עולם נזיל ומפתיע דורש מהשמאל אתוס אידיאולוגי פופולרי מותאם

פורסם לראשונה בבלוף "הינשוף".

שחיקת כוחו של השמאל קשורה כנראה גם לבלבולו הרעיוני מול אתגרי התקופה. העולם העכשווי מציב בפנינו שלל אתגרים פוליטיים וחברתיים חדשים ומוזרים לצד אתגרים וותיקים. חלק מהאתגרים הללו גם משתנה תדיר, במהירות מסחררת ובאופנים הזויים ובלתי צפויים. הדינמיות הזו שוברת את תמונת העולם הישנה בה היה ידוע מי הטובים והרעים; מהן הבעיות ומהם הפיתרונות. הנה קורבנות הקולניאליזם – מוסלמים מאפריקה ואסיה – הם גם, בחלקם, איום תרבותי וביטחוני על המערב ומיעוטם מהווה אף איום על ערכים אנושיים בסיסיים; הגלובליזציה שמחברת בין אנשים ומדלגת על גבולות לאומיים גם מסייעת להון הגדול והדורסני; קליטת פליטים ועובדים מחברות עניות, פטריאכליות ומסרותיות במערב מאיימת על גייז ונשים; ומה בכלל היחס הראוי לארגון מוסלמי-בריטי שקורא ליצור גרסה מערבית לאסאלם כי ערכי המזרח הם כושלים? התחבירים הפוליטיים הישנים נראים כתפורים לא-במידה לנוכח הזהויות, הדילמות והאתגרים הנזילים של תקופתנו.

.

לכן בעת הזו אנשים רבים, ובפרט בשמאל, הם אובדי דרך מבחינה אידיאולוגית, וכבר קשה לקטלג מה ימין ומה שמאל; מה ראוי ומה לא. תופעה זו פוגעת גם בימין המסורתי, אך היא פוגעת בשמאל עוד יותר, כי לשמאל אין אפשרות לשוב לאינטואיצות הראשוניות שתמיד עובדות – שבטיות וכמיהה לכוח – ולהישען עליהם.

.

עולם של דילמות במקום סיפור מסגרת של טוב מול רע:

הפרוגרסיביות היא האתוס הפופולרי הרחב ביותר של השמאל הקשה העכשווי. סיפור העל של הפרוגרסיביות – לתמוך במוחלשים כלכלית או זהותית\תרבותית – צר מדי לאתגרי התקופה. האתוס הזה כבר לא עובד. מה קורה, למשל, כשמוסלמים כפריים סונים בעיראק – אוכלוסייה מופלה ומוחלשת ביותר כלכלית וזהותית – הם גם מבסיסי התמיכה הגדולים לסמל הרשע העכשווי – דאע"ש?

.

נכון שתמיכה במוחלשים מעולם לא הייתה סטרילית ופשוטה מבחינה מוסרית, אך בעת הנוכחית היא הופכת למורכבת ומסוכנת עוד יותר: כן, הוויאטקונג ביצעו זוועות כבר בסיקסטיז, אבל הללו לא איימו על מועדונים ומגדלים במערב ולא התקרבו לזוועות דאע"ש. הסתייגויות וכוכביות לא נקלטות היטב בשיח הציבורי השטחי; לכן כשהמסר המרכזי שלך הוא "לתמוך במוחלשים (* אבל לא בדאע"ש)"  ההסתייגות נותרת בצל וזה מותיר את הבלבול העממי לגבי ההיגיון של מחנה השמאל הפרוגרסיבי.

.

אתוס שמאלי פופולרי קרוב המזוהה עם השמאל-מרכז, הליברליזם, שסיפור העל שלו הוא שיוויון וחופש לכל ברמת הפרט, נקלע לשרטון דומה: אוכלוסיות הולכות וגדלות שאינן ליברליות ועשויות לנצל את החופש והשיוויון שלו לרעה. גם מבחינה כלכלית הליברליזם לא מצליח לתת מענה למובטליי משרות הייצור – משרות שנעו מהעולם המפותח לעולם המתפתח – ושקצב הגידול בשוק השירותים לא נתן להם מזור.

.

אנו חיים בעולם שמציב דילמות יותר מאשר סיפורים של טוב מול רע. ולכן גם הבלבול האידיאולוגי של התקופה פוגע במיוחד בשמאל, שכבר לא יודע סביב אלו רעיונות להתגבש; אלו סמלים, סגנונות ורטוריקה לבטא; ובעיקר: איך להתמודד עם אתגרים חדשים שאינם באים או מובנים עוד בתצורות המוכרות של טוב מול רע:  דמוקרטיה מול דיקטטורה; או קפיטליזם דורסני מול סוציאליזם מיטיב וכו'.

.

כך למשל מול אתגרי ההגירה למערב התחביר של השמאל חלש ביותר, שכן מול האידיאל הראוי של פתיחות לאחר ישנם אתגרים ואף סכנות הגלומים בהגירה נרחבת. כך סוגיה זו מציבה דילמות לא פשוטות. מאידך, כל התייחסות להגבלה או פיקוח על הגירה מותגה כעניין של ימין גזעני לא לגיטימי ולא בר-דיון. אך גם בקרב שמאלנים, או בקרב קהלים שבאופן פוטנציאלי היו עשויים להצביע לשמאל, יש רבים שחוששים מהגירה.

.

לארוז את מה שכבר קיים; לא להמציא חדש:

כדי לבנות אתוס פופולרי שמאלי שיכול לתת מענה לאתגרים דינמיים וחדשים בתוך הבלבול האידיאולוגי הזה אין צורך לדעתי להמציא את הגלגל מבחינת רעיונות חדשים. הצורך הוא דווקא ב"אריזה" מדוייקת ומסודרת של רעיונות קיימים וטובים שכבר רווחים בשמאל. ואז, צריך שם למה שכבר קיים בלי שם: מותג אידיאולוגי חדש לרעיונות קיימים שיכול לשמש כאתוס פופולרי. זה האתגר, אני מתכוון לנסות ולהיענות לו.

.

הומניזם מעשי – זרם גמיש ורחב, אך לא חסר צורה וזהות:

כיום יותר מתמיד ברור כי העולם מציב בפנינו דילמות ולא קטבים מוסריים ברורים; אתוס פופולרי ראוי צריך לשקף זאת. את האתוס שיפעל לטובת האדם לנוכח הדילמות הללו ניתן לכנות כ"הומניזם מעשי".

.

בפשטות, ההומניזם המעשי ניתן לתיאור כך: כשאנשים ניצבים מול דילמה בעת שהם אכפתיים לשני הצדדים בה, הם הומניסטים. כלומר במקרים בהם יש התנגשות ברגישויות והאינטרסים של שתי קבוצות שמשתיהן אכפת לנו האינטואיציות שעולות לצורך התמודדות עם המצב הן הראויות. ההומניזם המעשי רק מבקש לבחון עד כמה אפשר וראוי ולהרחיב את הרגישות הזו גם למקרים בהם אנו לא באופן אוטומטי מכירים או נוטים לאכפתיות ביחס לאנשים שהם חלק מהדילמות החברתיות.

.

דילמות המעוגנות באכפתיות לשני הצדדים מקדמות רגישות, הבנה, פיתרונות חכמים ויצירתיים, מחשבה על טוב משותף והכרה ברע המשותף האפשרי אם לא נשכיל ליישם טוב לשני הצדדים. באופן כללי, זו סיטואציה מהסוג שמקדם פתיחות של השכל והלב במקום אטימות ושטחיות, ואפשרות לצמיחה ופריחה של החברה בכללותה. רק מי שאכפתי, למשל, גם לאוכלוסיית הפליטים האפריקאים בדרום ת"א וגם לתושבי השכונות הוותיקים, יכול לתת פיתרונות חכמים והומניים-מעשיים לדילמות שנוצרות שם (במכון "שחרית", שניתן לראותו כסנונית ראשונה בישראל לגישה זו, מכנים זאת "ליברליזם של טוב משותף").

.

ההומניזם המעשי לא מכחיש כי ישנם גם מקרי דיכוי ולא רק דילמות. אלא שברוב מקרי הדיכוי כרוכה גם דילמה אמיתית שמטופלת באופן רע או ציני כך שהדילמה היא תירוץ למדיניות פוגענית. לכן לשם מאבק בדיכוי יש לתת מענה לדילמה האנושית הכרוכה בו ולא רק להוקיע אותו. המשטר הצבאי שמחילה ישראל בגדה הוא דוגמא טובה לכך: הוא מהווה מערך של דיכוי ועליונות יהודית במרחב לצד שאיפה כנה לספק ביטחון לישראלים מול איומים ביטחוניים חריפים וממשיים וכן נראטיבים מתנגשים ביחס לשטח. משטר זה חורג בהרבה מהפונקציה הביטחונית שהוא מתיימר להוות – למשל באיסורי תכנון ובנייה מפלים כנגד הפלסטינים שלא קשורים כלל לשיקולי ביטחון. הדרך הטובה ביותר להיאבק בדיכוי הזה היא לא לזלזל בצורך הביטחוני האמיתי של הישראלים או בזיקה של יהודים רבים לשטח הזה, אלא ביכולת לשרטט פיתרון השואף לענות על הרגישויות של כלל הצדדים. מסגרת רעיונית כמו "שתי מדינות, מולדת אחת", מהווה ניסיון מרשים בכיוון הזה: היא משקללת רגישויות של מתנחלים-דתיים, פלסטינים מהגדה, פלסטינים אזרחי ישראל, ופעילי שמאל יהודים-חילונים מהזרם המרכזי ועד הרדיקלי, ומצליחה להביא אותם להסכים ולפעול יחד; בכך היא הומניסטית-מעשית.

.

במישור הכלכלי המודל הסוציאל-דמוקרטי הנורדי מטפל גם הוא בדילמה הכרוכה בדיכוי: הוא מאזן היטב בין הצורך בחירות כלכלית ליזמים קטנים וגדולים ובין צרכים סוציאליים בסיסיים, זכויות עובדים ושיוויון הזדמנויות גם למי שגדלו בעוני. כך מיטיב המודל הזה לטפל בפוטנציאל הפוגענות של השוק הקפיטליסטי מבלי להתעלם מהדילמה והמתח בין חירות כלכלית וצמיחה לבין אחריות ממשלתית להיבטים חברתיים שונים.

.

האם זה עדיין שמאל? או במה שונה ההומניזם המעשי מהמרכז הפוליטי? ההומניזם המעשי לא מנסה לאזן בין כוחות פוליטיים ממוסדים (מפלגות ותנועות) על דרך האמצע; הוא מבקש לאזן בין צרכים אנושיים בסיסים של בני אדם על דרך ההוגנות והאכפתיות. למשל, המרכז הפוליטי בישראל מנסה למצוא את דרך האמצע בין השמאל היהודי לימין היהודי, הפלסטינים הם לא חלק מהמשחק, בין היתר כי הם לא כוח פוליטי משמעותי. במסגרת ההומניזם המעשי כל האוכלוסיות הרלוונטיות הן חלק ממסגרת ההסתכלות.

.

זהו דראפט ראשוני שעוד דורש העמקה וכללי עשה מסודרים. מה שברור הוא שיש צורך בעיקרון מארגן חדש, בעוגן רעיוני פשוט לביטוי שיוכל לאפשר לשמאל לתת מענה למספיק אנשים מול רוח התקופה ההפכפכה. רק כך ניתן יהיה ליצור אתוס אידיאולוגי שמאלי משמעותי. רק אם תיהיה למסגרת הרעיונית הזו יכולת להיות גם קליטה וגם יעילה בהתמודדות עם אתגרים, ייתכן שתצבור פופולריות, ובהסתכלות היסטורית נוכל לזהותה כשחקן חדש ומשפיע בזירה הציבורית לנוכח בלבולו של השמאל הפרוגרסיבי ומשבר הליברליזם.

.

אבל גם אם הסכמנו על כך, יש צורך בשלב הבא: דרושה יכולת "לפרמל" גישה זו – דהיינו לפרוט את האינטואיציה לכללים ברורים. על כך, בפרק הבא.

 

המטאפורות דרכן תופשים קונפליקטים לאומיים

מהן המטאפורות דרכן אנחנו מבינים קונפליקטים לאומיים ואיך זה משפיע על גישתנו לקונפליקט?

 .

אני מציע שיש 6 מטאפורות עיקריות: 1. קונפליקטים כמכות, 2. קונפליקטים כמלחמה, 3. קונפליקטים כמשימה סזיפית, 4. קונפליקטים כאי-הבנה, 5. קונפליקטים כנישואים רעים או 6. קונפליקטים כבעייה מורכבת אך פתירה. ואיך זה משפיע על הגישה?

.

במכות אין שום טעם בריסון, יש מעט מקום לחשיבה אסטרטגית ויש הרבה צורך בהתקפיות והתלהמות כדי להפחיד את היריב.

.

במלחמה יש מעט טעם בריסון (משיקולי ויסות ההסלמה, שביתות נשק טקטיות וכו') יש מקום רב לחשיבה אסטרטגית; אך יש גם הרבה צורך בהתקפיות אם כי פחות צורך בהתלהמות – ההתקפיות היא לצרכים פרקטיים יותר מאשר להפחדה (אלא אם כן חושבים שלתעמולה פסיכולוגית יש משקל נכבד).

.

במשימה סזיפית יש טעם רב בריסון כדי לא לכלות כוחות מהר מדי, יש מעט צורך בחשיבה אסטרטגית כי העיקר זו ההתעקשות וההתמדה, וההתקפיות היא לא מתפרצת אלא עניין של נחישות. להתלהמות אין הרבה טעם, אולי לצורכי רה-מורליזציה פנימית של המיואשים.

.

במקרה של אי-הבנה התקפיות והתלהמות הן טעות ואסון; חשיבה אסטרטגית היא רק למטרות הבהרת כוונות טובות ופיוס; וריסון הוא הכרחי כדי לא לחזק את אי-ההבנה וכך את הקונפליקט.

.

כשמדובר בנישואים רעים, יש טעם רגעי בהתקפיות והתלהמות, יש הרבה טעם בחשיבה אסטרטגית מכוונת-ניתוק, אך העיקר הוא שאיפה פשוטה להתנתק ולהמעיט מגע וחיכוך כמה שיותר. הגישה לריסון פה לא חד-משמעית.

.

בבעייה מורכבת אך פתירה הכל הוא תלוי הקשר: כל כלי שמנינו (התקפיות, התלהמות, חשיבה אסטרטגית, ניתוק או דיאלוג והבעת רצון טוב) דרוש כשנדמה שאין פתח לשימוש יעילי בכלים אחרים באותה נקודת זמן וכשנדמה שיש בכלי זה תועלת לצורך קידום פיתרון הקונפליקט.

.

עכשיו מעניין לראות אילו פוליטיקאים משתמשים באיזה מטאפורות: נתניהו ובנט משתמשים לרוב במטאפורה של משימה סיזיפית (לעולם נאכל חרב) אף בנט נוטה יותר למטאפורה של מלחמה, זהבה גלאון ואיימן עודה מתרכזים במטאפורה של אי-הבנה הדורשת משא ומתן והגעה להבנות והסדרים; יאיר לפיד נע בין מטאפורה מתלהמת של מכות למטאפורה של נישואים רעים הדורשים גירושין; מתלהמי הליכוד משתמשים במטאפורה של מכות ואף אחד לא משתמש באופן מרכזי במטאפורה של בעייה מורכבת אך פתירה (אולי כי קשה מאוד לשווקה ולגרוף ממנה רווח אלקטוראלי).

איך המונופול של שיח השלום מונע מהשמאל את השלטון

אני שומע מדי פעם אנשים שאומרים כי המסר הזה והזה או גישה איקס לא ייקדמו את השמאל אלא רק ירחיקו ממנו בוחרים. תובנה טריוויאלית היא שמסרים וגישות עובדים בצורה מאוד שונה על קהלי יעד שונים. בקרב הספקטרום של מצביעי שמאל והמצביעים הפוטנציאלים שלו יש בהחלט קהלי יעד מאוד שונים. לכן המסקנה המתבקשת היא רשת של מפלגות ותנועות עם מסרים וגישות שונים בתכלית המכוונים לקהלי יעד שונים, אך עדיין מספיק קרובים כדי להיות מסוגלים לחבור יחד לקואליציה [או לפחות לאופוזיציה לוחמנית ויעילה]. במובן הזה כוחנו הוא באי-אחדותנו [אם אחדות מובנית כהפיכה למפלגה אחת או התכנסות תחת דגל אחד] אלא ברשת מתוזמרת של גורמים שונים.

.

בהקשר הזה יש לציין בפרט את שיח השלום המדיני: בעוד שיש מי שמסרים של שלום ותקווה מעוררים אותם לצאת לרחוב ו\או להצביע, יש מי שמסרים כאלו מעוררים בהם חשדנות ועוינות. דיבור על שלום גורם לאותם אנשים לחוש שמולם ניצב גורם נאיבי, בור שלא מבין את המזה"ת או גרוע מכך. זה כלל לא אומר שהאנשים הללו אבודים לשמאל, למעשה הם קריטים לו: אלו אנשי המרכז והימין הרך שהתפוצצות הסכמי אוסלו דחפה לימין סרבן ההסדר המדיני. ניתן בהחלט להשיב אותם לשמאל ולהפוך את הגוש למנצח שוב.

.

מסר פשוט יכול להתקבל על ידי מאוכזבי אוסלו והוא כרוך במיסגור מחדש של הקונספט של "הסכם מדיני". כיום רעיון ההסכם מזוהה עם ההבטחה לשלום הנתפשת כנאיבית, אך ניתן לזהות לזהות את ההסכם עם הבטחות יותר ארציות. המסר יכול להיות מנוסח בקו הזה: הסכם מדיני מאפשר אי-לוחמה. הסכמים מדיניים והפרדות מהפלסטינים יכולים לאפשר מצב של הרתעה מולם, כפי שכבר קרה בהיסטוריה שלנו. לא שלום ולא בטיח. אי אפשר להרתיע את מי ששולטים עליו צבאית; אפשר לעשות זאת לאחר היפרדות אמיתית (והסכמי אוסלו לא יצרו היפרדות כזו). אפילו מול חמאס עזה הגענו לבסוף לשיווי משקל הרתעתי ופה נעשתה הנסיגה ללא הסכם ולמרות שליטה נמשכת של ישראל על המרחב האווירי והימי של הרצועה. היפרדות בהסכם אולי לא תביא לשלום, שמובן כהכרה כנה באחר ונורמליזציה מולו, אבל היא תאפשר לנו לקטוף יותר ביטחון, לגיטימציה בינלאומית, שדרוג יחסי סחר, שדרוג יחסינו עם מדינות האזור המתונות ומיקוד ההשקעה הציבורית באזורים שבטוח יישארו בריבונותינו ושניתן לפתח ללא מכשלות. הפיוס, אם יבוא, יבוא עם הזמן ולא בשל חתימה על נייר וההבטחה להכיר בנו.

.

אם כן, הרעיון הוא לפתח בחלק מסויים של גוש השמאל שיח שהבטחתו היא אי-לוחמה בלי להזכיר את הבטחות השלום, בלי לרמוז להן ואולי אף תוך ביקורת מפורשת על הבטחה זו לשלום, וזאת הן מתוך אמונה כנה והן כדי לפנות למאוכזבי אוסלו. כל זה יכול להתקיים לצד תנועות פוליטיות אחרות בגוש השמאל שישתמשו בשיח השלום שמן הסתם יהדהד וילהיב קהל יעד אחר – זה של מצביעי השמאל הקשה. היכולת לפתח שוליים בתוך גוש השמאל שהן מעבר לשיח השלום, הוא הדבר הכי חתרני מול שלטון הימין והכי חיוני לגוש השמאל.

 .

נכתב כחלק מקבוצת החשיבה "שמאלנים מעבר לשיח השלום המדיני", ניתן למצוא אותנו בפייסבוק

שיח השלום הוא לא נכס אלא עול אלקטורלי בדרך להשגת פיוס

כשמשתעבדים להיגיון של קמפיינים המנותק מרגישות סוציולוגית מקומית ניתן ליפול חזק. קלישאה של תורת הקמפיינים הפוליטיים גורסת כי תקווה מלאה בפאתוס היא מגנט אלקטוראלי חזק. אני מניח שזה נכון בהרבה הקשרים חברתיים (ע"ע הסרט המפורסם על צ'ילה) אבל לא בכל ההקשרים. שיח של תקווה יכול גם לדחות. למשל בהקשר של סכסוך מדמם שהתקווה הכי גדולה שעלתה במסגרתו לשלום – הסכם אוסלו – הסתיימה באלף נרצחים באינתיפאדת אל אקצה – המכה הכי קשה אולי לעורף הישראלי, ועוד בלי מלחמה כוללת. לכן כשישראלים רבים שומעים שיח של תקווה מפוליטיקאי, הם מתכוננים למכה – הם חוששים מעלייה בשיעור הדם והטרור. כמו בהתנייה פאבלובית, דווקא הדיבור על תקווה יוצר את החשש הכי גדול מאסון ומאבד מכוונתו. זהו היפוך המשמעות בין הטקסט ברמת הפלט של הפוליטיקאי\ת נושא מסר השלום למשמעות ברמת הקלט של הציבור הצופה אסון ביטחוני.

בגלל שדל תקציב אנוכי ולא יכול לעשות זאת בעצמי, אני מוכן לאתגר כל מכון חשיבה או גוף שמאלני בעל תקציב מינימלי: ערכו סקר דעת קהל בקרב ישראלים יהודים, ושאלו אותם איזו אמירה הכי משכנעת אותם: 1. ייתכן להגיע לשלום עם הפלסטינים בקרוב באמצעות הסדר מדיני. 2. ייתכן להגיע לאי-לוחמה מול הפלסטינים בתנאים מסויימים גם אם הם ימשיכו לא לאהוב אותנו. 3. לנצח נאכל חרב מול הפלסטינים. אני מוכן להתערב שאם יש מסר שיכול להביס את ה"לנצח נאכל חרב" בקרב הישראלים, זה המסר הצנוע של אי-לוחמה ולא ההבטחה הבומבסטית לשלום. נסו אתה זה.

יש הטוענים שהמערכת הפוליטית בשמאל המתון עברה מזמן לדבר על הסדר מדיני במקום על שלום. אבל כשמושמע מסר של הסדר מדיני בשיח הפוליטי, אנשים מפרשים זאת כחתירה להסכם שלום מדיני. הרטוריקה של "הסדר מדיני" זה שיח השלום מבחינת התקבלות המסר בקהל הישראלי גם אם לא הוזכרה המילה שלום. אני מזמין את מי שחושב אחרת לבדוק זאת בסקרי דעת קהל, אבל מספיק קומון-סנס – מעולם לא היה פה שיח פוליטי מרכזי שהציע הסדר מדיני כולל עם הפלסטינים לשם מצב של אי-לוחמה. מפלגות לא רצו פה עם קמפיין לשם הסכם אי-לוחמה [הודנא] מול חמאס אלא לשם שטחים תמורת שלום ונורמליזציה או לפחות יחסים דיפלומטיים, הכרה הדדית וסעיף סוף התביעות. סעיף סוף התביעות, אגב, הוא אחד הדברים הבעייתיים ביותר: הוא כורך את היכולת להגיע לאי-לוחמה מול הפלסטינים [יעד אפשרי] עם היכולת לפייס את השבר בין הנראטיבים הלאומיים הסותרים [יעד בלתי אפשרי].

מעבר לכך, הבעייה היא לא רק במושג שלום אלא בקונספט של הישענות על הסדר\הסכם בכללו. לא רק רעיון השלום הוא נלעג בקרב חלקים נרחבים בציבור הישראלי, גם הרעיון שהפלסטינים יכבדו הסכמים\הסדרים זוכה לחוסר אמון טוטאלי ואף מציף את התחושה ההופכית – לא ספקנות ראציונלית של "ייתכן", אלא תחושה כי בטוח שההסכם\הסדר יופר. מאידך הרעיון שיש סיכוי להגיע לאי-לוחמה מול הפלסטינים כשיהיה להם מה להפסיד [כלומר כשלא יחול עליהם משטר צבאי] היא בעלת פוטנציאל שכנוע גדול יותר, כי זה הגיון פשוט וגם כי הציבור בישראל חווה כבר את היכולת להגיע לאי-לוחמה אפילו מול חיזבאללה לאחר הנסיגה מדרום לבנון מקץ מבצע צבאי אחד, ובלי שום הסדר מדיני כולל.

תקווה זה אחלה דבר בהקשרים הנכונים. אבל כשמחנה פוליטי קופץ להציג חזון כה רחוק עד שהוא נראה לקהל היעד מופרך, הוא מרחיק תמיכה בחזון שלו ובעצם פוגע בחזונו. לעומת זאת, אם נציג מטרת ביניים יותר צנועה שגם אכן תושג תשיב את האמון בנו, ניתן יהיה להמשיך הלאה לצעד הבא עד לכדי הגשמת החזון. אבל צעד צעד, ולא ניתור מוגזם ונפילה על הפנים. זה קאונטר-פרודוקטיבי

אם אני צודק, הרי ששיח השלום המדיני הוא הבטחת המשך המצב הקיים, ולא אלטרנטיבה. קל יותר לשכנע שבתנאים של היעדר שליטה צבאית על הפלסטינים ניתן להגיע מולם – וכבר הגענו מולם – למצב של אי-לוחמה. לשם כך הקמתי את קבוצת החשיבה @שמאלנים מעבר לשיח השלום המדיני. הפיצו את המסר ואת האתגר.

הסכנות שבטשטוש בין רגש פוליטי בוער לניהול סיכונים

הפוליטיקה שלנו מבוססת על טשטוש מתמיד בין הציר הערכי-רגשי של דחייה מול הערכה לציר המחשבה המחושבת על סכנה מול ביטחון. כלומר מה שדוחה את השמרנים ייחשב מסוכן על ידם גם בלי קשר לעובדות ומה שדוחה את הפרוגרסיבים ייחשב למסוכן על ידם גם בלי קשר לעובדות; ומה שמוערך על ידי המחנות הפוליטיים ייחשב כמקנה ביטחון מבחינתם בהתאמה. המרכז הפוליטי הוא בהחלט לא המחנה הראציונלי מהבחינה הזו אלא עוד מחנה של מערך דחייה-הערכה משלו. זה כנראה תמיד היה כך, אך לתחושתי הפוליטיזציה של המדע ושל תירגומו לשיח הפופולרי (בריאתנות, הכחשת התחממות גלובאלית ועוד) שחקה עוד יותר את הקושי לדבר על ניהול סיכונים בשיח הפוליטי באופן שלא מוכפף בבוטות לנטיות הלב (הדחייה-הערכה) של המחנות הפוליטיים.

 .

אבל כפי שמלמד אולריך בק, שניתן לכנותו הסוציולוג של ניהול הסיכונים, הסכנות בעולמנו נעשות יותר ויותר גלובאליות ולא ניתן יהיה לטפל בהם ברמת מדינות-הלאום ללא שת"פ אדוק ובונה בין מדינות רבות ככל הניתן. שת"פ כזה לא יצלח אם יתבסס על אתוס החשדן-קמצן: שקודם המדינות האחרות יפחיתו את פליטת גזי החממה ואז אשקול לפגוע בתעשייה שלי בשביל מטרה אמורפית כמו טובת העולם כולו. מהבחינה הזו אתוס פוליטי של קטנוניות לאומנית, והכפפת ניהול הסיכונים למערך הדחייה-הערכה הרגשי שלו, הוא סכנה גלובאלית. בכלל, הכפפת שיח הסיכונים לשיח נטיות הלב הערכיות של מחנות פוליטיים היא סכנה אמיתית, ואשמה של כלל המחנות הפוליטיים. זה לא שיש נקודת מבט אובייקטיבית שלא נופלת לנטייה אדיאולוגית כלשהי, אבל השאיפה לאובייקטיביות מחכימה אותנו והוויתור על שאיפה זו כי לא ניתן להגיע לאובייקטיביות מושלמת מטפש אותנו.

אתה בעדם או בעדנו?

השאלה "אתה בעדם או בעדנו?" היא שגיאה בהבנת המציאות: לא יהיה לנו טוב אם להם יהיה, תמידית, רע. ובהקשר של הסכסוך עם הפלסטינים זה בולט במיוחד, כי זה לא עימות זמני, אלא סכסוך ארוך בן כמאה ומשטר צבאי בן חמישים שנה בגדה. החלק האלים בסכסוך נפתר ברוב הגזרות רק לא בגדה שתחת משטר צבאי.

.

במישור הפוליטי-מדיני, טוב לצד שלך שמתבסס על רע לצד האחר, זה סיכון. כשזה נעשה באופן קבוע (משחק סכום-אפס ממושך להבדיל מרגעי) זה בדרך כלל יקרוס מתישהו, כי לא לעולם חוסן. בסיטואציה גיאו-פוליטית מסויימת ייתכן שאינטרס מהותי של צד אחד חייב לבוא על חשבון אינטרס מהותי של צד אחר. אבל כמצב תמידי – אם צד מסויים מבין את שימור האינטרס שלו כפגיעה מתמשכת בצד אחר – צריך לצפות שלא תמיד הצד הנרמס יהיה חלש דיו כדי להירמס מבלי לפגוע פגיעה מכרעת. לאורך ההיסטוריה ראינו תבוסות חריפות וקשות של עמים ואומות; אבל ראינו מעט מאוד משטרי דיכוי מתמשכים לאורך זמן רב – במונחים היסטוריים – שלא הביאו נזק רב גם על עצמם או שהמשטרים הללו היו כה דכאניים עד שהם היו – או עודם – איומים גם כלפי אזרחיהם שלהם (סין כיום, ברית המועצות של העידן הסובייטי). לכן המטרה מדינית חכמה צריכה להיות שאיפה לטוב משותף והימנעות מסיטואציות של משחקי סכום-אפס. אפילו במקרה הקיצון של גרמניה הנאצית, אחרי תבוסתה פתחו במבצע כביר לשיקומה, וליצירת טוב משותף עימה.

.

מכאן צריך לשאול: אתה בעדינו ובעדם או נגדם ונגדינו?

הנאמנות לאחים לנשק מאתרגת את ה"תפוחים הרקובים"

ההיגיון הטבעי והאנושי של הנאמנות לאחים לנשק מאתרג את ה"תפוחים הרקובים" בקרב כוחות הביטחון; לכן דרוש אתוס ביטחוני אחר:

.

הציפייה שאנשים החברים באחת מהזרועות של כוחות הביטחון יהיו נאמנים לכל מיני כללים וחוקים – או למי שאיתם הם מתעמתים – לפני שהם נאמנים לחבריהם לכוח – היא כמעט בלתי אנושית ומאוד לא סבירה. חבריהם, מסכנים את חייהם לצדם; מזיעים ומקיזים דם יחד עמם, ברור שלהם הם יהיו נאמנים לפני הכל. אתוס זה אף חשוב לצורך בניית הנחישות והלכידות של כוחות הביטחון. לכן הזעם ואף השנאה כלפי מי מחברי כוחות הביטחון שהעזו לשבור שתיקה – וכך לשבור את הנאמנות לחבריהם לכוח ולמשימה – מובנת לי לחלוטין. אין רגש טבעי ממנה. ובכל זאת, ללא יכולת להתעלות מעל הנאמנות הזו לאחים לנשק, ה"תפוחים הרקובים" יכולים לגרור אחריהם את כל עמיתיהם לכוח במדרון המוסרי בשם הנאמנות הקולגיאלית לעמיתים לכוח ולמשימה, וחובת הכיסת"וח הסולידרי.

.

גם מבחינה ציבורית, הציפייה שהציבור הרחב – המוקיר ברובו טובה עמוקה, ובצדק, לאנשי הביטחון השומרים עליו – יעדיף לתמוך בכל מיני כללים או במי שנחשב לסיכון או לאוייב על חשבון מגיניו, היא מופרכת. זה פשוט מנוגד לטבע האנושי (של רוב בני האנוש שלא סבלו שיטתית מנחת זרועם של כוחות הביטחון).

.

הפיתרון לנאמנויות הראשוניות הללו לא יכול להיות רק בדמות גופי "הלשנה" וחקירה הנתפסים כסמי-לגיטימיים: מצ"ח, מח"ש וכו'. לא רק שהכיסת"וח הראשוני של אנשי כוחות הביטחון יכול לפגום ביכולת של גופים אלו לחקור הפרות של זכויות מצד אנשי הביטחון, הגופים הללו נוטים גם לכסת"ח בעצמם, כי הם לא לגמרי נפרדים מההיגיון של האחים לנשק. כשחוקר חוקר הפרה לכאורה של זכויות אדם בידי איש כוחות הביטחון בחוסר חשק ברור, קשה לצפות לאמת. אם חוקר מבקש להימנע ככל הניתן מלמצוא את חברו אשם, וטעון במוטיווציה רבה להוציאו זכאי, סיכוי רב שהוא – אפילו שלא במודע ובכוונה – יעוות את החקירה ויסיע אותה במסלול של היעדר מאמץ למצוא ראיות מפלילות ומקסימום מאמץ למצוא ראיות מזכות.

.

אם כן, הפיתרון לבעייה לא יכול להסתמך רק על גופי החקירה התוך-ממסדיים, ואפילו לא רק על גופי חקירה חיצוניים שיאבדו לגיטימיות ציבורית. הפיתרון חייב לכלול גם אתוס מאוד מסויים לכוחות הביטחון: אתוס של ביטחון הומניסטי שגאוותו בהפעלת כוח מדוייקת. זה אתוס שמבחינתו ביטחון זה לנטרל איומים מיידיים מבלי להזיק לבלתי מעורבים, מבלי להפוך לבית משפט שדה לאשמים לכאורה ומבלי להחמיר בעיות חברתיות בטווח הרחוק כתוצאה של יצירת אנטגוניזם בין ציבורים רבים ובין המדינה (שכוחות הביטחון נחשבים לנציגיה המובהקים). זהו ביטחון שבא למזער בעיות חברתיות מבלי ליצור בעיות חדשות, לעיתים נרחבות יותר. אתוס זה צריך להחליף את האתוס של ביטחון שבטי\חבורתי, שבבסיסו הרעיון של לכסח את מי שנגדנו – נגד חבורת אנשי הביטחון – באותה משימה [יהיה מחנה ה"נגדנו" מורכב מתושבי עמונה, תושבי אום אל חיראן, פלסטינים או אחרים, בהתאם לנסיבות המשימה]. אם גם הציבור הרחב וגם אנשי הביטחון יבינו את התועלת החברתית – כמו גם את היתכנות המעשית – של אתוס הביטחון ההומניסטי, יש סיכוי גדול יותר ש"תפוחים רקובים" יובנו גם כבעייה שלנו ולא רק כבעייה של צרנו.

.

כל זאת מבלי להתחיל לדבר על מה קורה כשהמשימה הבסיסית רקובה – שמירה על משטר אפלייה או חוקי אפלייה – והתפוחים הרקובים הם רק הקצנות נקודתיות וזניחות. זה נושא אחר, חשוב לא פחות.