מעורבות הממשלה ביצירת המודל הנורדי – או שיט שלברטריאנטים אומרים על המודל הנורדי

בימין הכלכלי רבים טוענים כעת כי התוצאות החברתיות מעולות של המודל של המדינות הנורדיות – אי-שיוויון ושיעור עוני נמוכים; שיעור התאגדות עובדים גבוה וכו – הן לא תוצאה של מדיניות חברתית שנובעת ממשלות. הם טוענים כי התוצאות החברתיות החיוביות הללו מתהוות ספונטנית כתוצאה של שוק חופשי והתאגדויות וולנטריות. כלומר לו רק ניתן לשוק לנהל הכל נקבל פה משהו כמו סקנדינוויה ולא כמו ארה"ב.

 

אני ממש לא טוען שאין בסקנדינוויות היבטים מסויימים שהם יותר "שוק-חופשיסטיים" מבישראל, והיבטים אלו ראויים גם כן לתשומת לב כחלק מהמכלול המוצלח, אלא שיש במדינות הללו גם היבטים של מדיניות ממשלתית שהם ממש לא שוק חופשי. במישורים מסויימים מדובר שם על הרבה יותר התערבות או מעורבות ממשלתית מאשר בישראל ובטח שלעומת ארה"ב. כנ"ל לגבי השקעות של כסף ציבורי במטרות חברתיות. כנגד התמונה הפשטנית שאותם כוכבי התנועה הליברטריאנית מנסים לצייר – של הסקנדינוויות כשוק חופשי שבמקרה יצא דווקא שם שיוויון ושיעורי התאגדות גבוהים, בלי שום מדיניות ממשלתית התערבותית – אני יוצא בטקסט זה. זו טענה מופרכת, ואפרט כעת עד כמה היא לא מדוייקת.

 

גודל המגזר הציבורי ביחס לגודל המשק:

הנתון שהכי מבהיר את המעורבות הממשלתית בכלכלה במדינות הנורדיות, הוא שהמגזר הציבורי בסקנדינוויות הוא הגדול בעולם החופשי, כשליש מהמשק הוא מגזר ציבורי – ממש כלכלה מקבילה המתחרה בשוק החופשי ובהגיון שלו. בארה"ב המגזר הציבורי עומד על כמחצית מכך – 15.3% מהמשק. בישראל המגזר הציבורי (בחישוב שמנפה ספקים פרטיים למדינה, כלומר לא לפי הנתונים המטעים של בנק ישראל) הוא סביב ה-20% שזה גם ממוצע ה-OECD. גם זה בגלל צבא שהוא אחד הגדולים בעולם ביחס לגודל המדינה. בנוסף יש לזכור שעובדי מדינה מסויימים, כמורים ועובדים סוציאליים, מקבלים בישראל שכר שהוא לרוב מביש, ולא את התנאים הטובים המקובלים במגזר הציבורי במדינות הנורדיות – מה שהופך את המגזר הציבורי לישראל לפחות מנוע של שיפור מצב השכירים. בנורדיסטאן זהו דווקא מנוע חזק להתאגדות, שכר טוב ותנאים טובים. אז מעניין אותי אם הליברטריאנים המבטאים תמיכה במודל הנורדי יתמכו ביישום של היבט זה בישראל?

 

הדיור כזכות בשל מדיניות ממשלתית:

דוח זה של ה-OECD סוקר את אחוז הדיור המסובסד ציבורית לשכירות מכלל הדירות במדינה:

הולנד היא מובילת הדיור הציבורי\מסובסד, עם כמעט 35% מהדירות, דנמרק במקום ה-3 עם כ-22% דיור ציבורי, בריטניה במקום ה-5 עם כ-19% דיור ציבורי, פינלנד במקום ה-6 כ-14% דיור ציבורי, נורווגיה במקום ה-14 עם כ-5% דיור ציבורי (אבל עוד 15% דיור של קואופרטיבים של דיור מסובסד – כשבאוסלו האחוז מגיע ל-40% מהדירות, כך שאפשר לדבר על 20% דירות מסובסדות בהתערבות ממשלתית), ארה"ב במקום ה-15 עם פחות מ-5% דיור ציבורי. שוודיה לא נסקרה בטבלה אך ממקורות אחרים מתברר שבשוודיה כ-20% מכלל הדירות הן דירות דיור ציבורי, וכמחצית משוק הדיור לשכירות. ישראל אף היא לא נסקרה בטבלה אך ידוע שמצב הדיור הציבורי בישראל בכי רע – כדי להבין עד כמה רע נציין כי הועדה למלחמה בעוני (ועדת אלאלוף) המליצה "לקבוע כיעד אסטרטגי ארוך טווח שדיור ציבורי יהווה לפחות 5% מכלל מלאי הדיור במשק" וציינה כי אחוז זה עדיין נמוך ביחס למקובל במדינות ה-OECD. האוצר התנגד אפילו לזה.

 

חינוך אקדמי חינם מאפשר מוביליות חברתית:

במדינות הנורדיות החינוך האקדמי לאזרחיהן (ולרוב בכלל לאזרחי האיחוד האירופי) הוא ככלל חינם באוניברסיטאות הציבוריות. ראו פירוט מתוך כתבה המשווקת את האפשרויות הללו:

 

In Denmark, tuition remains free for all EU/EEA students and for students on exchange programs….

In Finland, there are no fees for citizens of EU/EEA countries, PhD students, or programs taught in Finnish or Swedish…

Public universities in Norway are still free for students of all nationalities, at all study levels.

In Sweden, there are no fees for students from within the EU/EEA and other Nordic countries. PhD programs are also tuition-free

 

מדיניות המעודדת שיעורי התאגדות גבוהים:

שיעורי ההתאגדות הגבוהים בעולם נמצאים במדינות הנורדיות אך הן לא רק תוצאה של הצטרפות וולנטרית או תרבות בה הלכידות החברתית גבוהה. הגם שזה בהחלט מועיל, ניתן לראות כיצד המדיניות הממשלתית משפיעה על שיעורי ההתאגדות. במדינות הללו (למעט נורבגיה) רווח מודל משילות (Ghent system) לפיו המדינה מוציאה חלק ניכר משירותי הרווחה – ובפרט את חלוקת דמי האבטלה – מידי גופים ממשלתיים, ומעבירה סמכויות על תחומים אלו לארגוני עובדים שלא למטרות רווח (הצברה). מאידך המדינה ממשיכה לסבסד את קרנות האבטלה עבור ארגונים אלו, כך שהיא לא נסוגה מאחריותה לתקצב את הרווחה ולא מעבירה אחריות זו לגופים פרטיים למטרות רווח (כנהוג במודל הפרטה קלאסי). התוצאה היא שכאזרח, כדי לקבל את דמי האבטלה המיטביים, אתה נוטה להעדיף להצטרף לאיגוד עובדים כלשהו ששולט בקרן של ביטוח אבטלה – אתה יכול להצטרף לביטוח האבטלה מבלי להצטרף לאיגוד אבל הנטייה היא להצטרף לאיגוד כדי להיות קרוב למנגנון קבלת ההחלטות, ומחקרים אכן מראים את הקשר בין יישום המודל לשיעור ההתאגדות. מנגד זה גם מאוד קל להצטרף לאיגוד עובדים במדינות הנורדיות כי בניגוד לישראל אתה לא צריך בכלל להקים ועד חדש במקום עבודתך (ולארגן בחשאי שליש מהעובדות\ים כדי שיהיה זה ועד יציג) אלא יכול פשוט להצטרף לוועד ארצי שרלוונטי למקצוע שלך או לסקטור בו אתה עובד. כלומר יש תמריץ גדול יחד עם קלות רבה להצטרף לוועד עובדים במדינות הנורדיות ושני ההיבטים הללו הוגדרו לפי חקיקה ומדיניות ממשלתית; הם לא עניין של מקריות או וולנטריות של האזרחים בלבד.

המדינה הנורדית היחידה החורגת ממודל זה היא נורווגיה ושיעור ההתאגדות בה הוא אכן נמוך יחסית – כ-52% לעומת כ-65% בפינלנד, כ-67% בשוודיה, כ-85% באיסלנד וכ-67% בדנמרק (נתונים מארגון ה-OECD). המדינה הלא-נורדית היחידה המפעילה מודל זה (וגם זאת באופן חלקי) היא בלגיה ושיעור ההתאגדות בה הוא כ-54%, גבוה בהרבה מרוב המדינות המפותחות להוציא המדינות הנורדיות.

מחקרים אכן מלמדים על קשר בין המודל מעלה לשיעור התאגדות גבוה:
" Where unemployment insurance is compulsory and administered by the state, union membership has typically declined or stagnated during the last quarter of the twentieth century. However, where unemployment insurance is voluntary and administered by trade unions (the so-called Ghent system), union membership has grown quite steadily in the same period"

מתוך: The Ghent System and Union Membership in Europe, 1970-1996, Lyle Scruggs, University of Connecticut

מחקר אחר מלמד כי שחיקה במודל ה- Ghent System (הצטרפות של קרנות ביטוח אבטלה פרטיות למגרש) אכן מביאה לירידה בשיעור ההתאגדות גם בנורדיות. למחקר על המקרה הפיני חפשו: Erosion of the Ghent System and Union Membership Decline: Lessons from Finland שפורסם ב- British Journal of Industrial Relations

כל הממצאים מצביעים, אם כן, על מדיניות מלמעלה, מטעם המדינה, כגורם שמשפיע באופן כביר על שיעור ההתאגדות במדינה, ואפשר לשפר אותו ללא עלייה – אולי אף לצד ירידה – בגובה ההוצאה הציבורית על דמי אבטלה (שכן דרושה פחות פקידות מדינתית לשם כך). לאור התוצאות החברתיות החיוביות של איגודי עובדים לציבורים רחבים, לא ברור איך המודל המוצלח לא נשקל גם פה.

הקלות להתאגד כפונקציה של חקיקה:

ליברטריאנים נוהגים לטעון כי וועדי העובדים בנורדיות הם וולנטריים. כך יצא שפשוט יש שם מלא עובדים מאוגדים מבחירה חופשית. אבל החקיקה שמקשה או מקלה על הצטרפות לוועדים עושה הבדל משמעותי בפוטנציאל היקף העובדים המאוגדים בכל משק, ומקורה של חקיקה כזו בממשלה ובפרלמנט.

 

אחת הסיבות למספר הגדול של עובדים מאוגדים בסקנדינוויות זו הקלות בה ניתן להצטרף לוועד. כמובן גם שם יש חוקים שמגנים מפני פיטורים בשל חברות בוועד (ואפשר לשער שהאכיפה רצינית יותר); אבל בעיקר זה העובדה שבמדינות הנורדיות כדי להצטרף לוועד כעובד חדש במקום עבודה שאין בו ועד יציג אתה פשוט בוחר בוועד ארצי שקשור למקצוע שלך ומצטרף; במקום זאת בישראל ההתאגדות היא על בסיס מקום העבודה, ואם אין במקום העבודה שלך ועד עליך לנסות לארגן בחשאי 33% מהעובדים במקום העבודה תחת טרור המעסיקים וחשש מהתנכלות ופיטורים. כן, התשתית החוקית היא זו שמאפשרת ומעודדת איגודים מקצועיים מבוססי מקצוע ולא מבוססי מקום עבודה, כך שקל הרבה יותר להצטרף לאיגוד חזק וגדול שנותן לך גב במדינות הנורדיות לעומת בישראל.

 

אפשר למצוא את זה למשל בדברי הסבר לעובד זר שמגיע לעבוד בדנמרק

 

https://www.thelocal.dk/…/working-in-denmark-unions-and…

 

אפילו ההגנות המסויימות שניתנו לעובדים פה בישראל בעת התאגדות הגיעו רק בשנים האחרונות (אחרי 2013) ובאמצעות פסקי דין ולא בחיקה ראשית כיוזמה של הממשלה. הדבר מצביע על היעדר התמיכה הממשלתית בהתאגדות.

 

מודל יחסי העבודה:

ליברטריאנים נוהגים לומר שבנורדיות אין כמעט או בכלל התערבות בשוק העבודה. בפרט הם מתייחסים לדנמרק.

המודל בדנמרק הוא אכן כזה שמותיר לאיגודים וארגוני המעסיקים לקבוע את ההסכמים והתנאים שלהם בעצמם אבל רק כל עוד נשמרים תנאים הוגנים, המדינה מותירה לעצמה פתח להתערב ולבצע רגולציה ישירות באם היא חושבת ששיווי המשקל הופר, ראו הפתיח בדוח הזה:

 

Furthermore, legislative intervention can reflect a situation by which the legislature trusts the social partners to take on a social responsibility, that specific problems are solved and that the legislative power intervenes if this trust is breached.

 

exceptions to this division have quite often been made. This has, for example, been the case with the Holidays Act, the Danish Salaried Employees Act, the Seafarers’ Act and the Farm Assistants Act and, more indirectly, the Road Haulage Act. All acts are examples of how the state has regulated areas that have otherwise been left to the social partners to regulate. Secondly, the influence from international and supranational bodies have affected the regulation. In 1966, for example, the state took on the task of using labour clauses in state contracts to ensure terms and conditions in public contracts that are in accordance with the conditions established in collective agreements. And with

Denmark's entry into the EEC and with the later amendments to the treaties, legislative powers have been surrendered in sub-areas such as working conditions, equal opportunities, the free movement of labour and health and safety at work.

 

https://lo.dk/…/05/30012017eu-and-the-danish-model.pdf

 

אחד החוקים המתערבים בשוק העבודה שהוזכרו שם עודכן לא מזמן, ב-2013:

 

https://en.wikipedia.org/…/Danish_Law_on_Salaried..

 

בכל אופן, האיום התמידי בהתערבות ממשלתית באם יופר האיזון בין מעסיקים לעובדים, בשילוב עם איגודים חזקים, מוביל לכך שלרוב נשמרים יחסים יחסית הוגנים בין מעסיקים למועסקים.

 

 

גובה ומשך קצבת האבטלה:

המדינות הנורדיות נחשבות לטובות בעולם מבחינת גובה ומשך קבלת קצבת האבטלה – ולמרות זאת שיעור האבטלה שם לא גבוה בניגוד למיתוס שקצבאות נדיבות מעודדות בטלנות. יש לציין כי גם ישראל נחשבת למדינה טובה בהקשר הזה – בעיקר בזכות מאבקים חברתיים – אך המצב בארה"ב שונה וקשה. בנוסף הפירגון לישראל נובע מהאחוז הגבוה יחסית של דמי האבטלה מהשכר, אלא שאי-השיוויון הגבוה בישראל מוביל לכך שהאחוז הזה נגזר משכר נמוך יחסית (אם כי יש לסייג ולומר שאי-השיוויון בישראל פחות גבוה לפני תשלומי העברה – כלומר בהשוואה של השכר בלבד – כך שמבחינת השכר לא מדובר באי-שיוויון קיצוני, ובכל זאת ה-100% של רבים בישראל נמוך יותר בהשוואה לעשירונים המקבילים בנורדיות).

 

לסיכום:

זו סקירה קצרה ולא ממצא. לא נגענו כלל בביטוח בריאות, בחינוך לגיל הרך, בגובה ומשך הקצבאות מעבר לאבטלה, בתנאים הפנסיוניים וכו'. עם זאת, כבר ניתן לראות כי לצד קווי מדיניות של שוק חופשי יש מקומות נקודתיים שהממשלה והחקיקה מאוד מתערבים או מעורבים בנעשה בשוק על מנת שצא תוצאה חברתית ראוייה. לא מעט כספים ציבוריים מושקעים בכך. לא מדובר רק או בעיקר בהתהוות ספונטנית כתוצאה משוק חופשי והתאגדויות וולנטריות של פרטים, הגם שזה חלק מסויים מהסיפור. אל תתנו לתועמלנים לבלבל אותכם.

האפשרית נוסחת הרתעה מול הטרור לצד מיזעור הפגיעה באוכלוסייה אזרחית?

לחימה בממשלי או ארגוני טרור המעורים באוכלוסייה אזרחית, והצורך לגבות מהם מחיר שירתיע אותם, מציפים אתגר ביטחוני, דיפלומטי ומוסרי. לפיכך, גם אם חלופות אחרות (כגון הסדר מדיני) אינן על הפרק, קיים צורך לעשות כל מאמץ למצוא דרכים יצירתיות למקסם את ההרתעה מול גורמי טרור לצד מיזעור הפגיעה באוכלוסייה האזרחית מתוכה הם פועלים. בניגוד לתדמיתו, המקרה של הפצצת רובע דאחיה במלחמת לבנון השנייה יכול לרמוז על מודל להרתעה מסוג אחר: פגיעה כלכלית באליטה העשירה המקורבת לממשלי הטרור, תוך הימנעות מהרג נרחב ומפגיעה קבועה בתנאי החיים של כלל האוכלוסייה, כמנוף לחץ חזק ויעיל מחד, וממוקד מאידך. כך ניתן להפעיל שיקולי רווח והפסד להבדיל מרצון לנקמה או מאמצים תמידיים לחתור תחת מדיניות שפוגעת באוכלוסייה במסגרתה ממשלי הטרור פועלים.


——

לחימה בארגוני וממשלי טרור שפועלים מתוך אוכלוסייה אזרחית מציבה אתגרים רבים – במקרה הישראלי בולטות במיוחד גזרות עזה ולבנון. הצורך למנוע פגיעה בתושבים בלתי מעורבים בעת לחימה בארגוני טרור לא-מדינתיים או סמי-מדינתיים הוא אחד האתגרים המרכזיים, הן מבחינה מוסרית והן מטעמי לגיטימציה בינלאומית, והדבר מציב גם אתגרים מבצעיים. אי-אפשר לפטור את האתגר הזה בטענה כי צה"ל כבר ממילא מנסה למזער פגיעה בלא-מעורבים בתוך "גבולות האפשר" וגם לא בהצהרה אידאית כי "אסור לפגוע בחפים מפשע בשום מקרה" ותו לא. אי-אפשר אפילו להיאחז בתקווה להגיע להסדר מדיני שיפטור אותנו מהצורך לעסוק באתגר הזה – כי תמיד ייתכן שההסדר יופר; ואז רצוי להגיב באופן שלא יסלים את המצב לשווא. לפיכך אין מנוס מלעשות מאמץ כן, אינטנסיבי ויצירתי ככל הניתן על מנת למצוא נוסחאות מעשיות חדשות שייאפשרו את מיקסום ההרתעה לצד מיזעור הפגיעה בבלתי-מעורבים מול ארגוני וממשלי טרור. הגנה על אזרחי ישראל מטרור היא מטרה אסטרטגית וגם ערך מוסרי חשוב, אך כך גם השאיפה למזער נפגעים אזרחיים לא מעורבים בצד השני.

 

לצורך פרויקט כזה של שילוב בין הרתעה למיקוד הפגיעה הצבאית באלמנטים לוחמים היה הגיוני שגורמים מקהילת זכויות האדם ומומחי ביטחון יעבדו יחד. אלא שהנתק הארגוני, הפער התפישתי ולפרקים אף החשדנות והאנטגוניזם בין קהילת זכויות האדם לקהילייה הביטחונית לא מקדמים את המטרה החשובה הזו. כך למרבה הצער נשארת הסוגיה הזו בצל. זהו ניסיון צנוע ראשון להציע מודל חלופי.

כמי שבא מקהילת זכויות האדם מחד והמחקר על אודות הנעה לפעולה קולקטיווית מאידך כותב נייר זה ניצב בעמדה של פרספקטיבה מרובה. מתוך עמדה זו נייר זה מבקש להציע ניתוח של מקרה הפצצת רובע דאחיה ממנו ניתן לחלץ היפותיזה ראשונית: לחשוב על נוסחה פרקטית של הרתעה הממזערת נפגעים לא-מעורבים. הטענה היא לא שהפצצת דאחייה היא המודל הראוי, אלא שמההשלכות של המקרה ניתן לחלץ הבנות חדשות לגבי הרתעה. בנוסף, הניתוח מטה מתבסס לא רק על ניסיון העבר בגזרות הרלוונטיות אלא גם על ידע מחקרי נרחב. כמובן מול הצעה כזו עולה באופן טבעי החשש שבין המודל התיאורטי למבחן התוצאה יכול להיות פער, ואף פער מדמם. אך הצעה זו יכולה להישקל ולהיבחן לכל הפחות כגישת השלב הראשון, לפני שצועדים הלאה לעבר גישות אגרסיביות או מסורתיות יותר ללוחמה בטרור.

לקריאת הנייר המלא:

 

לחשב הרתעה מחדש – המקרה של דאחיה

חקירה מעמיקה של האירוע שיצר את "דוקטרינת דאחיה" – תורת הלחימה שבאה בעקבות הפגזת הפרבר של ביירות במלחמת לבנון השנייה – מלמדת משהו מפתיע על הרתעה של גורמים סמי-מדינתיים: על כוחו של נזק כלכלי גדול, ללא הרג נרחב נלווה, להרתיע. זה נכון בפרט כשהנזק מכוון לאליטה המקורבת להנהגת ארגון הטרור אותו מבקשים להרתיע.

מזווית של המוסכמות הנוגעות לזכויות האדם ודיני הלחימה הפצצת הפרבר הביירותי דאחיה בידי חיל האוויר הישראלי במלחמת לבנון השנייה הייתה בעייתית מאוד במספר מובנים. הפצצה זו לא צריכה להיות המודל הרצוי, אך היא בכל זאת מסמנת לנו, בקירוב, כיוון להרתעה מסוג אחר בנסיבות קשות שלא מציעות פתרונות מושלמים. יש בהפצצה הזו שנחשבת ל"פרועה", ושהחריבה את הפרבר כמעט לחלוטין, כדי ללמד אותנו באופן מפתיע דווקא על האפקט של מיקוד הפעלת הכוח. הפצצת דאחיה אכן נחשבת על ידי מומחי ביטחון כאקט שהביא להרתעת חיזבאללה ולשקט שהוא שומר מזה זמן רב (או לפחות הסיבה לשקט עד לפרוץ מלחמת האזרחים בסוריה שהעסיקה אותו).

מה היה הדבר שכל כך הרתיע את חיזבאללה בהפגזת רובע דאחיה? זה וודאי לא קשור במספר ההרוגים בזירה. רוב תושבי הפרבר נטשו אותו לפני ההפגזה ולפי דוח ארגון Human Rights Watch נהרגו 39 לבנונים בהפגזת דאחיה, ולא ברור כמה מתוכם היו שייכים לארגון הטרור השיעי. במלחמות לבנון נהרגו לפי הערכות שונות בין 1100 למעל ל-1200 לבנונים (כולל מחבלים). באופן יחסי 39 הרוגים הם מספר זניח – פחות מ-5% מהרוגי המלחמה הלבנונים. איך זה שאירוע כזה הוביל להרתעת חיזבאללה?

 

שמא ההרס הנרחב של בתי מגורים בדאחיה הוא שהרתיע את חיזבאללה? לפי אומדן של ארגוני הסיוע מבצע "עופרת יצוקה" הביא להרס גדול גם כן בעזה – 4,000 בתים הרוסים, 21 אלף בתים שנפגעו קשות, 100 אלף בני אדם מחוסרי בית – לעומת כ-15 אלף בתים הרוסים בדאחיה. ובכל זאת בעקבות ההרס הנרחב של "עופרת יצוקה" לא הגיעה ישראל לשיווי משקל הרתעתי דומה מול חמאס עזה והאזור התדרדר לעוד סבב לחימה. אפילו אחרי מבצע "צוק איתן" שהיה נרחב והרסני בהרבה מ"עופרת יצוקה", והוסיף עוד כשישים אלף בתים הרוסים למניין, לא הושגה הרתעה כה יציבה וארוכה מול רצועת עזה ושורה של תקריות אלימות ואף ירי רקטי מצד חמאס, בעיקר בשנת 2018, החזירו את המתיחות לאזור. דבר כזה לא אירע מול חיזבאללה בצפון. אם כן לא היקף הרס הבתים הוא זה שיכול להסביר את ההרתעה.

 

ישנה טענה כי ההתעסקות של חיזבאללה במלחמת האזרחים בסוריה היא זו שמסבירה את השקט בגזרת הצפון. סקירה של העובדות מערערת את הטענה הזו: מלחמת לבנון השנייה נגמרה באוגוסט 2006, לפי הדיווחים הישראליים חיזבאללה שיקם את כוחו ואף הגדיל אותו כבר ב-2009 (עיתון "הטיים" טוען, בהתבסס על גורמי מודיעין אמריקאיים וסעודים, שחיזבאללה שיקם את כוחו כבר 3 חודשים מתום המלחמה – פורסם גם ב"מעריב", 26.11.2006). מפקד יחידת המשקיפים של האו"ם הוא היחיד שהטיל ספק בטענות ישראל, ב-2009, כי חיזבאללה שיקם את כוחו והעביר נשק מתחת לאפם של הפקחים, אך יש לו אינטרס ברור לא להודות בכישלון קולוסאלי ואפילו הוא אמר שאינו יכול לדעת זאת בוודאות (ynet, בהתבסס על סוכנות רויטרס, 21.05.09). ניתן לראות גם את המאמר של גיא אביעד, חוקר במחלקת ההיסטוריה של צה"ל ובכיר בה, שפרסם בכתב העת "צבא ואסטרטגיה" מאמר בדצמבר 2009, כי חיזבאללה לא רק שיקם זה מכבר את כוחו אלא ביצע מהלך שלם של הפקת לקחים ושדרוג נשקים ותורות לחימה. בקצרה: לכל הפחות מ-2009 היה חיזבאללה חזק לפחות כפי שהיה לפני מלחמת לבנון השנייה, ובכל זאת במשך כשנתיים, עד פרוץ מלחמת האזרחים בלבנון ב-2011, התקיים אותו שקט יחסי בגבול הצפון. בנוסף, לכל הפחות מאז תחילת 2018 ועוד קודם לכן ירד משמעותית נפח הלחימה והאתגרים למשטר אסאד במסגרת מלחמתו במורדים השונים הנוחלים תבוסות. שנים של מעורבות רוסית ואיראנית הפכו את הזירה לפחות מאתגרת עבור אסאד ותומכיו מחיזבאללה, וניתן בהחלט לשער שבשלב כזה חיזבאללה כבר פנוי לאתגרים מבצעיים חדשים-ישנים כמו המאבק בישראל. למרות זאת נשמר השקט בגזרת צפון, ואפילו אין במסגרתה את אותם "איתגורים רכים", כמו עפיעוני תבערה או צעדות אזרחיות או סמי-אזרחיות לגדר הגבול.

לאחר פסילת כל ההסברים האחרים, הסבר הגיוני אפשרי הוא שההרתעה בדאחיה היא תולדה של נזק כלכלי גדול כמעט ללא הרג; ובפרט בשל נזק הממוקד באליטה העשירה המקורבת להנהגת ארגון הטרור, המשפיעה על הנהגה זו, והרגישה לפגיעה כלכלית בה.

 

הרג נרחב לא הרתיע, נזק כלכלי גדול – כן

בפרבר דאחיה מתגוררת האליטה הכלכלית והרוחנית השיעית המקורבת לחיזבאללה, ושם נהרסו בתי היוקרה של אותה אליטה. חיזבאללה ואיראן כל כך מחוייבים לאליטה הזו עד שהם מיהרו להציע פיצויים ובנייה מחדש של מה שנהרס. זה היה עול תקציבי כביר על איראן והפיצוי, הגם שהיה בסכומי עתק, לא היה מלא והתושבים עדיין ממורמרים.

 

האליטה הכלכלית והרוחנית המקורבת לחיזבאללה או לחמאס עזה חיה ברמת חיים גבוהה יחסית, רחוק מתודעת ה"אין לנו מה להפסיד" של רבים בקרב האוכלוסייה הענייה בזירות אלו. לפיכך אליטה זו לחיצה מול גביית מחיר כלכלי ממנה. בנוסף, נכסיה של האליטה הכלכלית חשופים ופגיעים לתקיפה, גם מהאוויר, והיקפם מצומצם יחסית. חלק מהנכסים הללו גם נפרדים יחסית מאוכלוסייה אזרחית נרחבת: למשל מפעלים, משרדים, קניונים, מקומות בילוי ומרכזי קניות ריקים בשעות הלילה וכך ניתן להימנע מהרג נרחב בעת פגיעה בהם; וניתן גם לפגוע בהם פגיעה מדודה שתסב נזק כלכלי אך לא תשבית מקומות תעסוקה באופן מוחלט ותפגע באוכלוסייה רחבה. באמצעות לוחמת סייבר וכלים כלכליים ומדיניים ואחרים ניתן להסב פגיעה כלכלית נוספת, ולא צבאית במובהק, בגורמי אליטה (כולל בגורמים עסקיים או בבעלי הון שבימי שגרה אין דרך משפטית לקשור ישירות לפעילות טרור וכך לפעול נגדם ברמה המשפטית הבינלאומית השוטפת, למשל באמצעות האמנה הבינלאומית למניעת מימון טרור).

 

הנהגת ארגוני הטרור כרוכה באליטה המקורבת לה בקשרי משפחה ו\או תמיכה כלכלית ורוחנית, וכמקור לגיטימציה. בכך מהווה האליטה הזו, על נכסיה הבולטים, עקב אכילס של ארגוני הטרור שרוב נכסיהם הצבאיים והאסטרטגיים בנויים על הסתרה, הסוואה והטמעות באוכלוסייה אזרחית.

אבל כל זה נכון רק בתנאי שלצד הנזק הכלכלי לאליטה שומרים על מינימום פגיעה בחיי תושבים לא מעורבים: ניתן לדמיין שלו היו נהרגים מאות לבנונים בדאחיה, ייתכן שרגשות הנקם היו עולים על ההיגיון הכלכלי הקר והמרתיע. הרג נרחב לא בהכרח מרתיע: במלחמת לבנון השנייה היו זירות כפריות עם הרג חמור בהרבה מאשר בדאחיה (רק בהפגזה אחת על בניין אחד בכפר קאנא נהרגו 28 איש) וזירות אלו לא נחשבות לכאלו שהובילו להרתעה. גם במבצע "עופרת יצוקה", למשל, מתו לפי הערכות שונות מספר דומה של עזתים לעומת מספר ההרוגים הלבנונים במלחמת לבנון השנייה (ואף יותר עזתים נהרגו כאחוז מכלל האוכלוסייה), ובכל זאת מבצע זה לא הוביל להרתעה יציבה וארוכה של חמאס עזה. גם מבצע "צוק איתן", במסגרתו נהרגו מעל 2,000 עזתים, הרבה יותר מההרוגים השיעים במלחמת לבנון השנייה, מלמד שלא היקף ההרג קובע את מידת ההרתעה. אפשר שדווקא הנפגעים הרבים מעלים – לצד החשש מהרג, פציעה והרס – גם מיסגור של זעם ונקמה שמכרסם בהרתעה. ייתכן אולי כי מעל רף מסויים של נפגעים בלתי-מעורבים עולה הפחד על הזעם וניתן להגיע להתרעה, אך מחיר הדמים עלול להיות מזוויע מוסרית ובעייתי מבחינה בינלאומית; וממילא המטרה בנייר זה היא למצוא דווקא את סוג ההרתעה שלא מתבסס על הרג נרחב.

 

מישורי ההשפעה השונים של מכה צבאית:

תובנות מתחום הפסיכולוגיה החברתית והקוגניטיבית והסוציולוגיה של ההנעה לפעולה, יכולות גם כן ללמד אותנו על דינמיקות של הרתעה. לפי השכל הישר, כמו גם הידע הנצבר על דפוסי התגובה בהקשר זה, מכה צבאית לארגון טרור יכולה להפעיל 3 מישורי השפעה עיקריים: 1. זעם-נקמה, 2. השפלה ורצון להשיב את הכבוד האבוד. 3. שיקולי רווח מול הפסד שעשויים להביא לחשש לפעול. פעולה צבאית עשויה להפעיל את כל המישורים הללו במקביל, במידה כזו או אחרת. אך פעולה שתפעיל את השאיפה לנקמה כפי שהיא מעוררת חשש, לא תיהיה מרתיעה במיוחד שכן היא תעודד מגמות סותרות. השאיפה היא, אם כן, להפעיל כמה שיותר את המישור השלישי של שיקולי רווח מול הפסד וכמה שפחות את מישורי הנקמה וההשפלה.

 

כאמור, אפשר לחשוב גם על מישור השפעה נוסף – הרתעה מתוך פחד משתק הנבדל משיקולי רווח והפסד קרים. אבל נדמה שבמקרה של ארגוני טרור נחושים זה אפשרי רק אם "הולכים עד הסוף" – קרי: אם מצליחים לשכנע את הארגון שעומד לפתחו תסריט מעשי של ריסוק כל התשתית הצבאית והרעיונית שלו בקרב האוכלוסייה בה הוא פועל. זו כבר שאיפה יומרנית שנדמה כי לא צלחה באופן נחרץ ברוב הזירות בהן נאבקה ישראל בארגוני טרור והיא ממילא צפויה להוביל להרג נרחב של בלתי מעורבים. זו אסטרטגיה שהיא הימור לא פשוט מהיבטים רבים, נושאת מחירים כבדים בחיי אנוש וצפויה להיתקל במגבלות רבות במישור הלאומי, הבינלאומי, המוסרי והצבאי. עם כן, מישור ההשפעה השלישי, של שיקולי רווח מול הפסד, הוא האפקט הרלוונטי הזמין והמעשי ביותר לצורך הרתעה השואפת למזער פגיעה היקפית, והוא לא מצריך "הליכה עד הסוף".

 

לאור התימות המניעות-לפעולה שמפעילים ארגוני טרור בתעמולה שלהם, ומחקרים שבחנו מוטיווציות של מחבלים פלסטינים ברמת הפרט, ניתן להבין כי פגיעה נרחבת בחיי בלתי מעורבים צפויה להציף בקרבם בעוצמה את המיסגור של זעם-נקמה ולדחוף לפעולה אלימה; פגיעה במי שנחשבים לאייקונים של המאבק ו\או בסמלים לאומיים, דתיים או ארגוניים, צפויה להציף בעוצמה את המיסגור של השפלה ורצון להשיב את הכבוד האבוד. לעומת זאת, ניתן להניח על בסיס הניסיון בדאחיה כי פגיעה בנכסים כלכליים של הנהגת ארגון הטרור ו\או האליטה המקורבת לו, צפויה להציף בעיקר את המיסגור של שיקולי רווח מול הפסד שעשויים להביא לחשש להמשיך ולפעול באופן אלים. בגלל שהמכה היא כלכלית בעיקרה, עיקר הפרשנות נעשית במישורים התועלתניים ופחות באלו הרגשיים.

 

לבסוף, מכיוון שלא פעם יש רגשות אנטגוניסטיים בקרב פשוטי העם ביחס לאליטה הכלכלית, החרפת המאבק מצד ארגוני הטרור בשל פגיעה כלכלית הממוקדת באליטה בלבד – כך שפשוטי העם ייפגעו בשל הצרות של העשירים והנישאים מעם – צפויה להתקבל בעין לא יפה. מהלך כזה עשוי ליצור משבר לגיטימציה עממית לארגון הטרור שינהג כך, ואפילו ממשל טרור דכאני זקוק למידה מינימלית של לגיטימציה.

על פי ניתוחים של מומחי מודיעין חיזבאללה איבד לגיטימציה לתקוף את ישראל ולהביא אסון על לבנון, משעה שצה"ל כבר לא שולט על דרום לבנון בצורה כלשהי. מה עוד שהיעדר שליטה ישראלית מקל על האליטה הכלכלית להתפתח ולהתעשר, וכך היא נעשית לחיצה יותר לנוכח פגיעה כלכלית בה (כאן המקום לציין כי בניגוד למצב בעזה -שם שולטת ישראל מהרגע הראשון ליישום תוכנית ההתנתקות על המרחב האווירי והימי – על לבנון, מאז הנסיגה, אין שליטה ישראלית). אם כן, עוד מרכיב להרתעה הוא היעדר שליטה: ישראל יכולה להגיע – ואכן הגיעה – לשיווי משקל הרתעתי טוב ומהיר יותר מול אויביה מרגע שלא שלטה על אוכלוסייה עוינת ונטולת זכויות. השליטה הישראלית כשלעצמה נתפסת כהשפלה שיש לתקן. כך נוצר מצב אבסורדי במסגרתו לחיזבאללה מעולם לא היה ארסנל רקטי חזק וגדול יותר, ועם זאת אזרחי ישראל מעולם לא סבלו פחות מארסנל החיזבאללה כמו בשנים האחרונות. לא גודל הארסנל של אויבנו קובע את ביטחון אזרחי ישראל בפועל.

 

הפער בין פגיעה תגובתית לפגיעה קבועה בצד השני:

היבט נוסף של ההבדל בין הזירה הלבנונית לעזתית מבחינת הרתעה, מעבר למקרה של דאחייה, הוא ההבדל שבין פגיעה תגובתית לפגיעה קבועה בצד שמבקשים להרתיע. למעט בעת מלחמת לבנון השנייה מאז הנסיגה מלבנון ישראל לא שולטת ולא מגבילה תנועה לתוך דרום לבנון, בוודאי לא של סחורות אזרחיות (היוצא מן הכלל הוא הפגזת שיירות נשק שובר-שוויון לחיזבאללה). להבדיל, על רצועת עזה חלה מאז ביצוע תוכנית ההתנתקות שליטה ישראלית על המרחב האווירי והימי, וביתר שאת מאז עליית החמאס לשלטון ברצועה ב-2007. בעוד שאת השליטה הצבאית הזו אפשר לראות כהכרח ביטחוני, מעבר לה החילה ישראל מגבלות בהיקפים משתנים על הכנסת והוצאת מוצרים אזרחיים לרצועה וממנה – מגבלות ייצוא וייבוא (במסגרת זו הוגבלה לא רק כניסה של מוצרים שנחשבים ל"דו-שימושיים", כמו בטון שעשוי לסייע לבניית ביצורים, בונקרים ומנהרות, אלא גם מוצרים אזרחיים מובהקים כגון צמחי תבלין שונים נאסרו לכניסה וכן הוטלו מגבלות על הייצוא מהרצועה). בנוסף הוטלו מגבלות על תנועת אנשים מהרצועה וחזרה. התנהלות זו היא נגזרת של מדיניות הבידול מול רצועת עזה. כמובן אלו מגבלות שהכבידו ועדיין מכבידות – נכון לעת כתיבת נייר זה – בצורה קשה ביותר על האוכלוסייה האזרחית ברצועה באופן לא-מובחן. זו גם פגיעה קבועה להבדיל מתגובתית; וזו פגיעה קולקטיווית להבדיל מממוקדת. לא קשה לשער כי פגיעה קבועה וקולקטיווית באוכלוסייה אזרחית נרחבת שגם כך תנאי חייה קשים מעוררת זעם רב בקרבה שמקל לגייס אנשים לפעולות אלימות. פגיעה תגובתית מאפשרת להעביר מסר כי למעשה תוקפנות יש מחיר; ואילו פגיעה קבועה מעבירה לצד הנפגע מסר מובלע שהתוקפנות היא הכרח, כי בלעדיה אין שום לחץ על הצד השני להפסיק את הפגיעה. כך עולה גם צורך של ממשל החמאס, על מנת לשמור על הלגיטימיות שלו בעיניי האוכלוסייה, להראות מאמץ של מאבק אלים בצד הישראלי המטיל מגבלות וקשיים אלו. לעומת זאת הימנעות מהטלת מגבלות אזרחיות מתמשכות (פגיעה קבועה) על הרצועה ומעבר למדיניות של פגיעה תגובתית – כתגובה על מעשה תוקפנות קונקרטי – מנחילה את הרעיון כי ללא מתקפה מצד ממשל חמאס על ישראל לא תפגע ישראל ברצועה. ההימנעות מפגיעה בעת רגיעה צריכה להיות לא רק הימנעות מהפצצות באמצעות מטוסים אלא גם הימנעות מהטלת מגבלות על סחורות אזרחיות ותנועת אנשים, שאף היא מהווה פגיעה קשה. בנוסף, מיקוד הפגיעה באליטה המקורבת לממשל הטרור מאפשרת לחץ עקיף על הארגון תוך הימנעות בפגיעה באוכלוסייה אזרחית נרחבת ולא-מעורבת. אם כן במקום פגיעה קבועה וקולקטיווית יש לחתור לפגיעה תגובתית וממוקדת כדי לקדם הן הרתעה יעילה והן מיזעור הנזק לבלתי-מעורבים

הימנעות מפגיעה קבועה על התחום האזרחי כמו הייבוא והייצוא עשויה גם להעשיר את האליטה הכלכלית המקורבת לממשלי הטרור וכך לעשותה לפגיעה אף יתר למכה כלכלית. גם במובן הזה יש יתרון להימנעות מהגישה של הכבדה כלכלית קבועה על האוכלוסייה. מדיניות זו מקשה על ההרתעה בשל היותה פגיעה קבועה ולא תגובתית.

מאידך התקווה שעיכוב הפיתוח ברצועת עזה לעומת המצב בגדה יביא את האוכלוסייה להתמרד נגד חמאס אין לה על מה לסמוך ולא הוכחה כנכונה במבחן הזמן. תקווה זו מהווה הימור מסוכן הרבה יותר מאשר הדרך של פגיעה תגובתית ממוקדת ככלי להרתעה. מודל דאחייה איננו מקרה של פגיעה תגובתית ממוקדת אלא של פגיעה תגובתית נרחבת יחסית, אבל הוא מהווה קירוב שיכול ללמד משהו על העוצמה של כלי הרתעה מסוג זה.

 

לסיכום:

כמעט כל מלחמה היא בפועל סוג של ענישה קולקטיבית עם פגיעה היקפית במידה כלשהי, הפוגעת לא רק בכוחות הלוחמים. זה נכון על אחת כמה וכמה במלחמה נגד ממשלי טרור. אבל בהנחה שמלחמה מסוימת היא הכרח, פגיעה במישור הכלכלי, ככל הניתן, תוך הימנעות מפגיעה בחיי אדם ובסמלים דתיים רגישים, תהווה את מזיעור הפגיעה ההיקפית ותעלה את המיסגור של שיקולי רווח-מול-הפסד ולא את המיסגור של מלחמה טוטאלית באויב אכזר.

הן המישור האמפירי המתבסס על ניסיון העבר בהרתעת ארגוני טרור והן הידע הנרחב על דינמיקות חברתיות מתחומי מדעי החברה, מחייבים אותנו מוסרית ומבצעית לשקול חלופות הרתעה המפחיתות נפגעים אזרחיים לא מעורבים. פגיעה כלכלית ממוקדת באליטה הכלכלית המקורבת לארגוני הטרור היא נקודת פתיחה ראויה לבחינה כזו.

על הטנגו העקום בין רדיקלים ומתונים בתהליך השינוי החברתי

מדי פעם עולה נושא שאנשים רבים חושבים שיש בו עוול ושלכן דורש מאבק אזרחי. ואז קורה הדבר שפלג רדיקלי ופלג מתון נוצרים. זה קורה לאורך כל הספקטרום הפוליטי. בתהליך זה יש נטייה לפלג רדיקלי במיוחד לקחת את המחאה לקצה, לא רק מבחינת טקטיקות פעולה אלא, לרוב, גם מבחינת ניתוח הבעייה. העוול נגדו מוחים הופך להיות רחב יותר, חמור יותר, לעיתים קונספירטיבי יותר בעיניי הרדיקלים. לא פעם כשבוחנים את ניתוח העוול של הרדיקלים אל מול העובדות הידועות מוצאים שהוא רחוק מאוד מהעובדות. בקיצור: איך שהרדיקלים מסבירים את העוול נשמע למתונים מופרך והזוי באופן שרק מסייע למי שמכחישים את העוול לטעון שלא נעשה פה עוול בכלל, שהכל המצאות של אנשים הזויים, כך שאנשים רבים שהיו עשויים להצטרף למאבק מתרחקים ממנו. מצד שני, כשצריך לצאת לשטח ולמחות הרדיקלים באים במספרים הרבה יותר גדולים, באדיקות הרבה יותר רבה, תוך מוכנות הרבה יותר גבוהה להקרבה עצמית. המתונים הרבה פעמים מבקרים את הרדיקלים מהספה או באים פעם פעמיים לפעולות הפחות מאתגרות. יש כמובן יוצאי דופן בשני הצדדים, אבל בגדול, במשיחות מכחול גסות, זו תמונת מצב שמתאימה לשדות רבים של מאבקים חברתיים.
 
ישנם מתונים שמדמיינים כי הם ייתקנו את השיח ויחזירו את הרדיקלים בתשובה. אבל הרדיקליות מטבעה היא אגוז קשה לשכנוע, היא להט רגשי – לטוב ולרע. אם כן, בהינתן שגם אם הרדיקלים אכן מרחיקים קהלים מהמאבק אין למתונים דרך מעשית (או צידוק מוסרי) להשתיק אותם או לשנות את העמדות של רובם, קיומו של פלג רדיקלי במאבק חברתי הוא מצב נתון כמעט כמו קיומה של השמש ביום בהיר. כך היה ברוב המאבקים החברתיים בהקשרים חברתיים שונים מאוד זה מזה. יתירה מכך, מעטים המקרים בהם תמיכה ציבורית רחבה במטרה שבמשך זמן רב לא הושגה הובילה לשינוי חברתי כשלעצמה, ללא מאבק בשטח. כך למשל, אם מרבית הישראלים תומכים בקווי מדיניות סוציאל-דמוקרטים, אך מוטרדים יותר מסוגיות כמו הסכסוך הלאומי וענייני דת ומדינה, ולכן מצביעים על הבסיס הזה, הרי שהתמיכה הרחבה לא תתרגם לכוח פוליטי לשינוי. מכאן שפעמים רבות תמיכה ציבורית רחבה בסוגייה – תמיכה של מיליונים – חשובה פחות מאשר רגליים זועמות ברחוב של מיעוט רדיקלי אך נחוש. במובן הזה הרדיקלים, במקרים רבים גם אם לא תמיד, חשובים יותר לשינוי החברתי מאשר המתונים. אם זאת גם למתונים, ולהרחבת השורות לה הם שואפים, יש חשיבות כי קל הרבה יותר לממשל ליישם דיכוי קיצוני מול פלג רדיקלי שנתפש כנטול תמיכה רחבה בציבור, בפרט אם נתפש כנטול לגיטימיות. במקרה כזה אמצעי דיכוי שהיו מעוררים זעם ציבורי עוברים מתחת לראדר – ע"ע מחאות של פלסטינים אזרחי ישראל.
 
בהינתן שזה המצב לפלג המתון אין אלא למתג עצמו בזירה הציבורית כנבדל מהפלג הרדיקלי כדי לשמור על המסר והפונקציה היחודיים לו. אבל פה יש שני מוקשים: אם המתונים יתקפו את הרדיקלים חזק מדי הם עשויים להזיק למאבק משום שמוקד השיח יהיה הרדיקלים ההזויים והמגזימנים ולא העוול נגדו מוחים, וגם כי לעיתים הם יצטרכו לשתף פעולה עם הרדיקלים לשם חזית רחבה ויחסים עכורים וטעונים מדי עשויים להקשות אפילו על קואליציית אד-הוק. מאידך אם הם ייבקרו את הרדיקלים באופן מתון ופושר מדי ייתכן שהבידול שלהם מאותם רדיקלים בזירה הציבורית כלל לא יבלוט או לחילופין מתנגדי המחאה ישמחו להראות כי המתונים והרדיקלים הם בעצם יד אחת ורק משחקים אותה נבדלים, שאין באמת הבדל ביניהם.
 
האפשרות השלישית של המתונים הוא להציג את הרדיקלים כמסוכנים דווקא, ואת פיתרון העוול, כפי שהם רואים אותו, כדרך להוציא את הרוח מהמפרשים של הרדיקליות ולהפיג את הסכנה. כך נוהגים לעיתים ראשי המתנחלים שמנסים לעבור כמתונים ביחס לנוער הגבעות: אם היו מטפלים בטרור כמו שצריך, הם אומרים, לא היו נקמות בודדים פסולות. זו דרך מתוכחמת. להבדיל אלף הבדלות, הרדיקלים בשמאל הם ברוב מוחלט של המקרים לא אלימים ולא פונים לפסילה גזענית של אוכלוסייה שלמה בלי קשר למעשיה, אבל גם שם ישנו התרגיל הזה. זהו בעצם ניסיון להנדס את האפקטים הרדיקליים האגפיים – כלומר דינמיקה במסגרתה זרם מתון קוטף את הפירות של המאבק בשל חשש של הממסד מפלג רדיקלי.
 
בסופו של יום הוויכוחים בין רדיקלים למתונים הם קצת מטופשים, שני הצדדים צריכים אחד השני. איפה שהייתי אישית שם את הקו האדום הוא כשבשם מטרה שנחשבת לצודקת עוברים על ציוויים מוסריים בסיסיים; אז הביקורת צריכה לטעמי להיות בוטה וגלויה, אחרת אנחנו במדרון אנטי-הומניסטי שבו המטרה מצדיקה את האמצעים. כשהמטרה שלך מראש היא לא פאר המוסר ההומניסטי – למשל אם אתה בימין הלאומני – אז זה שאתה מצדיק אמצעים לא-מוסריים לא ממש ייפגע בך כי הקהל הפוטנציאלי לגיוס עבורך הוא מראש לא הומניסטי. כשאתה מבקש לקדם מטרות הומניסטיות ומשתמש באמצעים לא-הומניסטיים (שלא בשל הכרח או מתוך חישוב של הרע במיעוטו בתנאי קשים) אתה נופל גם מוסרית וגם מבחינת פוטנציאל גיוס התומכים למחנה שלך – שהרי מי שמתחברים למטרות הומניסטיות עשויים בהחלט לראות לשלילה שימוש באמצעים אנטי-הומניסטיים. מעבר לקווים האדומים הללו המאבקים בין רדיקלים למתונים – בשמאל ובימין – הם פסאדה ידועה מראש. הרדיקלים אולי לא תמיד צמודים לעובדות והדיאגנוזות שלהם לעיתים מגוחכות, אבל מחאה זה לא מדע או מיזם פאקט-צ'קס. בהינתן שקיים במאבק גם זרם מתון מובחן שיכול למשוך את האנשים היותר מתונים, הפונקציה של הרדיקלים חיונית למחאות חשובות על מנת להשיג מטרות שהן לעיתים ראויות ביותר.

האם המבצעים הצבאיים ברצועת עזה היו בלתי נמנעים?

האם אנו עושים הכל כדי למנוע את הצורך במבצעים הבאים מול עזה? או שמא אנו מאריכים את הדרך לשיווי משקל הרתעתי מול הרצועה? מבצע צוק איתן בהחלט הביא לשיווי משקל הרתעתי יחסי מול רצועת עזה אבל לא שיווי משקל יציב לחלוטין [והנה נכון לסוף מאי 2018 חווינו הפרה של השקט מבחינת שיגורי רקטות ופצמ"רים]. נכון לרגע כתיבת שורות אלו ומאז הסתיים המבצע אין כמעט הרוגים ישראלים מטרור או רקטות שמקורם מהרצועה, אם כי עזתים עדיין נהרגים. אבל השאלה הגדולה היא אם ניתן היה להגיע לשיווי משקל הרתעתי יציב יותר, מהר יותר ובפחות דם שפוך משני הצדדים – אולי כבר אחרי עופרת יצוקה או אפילו כבר אחרי המבצע הצבאי הראשון מול עזה? והאם ניתן היה להגיע לשיווי משקל הרתעתי טוב יותר, שלא כולל גם את סבבי ההפגנות וההרג בצד העזתי?

גם אם פוסלים על הסף את ההיתכנות של הסכמי הודנא או הסכמים מדיניים בין ישראל לשלטון חמאס ונסמכים רק על הרתעה, עולות שאלות קשות על המדיניות מול רצועת עזה. ראשית, ביחסים מול אויב יש להבחין בין פגיעה תגובתית (כתגובה לפעולה שלו) ובין פגיעה קבועה (מדיניות קבועה של צד אחד הפוגעת בצד השני בלי קשר להתנהלותו). כך למשל מגבלות הייצוא מעזה לגדה שמטילה ישראל פוגעות ברצועת עזה כל העת, בלי קשר לפעולות החמאס או היעדרן. פגיעה קבועה היא תמריץ לצד הנפגע לא לשבת בשקט כי גם כשהוא בשקט הוא נפגע; ואילו היצמדות לפגיעה תגובתית בלבד יכולה להביא לשקט למרות העוינות בין הצדדים, כי אתה נפגע רק כשאתה פוגע.

לפיכך ישנה מטריצה בהרתעה של אויב לפיה ככל שיש פחות פגיעה קבועה בו, ומשתמשים רק או בעיקר בפגיעה תגובתית מולו, ניתן להגיע מולו לשיווי משקל הרתעתי יותר יציב, יותר מהר, ובמחיר דמים נמוך יותר. את המדיניות מול רצועת עזה, ואת השאלה האם המבצעים מולה היו הכרח, יש לבחון מהפרספקטיבה הזו.

במילים אחרות: גם מול טריטוריה עויינת וחמושה ניתן להגיע, ולו אחרי מהלומות צבאיות, לשיווי משקל הרתעתי שמשמעו שיש בפועל שקט ואין הרג. השאלה עד כמה ארוכה ומדממת הדרך לכך קשורה למידת הפגיעה הקבועה של ישראל ברצועה.

****

ישנן 3 תצורות מדיניות אפשרויות של ישראל מול רצועת עזה המייצגות 3 מידות של פגיעה:

1. לא לקיים על הרצועה שליטה בכלל – גם לא על המרחב הימי והאווירי

2. לקיים שליטה צבאית-ביטחונית על המרחב הימי והאווירי אבל בלי פגיעה כלכלית

3. לקיים שליטה צבאית + פגיעה כלכלית (כולל מדיניות כמו חסימת ייצוא, הגבלת תחום דייג וכו).

האופציה השלישית היא המצב מול הרצועה כבר שנים (רק מידת הפגיעה הכלכלית משתנה). לפי ארגון גישה הגבלות הייצוא מהרצועה, שהתרופפו אחרי 2014, עדיין משפיעות לרעה על יעדים לייצוא שתפסו בעבר כ-85% מהייצוא מהרצועה בטרם ההגבלות (הגדה המערבית והפלסטינים אזרחי ישראל). הגבלה כזו היא הרסנית לכל כלכלה ובפרט לכלכלה חלשה כמו ברצועת עזה. זהו מצב של הפגיעה הקבועה החמורה ביותר ולכן אופציה זו מאריכה את הדרך לשיווי משקל הרתעתי. לו היינו נוקטים בהיעדר שליטה או לפחות באופצייה השנייה של היעדר פגיעה כלכלית, הדרך לשיווי משקל הרתעתי הייתה מתקצרת, לפחות לפי הניסיון בסכסוכי גבולות בארץ ובעולם.

כשבוחנים סכסוכי גבולות ברחבי העולם, הסכסוכים היותר חוזרים ונשנים בפועל (אלו הכרוכים גם בהרוגים) קשורים בפגיעה קבועה. כזהו למשל המקרה של סכסוך הגבולות בין הודו לפקיסטן בחבל ג'אמו וקשמיר שרוב תושביו מוסלמים ורואים עצמם בזיקה לפקיסטן אבל נשלטים על ידי הודו. במקרה הזה ישנה מדיניות פוגענית ומפלה של הודו בחבל ג'אמו וקשמיר, כולל חוק המונע העמדה לדין של אנשי כוחות הביטחון בשל פגיעה בזכויות האדם בחבל זה. אם כן הפגיעות אינן רק ספורדיות אלא מעוגנות ברמה המבנית והחוקית בהודו וכך פוגעות בחבל ג'אמו וקשמיר ומציבות את תושביו כמי שלא ראויים להגנה שווה בפני התנכלות של כוחות הביטחון.

פגיעה קבועה לא רק נמצא במיתאם עם הרפטטיביות של סכסוך אלים, ניתן גם לשער קשר סיבתי: ביטול הפגיעה הקבועה מקל ומחיש הגעה לשיווי משקל הרתעתי. כך למשל הנסיגה הישראלית מדרום לבנון, וכך ביטול הפגיעה הקבועה בה (הפרת ריבונות קבועה) הביאו לכך שניתן היה להגיע לשיווי משקל הרתעתי יציב וממושך מול חיזבאללה אחרי מבצע צבאי אחד – מלחמת לבנון השנייה. למרות שזו גבתה מהשיעים מחיר דמים נמוך יותר מאשר מחיר הדמים שחוו הפלסטינים בצוק איתן, ההרתעה מול חיזבאללה יציבה יותר. זהו כוח ההסבר של גורם הפגיעה הקבועה בהצבת קושי להגיע לשיווי משקל הרתעתי יציב. מהבחינה הזו סביר מאוד שחלק ממבצעי עזה היו מבצעים שניתן היה למנוע.

לכן אם ניתן היה במצב של היעדר שליטה על הרצועה להגיע לשיווי משקל הרתעתי אחרי מבצע אחד (כמו מול לבנון אחרי הנסיגה), ואם ניתן היה במצב של שליטה צבאית אבל בלי פגיעה כלכלית (בלי חסימת ייצוא למשל) להגיע לשיווי משקל הרתעתי, נניח, אחרי שני מבצעים; אז במצב של שליטה צבאית ופגיעה כלכלית-חברתית תמידית בצד השני (וזה המצב מול רצועת עזה) יידרשו מספר רב של מבצעים, ויותר הרוגים ונפגעים בשני הצדדים; וגם אז שיווי המשקל ההרתעתי שיושג יהיה פחות יציב. זו המטריצה. ולאורה יש לבחון האם כל המבצעים מול עזה היו הכרח.

כעת אפשר לדבר על התנגדות למבצעים לא כהתעלמות מהצורך בהגנה עצמית כמו הבנה אינטואיטיבית שממשלות ישראל העריכו את הדרך והגדילו את מחיר הדמים ששילמנו כדי להגיע לשיווי משקל הרתעתי. גם שיווי המשקל ההרתעתי אליו הגענו, לאור העובדה שנמשכת הפגיעה הקבועה ברצועה, איננו מושלם (ולכן ההפגנות האחרונות בגדר ומחיר הדמים הנוראי שלהם).

הניתוח הוא חלק מפרויקט – הומניזם מעשי

ברית קרה ושברירית או חמה ותודעתית?

מהו פספוס אסטרטגי? להשאיר ברית עם פוטנציאל התקרבות עמוקה כברית הנעשית בחריקת שיניים; להשאיר פוטנציאל עמוק לבריתות אזוריות ברמה הזמנית של אויב משותף במקום ליצור מסגרת זהות משותפת.

מה היה קורה לברית האסטרטגית של צרפת ומערב-גרמניה מול בריה"מ בפתיחת המלחמה הקרה לו צרפת הייתה מחזיקה אזרחים גרמנים תחת משטר אפלייה מבזה?

מדינות הציר הסוני וישראל חולקות אויב משותף: איראן וארגוני הפרוקסי שלה כמו חיזבאללה. סביב הנקודה הזו יש לא מעט שיתופי פעולה ביטחוניים, רובם מתחת לראדר. בעוד שהעניין של מדינות הציר הסוני בפלסטינים פחת, הוא רחוק מלהיעלם. השליטה במיליוני פלסטינים תחת משטר צבאי או מצור זו סוגיה שעודנה יוצרת תחושת זעם והשפלה בקרב רבים בעמי ערב, ועודנה מושרשת כסוגיה חשובה של כבוד דתי, לאומי ופאן-לאומי. סוגיה זו שומרת את אחדות האינטרסים של ישראל עם מדינות הציר הסוני ברמה מאוד קרה, זמנית, שברירית ואינסטרומנטלית – הצורך לפעול נגד האויב האיראני המשותף. בריתות אינסטרומנטליות עשויות להפוך לאט לאט לקשרים חמים יותר, להוביל לשינוי תודעתי עמוק יותר, לריכוך העוינות ופיתוח תודעה של טוב משותף. אז זה לא רק מאבק משותף באויב המסכן את שנינו – מאבק שנעשה בחריקת שיניים – זה פתח להתקרבות תודעתית. בקצה החיובי של התהליכים הללו מתעצבת מסגרת של זהות קולקטיווית משותפת – מסגרת זהות של בני ברית, קואליציה, גורמי המתינות באזור או איך שלא נגדיר את זה.

זה קרה לא פעם במהלך ההיסטוריה, למשל סביב המלחמה הקרה שאיחדה את האויבים-לשעבר באירופה. לו אחרי 1945 היו הצרפתים היו משיתים על גרמנים אזרחי צרפת משטר מפלה ומשפיל, ייתכן שהאינטרס האסטרטגי המשותף של שתי המדינות – מערב גרמניה וצרפת – מול האויב המשותף – מדינות הגוש הקומוניסטי – היה נותר קר והעוינות הבסיסית לא הייתה מתמוססת. וכשבריה"מ הייתה נחלשת ומתפרקת היה פוטנציאל לשוב לקונפליקט גרמני-צרפתי. ללא אלמנט של השפלה וביזוי, הברית האסטרטגית הולידה התקרבות שהיא מעבר לאינטרס המיידי והברור. באותו אופן, כשישראל נוהגת בצורה גסה ואף משפילה בפלסטינים, ובמקרים רבים גם באזרחים ערביים של ישראל, היא משאירה את הברית על מדינות הציר הסוני ברמה הקרה, של אינטרסים זמניים, של שת"פ בחריקת שיניים.

וזה הפספוס הגדול ביותר של עידן נתניהו, שבמשמרת שלו הפכה איראן וארגוניה לאישיו הגדול במזה"ת, והוא משאיר את זה כברית של כורח הנסיבות במקום לטפח ברית עמוקה יותר, שיכולה לשנות את היחס לישראל במזה"ת. כך נראה טקטיקן ששומר על משטר אפלייה מקיז דמים, במקום לנצל הזדמנות אסטרטגית שטומנת בחובה גם צעד מוסרי וגם עוצמה אזורית.

זהו החטא הגדול ביותר של עידן נתניהו מזווית של האינטרס הישראלי.

נכתב לראשונה בפורום המחשבה: הומניזם מעשי

האם אפשר להיאבק למען שיוויון אזרחי מבלי להיחשב כמקעקעי המדינה היהודית?

האם אפשר להיאבק בישראל למען שיוויון אזרחי מבלי להיחשב כמי שמנסים לקעקע את דמותה היהודית של המדינה?
.
זו השאלה המרכזית בעיני לאור ההאשמות החוזרות ונשנות כנגד הקרן החדשה לישראל וארגוני חברה אזרחית נוספים.
.
בגדול ישנן 4 סוגי עמדות ביחס לשיוויון של המיעוטים בישראל: 1. בימין הקיצוני יש מי שמתנגדים לשיוויון כזה. 2. בספקטרום שמהימין המרכזי ועד השמאל הרך תומכים בשיוויון אזרחי למיעוטים למעט בתחומי הקרקע וזכויות התכנון. מה שנקרא: מקסימום ערבים על מינימום שטח. יש מי שיותר ופחות בוטים בתפישתם זו אך זו התפישה. 3. יש מי שתומכים בזכויות שוות למיעוט הערבי כולל בתחום הקרקע והתכנון, אך בהחרגה של מדיניות ההגירה – כלומר מי שעדיין מתנגדים לזכות השיבה לפלסטינים ותומכים בחוק השבות ליהודים. על אלו נמנים אנשי הקרן החדשה לישראל ומפלגת מרצ. 4. ויש מי שרוצים שיוויון מלא ומוחלט למיעוטים כולל במדיניות ההגירה ואף בתחום הסמלי – שילוב סמלים פלסטינים בגדל, בהמנון וכו'. רוב הערבים המשכילים והמודעים פוליטית תומכים בעמדה זו, ולכן ארגון כמו עדאלה תומך גם הוא מן הסתם בעמדה כזו.
.
כמה שאלות עולות כאן:
א.  מה יהיה האפקט על החברה הישראלית בפועל לו תיושם מדיניות השיוויון מהסוג השלישי לאור חזונה של הקרן החדשה לישראל [ויש הטוענים כי חזון זה אף טועם את מגילת העצמאות]?
.
ב. מדוע הקרן ורבים מארגוניה שתומכים בתפישת השיוויון מהסוג השלישי – כלומר תפישה שלא תשנה את מדיניות ההגירה לישראל – מוקעים כמי שמנסים לקעקע את זהותה של המדינה?
.
ג. מדוע הקרן החדשה לישראל תומכת בארגון עדאלה וארגונים ערביים נוספים שמזדהים עם תפישת השיוויון המלאה מהסוג הרביעי – שמבקשת לשנות את מדיניות ההגירה לישראל – למרות שהיא עצמה מזדהה עם תפישת השיוויון מהסוג השלישי, המחריג את תחום ההגירה מתפישת השיוויון?
.
והנה תשובות אפשריות שאני מאמין שהן הגיוניות ונתמכות על ידי העובדות:
.
א. שיוויון אזרחי בתחומי הקרקע והתכנון אך לא בתחום מדיניות ההגירה צפוי להותיר את היחסים הדמוגרפיים בין יהודים לערבים ללא שינוי, כפי שדינמיקות אלו מתפתחות כיום. לעומת זאת, בנייה נרחבת יותר ליישובים הערביים תאפשר להם לחיות פחות בצפיפות. באופן אבסורדי, ייתכן שזה יוביל ליותר סגרגציה כי משפרי דיור ערבים ממעמדות משכילים וחזקים יחסית פחות ייטו לעבור ליישובים יהודיים, שכן היישובים הערביים יהיו מרווחים ומטופחים יותר. אם כי ייתכן גם שהמגמה הזעירה של משפרי דיור יהודים בכפרים ערביים, הזולים יחסית, תגבר, וכך עדיין יישמר תהליך איטי של קצת פחות הפרדה במרחב בין האוכלוסיות. שינויים דרמטיים לא צפויים. כן צפוי שיפור במצב הכלכלי של המיעוט הערבי, ואולי אף תחושת חיבור גדולה יותר מדינה שמכירה בכפרים הלא מוכרים, מקצה קרקע וזכויות בנייה על בסיס שיוויוני ולפיכך הורסת פחות בתים ואלו שנהרסים לא נהרסים על בסיס מדיניות מפלה אלא על רקע אכיפת חוק שיוויוני.
.
ב. תשאלו את המוקיעים מדוע הם רואים בחזון הזה קיעקוע דמותה היהודית של המדינה. ייתכן שהם רואים מדינה יהודית כמי שאמורה אינהרנטית להפלות מיעוטים בתחומי הקרקע וזכויות התכנון?
.
ג. הקרן תומכת בארגונים כמו עדאלה מתוך תפישה פרוגרסיבית הגורסת כי מיעוט ראוי לייצוג משל עצמו גם בזירה של הארגונים האזרחיים, והקמת ארגון אפקטיבי שקולו יישמע דורשת משאבים. הארגונים הערביים הקיימים באים עם החזון הרווח בקרב אזרחים ערבים משכילים ומודעים: חזון השיוויון המלא. אם רוצים לתמוך בארגוני המיעוט, זו עסקת החבילה; הם באים עם רצונות וחזון משלהם. חזון זה אולי מאיים על קבוצת הרוב, אך רחוק ממימוש ולא מהווה הסתה לאלימות או טרור, אלא דווקא ערך מיינסטרימי, שלא לומר מובנה, של העולם הדמוקרטי. בנוסף, קרן שתומכת בארגון לא חייבת לתמוך בכל היבטיו ומטרותיו של הארגון. לאור העובדה שעדאלה לא ממש מקדם בפועל – ולא יכול באמת לקדם בפועל – את חזון השיוויון המלא שלו, הרי שהתמיכה בארגון זה היא תמיכה במפעלותיו האחרים: פעולות למען שיוויון אזרחי בתחומים רבים וייצוג משפטי לערבים שחשודים בעבירות ביטחוניות [ייצוג שמגיע לכל נאשם, ובא על רקע חשדות של חברי המיעוט שהקטגוריה הזו של עבירות ביטחון מוכלת על ערבים בצורה מרחיבה ומכלילה מדי].
.
ויש עוד פרשנות אפשרית לכך: מהשמאל האולטרה-רדיקלי אף שמעתי טענות, המוכרות מאוד בתחום הסוציולוגיה הפוליטית, כי יש פה קואופטציה לא מודעת ולא מכוונת של עדאלה וארגונים ערביים דומים מצד הקרן החדשה לישראל. זה קורה כך: כשאין שום הכרה מהקבוצה ההגמונית, קבוצת הרוב השולט, במיעוט, הרי שאז המיעוט נדרש לפעולה רדיקלית יותר, וטענותיו לאפלייה ממסדית עשויות לזכות להד בינלאומי חזק ונרחב יותר. הקרן, שמזוהה עם הרוב היהודי, מעניקה ניחוח של הכרה לעדאלה ומאפשרת לו לפעול במגרש האזרחי הלגיטימי במקום במחתרת. לפי הפרשנות הזו הקרן דווקא ממתנת, שלא לומר מעניקה חיבוק דב, לעדאלה ודומיו.
.
כמובן ישנה הפרשנות שהחזון של עדאלה הוא הוא בעצם החזון האמיתי והנסתר של הקרן, אך שוב, עדאלה לא ממש מנסה בפועל לקדם את חזונו, ככל הנראה משום שאין לו שום יכולת לעשות כן. לתת כסף לעדאלה לא משרת את החזון הנסתר הזה, להפרשנות קצת תלושה מהעובדות.

בעיית האידיוט עם המזל

אחד הנושאים הכי חמקמקים בהבנת הפוליטיקה זה ניהול סיכונים – או בעיית האידיוט עם המזל.
.
אם אדם הימר על כל כספו בקזינו וזכה בגדול לא נאמר, גם בדיעבד, שהוא נהג בחוכמה. נאמר לרוב שזו התנהלות מופקרת ושלאידיוט הזה היה מזל. אבל קשה למצוא לכך מקבילה בפוליטיקה, כי קשה להגיע להסכמות בדבר מידת הסיכויים והסיכונים של מהלכים פוליטיים. המציאות הפוליטית מורכבת מדי, והרבה מהעובדות והנתונים נסתרים.
.
בהקשר כזה, הקשר של מנהיגות ברמה הלאומית, אין לנו אפשרות לזהות אידיוטים עם מזל. מאידך, גם אין לנו אפשרות לזהות שמי שאנו חושבים ל"אידיוטים עם מזל" הם אולי מנהיגים מבריקים שפועלים בשיטות שנוגדות את האינטואיציה שלנו. אנחנו די באפילה. לכן אם מדיניות כלשהי של מנהיג הצליחה היא כמובן נחשבת למוצלחת על ידי חלקים נרחבים יותר מאוהדיו האדוקים. כמובן, הצד השני יינסה לצייר את המנהיג שהצליח כאידיוט עם מזל ולא כמנהיג מוצלח. זה יעבוד על קבוצה מצומצמת יחסית: על מי שחושבים שאין סיכוי שמדיניות מסוג זה תצליח או על מי ששבויים אידיאולוגית. על רוב הציבור שאינו שבוי אידיאולוגית זה לא יעבוד. אותו הדבר נכון עם כישלונות – הקטגוריה של מוכשר עם מזל רע לא קיימת מעבר למחנה האוהדים השרופים.
.
זו נקודת תורפה של הדמוקרטיה או אולי של החיים בכלל: הצלחה וכישלונות נקודתיים לא מנבאים את המשך הדרך, אבל נחשבים ככאלו. זה לא מונע מאלפי ויכוחי סרק מתישים וחסרי תוחלת לפרוץ על אודות הסוגיות הללו: אידיוט עם מזל או מוכשר לא קונוונציונאלי? טמבל או מוכשר עם מזל ביש?
.
אז יש פה חולשה מבחינת היכולת לקבוע האם מדיניות שהצליחה היא אכן מיטיבה ולא מבטאת רק מקריות או מזל רגעי. מאידך, פה טמון הכוח להתבסס על מודלים שעובדים בהצלחה לאורך עשורים רבים ובתנאים משתנים. בהקשר הזה לא סביר שמדובר באידיוטיזם עם מזל; אלא קל והגיוני יחסית לשכנע שלפנינו מודל מוצלח וחכם באמת. אם המדד שלנו הוא הומניזם בר-קיימא, הרי שמבחינה כלכלית-חברתית המודל הסוציאל-דמוקרטי מבטא הצלחה ארוכת טווח כזו המלווה בהצלחה כלכלית. מבחינה ביטחונית-מדינית אין מודל ברור המבטא הצלחה הן ביטחונית והן הומניסטית, אבל אני מאמין שהתחום שניתן לכנות כ"הוגנות קשוחה" הוא המוצלח ביותר; והניב את ההצלחות הגדולות ביותר: למשל שיקום של גרמניה המערבית ויפאן אחרי הבסת המשטרים האפלים ששלטו שם במלחמת העולם השנייה במקום ענישה של האוכלוסייה והתאכזרות לה. מדיניות זו הביאה לכך שמשלטון האופל של שנות הארבעים שולטים שם כעת שניים מהמשטרים היותר ראויים בכדור הארץ.
.

אם מחפשים סיבתיות בפוליטיקה ולא רק דוגמטיות אידיאולוגית, אך רוצים לחמוק מכשל האידיוט עם המזל על ויכוחי הסרק שהוא מביא, יש להתבסס על מודלים ארוכי טווח. הם יכולים לבסס את הפוליטיקה על סיבתיות מוצקה ולא על סיבתיות-דמה; על סנטימנט מעשי ולא רק על התבניות המוקדמות שלנו.

#הומניזם_מעשי