ההשלכות המעשיות של שותפות פוליטית עם "תומכי טרור"

מהן ההשלכות המעשיות של שותפות עם גורמים פוליטיים המזוהים עם גופי טרור וגרילה והכללתם בממשל? בקצרה: מחקרים ומקרים רבים מלמדים שההשלכות הן פחות אלימות וטרור.
*
המערכת הפוליטית סוערת בשל האפשרות שמפלגת כחול לבן תסתייע ברשימה המשותפת לביצור הקואליציה שלה, משום שגורמים מסויימים בתוך הרשימה המשותפת הביעו דברי שבח לפעילי טרור וגרילה פלסטינים. הנושא מטבע הדברים מציף שאלות מוסריות וכמובן שמעלה רגשות עזים (אישית אומר שהבעת סימפטיה למי שרצחו אזרחים מעוררת בי חלחלה קשה); אבל מה ההשלכות המעשיות שצפויות משותפות כזאת?
*
נפנה למקרים קיצוניים בהרבה מהשייר והפוסט האומללים בפייסבוק של ח"כ היבא יזבק מבחינת הזיקה שבין כוחות פוליטיים לארגוני טרור; מקרים שבימין דווקא אוהבים להביא כהוכחה ליעילות גישת היד הקשה נגד טרור: המאבק של סרי לנקה בארגון הטרור "הנמרים הטמיליים", המאבק של אלג'יריה במחתרות איסלמיסטיות והמאבק של רוסיה בצ'צ'ניה, כולל במחתרות ג'יהדיסטיות במדינת המחוז. בשני המקרים הראשונים, לצד צעדים צבאיים קשוחים, השכילה המדינה לייצר גם לגיטימציה ושותפות עם הזרועות הפוליטיות של ארגוני הטרור והגרילה – באלג'יריה עם ה-Front Islamique du Salut (FIS) ובסרי לנקה עם ה-Tamil National Alliance. לאחר מכן האלימות פחתה פלאים. באופן דומה העניקה רוסיה את השליטה על צ'צ'ניה לאחמד קדירוב, המופתי שהיה בעברו מורד מרכזי במאבק נגד הממשל הפדרלי הרוסי בעת מלחמת צ'צ'ניה הראשונה ואחראי למותם של רוסים רבים (אם כי במקרה זה רק לאחר שקדירוב "החליף צד" והפסיק את המרד, כך שזו דוגמה מעט שונה, הגם שבנו רמזן – שירש אותו כשליט צ'צ'ניה אחרי התנקשות – עדיין מאיים לירות בשוטרים רוסים אם יפעלו בצ'צ'ניה בלי אישורו).
*

העיקרון הזה עובד, אגב, גם עם ממשלים פחות קשוחים, כאלו שבחרו בתהליכי שלום כדי לסיים מעגל של אלימות. כך מקדוניה סיימה את גל האלימות מצד רדיקלים בקרב המיעוט המוסלמי האלבני במדינה מתוך מתן יותר ייצוג פוליטי לאלבנים, כשלמעשה אחרי הסכם אוחריד שסיים את האלימות אנשי מחתרת ה-National Liberation Army שתקפו את כוחות הביטחון המקדונים והרגו בהם התגלגלו להיות מפלגה פוליטית בשם הלועזי Democratic Union for Integration, והשתלבו במיינסטרים של הפוליטיקה המקדונית (כולל תקופה בקואליציה השלטת). זאת למרות שהם רואים את זהות המדינה המקדונית באופן שונה מחלקים נרחבים של הרוב הנוצרי; לרוב המחלוקת נסובה סביב מידת האוטונומיה למיעוט האלבני אבל בשוליים היא מגיעה עדיין לכדי דרישה לעצמאות. ובכל זאת עם השילוב הפוליטי המלא יותר של המיעוט האלבני – כולל אנשי מחתרת לשעבר – האלימות נעלמה. מקרה קצת שונה הוא זה של מאבקה של קולומביה במחתרת ה-FARC הרצחנית, שלאחר עשורים רבים הייתה מוכנה, לנוכח הצעות להשתלבות בחברה מצד נשיא שוחר שלום, להתפרק מנשקה והוכרה כמפלגה פוליטית לא-אלימה (Common Alternative Revolutionary Force) שהיא חלק מהפרלמנט הקולומביאני.
*

אלו מספר אנקדוטות, אבל גם מחקרים כמותניים שיטתיים מלמדים כי אלימות פוליטית (שטרור הוא חלק ממנה) יורדת ככל שיש יותר ייצוג לחלקים שונים באוכלוסייה (המחקר האייקוני ביותר, עוסק בנושא מעט שונה, מלחמות אזרחים, נעשה על ידי קבוצת חוקרים באוניברסיטת אוסלו והתפרסם ב-American political science review תחת הכותרת Toward a democratic civil peace?). אולי זה הראציונל שהניע ממשלים קשוחים למדי בסרי לנקה ואלג'יריה להכיל את הזרועות הפוליטיים.
*
אם כן, מעבר לכל עניין רגשי או שיפוט מוסרי, הצבעתי על היתרונות של ייצוג פוליטי למפלגות פוליטיות גם אם יש להן זיקה לטרור (קשר מובהק במקרים שמנינו מעלה; קשר קלוש אך מקומם של תמיכה מוראלית במקרה של בל"ד). היתרון של שילוב פוליטי בא לידי ביטוי לעיתים לצד גישה צבאית קשוחה ביחס לגורמי הטרור עצמם ולעיתים לצד תהליכי שלום "רכים", אבל הוא כמעט תמיד מתכון להפחתת האלימות הפוליטית והטרור.
*
עכשיו השאלה היא מה רוצים יותר: למזער את הטרור והמוות או לכעוס ולזעום?

נתניהו כממזר אכזר כלפי פנים בלבד

האם הבחירה בנתניהו היא בחירה בממזר אכזר, שלפחות יהיה כזה גם מול אויבי ישראל ב"שכונה הקשוחה" שבה אנו גרים? בחינה של העובדות מלמדת שנתניהו הוא ממזר אכזר רק בתוך הפוליטיקה הפנים-ישראלית; כלפי חוץ מדובר במנהיג הססן, כמעט משותק.

***

חברפייס ימני כתב פה שהבחירה בין גנץ לנתניהו היא הבחירה בין גולם לממזר. אני חושב שזו אבחנה די מדוייקת. גנץ אולי היה אסטרטג צבאי טוב, אבל בפוליטיקה הוא עושה רושם של מובל ומבולבל. נתניהו ממזר++. אז למה באזור קשוח כמו שלנו לא לבחור בממזר מתוחכם ולספוג קצת מהצדדים השליליים של נתניהו? גם מבלי להכנס לשיקולים מוסריים קל לענות על כך: משום שנתניהו הוא ממזר כלפי פנים, ביחס לפוליטיקה קטנה; לא כלפי חוץ ולא ביחס למדיניות באופן כללי. להוציא את הנאום נגד הסכם הגרעין עם איראן בסנאט האמריקאי, בהתרסה אל מול הנשיא אובמה – צעד ממזרי, נועז המצביע על מנהיגות (אני לא אומר שלכיוון חיובי, אבל בהחלט מנהיגות), נתניהו היה מנהיג מובל, מגומגם וכזה שבעיקר לא-עושה. כלפי יריביו מבית הוא היה ממזר אכזר, כלפי שחקנים אחרים הוא היה זהיר וכמעט חסר מעש. בתחום הביטחוני הוא בלט בהעברת כספים לחמאס עזה ואיומים ריקים על מהלומה צבאית חזקה כמו גם בהימנעות אפילו מהרס כפר פלסטיני קטן (תודה לאל). מדיניותו הביטחונית מתמקדת בהפצצות טקטיות בסוריה שהתבשלו ברמת הדרג הצבאי ושאני מתקשה לראות מועמד מרכזי בישראל שלא ייאשר אותן. אפילו בתחום הכלכלי מבקרים אותו מימין על כי הקפיטליסט המפריטן שהיה פעם נעלם והפך למכבה שריפות חברתיות-כלכליות. בחירה בנתניהו היא לא בחירה בממזר אכזר מול אויבי ישראל אלא בחירה בממזר אכזר מול אויבי נתניהו ונעבך משותק ביחס לכל השאר. אז עדיף כבר גולם, כי את הממזרות של ישראל בתחום הביטחוני יודעת לעשות מערכת הביטחון (סוג של דיפ סטייט) – המוסד, השב"כ, צה"ל, ובכלל לא בטוח שהממזרות הזו תורמת לביטחון (אבל זה כבר דיון אחר). אז עדיף כבר, בין שתי החלופות הרעות הללו (גולם וממזר), גולם שלא יפריע ולא יזיק.

***

לסיום אספר למי שפספס כי מנכ"ל משרד ראש הממשלה לשעבר, אייל גבאי (שמינכ"ל תחת נתניהו, והוא בכלל איש חכם מאוד ששווה להקשיב לו) אמר פעם אמירה מאוד חשובה שאנו לא נותנים עליה את הדעת: ככלל ראש ממשלה איננו מחליט החלטות, הכל מוחלט בדרג שמתחתיו, למעט כשיש לבחור בין חלופות רעות, ואז על רוה"מ לבחור בחלופה שלדעתו היא הפחות רעה. לתפקיד כזה לא צריך ממזר, צריך אדם שקול.

שכנוע או טאבו – על האסטרטגייה הפוליטית הנכונה

את האסטרטגיה התקשורתית בתחום הפוליטי ניתן לחלק, בגסות, לשני סגנונות: שכנוע וטאבו. אסטרטגיית השכנוע, כשמה, היא מאמץ לשכנע אנשים לשנות עמדות. אסטרטגיית הטאבו, כשמה מתמקדת בסימון העמדות, הסמלים או האישים הפסולים מכל וכל ולכן אין לנסות לעסוק בהם ובטיעוניהם לעומק או לנסות לשכנע שהם טעות; אדרבא, יש להוקיע אותם ולהוציא איתם מחוץ למגרש בלי שום דיון. בניסוח חריף יותר – עצם הניסיון לשכנע שעמדה מסויימת היא טעות כבר הופך אותה לעמדה לגיטימית בשדה השיח הציבורי, ולפיכך ניסיון כזה הופך אותה ללא-טאבו. עם עמדות שהן טאבו לא מתווכחים, מוקיעים אותן. כל המחנות הפוליטיים משתמשים בתמהיל של אסטרטגיות שכנוע וטאבו, אבל נדמה שעשורים האחרונים השמאל העולמי, ובישראל בפרט, נשען בעיקר על הטאבו, ולפיכך, מעצם טבעה של אסטרטגיה זו, זנח את זירת השכנוע.

–

האנתרופולגית מרי דאגלס היטיבה לתאר את טבעו של הטאבו כמסמל את הגבולות בין הקדוש לטמא, מה שעלול להרוס את הסדר החברתי ואין לגעת בו. לפיכך לטאבו יש כוח אדיר, מיסטי ממש. הטאבו במובן הזה הוא לא-ראציונלי, הוא מעבר להנמקה ולהיגיון. אבל זה לא תיאור מדוייק של הטאבו (לפחות לא בתחום הפוליטי; מחוץ לקבוצות דתיות אדוקות מאוד): הטאבו הוא תמיד חצי-ראציונלי. הוא מוצלח כשהוא מתבסס על מאמצי שכנוע ראשוניים שנחלו הצלחה כבירה כך שהפכו למובן מאליו בחברה בה נעשה בטאבו שימוש. כך למשל כשנתניהו אומר: "גנץ יקים ממשלת שמאל וערבים" מבלי להסביר יותר מדי למה זה יותר מרע – זה לא משום ששמאל זה סממן עתיק יומין של טומאה בישראל, זה משום שהניסיון הקולקטיווי של מרבית הישראלים לאחר הסכמי אוסלו – יחד עם מאמצי ההסברה והמיסגור של הימין – הצליחו ליצור זהות אוטומטית בין שמאל לאסון ביטחוני. הטאבו פה יעיל כי הוא מבוסס על מאמצי הסברה מוצלחים כל כך עד ששוב אין צורך בישראל להסביר למה שמאל זה רע, רק צריך לומר "שמאל". לכן אסטרטגיית הטאבו מימין מוצלחת.

–

ההפך הוא הנכון ביחס לאסטרטגיית הטאבו משמאל. למשל הוקעה של גזענות לא מבוססת, לפחות ביחס לחלקים נרחבים בחברה הישראלית, על מאמצי שכנוע קודמים שנחלו הצלחה (למשל על החווייה הקולקטיווית של הגזענות כמובילה לאסון); ההפך הוא הנכון – כל מיני פרקטיקות גזעניות-ממסדיות, כמו פרופיילינג או סגרגציה במרחב, מוסגרו בישראל בהצלחה כהכרח ביטחוני או כפועל יוצא של הבדלים תרבותיים בלתי ניתנים, כיביכול, לגישור. אם כן הצבת הטאבו – כלומר זניחת זירת השכנוע – משמאל התבססה על כישלון קודם – במקום הצלחה קודמת – בתחום השכנוע. בתנאים כאלו לזנוח את זירת השכנוע ולעבור בעיקר לאסטרטגייה של טאבו זהו מהלך התאבדותי.

ההישגים של נתניהו כשילוב של הקלפים שקיבל עם איך ששיחק איתם

מעטים מנתחים בצורה מקיפה ולא-מוטה להחריד את הישגיו או את כישלונותיו של נתניהו כראש ממשלה. למעשה את ההישגים של כל ראש ממשלה יש לטעמי לנתח לכל הפחות דרך שני היבטים עיקריים: ה"קלפים" שקיבל רוה"מ (תנאים או נסיבות שאינם בשליטתו) ואיך הוא "שיחק" איתם (איך פעל לנוכח הנסיבות הללו).

לא פעם נותנים לנתניהו קרדיט לחיוב או מבקרים אותו לשלילה בגלל קלפים חיוביים או שליליים שהם תנאים שאינם קשורים בו. למשל, יש מי שמבקרים את נתניהו על ההתבססות האיראנית בסוריה במשמרת שלו. אבל אני בספק אם ראש ממשלה אחר היה יכול לפעול בצורה טובה באופן משמעותי בהיבט הזה, שקשור בתנאים גיאו-אסטרטגיים שלא קשורים לנתניהו או לישראל ושיש לנו יכולת השפעה קטנה בלבד עליהם. נתניהו התנהל פה, כנראה, באופן סביר ביותר. לכן, וברוח זו, אנסה להפריד בניתוח מטה בין הקלפים שקיבל נתניהו (תנאים שהתהוו ושאינם בשליטתו) ובין האופן בו שיחק בהם (התנהלותו). אבחן זאת ביחס למספר סוגיות – הישגים:

—-

ישראל לא חלק ממשבר הסבפריים העולמי – תרומה לכלכלה ולצמיחה

הקלפים שקיבל נתניהו – שנים רבות של אחריות פיננסית ופיסקאלית, והתרחקות מנגזרים פיננסיים "רעילים"; מדיניות שקדמה לכהונת נתניהו והמונהגת על ידי גופים הנהנים ממידה רבה של עצמאות מהפוליטיקה (כמו בנק ישראל ורגולטורים שונים).

איך נתניהו התנהל עם קלפים אלו? – לא הפריע למדיניות הנכונה הזו, אבל גם לו הוא זה שבנה אותה.

—-

ישראל מתקרבת למדינות ערביות רבות

הקלפים שקיבל נתניהו – איראן מתחמשת ומתקרבת לגרעין, ופועלת באופן אימפריאליסטי במזה"ת (בפרט בתימן, סוריה וקצת בעיראק), מה שמאיים מאוד על מדינות ערב ולפיכך מושך אותן למדינה החזקה ביותר מבחינה צבאית באזור, מעצמה גרעינית, שגם עוינת את איראן ואיראן מהווה גם עליה איום – לישראל.

איך נתניהו התנהל עם קלפים אלו? – לא הפריע לתהליך הזה, וגם הקרין עוצמה מה שתרם לו קצת, אבל פספס הזדמנות להפוך שותפות אינטרסים קרה למשהו חם יותר באמצעות התייחסות הוגנת לסוגייה הפלסטינית ויצירת הסכמים אזוריים.

—-

ישראל מדורגת כמעצמה אזורית

הקלפים שקיבל נתניהו  – האביב הערבי ואחריו החורף האיסלמיסטי ובפרט דאע"ש ומלחמת האזרחים בסוריה ובלוב חירבו או החלישו מאוד מדינות ערביות רבות. מה שהפך את ישראל לחזקה יותר באופן יחסי. אם כי ישראל התחזקה גם באופן אבסולוטי יותר

איך נתניהו התנהל עם קלפים אלו? – לא הפריע לתהליך הזה, וגם הקרין עוצמה מה שתרם לו קצת, אבל פספס הזדמנות להפוך חולשה רגעית לעמדת השפעה חזקה יותר באמצעות הסכמים אזוריים.

—-

כלכלה פורחת, לפחות במאקרו

הקלפים שקיבל נתניהו  – היי-טק חזק שיצא ממשבר ושוק שיש בו חוזקות אבל גם הרבה בעיות.

איך נתניהו התנהל עם קלפים אלו? – קידם במידה מסויימת מדיניות ליברלית כלכלית שבחלקה היא חיובית כמעט מכל זווית שניתן להסתכל על הדברים; ובחלקה היא פוגעת בשכבות רבות באוכלוסייה. הבעיות החברתיות שמצב כזה יוצר עוד עשויות לגבות מחיר בעתיד, לעיתים בריבית דה-ריבית. כבר ניתן לראות בתיקונים החברתיים של כחלון גורם שמחייב חריגה מיעד הגירעון, למשל. ניתן לראות, למשל, הזנחות בתשתיות, קושי גובר של ישראלים לרכוש דירה [שהחל לפני כהונת נתניהו, יש להודות] וירידה של תלמידי ישראל במבחני פיז"ה מה שיוריד את ההון האנושי של הדור הבא וייפגע בכלכלה בעתיד. בקצרה, במובנים רבים ייתכן שנתניהו בונה פה צמיחה לטווח בינוני בלבד לצד הזנחות שפוטנציאל הנזק העתידי שלהן די גבוה. אבל יש לו אחריות אמיתית לפריחה – ברמת המאקרו – כעת, כמו גם לעובדה ששכבות נרחבות מאוד לא חשות את הצמיחה הזו, אלא חשות דווקא קושי כלכלי חריף.

—

מצב ביטחוני טוב יחסית [שלא בפרקי המבצעים מול עזה]:

הקלפים שקיבל – תשתיות טרור מרוסקות ומורתעות יחסית בגדה אחרי מבצע חומת מגן; חיזבאללה מורתע אחרי מלחמת לבנון השנייה. בעזה ההרתעה (המאוד חלקית ויחסית) באה אחרי מבצע תחת תקופת נתניהו – צוק איתן.

איך נתניהו התנהל עם קלפים אלו?  מצד אחד איפוק צבאי יחסי שתרם ליציבות, שזה חיובי מאוד; מצד שני תמהיל ביזארי של מקל וגזר – פגיעה בזכויות הפלסטינים בשגרה, לצד כניעה לדרישות הצד השני דווקא אחרי התפרצויות של אלימות – מה שכמובן מדגים את יעילותה של האלימות ומעודד אותה (ככלי שהוא לא רק יעיל, הוא הכלי היחיד היעיל – כמו באפיזודת תוכנית המצלמות בכניסה לאל-אקצה). בנוסף חוסר היענות מספק מצד ממשלות נתניהו לזכויות ותנאיי החיים של הפלסטינים מגביר מתח שמדי פעם מתפרץ – כמו באינתיפדאת הסכינים או עם הבלונים הבוערים מעזה הסובלת קשות ממצור אזרחי נטול בסיסי ביטחוני.

—

הפקת הגז הטבעי שמחזקת את כלכלת ישראל

הקלפים שקיבל נתניהו – גילויי גז טבעי רב ויקר ערך במים הכלכליים של ישראל

איך נתניהו התנהל עם קלפים אלו? – הגיע למתווה מול חברות הגז שהוא הרע ביותר בעולם המערבי מבחינת האינטרס של הציבור והטוב ביותר מבחינת האינטרס של חברות הגז; וזאת אף על פי שגם תחת תנאים טובים בהרבה לציבור הרחב היו חברות הגז עושות הון ולפיכך היה תמריץ ליזמים בתחום להמשיך בחיפושים ובשאיבה (גם אנשי ימין מובהקים רבים המצויים בסוגיה מסכימים על כך).

לסיכום,

נתניהו קיבל קלפים (תנאים, נסיבות) טובים יחסית, והציג התנהלות בעייתית מינוס.

הרעיון של טראמפ כסכנה לאנושות

"האנושות פשוט לא תוכל להרשות לעצמה קדנציה נוספת שלו [של טראמפ]" זועקת כותרת באתר "שיחה מקומית". זה תירוץ להתעכב על הרעיון הזה, הרווח בשמאל, שישנם מנהיגים ימניים פופוליסטים שהם כה קיצוניים ומסוכנים עד שהם סכנה ישירה לאנושות. ייתכן, בינתיים סקירה לא-סלקטיבית של העובדות תלמד שטראמפ עושה, יחסית, מעט מאוד מעבר לרטוריקה פוגענית. אם הוא סכנה ממשית למישהו זה לעניים ביותר בתוך ארה"ב, וזה נורא, אך סכנה לאנושות זה לא. נדמה לי אפילו – תקנו אותי בשמחה אם אני טועה – שלשכבות נרחבות במעמד הפועלים הביא טראמפ בשורה חיובית בעיקרה. מיעוט המעשים עשוי להיות קשור לאופיו הפרטי של טראמפ האיש, אבל גם לעובדה שלטוב ולרע מי שמנהל דמוקרטיות מערביות זה הדיפ-סטייט [הפקידות הבכירה והלא נבחרת]. פוליטיקאים יכולים לעשות שינוי הגהים משמעותי רק אם הצליחו לשכנע מאסה קריטית בתוך הדיפ-סטייט או לחילופין אם הם מוכנים להמר על כל הקופה. רובם פחדנים מדי או עצלנים מדי בשביל לעשות זאת. ניקח לדוגמא את הצמד חמד ברק את נתניהו, ששוב נחשף כי היו נחושים להפציץ באיראן לפני לא הרבה שנים. אם אין איזה חסם שנסתר ממני, שסביר שזה עוד מקרה של פוליטיקאים (במקרה זה רוה"מ ושר ביטחון עם יוקרה ביטחונית רבה) שלא הצליחו לעמוד מול ההמלצה השלילית הנחרצת של הפקידות הבכירה (במקרה הזה מערכת הביטחון). אז הסכנה היא לא עוד קדנציה של טראמפ, אלא התדרדרות הרבה יותר איטית בטווחי זמן היסטוריים – לקול מקהלת הזאב זאב משמאל – של טפשת פוליטית שתחדור בסוף גם לדיפ סטייט ותהפוך את הגווארדיה הזו מבעלת גוון של שמרנות אמצע-הדרך, שהיא לפחות זהירה, לפופוליסטית-לאומנית הלוקחת הימורים מסוכנים.

איפה השמאל היה יכול לחבק את הפופוליזם במקום לסלוד ממנו

יש לאחרונה פאניקה במחנה הפרוגרסיבי מתופעת הפופוליזם הגואה בישראל ובעולם. הדבר הנכון בפאניקה הזו הוא הזיהוי שאכן ישנה מגמה עוצמתית ומתרחבת של הסתייגות, שלא לומר בוז, ממסדים וותיקים, שהמגמה הזו מזוהה עם הימין, ושהיא מחלישה באופן קריטי את המחנה הפרוגרסיבי. הםופוליזם הוא כמובן לא עניין חדש, אבל עידן הרשתות מאפשר ליצור בריתות אזרחיות מלמטה (bottom-up) הרבה יותר בקלות, וכך מתאפשר להמונים לאתגר את האליטות הערכיות הרבה יותר בקלות. סביר להניח שבשל כך אנו רואים כעת פרץ של פופוליזם שנדמה כי לא ניתן לבלום אותו.

לצד הדיאגנוזה הנכונה יש לפאניקה הזו מהפופוליזם לא מעט כשלים. באופן טיפוסי הבהלה הזו רואה המונים בורים, עקשנים ומקובעים שבוחרים בחירות רגשיות ושטחיות ומזלזלים בעמדות של מומחים עם ידע רב. הבעייה עם העמדה הזו היא לא שהיא שגויה לחלוטין (למרות שהיא מוגזמת ומתנשאת, צריך להודות שיש בקרבנו, בני האדם, כל בני האדם, גם תופעות של בורות ועדריות), אלא שהיא מניחה שבצד השני, של הממסדים והמומחים המקצועיים, לא קיימת מידה לא-פחותה של עדריות, מקובעות וכשלים, גם אם בהחלט יש להם יותר ידע.

הטענה פה היא לא טענה פוסט-מודרנית; אני מקבל שיתרון בידע מקצועי צפוי להוביל אותנו למיזעור הכשלים. עם זאת הציבור מבין היטב שהיכולת של ידע מקצועי למזער כשלים תלויה בתחום – ככל שעמדות ערכיות כרוכות באופן מובהק יותר בידע מקצועי כיביכול, ככה הציבור פחות מוכן לקנות את העמדה הנעלה של המומחים ואת שיקול הדעת שלהם, וכך המומחים עצמם יותר מקובעים ומועדים לכשלים והטיות. ניקח למשל את תחום הרפואה – מעטים בציבור קונים את החשדנות בממסד הרפואי ומצטרפים ל"טרנד" של מתנגדי החיסונים, שנותר שולי. אנשים מקבלים שרופאים מבינים יותר מהם ברפואה ושבריאות זה לא עניין לעמדת הרוב אלא לידע של קהילה מקצועית. מאידך ביקורת על מערכת המשפט דווקא סוחפת רבים, מתוך הבנה שזהו לא תחום של מומחים מקצועיים גרידא כפי שניתן למצוא בתחום הרפואה. זה לא שאין מעורבות של ערכים ודילמות מוסריות גם בתחום הרפואה, אלא שהתחום המשפטי הרבה יותר כרוך, מטבעו, בדילמות כאלו, ויש לו הרבה פחות נקודות אחיזה מעבר לסובייקטיביות של השופטים או לעמדות הקולקטיוויות של קהילות של מומחים. לכן בתחום המשפט הפופוליזם גובר ומניב עמדה ברורה: לא, לא מוכנים לתת לעמדה שלכם, מומחי המשפט, תוקף מעל לעמדה שלנו, האנשים הפשוטים. ברור לכל כי החקיקה מותירה תמיד מרחב לפרשנות ולפיכך מערכת המשפט עוסקת בהכרעות ערכיות ולא רק בבחינה של עמידה או אי עמידה במסגרת החוק. ככל שזה נוגע לרמות היותר עקרוניות של קביעת הכללים המנחים את החיים הציבוריים, הציבור פחות מוכן לתת למומחים משפטיים למיניהם (שופטים, יועצים משפטיים, ועדות אתירה וכו') עמדה שיש לה תוקף מעל לעמדתו של כל אזרח.

זה קצת מוזר שהפרוגרסיבים חוששים מתפישה שיוויונית של אזרחים, שמתעקשים כי אין לעמדתם הערכית משקל נמוך יותר משל כל אליטה. עם זאת, לצד יתרונותיה, הסכנה במגמה כזו של פופוליזם ברורה: רודנות הרוב ורמיסת הזכויות של מיעוטים – שהרי אם המומחים המשפטיים לא טובים מהאדם הפשוט להכרעה בסוגיות שיש להן מימד ערכי, אז הרוב קובע הוא העיקרון היחיד, והתפקיד של מערכת המשפט מצטמצם פלאים. אם הרוב שונא את המיעוט, אין לאחרון הגנות. אבל אפשר למצוא לכך פיתרונות שיכולים להיתפש כהוגנים יותר מבלי להיצמד לתפישה הממסדית השמרנית שמקדשת את מעמדם של אליטת מומחים שיודעת טוב יותר מההמונים. אחד הפיתרונות האפשריים הוא עיקרון האינוורסיה (היפוך יחסי הכוח) של המוסדות שאמורים לייצר איזונים ובלמים –  למשל מתן כוח יתר לאופוזיציה במינוי שופטים כך שהמיעוט יזכה לייצוג יותר טוב. זאת להבדיל מהמצב הקיים – מתן כוח לאליטה השיפוטית לשעתק את דמותה כאליטה סגורה של מי שיודעים יותר טוב מההמונים מה נכון. עיקרון האינוורסיה צפוי להיתפש כהוגן כי הזהות של קואליציה ואופוזיציה נוטה להשתנות, וכך כל פעם ינתנו הגנות לצד החלש מבחינת ייצוג בפרלמנט.

בכל אופן, בגלל שהמחנה הפרוגרסיבי בבהלה חמורה מהפופוליזם הוא כלל לא פתוח לחשוב על רעיונות כאלו, והוא נצמד בבעתה שמרנית למוסדות שאינם בהכרח מאור הצדק והאמת, ובכך מציע תפישה כי לציבור יש עמדה פחותה לא רק בסוגיות מקצועיות גרידא (עניינים של רפואה ציבורית כמו מדיניות החיסונים למשל) אלא גם בסוגיות ערכיות שלובשות תחפושת מקצועית.

אוטונומיה תרבותית-חינוכית לזרם הפרוגרסיבי בישראל

אני ממש נגד התפישה ש"גנבו לנו את המדינה" – ההליכה לימין הפופוליסטי היא רצון העם ואני מכבד את הבחירה למרות שמאוד קשה לי איתה. המחנה הפרוגרסיבי יכול כעת להבין שהיותו מיעוט זה עניין מבני ולא תקופתי, ולהתרכז בלדרוש הכרה בו כמיעוט שזכאי לאוטונומיה תרבותית-חינוכית כמו החרדים. זה אומר הכרה במערכת חינוך נפרדת למשל, ובמוסדות נוספים. הכיוון הזה לא נועד להסתגרות והתבדלות מהעם – אני אישית נגד הכיוון הזה – אלא לשם השרדות כקבוצה תרבותית מובחנת ויכולת לחיות חיים סבירים כאנשים פרוגרסיבים באומה שהולכת ללאומנות ומסרותיות כי זו בחירתה העמוקה. תהליכי עומק היסטוריים לא משנים בקמפיין מבריק ככל שיהיה וגם לא באמצעות רעיונות חלופיים כשלעצמם. בינתיים עד שההיסטוריה תסתובב, אם תסתובב, מגיע לנו לחיות בארצנו בלי שישלחו אותנו להגר או שישטפו את מוחם של ילדנו לכיוונים שאנו לא אוהבים. מהמקום האוטונומי הזה אפשר להושיט יד, להפגש עם האחר, לדבר, להתדיין, לנסות לשכנע, להפתח לאנשים חדשים, לתרבויות מגוונות, וגם לדעות שונות ולנסות לפתוח אחרים לדעותינו. אבל ממקום בטוח של מיעוט עם אוטונומיה תרבותית והכרה ולא כעלה נידף בלי עוגנים שמתרסק תחת ההגמוניה החדשה והימנית. ציבורים כמו הדתיים הלאומיים שרדו יפה שוליות פוליטית ותרבותית משום שהיו להם עוגנים, קהילות ומוסדות אוטונומיים. גם לנו מגיע, זה הכרחי, לא אגואיסטי.

.

החזון הזה יכול להתחיל בדרישה ממוקדת לזרם חינוכי פרוגרסיבי אוטונומי, כפי שיש זרם חינוכי כזה לציבור הדתי-לאומי והחרדי. כמו שני הזרמים החינוכיים הללו, גם הזרם הפרוגרסיבי לא צריך להיות אחיד – יהיו בו, מן הסתם, תתי-זרמים, רובם חילוניים אבל גם דתיים ומסורתיים פרוגרסיביים צריכים למצוא בו בית (וכן, יש כאלו, והם שותפי דרך יקרים שאסור להזניח תחת המיסגור הגורף מדי של חילונים-מול דתיים, שמדיר הרבה דתיים ומסורתיים הומניסטיים). היתרון בדרישה הזו היא שהיא מבוססת על תקדים שכבר ניתן לקבוצות מיעוט תרבותיות אחרות בישראל, ולכן לאור סירוב להעניק זאת עתירה לבג"צ יכולה להיות, על פניו, בעלת סיכויים ממשיים. זהו צעד הכרחי לשם ליכוד השורות ומשם לצאת לחברה הישראלית בכללותה כקבוצת מיעוט נחושה ולא כמי שמתיימרים להיות הציבור הכללי וספק אם ממלאים ולו 20 מנדטים כיום (אם מתייחסים לשמאל העמוק).

 

צמצום שביתות תוך העצמת העובדים

איך מונעים שביתות שמקשות על הציבור מבלי להחליש את העובדים, ולמעשה תוך כדי העצמתם?

השיח האחרון על שביתות שמקשות על הציבור מתלהט אבל משני צדי המתרס של הוויכוח מפספסים את הפיתרון שמציע ווין-ווין. למשל לאור ההאשמות נגד ועד הרכבת (שהוועד, אגב, מכחיש בתוקף) כי הוא עודד עובדים להתחזות לחולים, מעלים הצעות לפיתרון מהסוג של החלשה והגבלה של ועדים. גם אם, נניח, שצעד זה יצמצם שביתות הפוגעות בציבור ובמשק, הוא יחליש את כוחם של העובדים במסגרת כלכלה שבה ממילא כוחם דל. אבל בעולם יש כבר מודל של צמצום שביתות מבלי לצמצם את זכות השביתה ומבלי להחליש את הוועדים: מודל של התאגדות ענפית ומבנה קורפורטיסטי של הכלכלה. המודל הזה רווח במדינות הנורדיות, ובהתאמה שיעור השביתות שם נמוך ביחס למדינות מפותחות אחרות. בנורדיסטן דווקא כוחם הרב של הוועדים מוליד יחסים פחות "עצבניים" בין עובדים ומעסיקים, ומקדם חתירה לאינטרס משותף וטוב משותף.

איך זה קורה? פשוט, ההתאגדות שם היא על בסיס ענף רחב במשק ולא על בסיס מקום העבודה, וכך גם ההחלטה על שביתה נעשית מורכבת יותר מהחלטה ברמה המקומית של מקום העבודה הישיר. לכן ועד של מקום עבודה עם כוח רב לפגוע בכלכלה או במשק (כמו בנמל, בחברת חשמל או ברכבת) צריך לשכנע נציגים של ענף רחב במשק כי החלטתו לצאת לשביתה מוצדקת, וגם אז הישגי השביתה יועילו לעובדים בענף רחב ולא רק לעובדים באותו מקום עבודה שזכה להיות בעל כוח רב. בנוסף העובדים בכלכלות הללו מקבלים נתח כה נאה מהרווחים של מקומות העבודה שלהם כך שנוצר אצלם אינטרס לסייע למקומות העבודה ולא לפגוע בהם, ולכן חושבים פעמיים לפני שביתות או צעדים של שיבוש העבודה. המנגנון הקורפורטיסטי הוא מנגנון של הסכמים רחבים בין איגודי מעסיקים ואיגודי עובדים, כך שיש דיאלוג ישיר שהממשלה רק מלווה. הממשלה גם מסייעת לוועדים במקום לפגוע בהם – למשל במסגרת מודל הגאנט היא מעניקה לוועדים סמכות להקצות ביטוח אבטלה, הכשרה מקצועית ושירותים דומים לאזרחים. כל המכלול הזה מעלה את שיעור ההתאגדות, יוצר תרבות של חתירה לעמק השווה ושקט תעשייתי, אבל מבלי להחליש את העבודה המאורגנת – למעשה אלו הארצות בהן העבודה המאורגנת היא הכי חזקה בעולם.

כך נראה ווין-ווין של הומנים מעשי. חבל שגם השמאל וגם הימין הכלכלי בארץ מפספסים את זה.

 

הצטרפו לקבוצת החשיבה הומניזם מעשי

איך לשבור את הקיטוב, התקיעות וחוסר הענייניות בפוליטיקה בישראל

בקצרה:

 

• הפוליטיקה בישראל וגם במדינות רבות אחרות לא מתנהלת בצורה עניינית ולא משקפת את העמדות של האנשים הפשוטים.

 

 

מחקרים מלמדים ש:

 

2. אנשים פשוטים הרבה יותר פתוחים מחשבתית מהפוליטיקאים בהם הם תומכים:

 

אנשים פשוטים, גם כשהם נוטים למחנה פוליטי מסויים, הם בגדול עדיין פתוחים וגמישים בעמדותיהם ביחס לסוגיות מגוונות, ואף פתוחים לאמץ את העמדה של המחנה הפוליטי היריב בסוגיות קונקרטיות – מחוץ לסוגיות של מחלוקת חריפה הם, לרוב, בוחנים את הדברים עניינית. לעומת זאת פוליטיקאים ופעילים פוליטיים אדוקים נוטים לעמדות לעומתיות – דהיינו: נוטים לתמוך בעמדה ההפוכה מזו של המחנה היריב.

 

3. יש פער בין העמדות ביחס לסוגיה המרכזית לפיה מצביעים לעומת העמדות בשאר הסוגיות

בחירות פוליטיות מוכרעות לרוב לפי סוגיה אחת; אך המפלגות מציעות "עסקאות חבילה" של עמדות שלא בהכרח מייצגת את עמדות מצביעיהן – הן משקפות יותר את הלעומתיות והקיטוב למחנה היריב.

 

4. לא זו בלבד, אלא שבשדה פוליטי מפוצל ומרובה שחקנים, שיטת הבחירות הרווחת תורמת אף היא להקצנת עמדות המתמודדים ולהיבחרותם של מועמדים שנויים במחלוקת שאינם מייצגים בהכרח את רצון הציבור. קיימות היום שיטות בחירה המתגברות על כשל מהותי זה ומאפשרות ייצוג הולם יותר של רצון הציבור.

 

5. המסקנה: יותר כוח לאנשים הפשוטים להצביע משמעו פוליטיקה יותר עניינית, פתוחה מחשבתית, פחות מקוטבת ויותר מייצגת את עמדות הציבור.

 

מפלגת ישר מציעה בדיוק את זה.

 

להרחבה:

הקיטוב הפוליטי (political polarization), הוא תופעה מתרחבת שזולגת מחוץ לפוליטיקה הפרלמנטרית לעוד תחומי חיים ואפילו לרמה של המאבקים האזרחיים (Heaney, 2017, p. 1). קיטוב פוליטי-רגשי (affective polarization), תופעה שמתקיימת במדינות כמו ישראל וארה"ב (Kelly et al., 2014), עשוי לייצר תגובות אוטומטיות, רגשיות וקשות לסממני זיהוי של מפלגות או עמדותיהם ולהניב רגשות שליליים כלפי המזוהים עם המפלגה היריבה עד כדי אפלייתם (Iyengar & Westwood, 2015).

 

לפי חלק מהחוקרים הכיוון שאנו הולכים אליו הוא חריף: לא רק קיטוב פוליטי שמבטא פערי עמדות ביחס לשדה הפוליטי אלא ממש היווצרות של קבוצות חברתיות יריבות, מגזרים שונים בחברה המתקיימים במתיחות ואיבה – שמאלנים וימנים קצת כמו ערבים ויהודים. קרייסי מציע שבמקום השסעים הישנים שאפיינו את החברה בעבר, כמו מתחים בין חקלאים לעירוניים ומתחים אתניים ומעמדיים, נוצר שסע חדש מבוסס-ערכים (value-based cleavage), כששהתמקדות שלו היא באירופה (Kriesi, 2010, p. 683), אך יש הטוענים שגם בארה"ב מתעצב קו שבר חברתי משמעותי על בסיס אידיאולוגי בין פרוגרסיביים לשמרנים (Hunter, 1992): זאת משום שמתעצבות בעשורים האחרונים קבוצות חברתיות המוגדרות על ידי ערכים (פוליטיים, מוסריים) יותר מאשר על ידי מיקומים מבניים, כמו מעמד או מוצא אתני (Kriesi, 2010, Pp. 677-8). אם כן ישנה מגמה של החלשות חלקית של אותם שסעים חברתיים ישנים (Franklin, Mackie & Valen, 2009). מארק ושטינברגן (Marks & Steenbergen, 2004) מציעים כי באיחוד האירופי סוגיות רבות מוכפפות לשסע הפוליטי בין ימין ושמאל ודינמיקה זו אף תוחמת את ההזדמנויות להשפעה פוליטית בסוגיות רבות.

למרות התמונה הקודרת הזו, מחקרים אחרים מציעים כי ייתכן שהקיטוב הערכי הזה רווח יותר בקרב האליטות והפוליטיקאים, ושהציבור הרחב מפולג רק ביחס לנושאים ספציפיים שקובעים את דפוסי הצבעתו אבל פתוח ביחס לנושאים אחרים (Kriesi, 2010, p. 679). הנקודה האחרונה מרמזת גם על הפתח או ההזדמנויות להשפיע שלא על בסיס השסע הפוליטי המרכזי בחברה (למשל בישראל – אפשרות להשפעה שלא על בסיס המתח בין שמאל וימין מדיני). בסלי וקואט מסבירים הזדמנות זו בהרחבה: העובדה שעמדות בסוגיות רבות מתקבצות יחד (policy bundle) באג'נדה של המפלגות (מעין "עסקת חבילה" של עמדות רבות), ומאידך העובדה שלבוחרים יש רק קול אחד, מביאה לכך שאנשים רבים ירגישו לא מיוצגים – הם בחרו במפלגה בגלל עמדתה בסוגיה מסויימת אך יחרגו מעמדת המפלגה בה בחרו ביחס לנושאים ספציפיים אחרים. אלו נושאים שלא היו חשובים מספיק על מנת להכריע את בחירתם בקלפי אך הם עדיין חשובים להם ואינם באים לידי ביטוי בבחירתם (Besley & Coate, 2000). באופן כללי קואליציות בין מפלגות מתגבשות סביב סוגיות ספציפיות הנמצאות בחזית ההצבעה, כשנושאים אחרים, שדווקא עשויה להיות לגביהן הסכמה רחבה, מוצאים עצמם ברקע (Layman & Carsey, 2002, p. 787).

 

אם כן ישנם צורך אמיתי וגם הזדמנות הגלומים בפער שבין דפוסי העמדות של הפוליטיקאים והמפלגות לעומת העמדות של ציבור מצביעיהם הרחב. העמדות של הפוליטיקאים – הבאות לידי ביטויי במסרים מפלגתיים רשמיים – לרוב מקוטבות ומקובעות על בסיס נוקשה יחסית מול המפלגות היריבות (מבטאות שסע פוליטי חד, עקבי וגורף). ציבור המצביעים הרחב, לעומת זאת, גמיש יחסית, חסר עקביות נוקשה וגורפת, ונוטה יותר לסטות מעמדות המזוהות עם הצד הפוליטי עימו הוא מזדהה, לפחות ביחס לסוגיות מסוימות ( Baldassari & Gelman, 2008; Kriesi, 2010, p. 679; Ahler & Broockman, 2015).

 

דוגמא לכך היא הסוגייה של איכות הסביבה בארה"ב לאור השסע בין רפובליקאים לדמוקרטים. איכות הסביבה הייתה סוגייה קונצנזואלית בארה"ב ועברה פוליטיזציה וקיטוב (Dunlap, Xiao & McCright, 2001), אלא שהציבור הרחב עדיין פתוח יחסית לדעות עצמאיות ומנותקות מנטייה פוליטית\מפלגתית ביחס לסביבה לעומת חברי פרלמנט ופוליטיקאים (Dunlap, Xiao & McCright, 2001: 25-6; Pierce  and Lovrich, 1980). הפער זה יוצר הזדמנות לקבל תמיכה חוצת-מחנות פוליטיים לסוגיות ספציפיות מסויימות, כמו בנושאי איכות סביבה.

 

מה שדרוש לנו, אם כן, הוא מנגנון שמאפשר לציבור להחליט על סוגיות פר-סוגיה באופן שעוקף את הפוליטיקאים והפעילים הפוליטיים האדוקים ש"נושמים פוליטיקה", ומתוך כך נוטים לאותו קיטוב פוליטי ול"עסקאות החבילה" הרחבות והמקובעות של עמדות המפלגה. מפלגת ישר היא המפלגה היחידה בהיסטוריה של ישראל שמציעה מנגנון כזה, ובכך היא מבטיחה לא רק קידום של עמדות מסויימות אלא קידום של סגנון פוליטי אחר: ענייני, פתוח ושקוף.

 

התחום המקצועי העוסק בחיבור העדפות אישיות לכדי החלטות קבוצתיות מוכר בשם .Social choice. המחקר מצביע על פרדוקסים מובנים בשיטות הצבעה שונות במיוחד כאלה המבוססות על הצבעה בעד או נגד בלבד, או בחירת הראשון שקיבל את מירב ההצבעות כשמספר המתמודדים עולה על שניים. לא זו בלבד, אלא ששיטות הבחירה הנפוצות רגישות להטיות ומניפולציות. אחת ההצעות המתקדמות לייצוג טוב יותר של רצון הבוחרים ידועה בשם Majority judgment  ר' אצל (Balinski M., & Laraki, R., 2011).

 

אני חושב שמנגנונים כאלו יכולים להתכנס לתפישה שאני מכנה כ"הומניזם מעשי", דהיינו השאיפה לחשיבה מכוונת-פתרונות, למען טובת הכלל ולא למען טובתם של מעטים. כשאנשים רבים מצביעים באופן פתוח על הסוגיה ויכולים גם להציע חלופות ולא רק לבחור בין שתי הצעות דיכוטומיות – כפי שהמנגנון של ישר מאפשר – הרי שכלל ההצעות וההצבעות עשויות להתכנס למקום הזה של הוגנות, הומניזם ומעשיות.

 

לקריאה מורחבת:

 

Ahler, Douglas J., and David E. Broockman. "Does Polarization Imply Poor Representation? A New Perspective on the “Disconnect” Between Politicians and Voters." (2015).

 

Baldassarri, D., & Gelman, A. (2008). Partisans without constraint: Political polarization and trends in American public opinion. American Journal of Sociology, 114(2), 408-446.

 

Balinski M., & Laraki, R. Majority Judgement: Measuring Ranking and Electing. MIT Press, 2011

 

Besley, Timothy, and Stephen Coate. Issue unbundling via citizens' initiatives. Working Paper No. w8036. National Bureau of Economic Research, 2000. Retrieved from:

https://core.ac.uk/download/pdf/6586514.pdf

 

Dunlap, Riley E., Chenyang Xiao, and Aaron M. McCright. "Politics and environment in America: Partisan and ideological cleavages in public support for environmentalism." Environmental politics 10.4 (2001): 23-48.

 

Franklin, Mark N., Thomas T. Mackie, and Henry Valen. Electoral change: Responses to evolving social and attitudinal structures in Western countries. ECPR Press, 2009.

 

Garrett, R. Kelly, Shira Dvir Gvirsman, Benjamin K. Johnson, Yariv Tsfati, Rachel Neo, and Aysenur Dal. "Implications of Pro‐and Counterattitudinal Information Exposure for Affective Polarization." Human Communication Research 40, no. 3 (2014): 309-332.

https://par.nsf.gov/servlets/purl/10013124

 

Heaney, M. T. (2017). Activism in an era of partisan polarization. PS: Political Science & Politics, 50(4), 1000-1003.

 

Hunter, James Davison. Culture wars: The struggle to control the family, art, education, law, and politics in America. Basic Books, 1992.

 

Iyengar, Shanto, and Sean J. Westwood. "Fear and loathing across party lines: New evidence on group polarization." American Journal of Political Science 59, no. 3 (2015): 690-707.

 

Kriesi, H. (2010). Restructuration of partisan politics and the emergence of a new cleavage based on values. West European Politics, 33(3), 673-685.

 

Layman, Geoffrey C., and Thomas M. Carsey. "Party polarization and" conflict extension" in the American electorate." American Journal of Political Science 46, no. 4 (2002): 786-802

 

Pierce, J. C., & Lovrich, N. P. (1980). Belief systems concerning the environment: The general public, attentive publics, and state legislators. Political behavior, 2(3), 259-286.

 

על ההבדל בין איזון למרכז בפוליטיקה

פוליטיקה לא עוסקת באיזונים אלא בהדגשות והנגדות. אין כמעט פוליטיקאים שרצים על הטיקט של צריך לאזן בין ערך א' לערך ב' או לאזן בין מטרה ג' למטרה ד'  – גם לא כששני הערכים או כששתי המטרות חשובות לחיינו. פוליטיקאים לרוב ידברו ברטוריקה של: ערך א' בסכנה, כולם עוסקים רק בערך ב' או מטרה ג' מוזנחת, כולם עוסקים רק ב-ד'. כאמור, פוליטיקה זו אמנות ההדגשה וההנגדה, ואולי אף יש לומר הדגשה על דרך ההנגדה. זה נכון גם כשהצורך שלנו הוא באיזון מדוייק בין שני היבטים חשובים ולא בהנגדה.

אסור לבלבל בין איזון למרכז הפוליטי. איך קורה שהמרכז הפוליטי כה פופולרי בישראל? משום שהוא לא מציג עצמו דרך הרעיון של איזון בין קטבים, אלא דרך הרעיון של הנגדת המרכז ה"שפוי" וה"כל ישראלי", לעומת הקטבים הקיצוניים, ההזויים והסקטוראיליים כיביכול בימין ובשמאל "הקיצוניים" או בקרב החרדים והערבים שיש "לנקות" מהתמונה. כלומר גם המרכז הפוליטי עושה הדגשה של רעיון על דרך ההנגדה לרעיונות אחרים או קבוצות אחרות, לרוב של מיעוטים.

איזון הומניסטי בין שני ערכים או מטרות חשובים לא בהכרח יהיה פופולרי או מזוהה עם "הציבור הרחב", כלומר לא בהכרח יהיה חלק מהמרכז הפוליטי, לעיתים הוא דווקא יזוהה עם רדיקליות. ניקח למשל את הרעיון של מדינת כל אזרחיה השומרת רק על חוק השבות כחריג בשל חשש מובן מהיות מיעוט נרדף – לאור ההיסטוריה היהודית וההקשר של היחס הרע לא פעם למיעוטים במזה"ת. מודל כזה יאזן בין ערך השיוויון לערכים קהילתניים וכאלו הנוגעים לתחושת ביטחון קיומי, אך יהיה מוקצה בקרב רוב הספקטרום הפוליטי כולל אפילו בקרב חלק מחברי מרצ. הוא מאוזן ביחס לערכי יסוד שחשובים לבני האדם אך רדיקלי ביחס למוסכמות החברתיות בישראל.

הטראגדיה היא שאיזון הומני בין ערכים יסודיים הוא דבר קריטי. והרי לא פעם ערכים סותרים לכאורה חשובים שניהם לחיים החברתיים ולבני האדם – כמו המתח, שנוצר מדי פעם, בין חופש הפרט לביטחון פיזי או סוציאלי. ללכת לאחד מהקטבים יהיה צעד אנטי-הומני.

היבט זה תמיד היה חשוב תמיד אך הוא נעשה חשוב עוד יותר בימינו – ימי העידן הגלובאלי והמקוון – בהם יחסי הכוח בין קבוצות ותפישות נזילים הרבה יותר, ולכן הצורך הוא לא בהדגשת ערך אחד הסובל מנחיתות כרונית אלא באיזון מדוייק בין ערכים שכוחם היחסי הפכפך ונזיל. כך למשל, אם בשנות ה-40 של המאה הקודמת המתח בין אוניברסליות וליברליזם לשבטיות ולאומיות אתנית היה ברור – נאציזם ופאשיזם רע, ליברליזם טוב (כך לפחות עד לשלב הנהייה אחרי הקומוניזם הסטליניסטי בקרב השמאל הרדיקלי במערב) – אתגרי ההגירה של העידן הנוכחי מדגישים כמה הכל נזיל, וכמה לפתיחות האוניברסליסטית עשוי להיות גם מחיר כבד בדמות חיזוק הקפיטליזם הגלובאלי על חשבון הרס ורמיסת קהילות מקומיות ומבני סולידריות. אך אם זאת החזרה ללאומנות גם היא אפלה ולא באה בחשבון ביחס למי שלב הומני מפעם בקרבה/ו. אם כן, דרוש פה איזון חכם. ופה אנו שוב חוזרים לבעייה שאיזון הוא משחק א-פוליטי.

עם כן, למרות שרעיון האיזון נתפש כמזוהה עם המרכז הפוליטי הקשר ביניהם קלוש: המרכז הפוליטי מאזן לא בין ערכים החשובים לחיה האנושית אלא בין מסוכמות חברתיות, תפישות פוליטיות רווחות, או שהוא פשוט לא אומר כלום ומנסה להתחבב באמצעות דימויים שטחיים. למעשה עם הומניזם מלא ניצב בחזית הפוליטיקה שלנו – כלומר האדם על כל מורכבותו כחיה חצי-חברתית וחצי-אינדיווידואלית – אז האיזון הוא כיוון רדיקלי לעילא ולא בגדר דרך האמצע.

לאיזון ההומניסטי בין ערכים אין כיום ייצוג פוליטי. הוא גם לרוב לא נוצר יש מעיין, מתוך המשא ומתן בין השחקנים הפוליטיים השונים. למען הסר ספק, פוליטיקאים עשויים לעיתים לייצר איזון בפועל, למשל בחוקים ובקווי המדיניות שהם מחוקקים או טווים, אבל הם לא רצים לבחירות עם אג'נדה של איזון וכך לא מובטח שיהיו קשובים ומחוייבים לרעיון של איזון ולא בין ערכים יסודיים הם מנסים לאזן אלא בין אינטרסים ואילוצים פוליטיים. לכן בעידן הנוכחי הפוליטיזציה של רעיון האיזון היא משימה קריטית.

הדבר הבא בפוליטיקה יהיה לחשוב איך הופכים את הרעיון הזה מא-פוליטי לפוליטי – איך מנגידים אותו לרעיון נגדי, אולי לחד-מימדיות.