתרון, הנתפשות גם כישימות: מן הסתם דרכי הפעולה שמוכתבות לציבור צריכות להיות ברורות ומובנות לו; אבל הן גם צריכות להיתפש כישימות. ופה שוב חוזרים להיבט של הצדק החברתי, אם כללי ההסתגרות בבתים נתפשת כאיום על עצם היכולת להתפרנס אנשים עשויים לראות בהן כללים דראקוניים הזויים שהציבור לא יכול לעמוד בהן וזה אף יכול להביא לפיתוח גישה אנטגוניסטית כלפי ההנחיות עד כדי זלזול בהן. באופן קונקרטי יותר קשיי הפרנסה עשויים להביא אנשים לבחור לעבוד גם בצורה לא חוקית (בעת סגר מלא) או לפתוח עסקים שאמורים להיות סגורים ולהתעלם מהקנסות. אם אנשים חוששים לפרנסתם הם למעשה פחות פתוחים להתמקד בסוגיה הבריאותית והם פרי בשל יותר למיסגורי-נגד – כל אותן תיאוריות (מופרכות) הרואות בחשש מהקורונה היסטריה מוגזמת המובילה להגבלות מיותרות או מוגזמות.

–

תקווה ואופק: אם אין תקווה אז בשביל מה בכלל לפעול? הפחד כשלעצמו לא יניע לפעולה. דרוש אופק קונקרטי של תקווה מוחשית – הבלטת מודלים מוצלחים למאבק במגיפה מרחבי העולם, הסבר התוכנית לעתיד לבוא – באילו תנאים ומתי בערך צפויה הקלה במגבלות; מדוע כל זה חשוב וכו'. ככל הניתן צריך לשרטט מתווה מפורט על לו"ז או לפחות אבני דרך שבהגיענו אליהן ניתן להתחיל לשוב לשגרה. כשברור לאנשים לאן צועדים יותר קל ונכון להם לצעוד. אפשר אף לתאר את ההתאוששות כאופק חיובי ומשמח שמפיח גם קצת תקווה ומעודד. זה חשוב גם כן. ייאוש ודיכאון הם אויבי הפעולה הקולקטיווית מעבר לנזקיהם לפרט הסובל. גם פה משתלב עניין הצדק החברתי – לאנשים קל יותר לדמיין אופק חיובי כשהם חשים שהם לא יגיעו לישועה הבריאותית בקצה המנהרה כשהם במצב של קטסטרופה כלכלית. להיות בריא אך רעב זה לא אופק של תקווה.

---

יריב מוהר הוא דוקטורנט לסוציולוגיה באוניברסיטת בן גוריון החוקר הנעה לפעולה קולקטיווית בהנחיית פרופ' שרה הלמן ופרופ' דני פילק

המחיר שהאנושות משלמת על העדפת הניסיון האישי על פני המדע

לא היה צריך את המשבר הקטלני באיטליה כדי להבין את גודל הסכנה מהקורונה. עוד הרבה לפני כן פרץ המידע על המתחולל בסין  את מסך הצנזורה וסיפק תמונה די מבוססת ומדוייקת על מגיפת הקורונה – על קצבי ההדבקה האופיינים לה, על אחוזי התמותה וכו'. אפשר היה לצפות את המצב באיטליה הרבה לפי כן; וכך אפשר היה לצפות את הצעדים הדרושים הרבה לפני כן. אבל עד איטליה השאננות שלטה.

כעת תארו לעצמכם שבעת שהנגיף הגיע רק למספר מצומצם של מדינות היו ישר מטילים איסורי טיסה  ממדינות אלו (אלא אם הנוחתים נכנסים לבידוד מפוקח ולא וולנטרי); ותארו לעצמכם שבתוך המדינות הללו היו מוטלים הסגרים ברמה כזו או אחרת (כששאר מדינות העולם מפצות כלכלית את ה-3-4 מדינות שבעת ההיא הנגיף הגיע אליה; זה כסף כיס לעומת המשבר הכלכלי הנוכחי). העולם כולו היה מרוויח מכך; העולם כולו היה במצב הרבה יותר טוב. כדי לעשות זאת לא היה צריך להיות נביא או פראנואיד; רק לנתח את הנתונים ולראות את הקצב האקספוננציאלי שלא מבחין בין סיני למערבי.

אבל בכל זאת היה צריך את איטליה. אולי זה כך כי עבור המערב סין היא טריטוריה אקזוטית רחוקה ואיטליה היא בדיוק כמונו – לכן אם זה קורה בסין זה "שם" ואם זה קורה באיטליה זה מעבר לדלת. כאילו שהעולם כולו, ובפרט סין, לא מחובר ברשת  ניידות של סחורות ואנשים, כך שהווירוס יכול להגיע מסין לשוויץ בדיוק באותה מהירות כמו שהוא עובר אליה מארץ המגף השכנה.

אנו מוטים להעדיף חווייה אישית או חוויה של גורם קרוב ודומה לנו כמבחן להערכת סכנות. דאטה מאורגן בטבלאות נראה לנו מרוחק ולא מוחשי. זו הטייה מסוכנת. אולי זו תיהיה החוויה האישית שמחנכת אותנו נגד ההסתמכות על החווייה האישית. מקווה שהלקח יילמד גם ביחס למגיפות בעתיד, אבל גם ביחס לאיומים כמו ההתחממות הגלובאלית, איך נאבקים בטרור ואיך מייצרים כלכלה שפועלת לטובת הכלל.

#הומניזם_מעשי

איך צפויה הקורונה להשפיע על הנטיות הפוליטיות בעולמנו?

במסגרת הסוגה של הימורים יומרניים, אני מניח פה הימור משלי על מצב שעודנו חדש ולא צפוי – איך תשפיע מגיפת הקורונה על התודעה הקולקטיווית מבחינה אידיאולוגית ופוליטית, הן בעולם והן בישראל. ההימור שלי היא שכמה וכמה תפיסות עולם יתחזקו בעקבות המגיפה, רובן מזוהות עם השמאל אך חלקן עם הימין השמרני ואף הפופוליסטי. חקר המיסגור וההנעה לפעולה קולקטיווית – תחום מחקר סוציולוגי שאני אמון עליו – מקנה כמה כלים נאים להפוך את ההימור הזה למעט יותר מושכל וקצת פחות פרוע. נתחיל להמר:

ראשית, הקורונה היא חווייה מכוננת ברמה הבינלאומית וסביר להניח שככל שמדיניות הבלימה הראשונית תצלח (או היכן שהיא תצלח), חוויית הקורונה תעבור מפאניקה ראשונית להתנהלות מתמשכת בתוך שגרה. במסגרתה כזו תקיים המדינה טרייד-אוף בין הפחתת קצב ההדבקה באמצעות מגבלות תנועה והתכנסות לשחרור חמצן למשק המתערער באמצעות הקלות מסויימות ביחס להגבלות אלו – כל פעם המטוטלת תנוע לכיוון אחר. זו צפויה להיות חווייה מתמשכת, בנוסף לשוק ולחרדה הראשוניים, של ממשלה חיונית ברמה הלאומית ושל טיפול הדורש תיאום בינלאומי. מכאן יוצא ש:

1. החווייה המכוננת היא של טיפול בבעייה לא-פרסונלית, בלתי נראית, שדורשת סולידריות חברתית, ממשלה חזקה, תקציבים ציבוריים רבים (בפרט בתחום הבריאות אבל ככל שהמשק יינזק ועובדים ובעלי עסקים ייפגעו הרווחה תעמוד גם היא במוקד), ותיאום בינלאומי הולך וגובר. זה ההפך הגמור מהחוויה המכוננת של העשורים הקודמים – אל קעידה עם הפלת התאומים ודאע"ש עם סדרת הפיגועים שלהם וכיבושיהם – שהציבו בראש סדר היום אויב פרסונלי, עם פנים, מזוהה מבחינה דתית (ובמידה רבה גם מבחינה אתנית) שמגדיר "אנחנו והם" – זו חוויה מכוננת שנוחה מאוד לקידום תפיסות עולם ימניות-נציות. כעת המטוטלת נעה חזק שמאלה מהבחינה הזו.

2. לא פחות משמעותי מכך, הקורונה חושפת את קשרי התלות ההדדית והקישוריות בינינו, זה יכול להוביל לקוסומופוליטיות אך יכול ואף צפוי להוביל דווקא לרצון להתבדל ולהציב חומות וגדרות (ארחיב על כך בהמשך). אבל מכיוון שאף חומה איננה בלתי-עבירה ואף מדינה לא רוצה באמת להיות צפון קוריאה ברור שהגלובליזציה, גם אם תואט לרגע, לא תעצר – אנו קשורים אחד בשני ותלויים אחד בשני – זה מחזק את הצורך בגופים בינלאומיים לתיאום, שיתוף פעולה ותכלול מאמצים לנוכח בעיות גלובאליות. כמובן, המצב הזה לא החל עם הקורונה – משבר האקלים, משברים כלכליים, טרור ומגפות קודמות היו כולם גלובלליים או בעלי פוטנציאל גלובלי, אבל הקורונה ממחישה זאת בצורה הרבה יותר מוחשית וחדה.

3. מאידך צפויה מגמה הפוכה: למשל הניסיון של איטליה שלא קיבלה סיוע מהאיחוד האירופי (לפחות בשלב הראשון) משום שמדינות חששו שאם יישלחו למדינה מכונות הנשמה מחר הן תחסרנה להן, מקבעת את הרעיון שכשמדובר בסולידריות עמוקה, המחייבת לסכן את עצמך בשביל אחר שנמצא במצוקה, הגבולות הם עדיין לאומיים והתארגנויות על-לאומיות לא שוות הרבה בהיבט הזה (אם כי הדברים עדיין דינמיים מכדי להכריע).

4. באותו כיוון צפויה לעלות התפיסה כי מדינה חייבת לשלוט היטב בגבולותיה – כולל חומות וגדרות אם צריך. הסתננות היא לא רק סכנה דמוגרפית או עבירה על החוק, אלא מסוכנת מאוד בעת פאנדמיה עולמית.

5. האינטגרציה של הסעיפים "השמאלנים" ו"הימנים" יכולה להניב תפישה של קוסמופוליטיות לאומית – קרי: רעיון שיש לחזק שת"פים וגופים בינלאומיים, אבל בין מדיניות שריבונותן ומשילותן חזקה וגבולותיהן ברורים. הרעיון של שמאל אוניברסליסטי ואנטי-לאומי הולך לחטוף עוד מכה, למרות חיזוק לכמה וכמה תפיסות שמאלניות.

6. א. סולידריות חברתית כפרקסיס מרכזי – לו כל אוכלוסיית העולם הייתה מורכבת מאנשים צעירים ובריאים הקורונה לא הייתה איום משמעותי כלל. כל ההיערכות הזו והפגיעה במשק הן תולדה של חוסר מוכנות של חברות לקבל בשלוות נפש מוות המוני של מבוגרים וחולים. אני מאמין ומקווה שגם עם התמשכות האתגר לא ייגברו הקולות העכורים שאומרים – שימותו. ייתכן שכן יעלו קולות שייבקשו כי הבידוד יחול על בעלי המערכת החיסונית החלשה ולא על כלל הציבור, וייתכן שבשלבים מאוחרים יותר, כשחלק ניכר מהציבור כבר יידבק, המשק יתערער מאוד, והנגיף יהיה יותר מובן לנו, זה יהיה הכיוון. אבל התגובה הראשונית הייתה בחירה בסולידריות חברתית. זה שיעור חשוב.

6. ב. סולידריות חברתית החורגת מגבולות ה"אנחנו" – הבנה שמצב הבריאות של העניים, המיעוטים, מבקשי המקלט ומהגרי העבודה ישפיע גם עלינו והוא גם עניינינו. זה כבר מעבר לתובנות של טוב משותף – להבדיל ממשחק סכום-אפס – המזוהות עם השמאל.

7. חשיבות התמיכה בתוצרת מקומית חיונית (חקלאות בסיסית, מוצרי רפואה בסיסיים וכו'), על מנת להפחית את התלות בסחר בינלאומי בעיתות משבר. תגדל התמיכה בסובסידיות לתעשיות ותחומים שיכולים לאפשר משק אוטרקי לתקופות חירום קצרות.

8. החלפת ההגמוניה של המעצמה העולמית – סין במקום ארה"ב, צפויה לגבור (תלוי עד כמה רע תתפקד ארה"ב מול המגיפה), וזה חדשות רעות.

9. חיזוק מגמה קיימת של מנגנוני חקיינות ולמידה בין מדינות ובין מערכות מקצועיות, ובפרט בתחום בלימת המגיפות וניהול המשק בשעת חירום.

לסיכום, מפא"י חוזרת (טוב, לא בדיוק אבל, בערך)

ההשלכות המעשיות של שותפות פוליטית עם "תומכי טרור"

מהן ההשלכות המעשיות של שותפות עם גורמים פוליטיים המזוהים עם גופי טרור וגרילה והכללתם בממשל? בקצרה: מחקרים ומקרים רבים מלמדים שההשלכות הן פחות אלימות וטרור.
*
המערכת הפוליטית סוערת בשל האפשרות שמפלגת כחול לבן תסתייע ברשימה המשותפת לביצור הקואליציה שלה, משום שגורמים מסויימים בתוך הרשימה המשותפת הביעו דברי שבח לפעילי טרור וגרילה פלסטינים. הנושא מטבע הדברים מציף שאלות מוסריות וכמובן שמעלה רגשות עזים (אישית אומר שהבעת סימפטיה למי שרצחו אזרחים מעוררת בי חלחלה קשה); אבל מה ההשלכות המעשיות שצפויות משותפות כזאת?
*
נפנה למקרים קיצוניים בהרבה מהשייר והפוסט האומללים בפייסבוק של ח"כ היבא יזבק מבחינת הזיקה שבין כוחות פוליטיים לארגוני טרור; מקרים שבימין דווקא אוהבים להביא כהוכחה ליעילות גישת היד הקשה נגד טרור: המאבק של סרי לנקה בארגון הטרור "הנמרים הטמיליים", המאבק של אלג'יריה במחתרות איסלמיסטיות והמאבק של רוסיה בצ'צ'ניה, כולל במחתרות ג'יהדיסטיות במדינת המחוז. בשני המקרים הראשונים, לצד צעדים צבאיים קשוחים, השכילה המדינה לייצר גם לגיטימציה ושותפות עם הזרועות הפוליטיות של ארגוני הטרור והגרילה – באלג'יריה עם ה-Front Islamique du Salut (FIS) ובסרי לנקה עם ה-Tamil National Alliance. לאחר מכן האלימות פחתה פלאים. באופן דומה העניקה רוסיה את השליטה על צ'צ'ניה לאחמד קדירוב, המופתי שהיה בעברו מורד מרכזי במאבק נגד הממשל הפדרלי הרוסי בעת מלחמת צ'צ'ניה הראשונה ואחראי למותם של רוסים רבים (אם כי במקרה זה רק לאחר שקדירוב "החליף צד" והפסיק את המרד, כך שזו דוגמה מעט שונה, הגם שבנו רמזן – שירש אותו כשליט צ'צ'ניה אחרי התנקשות – עדיין מאיים לירות בשוטרים רוסים אם יפעלו בצ'צ'ניה בלי אישורו).
*

העיקרון הזה עובד, אגב, גם עם ממשלים פחות קשוחים, כאלו שבחרו בתהליכי שלום כדי לסיים מעגל של אלימות. כך מקדוניה סיימה את גל האלימות מצד רדיקלים בקרב המיעוט המוסלמי האלבני במדינה מתוך מתן יותר ייצוג פוליטי לאלבנים, כשלמעשה אחרי הסכם אוחריד שסיים את האלימות אנשי מחתרת ה-National Liberation Army שתקפו את כוחות הביטחון המקדונים והרגו בהם התגלגלו להיות מפלגה פוליטית בשם הלועזי Democratic Union for Integration, והשתלבו במיינסטרים של הפוליטיקה המקדונית (כולל תקופה בקואליציה השלטת). זאת למרות שהם רואים את זהות המדינה המקדונית באופן שונה מחלקים נרחבים של הרוב הנוצרי; לרוב המחלוקת נסובה סביב מידת האוטונומיה למיעוט האלבני אבל בשוליים היא מגיעה עדיין לכדי דרישה לעצמאות. ובכל זאת עם השילוב הפוליטי המלא יותר של המיעוט האלבני – כולל אנשי מחתרת לשעבר – האלימות נעלמה. מקרה קצת שונה הוא זה של מאבקה של קולומביה במחתרת ה-FARC הרצחנית, שלאחר עשורים רבים הייתה מוכנה, לנוכח הצעות להשתלבות בחברה מצד נשיא שוחר שלום, להתפרק מנשקה והוכרה כמפלגה פוליטית לא-אלימה (Common Alternative Revolutionary Force) שהיא חלק מהפרלמנט הקולומביאני.
*

אלו מספר אנקדוטות, אבל גם מחקרים כמותניים שיטתיים מלמדים כי אלימות פוליטית (שטרור הוא חלק ממנה) יורדת ככל שיש יותר ייצוג לחלקים שונים באוכלוסייה (המחקר האייקוני ביותר, עוסק בנושא מעט שונה, מלחמות אזרחים, נעשה על ידי קבוצת חוקרים באוניברסיטת אוסלו והתפרסם ב-American political science review תחת הכותרת Toward a democratic civil peace?). אולי זה הראציונל שהניע ממשלים קשוחים למדי בסרי לנקה ואלג'יריה להכיל את הזרועות הפוליטיים.
*
אם כן, מעבר לכל עניין רגשי או שיפוט מוסרי, הצבעתי על היתרונות של ייצוג פוליטי למפלגות פוליטיות גם אם יש להן זיקה לטרור (קשר מובהק במקרים שמנינו מעלה; קשר קלוש אך מקומם של תמיכה מוראלית במקרה של בל"ד). היתרון של שילוב פוליטי בא לידי ביטוי לעיתים לצד גישה צבאית קשוחה ביחס לגורמי הטרור עצמם ולעיתים לצד תהליכי שלום "רכים", אבל הוא כמעט תמיד מתכון להפחתת האלימות הפוליטית והטרור.
*
עכשיו השאלה היא מה רוצים יותר: למזער את הטרור והמוות או לכעוס ולזעום?

נתניהו כממזר אכזר כלפי פנים בלבד

האם הבחירה בנתניהו היא בחירה בממזר אכזר, שלפחות יהיה כזה גם מול אויבי ישראל ב"שכונה הקשוחה" שבה אנו גרים? בחינה של העובדות מלמדת שנתניהו הוא ממזר אכזר רק בתוך הפוליטיקה הפנים-ישראלית; כלפי חוץ מדובר במנהיג הססן, כמעט משותק.

***

חברפייס ימני כתב פה שהבחירה בין גנץ לנתניהו היא הבחירה בין גולם לממזר. אני חושב שזו אבחנה די מדוייקת. גנץ אולי היה אסטרטג צבאי טוב, אבל בפוליטיקה הוא עושה רושם של מובל ומבולבל. נתניהו ממזר++. אז למה באזור קשוח כמו שלנו לא לבחור בממזר מתוחכם ולספוג קצת מהצדדים השליליים של נתניהו? גם מבלי להכנס לשיקולים מוסריים קל לענות על כך: משום שנתניהו הוא ממזר כלפי פנים, ביחס לפוליטיקה קטנה; לא כלפי חוץ ולא ביחס למדיניות באופן כללי. להוציא את הנאום נגד הסכם הגרעין עם איראן בסנאט האמריקאי, בהתרסה אל מול הנשיא אובמה – צעד ממזרי, נועז המצביע על מנהיגות (אני לא אומר שלכיוון חיובי, אבל בהחלט מנהיגות), נתניהו היה מנהיג מובל, מגומגם וכזה שבעיקר לא-עושה. כלפי יריביו מבית הוא היה ממזר אכזר, כלפי שחקנים אחרים הוא היה זהיר וכמעט חסר מעש. בתחום הביטחוני הוא בלט בהעברת כספים לחמאס עזה ואיומים ריקים על מהלומה צבאית חזקה כמו גם בהימנעות אפילו מהרס כפר פלסטיני קטן (תודה לאל). מדיניותו הביטחונית מתמקדת בהפצצות טקטיות בסוריה שהתבשלו ברמת הדרג הצבאי ושאני מתקשה לראות מועמד מרכזי בישראל שלא ייאשר אותן. אפילו בתחום הכלכלי מבקרים אותו מימין על כי הקפיטליסט המפריטן שהיה פעם נעלם והפך למכבה שריפות חברתיות-כלכליות. בחירה בנתניהו היא לא בחירה בממזר אכזר מול אויבי ישראל אלא בחירה בממזר אכזר מול אויבי נתניהו ונעבך משותק ביחס לכל השאר. אז עדיף כבר גולם, כי את הממזרות של ישראל בתחום הביטחוני יודעת לעשות מערכת הביטחון (סוג של דיפ סטייט) – המוסד, השב"כ, צה"ל, ובכלל לא בטוח שהממזרות הזו תורמת לביטחון (אבל זה כבר דיון אחר). אז עדיף כבר, בין שתי החלופות הרעות הללו (גולם וממזר), גולם שלא יפריע ולא יזיק.

***

לסיום אספר למי שפספס כי מנכ"ל משרד ראש הממשלה לשעבר, אייל גבאי (שמינכ"ל תחת נתניהו, והוא בכלל איש חכם מאוד ששווה להקשיב לו) אמר פעם אמירה מאוד חשובה שאנו לא נותנים עליה את הדעת: ככלל ראש ממשלה איננו מחליט החלטות, הכל מוחלט בדרג שמתחתיו, למעט כשיש לבחור בין חלופות רעות, ואז על רוה"מ לבחור בחלופה שלדעתו היא הפחות רעה. לתפקיד כזה לא צריך ממזר, צריך אדם שקול.

שכנוע או טאבו – על האסטרטגייה הפוליטית הנכונה

את האסטרטגיה התקשורתית בתחום הפוליטי ניתן לחלק, בגסות, לשני סגנונות: שכנוע וטאבו. אסטרטגיית השכנוע, כשמה, היא מאמץ לשכנע אנשים לשנות עמדות. אסטרטגיית הטאבו, כשמה מתמקדת בסימון העמדות, הסמלים או האישים הפסולים מכל וכל ולכן אין לנסות לעסוק בהם ובטיעוניהם לעומק או לנסות לשכנע שהם טעות; אדרבא, יש להוקיע אותם ולהוציא איתם מחוץ למגרש בלי שום דיון. בניסוח חריף יותר – עצם הניסיון לשכנע שעמדה מסויימת היא טעות כבר הופך אותה לעמדה לגיטימית בשדה השיח הציבורי, ולפיכך ניסיון כזה הופך אותה ללא-טאבו. עם עמדות שהן טאבו לא מתווכחים, מוקיעים אותן. כל המחנות הפוליטיים משתמשים בתמהיל של אסטרטגיות שכנוע וטאבו, אבל נדמה שעשורים האחרונים השמאל העולמי, ובישראל בפרט, נשען בעיקר על הטאבו, ולפיכך, מעצם טבעה של אסטרטגיה זו, זנח את זירת השכנוע.

–

האנתרופולגית מרי דאגלס היטיבה לתאר את טבעו של הטאבו כמסמל את הגבולות בין הקדוש לטמא, מה שעלול להרוס את הסדר החברתי ואין לגעת בו. לפיכך לטאבו יש כוח אדיר, מיסטי ממש. הטאבו במובן הזה הוא לא-ראציונלי, הוא מעבר להנמקה ולהיגיון. אבל זה לא תיאור מדוייק של הטאבו (לפחות לא בתחום הפוליטי; מחוץ לקבוצות דתיות אדוקות מאוד): הטאבו הוא תמיד חצי-ראציונלי. הוא מוצלח כשהוא מתבסס על מאמצי שכנוע ראשוניים שנחלו הצלחה כבירה כך שהפכו למובן מאליו בחברה בה נעשה בטאבו שימוש. כך למשל כשנתניהו אומר: "גנץ יקים ממשלת שמאל וערבים" מבלי להסביר יותר מדי למה זה יותר מרע – זה לא משום ששמאל זה סממן עתיק יומין של טומאה בישראל, זה משום שהניסיון הקולקטיווי של מרבית הישראלים לאחר הסכמי אוסלו – יחד עם מאמצי ההסברה והמיסגור של הימין – הצליחו ליצור זהות אוטומטית בין שמאל לאסון ביטחוני. הטאבו פה יעיל כי הוא מבוסס על מאמצי הסברה מוצלחים כל כך עד ששוב אין צורך בישראל להסביר למה שמאל זה רע, רק צריך לומר "שמאל". לכן אסטרטגיית הטאבו מימין מוצלחת.

–

ההפך הוא הנכון ביחס לאסטרטגיית הטאבו משמאל. למשל הוקעה של גזענות לא מבוססת, לפחות ביחס לחלקים נרחבים בחברה הישראלית, על מאמצי שכנוע קודמים שנחלו הצלחה (למשל על החווייה הקולקטיווית של הגזענות כמובילה לאסון); ההפך הוא הנכון – כל מיני פרקטיקות גזעניות-ממסדיות, כמו פרופיילינג או סגרגציה במרחב, מוסגרו בישראל בהצלחה כהכרח ביטחוני או כפועל יוצא של הבדלים תרבותיים בלתי ניתנים, כיביכול, לגישור. אם כן הצבת הטאבו – כלומר זניחת זירת השכנוע – משמאל התבססה על כישלון קודם – במקום הצלחה קודמת – בתחום השכנוע. בתנאים כאלו לזנוח את זירת השכנוע ולעבור בעיקר לאסטרטגייה של טאבו זהו מהלך התאבדותי.

ההישגים של נתניהו כשילוב של הקלפים שקיבל עם איך ששיחק איתם

מעטים מנתחים בצורה מקיפה ולא-מוטה להחריד את הישגיו או את כישלונותיו של נתניהו כראש ממשלה. למעשה את ההישגים של כל ראש ממשלה יש לטעמי לנתח לכל הפחות דרך שני היבטים עיקריים: ה"קלפים" שקיבל רוה"מ (תנאים או נסיבות שאינם בשליטתו) ואיך הוא "שיחק" איתם (איך פעל לנוכח הנסיבות הללו).

לא פעם נותנים לנתניהו קרדיט לחיוב או מבקרים אותו לשלילה בגלל קלפים חיוביים או שליליים שהם תנאים שאינם קשורים בו. למשל, יש מי שמבקרים את נתניהו על ההתבססות האיראנית בסוריה במשמרת שלו. אבל אני בספק אם ראש ממשלה אחר היה יכול לפעול בצורה טובה באופן משמעותי בהיבט הזה, שקשור בתנאים גיאו-אסטרטגיים שלא קשורים לנתניהו או לישראל ושיש לנו יכולת השפעה קטנה בלבד עליהם. נתניהו התנהל פה, כנראה, באופן סביר ביותר. לכן, וברוח זו, אנסה להפריד בניתוח מטה בין הקלפים שקיבל נתניהו (תנאים שהתהוו ושאינם בשליטתו) ובין האופן בו שיחק בהם (התנהלותו). אבחן זאת ביחס למספר סוגיות – הישגים:

—-

ישראל לא חלק ממשבר הסבפריים העולמי – תרומה לכלכלה ולצמיחה

הקלפים שקיבל נתניהו – שנים רבות של אחריות פיננסית ופיסקאלית, והתרחקות מנגזרים פיננסיים "רעילים"; מדיניות שקדמה לכהונת נתניהו והמונהגת על ידי גופים הנהנים ממידה רבה של עצמאות מהפוליטיקה (כמו בנק ישראל ורגולטורים שונים).

איך נתניהו התנהל עם קלפים אלו? – לא הפריע למדיניות הנכונה הזו, אבל גם לו הוא זה שבנה אותה.

—-

ישראל מתקרבת למדינות ערביות רבות

הקלפים שקיבל נתניהו – איראן מתחמשת ומתקרבת לגרעין, ופועלת באופן אימפריאליסטי במזה"ת (בפרט בתימן, סוריה וקצת בעיראק), מה שמאיים מאוד על מדינות ערב ולפיכך מושך אותן למדינה החזקה ביותר מבחינה צבאית באזור, מעצמה גרעינית, שגם עוינת את איראן ואיראן מהווה גם עליה איום – לישראל.

איך נתניהו התנהל עם קלפים אלו? – לא הפריע לתהליך הזה, וגם הקרין עוצמה מה שתרם לו קצת, אבל פספס הזדמנות להפוך שותפות אינטרסים קרה למשהו חם יותר באמצעות התייחסות הוגנת לסוגייה הפלסטינית ויצירת הסכמים אזוריים.

—-

ישראל מדורגת כמעצמה אזורית

הקלפים שקיבל נתניהו  – האביב הערבי ואחריו החורף האיסלמיסטי ובפרט דאע"ש ומלחמת האזרחים בסוריה ובלוב חירבו או החלישו מאוד מדינות ערביות רבות. מה שהפך את ישראל לחזקה יותר באופן יחסי. אם כי ישראל התחזקה גם באופן אבסולוטי יותר

איך נתניהו התנהל עם קלפים אלו? – לא הפריע לתהליך הזה, וגם הקרין עוצמה מה שתרם לו קצת, אבל פספס הזדמנות להפוך חולשה רגעית לעמדת השפעה חזקה יותר באמצעות הסכמים אזוריים.

—-

כלכלה פורחת, לפחות במאקרו

הקלפים שקיבל נתניהו  – היי-טק חזק שיצא ממשבר ושוק שיש בו חוזקות אבל גם הרבה בעיות.

איך נתניהו התנהל עם קלפים אלו? – קידם במידה מסויימת מדיניות ליברלית כלכלית שבחלקה היא חיובית כמעט מכל זווית שניתן להסתכל על הדברים; ובחלקה היא פוגעת בשכבות רבות באוכלוסייה. הבעיות החברתיות שמצב כזה יוצר עוד עשויות לגבות מחיר בעתיד, לעיתים בריבית דה-ריבית. כבר ניתן לראות בתיקונים החברתיים של כחלון גורם שמחייב חריגה מיעד הגירעון, למשל. ניתן לראות, למשל, הזנחות בתשתיות, קושי גובר של ישראלים לרכוש דירה [שהחל לפני כהונת נתניהו, יש להודות] וירידה של תלמידי ישראל במבחני פיז"ה מה שיוריד את ההון האנושי של הדור הבא וייפגע בכלכלה בעתיד. בקצרה, במובנים רבים ייתכן שנתניהו בונה פה צמיחה לטווח בינוני בלבד לצד הזנחות שפוטנציאל הנזק העתידי שלהן די גבוה. אבל יש לו אחריות אמיתית לפריחה – ברמת המאקרו – כעת, כמו גם לעובדה ששכבות נרחבות מאוד לא חשות את הצמיחה הזו, אלא חשות דווקא קושי כלכלי חריף.

—

מצב ביטחוני טוב יחסית [שלא בפרקי המבצעים מול עזה]:

הקלפים שקיבל – תשתיות טרור מרוסקות ומורתעות יחסית בגדה אחרי מבצע חומת מגן; חיזבאללה מורתע אחרי מלחמת לבנון השנייה. בעזה ההרתעה (המאוד חלקית ויחסית) באה אחרי מבצע תחת תקופת נתניהו – צוק איתן.

איך נתניהו התנהל עם קלפים אלו?  מצד אחד איפוק צבאי יחסי שתרם ליציבות, שזה חיובי מאוד; מצד שני תמהיל ביזארי של מקל וגזר – פגיעה בזכויות הפלסטינים בשגרה, לצד כניעה לדרישות הצד השני דווקא אחרי התפרצויות של אלימות – מה שכמובן מדגים את יעילותה של האלימות ומעודד אותה (ככלי שהוא לא רק יעיל, הוא הכלי היחיד היעיל – כמו באפיזודת תוכנית המצלמות בכניסה לאל-אקצה). בנוסף חוסר היענות מספק מצד ממשלות נתניהו לזכויות ותנאיי החיים של הפלסטינים מגביר מתח שמדי פעם מתפרץ – כמו באינתיפדאת הסכינים או עם הבלונים הבוערים מעזה הסובלת קשות ממצור אזרחי נטול בסיסי ביטחוני.

—

הפקת הגז הטבעי שמחזקת את כלכלת ישראל

הקלפים שקיבל נתניהו – גילויי גז טבעי רב ויקר ערך במים הכלכליים של ישראל

איך נתניהו התנהל עם קלפים אלו? – הגיע למתווה מול חברות הגז שהוא הרע ביותר בעולם המערבי מבחינת האינטרס של הציבור והטוב ביותר מבחינת האינטרס של חברות הגז; וזאת אף על פי שגם תחת תנאים טובים בהרבה לציבור הרחב היו חברות הגז עושות הון ולפיכך היה תמריץ ליזמים בתחום להמשיך בחיפושים ובשאיבה (גם אנשי ימין מובהקים רבים המצויים בסוגיה מסכימים על כך).

לסיכום,

נתניהו קיבל קלפים (תנאים, נסיבות) טובים יחסית, והציג התנהלות בעייתית מינוס.

הרעיון של טראמפ כסכנה לאנושות

"האנושות פשוט לא תוכל להרשות לעצמה קדנציה נוספת שלו [של טראמפ]" זועקת כותרת באתר "שיחה מקומית". זה תירוץ להתעכב על הרעיון הזה, הרווח בשמאל, שישנם מנהיגים ימניים פופוליסטים שהם כה קיצוניים ומסוכנים עד שהם סכנה ישירה לאנושות. ייתכן, בינתיים סקירה לא-סלקטיבית של העובדות תלמד שטראמפ עושה, יחסית, מעט מאוד מעבר לרטוריקה פוגענית. אם הוא סכנה ממשית למישהו זה לעניים ביותר בתוך ארה"ב, וזה נורא, אך סכנה לאנושות זה לא. נדמה לי אפילו – תקנו אותי בשמחה אם אני טועה – שלשכבות נרחבות במעמד הפועלים הביא טראמפ בשורה חיובית בעיקרה. מיעוט המעשים עשוי להיות קשור לאופיו הפרטי של טראמפ האיש, אבל גם לעובדה שלטוב ולרע מי שמנהל דמוקרטיות מערביות זה הדיפ-סטייט [הפקידות הבכירה והלא נבחרת]. פוליטיקאים יכולים לעשות שינוי הגהים משמעותי רק אם הצליחו לשכנע מאסה קריטית בתוך הדיפ-סטייט או לחילופין אם הם מוכנים להמר על כל הקופה. רובם פחדנים מדי או עצלנים מדי בשביל לעשות זאת. ניקח לדוגמא את הצמד חמד ברק את נתניהו, ששוב נחשף כי היו נחושים להפציץ באיראן לפני לא הרבה שנים. אם אין איזה חסם שנסתר ממני, שסביר שזה עוד מקרה של פוליטיקאים (במקרה זה רוה"מ ושר ביטחון עם יוקרה ביטחונית רבה) שלא הצליחו לעמוד מול ההמלצה השלילית הנחרצת של הפקידות הבכירה (במקרה הזה מערכת הביטחון). אז הסכנה היא לא עוד קדנציה של טראמפ, אלא התדרדרות הרבה יותר איטית בטווחי זמן היסטוריים – לקול מקהלת הזאב זאב משמאל – של טפשת פוליטית שתחדור בסוף גם לדיפ סטייט ותהפוך את הגווארדיה הזו מבעלת גוון של שמרנות אמצע-הדרך, שהיא לפחות זהירה, לפופוליסטית-לאומנית הלוקחת הימורים מסוכנים.

איפה השמאל היה יכול לחבק את הפופוליזם במקום לסלוד ממנו

יש לאחרונה פאניקה במחנה הפרוגרסיבי מתופעת הפופוליזם הגואה בישראל ובעולם. הדבר הנכון בפאניקה הזו הוא הזיהוי שאכן ישנה מגמה עוצמתית ומתרחבת של הסתייגות, שלא לומר בוז, ממסדים וותיקים, שהמגמה הזו מזוהה עם הימין, ושהיא מחלישה באופן קריטי את המחנה הפרוגרסיבי. הםופוליזם הוא כמובן לא עניין חדש, אבל עידן הרשתות מאפשר ליצור בריתות אזרחיות מלמטה (bottom-up) הרבה יותר בקלות, וכך מתאפשר להמונים לאתגר את האליטות הערכיות הרבה יותר בקלות. סביר להניח שבשל כך אנו רואים כעת פרץ של פופוליזם שנדמה כי לא ניתן לבלום אותו.

לצד הדיאגנוזה הנכונה יש לפאניקה הזו מהפופוליזם לא מעט כשלים. באופן טיפוסי הבהלה הזו רואה המונים בורים, עקשנים ומקובעים שבוחרים בחירות רגשיות ושטחיות ומזלזלים בעמדות של מומחים עם ידע רב. הבעייה עם העמדה הזו היא לא שהיא שגויה לחלוטין (למרות שהיא מוגזמת ומתנשאת, צריך להודות שיש בקרבנו, בני האדם, כל בני האדם, גם תופעות של בורות ועדריות), אלא שהיא מניחה שבצד השני, של הממסדים והמומחים המקצועיים, לא קיימת מידה לא-פחותה של עדריות, מקובעות וכשלים, גם אם בהחלט יש להם יותר ידע.

הטענה פה היא לא טענה פוסט-מודרנית; אני מקבל שיתרון בידע מקצועי צפוי להוביל אותנו למיזעור הכשלים. עם זאת הציבור מבין היטב שהיכולת של ידע מקצועי למזער כשלים תלויה בתחום – ככל שעמדות ערכיות כרוכות באופן מובהק יותר בידע מקצועי כיביכול, ככה הציבור פחות מוכן לקנות את העמדה הנעלה של המומחים ואת שיקול הדעת שלהם, וכך המומחים עצמם יותר מקובעים ומועדים לכשלים והטיות. ניקח למשל את תחום הרפואה – מעטים בציבור קונים את החשדנות בממסד הרפואי ומצטרפים ל"טרנד" של מתנגדי החיסונים, שנותר שולי. אנשים מקבלים שרופאים מבינים יותר מהם ברפואה ושבריאות זה לא עניין לעמדת הרוב אלא לידע של קהילה מקצועית. מאידך ביקורת על מערכת המשפט דווקא סוחפת רבים, מתוך הבנה שזהו לא תחום של מומחים מקצועיים גרידא כפי שניתן למצוא בתחום הרפואה. זה לא שאין מעורבות של ערכים ודילמות מוסריות גם בתחום הרפואה, אלא שהתחום המשפטי הרבה יותר כרוך, מטבעו, בדילמות כאלו, ויש לו הרבה פחות נקודות אחיזה מעבר לסובייקטיביות של השופטים או לעמדות הקולקטיוויות של קהילות של מומחים. לכן בתחום המשפט הפופוליזם גובר ומניב עמדה ברורה: לא, לא מוכנים לתת לעמדה שלכם, מומחי המשפט, תוקף מעל לעמדה שלנו, האנשים הפשוטים. ברור לכל כי החקיקה מותירה תמיד מרחב לפרשנות ולפיכך מערכת המשפט עוסקת בהכרעות ערכיות ולא רק בבחינה של עמידה או אי עמידה במסגרת החוק. ככל שזה נוגע לרמות היותר עקרוניות של קביעת הכללים המנחים את החיים הציבוריים, הציבור פחות מוכן לתת למומחים משפטיים למיניהם (שופטים, יועצים משפטיים, ועדות אתירה וכו') עמדה שיש לה תוקף מעל לעמדתו של כל אזרח.

זה קצת מוזר שהפרוגרסיבים חוששים מתפישה שיוויונית של אזרחים, שמתעקשים כי אין לעמדתם הערכית משקל נמוך יותר משל כל אליטה. עם זאת, לצד יתרונותיה, הסכנה במגמה כזו של פופוליזם ברורה: רודנות הרוב ורמיסת הזכויות של מיעוטים – שהרי אם המומחים המשפטיים לא טובים מהאדם הפשוט להכרעה בסוגיות שיש להן מימד ערכי, אז הרוב קובע הוא העיקרון היחיד, והתפקיד של מערכת המשפט מצטמצם פלאים. אם הרוב שונא את המיעוט, אין לאחרון הגנות. אבל אפשר למצוא לכך פיתרונות שיכולים להיתפש כהוגנים יותר מבלי להיצמד לתפישה הממסדית השמרנית שמקדשת את מעמדם של אליטת מומחים שיודעת טוב יותר מההמונים. אחד הפיתרונות האפשריים הוא עיקרון האינוורסיה (היפוך יחסי הכוח) של המוסדות שאמורים לייצר איזונים ובלמים –  למשל מתן כוח יתר לאופוזיציה במינוי שופטים כך שהמיעוט יזכה לייצוג יותר טוב. זאת להבדיל מהמצב הקיים – מתן כוח לאליטה השיפוטית לשעתק את דמותה כאליטה סגורה של מי שיודעים יותר טוב מההמונים מה נכון. עיקרון האינוורסיה צפוי להיתפש כהוגן כי הזהות של קואליציה ואופוזיציה נוטה להשתנות, וכך כל פעם ינתנו הגנות לצד החלש מבחינת ייצוג בפרלמנט.

בכל אופן, בגלל שהמחנה הפרוגרסיבי בבהלה חמורה מהפופוליזם הוא כלל לא פתוח לחשוב על רעיונות כאלו, והוא נצמד בבעתה שמרנית למוסדות שאינם בהכרח מאור הצדק והאמת, ובכך מציע תפישה כי לציבור יש עמדה פחותה לא רק בסוגיות מקצועיות גרידא (עניינים של רפואה ציבורית כמו מדיניות החיסונים למשל) אלא גם בסוגיות ערכיות שלובשות תחפושת מקצועית.

אוטונומיה תרבותית-חינוכית לזרם הפרוגרסיבי בישראל

אני ממש נגד התפישה ש"גנבו לנו את המדינה" – ההליכה לימין הפופוליסטי היא רצון העם ואני מכבד את הבחירה למרות שמאוד קשה לי איתה. המחנה הפרוגרסיבי יכול כעת להבין שהיותו מיעוט זה עניין מבני ולא תקופתי, ולהתרכז בלדרוש הכרה בו כמיעוט שזכאי לאוטונומיה תרבותית-חינוכית כמו החרדים. זה אומר הכרה במערכת חינוך נפרדת למשל, ובמוסדות נוספים. הכיוון הזה לא נועד להסתגרות והתבדלות מהעם – אני אישית נגד הכיוון הזה – אלא לשם השרדות כקבוצה תרבותית מובחנת ויכולת לחיות חיים סבירים כאנשים פרוגרסיבים באומה שהולכת ללאומנות ומסרותיות כי זו בחירתה העמוקה. תהליכי עומק היסטוריים לא משנים בקמפיין מבריק ככל שיהיה וגם לא באמצעות רעיונות חלופיים כשלעצמם. בינתיים עד שההיסטוריה תסתובב, אם תסתובב, מגיע לנו לחיות בארצנו בלי שישלחו אותנו להגר או שישטפו את מוחם של ילדנו לכיוונים שאנו לא אוהבים. מהמקום האוטונומי הזה אפשר להושיט יד, להפגש עם האחר, לדבר, להתדיין, לנסות לשכנע, להפתח לאנשים חדשים, לתרבויות מגוונות, וגם לדעות שונות ולנסות לפתוח אחרים לדעותינו. אבל ממקום בטוח של מיעוט עם אוטונומיה תרבותית והכרה ולא כעלה נידף בלי עוגנים שמתרסק תחת ההגמוניה החדשה והימנית. ציבורים כמו הדתיים הלאומיים שרדו יפה שוליות פוליטית ותרבותית משום שהיו להם עוגנים, קהילות ומוסדות אוטונומיים. גם לנו מגיע, זה הכרחי, לא אגואיסטי.

.

החזון הזה יכול להתחיל בדרישה ממוקדת לזרם חינוכי פרוגרסיבי אוטונומי, כפי שיש זרם חינוכי כזה לציבור הדתי-לאומי והחרדי. כמו שני הזרמים החינוכיים הללו, גם הזרם הפרוגרסיבי לא צריך להיות אחיד – יהיו בו, מן הסתם, תתי-זרמים, רובם חילוניים אבל גם דתיים ומסורתיים פרוגרסיביים צריכים למצוא בו בית (וכן, יש כאלו, והם שותפי דרך יקרים שאסור להזניח תחת המיסגור הגורף מדי של חילונים-מול דתיים, שמדיר הרבה דתיים ומסורתיים הומניסטיים). היתרון בדרישה הזו היא שהיא מבוססת על תקדים שכבר ניתן לקבוצות מיעוט תרבותיות אחרות בישראל, ולכן לאור סירוב להעניק זאת עתירה לבג"צ יכולה להיות, על פניו, בעלת סיכויים ממשיים. זהו צעד הכרחי לשם ליכוד השורות ומשם לצאת לחברה הישראלית בכללותה כקבוצת מיעוט נחושה ולא כמי שמתיימרים להיות הציבור הכללי וספק אם ממלאים ולו 20 מנדטים כיום (אם מתייחסים לשמאל העמוק).