יותר מעשור אחרי, דרושה סוף סוף מעין ועדת בדיקה של מחנה השמאל – איך קרה שבמשמרת שלנו נרשם שיא של הרוגים בסכסוך ושבר חזון השלום. זו לקיחת אחריות, לאוו דווקא אשמה, ואיתות שנעשה הכל כדי שאסון כזה לא יחזור. אחרת אין פלא שאפילו מול פסטיבל הביזיונות של הימין השמאל לא נראה כאופצייה.
נתניהו, על כל מגרעותיו, הוא בכל זאת אחת הדמויות שמשדרות יותר רצינות וניסיון בליכוד של ימינו. והנה לפי הסקרים הליכוד מקבל בלעדיו יותר מנדטים, וגוש הימין עדיין מעפיל על השמאל. איך זה שלמרות כל הביזיונות, השחיתות לכאורה והכשלים שהביא עלינו הימין, ובפרט הליכוד, הוא עדיין מוביל? התשובות רבות ומורכבות, אבל לפחות במידה מסויימת זה קשור לזיכרון של הישראלים את נהרות הדם של אינתיפאדת אל אקצה – כשל שהיה גדול וכואב הרבה יותר מכל שחיתות; כשל שהתחיל והתרחש ברובו במשמרת של השמאל (גם אם ניתן להתווכח האם הוא התרחש באשמת השמאל); כשל שהביא לכאלף הרוגים ישראלים ועוד כארבעת אלפים פלסטינים.
ההסברים של פעילי השמאל לאסון האינתיפאדה השנייה פשוטים וידועים – זה שרון, זה אהוד ברק השמאלני המזוייף, יש שיפילו את האשמה גם על עראפת; בשמאל הרדיקלי ידברו, לטעמי בצדק, על איך היווה אוסלו המשך השליטה באמצעים אחרים, פוגעניים אף יותר. אך ליקיריהם של כחמשת אלפים הרוגי האינתיפאדה משני העמים ספק עם ההסברים הללו מספקים. מול אסון כה גדול דרושה בדיקה מעמיקה ולא שליפות מהמותן או קיבעונות אידיאולוגיים. זה מה שנקרא לקחת אחריות (להבדיל מאשמה): לבדוק לעומק את הגורמים לכשל הקולוסלי הזה שהתחיל תחת שלטון השמאל. רק כך ניתן לשדר לציבור שנעשה כל מאמץ שאסון כזה לא יחזור על עצמו, שאנו לא שאננים לגבי העבר המדמם. באופן ביזיוני, השמאל מעולם לא עסק בכך ברצינות.
כמחנה הדוגל באמפתיה חוצת זהויות לאומיות האחריות פה היא כפולה: גם לחייהם של הישראלים וגם לחייהם של פלסטינים. ישנה משוואה ברורה ומוכרת מההיסטוריה של הסכסוך והשליטה: בכל גל אלימות כמות ההרוגים הפלסטינים תיהיה בהכרח רבה בהרבה מבצד הישראלי – בצוק איתן, למשל, נהרגו פי 30 יותר פלסטינים לעומת ישראלים, ואפילו באינתיפאדת אל אקצה נהרגו פי 4 יותר פלסטינים לעומת ישראלים. לפיכך מניעת דם ישראלי, לא רק חשובה כשלעצמה, היא מהווה גם מניעת דם פלסטיני, הרבה דם פלסטיני.
מה שדרוש לטעמי הוא מעין ועדת בדיקה פנימית של מחנה השמאל, על פלגיו וזרמיו העיקריים. לא חסרים במחנה השמאל מפלגות, ארגונים, מכוני מחקר וחוקרות\ים ומומחיות\ים שניתן לכנס לדיון, בפורמט כזה או אחר, על מנת לעשות בדיקה עצמית וחשבון נפש ציבורי נוקב. זה היה דרוש כבר מזמן, אבל לזמן שעבר יש גם יתרון של פרספקטיבה ומוטב מאוחר מאשר לעולם לא.
נכון שמבחינה תקשורתית-מיתוגית הגבול בין לקיחת אחריות להודאה באשמה הוא תמיד מטושטש עד לא קיים; ונכון שיועצי תקשורת יקטלו מהלך כזה ויפטירו: תעבירו את המתקפה לימין, אל תתנו להם, ועוד בתיזמון כזה, להסיט את הזרקור מכשלונותיהם לכישלון עבר שלנו. זה נכון בהחלט בתור הגיון קמפיינרי שמתייחס לטווח הקצר. קמפיין עובד לרוב על מה שמכונה בתיאוריה של ההנעה לפעולה "סט סנטימנטים קיים" – הוא לא משנה את הסנטימנטים של הציבור, רק מנגן עליהם ומפעיל אותם. אלא שהסנטימנטים של הציבור הישראלי כוללים גם את הצל הכבד הזה – השמאל הביא עלינו רק לפני כעשור נהרות של דם. בבחירה בין גל אלימות חסר תקדים לראש ממשלה מושחת, וחבר טרולים סקסיסטים וחסרי רגישות חברתית, הציבור יעדיף בחריקת שיניים את האפשרות השנייה. זו לא בחירה של "בבונים" לא-ראציונליים (קריאה פשטנית ולרוב גזענית של תופעת התמיכה בליכוד מצד רבים בשמאל) אלא סדר עדיפויות הגיוני. נתניהו מיתג זאת כ"החיים עצמם". ולכן הדגשת כשלי הליכוד לא תעזור – הכל ידוע, אך החשש מנהרות הדם מעפיל. כדי לשנות את סט הסנטימנטים של הציבור יש לחרוג מההיגיון של הקמפיינרים לקחת אחריות אמיתית וכנה וגם לתקשר זאת לציבור.
מעבר לתועלת האלקטורלית יש פה חובה מוסרית לנפגעי אסון האינתיפאדה השנייה. בנוסף כמחנה פוליטי שחורט על דגלו גם אתוס של לביקורת עצמית (אנו מצפים, למשל, מישראל לביקורת עצמית), וגם מעלה על נס אתוס של לקיחת אחריות, אחריותיות ומחוייבות יתירה לשמירה על חיי אדם, לא ייתכן שלא נחקור ונבדוק את הכשל הכי גדול בשמירה על חיי אזרחים מאז 48'.
אני מקווה שיהיה מי שירים את הכפפה במוסדות והארגונים השונים של השמאל. ראו זאת כמכתב פתוח.
