ייתכן ונתניהו יוצר כעת כמה וכמה אפשרויות לטובת השמאל וזה חומק לנו מהראדר כי אנחנו רגילים כל כך לראות בו רק איום ומכשלה. אבל שלטון נתניהו העכשווי הוא גם הזדמנות לשמאל, אפילו לשמאל הרדיקלי, כן כן. ראשית אומר שאין ויכוח כי נתניהו הוא מנהיג מושחת, משחית ומעורר שיח שנאה, הסתה ופירוד, ושנזקו רב לחברה הישראלית. ובכל זאת, בפרט לאור החלופה הריאלית שניצבת מולו (בנט, במידה פחותה יעלון) כדי לעמוד על יתרונותיו מנקודת מבט שמאלית. אז בעבר אפשר היה למנות את היותו, יחסית, פחות הרפתקן צבאית, אבל יש לו כעת עוד כמה יתרונות חדשים: בתקופה האחרונה הוא מזעזע את הלוחות הטאקטוניים הבסיסיים ביותר של המיסגור הימני ותפיסת העולם הימנית ומאפשר פתח לתנופה של תפיסת העולם של השמאל. הנה כמה דוגמאות:-1. ההסכמים המדיניים שמוביל נתניהו משווקים על ידי הימין כ"שלום תמורת שלום" מעל לראש של הפלסטינים וכהוכחה שאין כל צורך לוותר על משטר הדיכוי בשטחים, אבל כשיישקע האבק נבין שלראשונה מאז קמה הציונות ההתיישבותית מתערערת התפישה של ישראל כגורם נרדף בלב מזרח תיכון עויין; מתערערת התפיסה של הסכסוך כסכסוך קמאי עם העולם הערבי הנובע, כיביכול, מטבעם של הערבים, ונוצר פתח לרעיון שהיחס שלנו לעמים ערבים עשוי להשפיע על מידת התוקפנות שלהם נגדנו.-2. הברית של נתניהו עם רע"מ, ככל שתהדק ותצא מהארון, תערער לראשונה את הטאבו על שת"פ של מפלגת שלטון עם מפלגה ערבית – לא כל שכן כשמדובר במפלגת שלטון ימנית שסנטה באופוזיציה על עצם העלאת האפשרות לשותפות טאקטית עם מפלגות ערביות. נכון, נתניהו ינסה לעשות אבחנה בין ערבים "טובים" ו"רעים", אבל זה יהיה חלש יותר מהסכר התודעתי שנפרץ: והרי למול הטיעון שרע"מ, בניגוד ל"רעים", מתמקדים בדאגה לפלסטינים (סליחה: ערבים) אזרחי ישראל אפשר יהיה להציב חזון מפורט מהאופוזיציה לשיפור שלל תחומי חיים מוזנחים בקרב החברה הערבית ונראה מה יש לו כעת לומר; ולמול הטענה בדבר הקיצוניות של מפלגות ערביות אחרות אפשר יהיה להציב את החזון האזרחי של חד"ש ולציין כי גם רע"מ תומכת בסך הכל בפתרון שתי המדינות ממש כמו חד"ש. לבסוף אפשר יהיה אולי לשכנע את רע"מ לתמוך באופוזיציה אם זה יהיה הפתח שלה להפוך לקואליציה. הסכר נפרץ ומכאן אפשרויות רבות נפתחו.-3. בתחום החברתי כלכלי היה נתניהו לחיץ ביותר ובפרט בעת הקורונה; הוא שדרג שוב ושוב את תוכניות הסיוע השונות (הגם שהן עדיין רחוקות מלהיות מיטביות), והראה מספר חולשות חשובות: א. אפשר ללחוץ עליו בצורה אפקטיבית על מנת להוביל למדיניות חברתית יותר, ב. החזון הימני של "אחריות תקציבית" כדוגמה מקובעת של קיצוצים והימנעות מהרחבה תקציבית בכל מחיר (כי אחרת תבוא שואה כלכלית) התערערה. נכון שזה קרה בהקשר גלובאלי של משבר קשה, אבל בכל זאת אנו מדברים פה על קפיצה חזקה במיוחד בהרחבה התקציבית בישראל, הבולטת גם ביחס למקום ממנו התחלנו. זה לא שחלילה ראוי כי השמאל יאמץ אידיאל של קלות דעת ביחס להגדלת יחס החוב-תוצר, אבל כן חשוב שהשמאל ידחוף לגישה קצת פחות מקובעת ביחס לענייני התקציב כך שגירעון קל לשם השקעה חברתית ראויה יתפס כדבר לגיטימי ואף ראוי ולא כ"חוסר אחריות" וקו אדום. נתניהו מסייע כעת להכשיר את העמדה הזו.-4. נתניהו חלש בהרבה לעומת בנט ככל שזה נוגע למאמץ המסוכן ביותר של הימין: החלשת שומרי הסף וערעור עצמאות מערכת המשפט ונפרדותה מהממשלה. בעוד שנתניהו שואף בהחלט לערער את המערכות החשובות הללו, הוא נתפס כבעל אינטרס אישי וכמי שמערב שיקולים לא עניינים במהלכים כאלו. למעשה אפילו בקרב הימין הבעייתי של ימינו יהיו מי שיסתייגו ממהלכים מרחיקי לכת מצדו בכיוונים הללו. גם לבג"צ תיהיה גושפנקה הרבה יותר חזקה לחסום מהלכים כאלו במקרה של נתניהו. בנט, לעומת זאת, יתפס כשחקן שבא למהלכים הללו ממקום "נקי", מתוך תפיסת עולם עקרונית ולא פרסונלית (כשגם מתנגדי התפיסה הזו – כמוני – ייאלצו להודות בכך שהיא לא מבוצעת לשם האינטרס האישי שלו). למעשה, אם נסקור את העבר הקרוב של שלטון נתניהו, מי שעשתה הכי הרבה נזקים בתחום של ערעור מערכת המשפט לא באה מהליכוד, הייתה זו יד ימינו של בנט, שקד, שהפכה את הוועדה לבחירת שופטים לצעצוע של הקואליציה, תוך דחיקת האופוזיציה משם. המשמעות הרת הגורל היא שהמערכת האמורה להיות איזון ובלם לשלטון ממונת על ידי השלטון. החתול שומר על השמנת. כשנתניהו החשוד והנאשם בפלילים נמצא בשלטון הלגיטימציה לשחיקת מערכת המשפט ושאר שומרי הסף קטנה בהרבה.-נתניהו הוא אסטרטג ברמה עולמית (הגם שהוא לא חף מטעויות קשות) ואיש חכם מאוד, ולאור תפיסת עולמו זה במובן מסויים החיסרון שלו לעומת בנט השטחי ובעל מסגרת ההסתכלות הצרה. עם זאת נתניהו מקוצץ כנפיים ולאור ההליך הפלילי נגדו הוא מפעיל את יכולותיו האסטרטגיות לטובת עצמו ולא לטובת הימין, ופה יש פתח להזדמנויות. אז כן, על כל בעיותיו של ביבי, הפאזה האחרונה של שלטונו מזמנת כמה וכמה הזדמנויות לשמאל לבלימת מהלכים רעים ולקידום מהלכים חיוביים מנקודת מבט שמאלני. היידה שרה.
האם יכולה הסוציאל דמוקרטיה לשגשג מחוץ לסקנדינביה?
חשוב להראות את כוחו של המודל הכלכלי-חברתי הסוציאל דמוקרטי מחוץ להקשר הצפון-אירופאי. והרי אחת מהטענות החזקות נגד קידום המודל הסוציאל-דמוקרטי כאידיאל כלכלי-חברתי ראוי היא שמודל זה מתאים בעיקר למדינות הנורדיות ורק שם הוא הוכיח את עצמו, ואף ייתכן כי המדינות הללו היו משגשגות גם בלעדיו. במילים אחרות: ייתכן שהמדינות הנורדיות משגשגות למרות המודל הסוציאל-דמוקרטי המכביד ולא בזכותו; אולי כי ההון האנושי בהן חזק ומבטיח. טיעון זה מתיישב על הבעייה הידועה של הפער בין מיתאם לסיבתיות – אכן, אי אפשר לשייך את הטוב שבסקנדינביות למודל הסוציאל-דמוקרטי שחל בהן רק כבמקרה המדינות הללו גם משגשגות וגם סוציאל-דמוקרטיות.
–
לכן כשמדברים בשבחו של המודל הסוציאל-דמוקרטי חשוב לבחון איך החלתו במדינה מסויימת השפיעה עליה לאורך ציר הזמן; ורצוי לבחון זאת גם מחוץ להקשר של צפון אירופה. אין הרבה מקרים של סוציאל-דמוקרטיה מחוץ לצפון אירופה ובפרט מחוץ למערב, אבל חוקרים מציינים את מדינת קרלה בהודו, מאוריצ'יוס, צ'ילה וקוסטה-ריקה ככאלו שניתן לשייך למודל. הן כולן מדינות משגשגות ביחס למדינות סביבן. דוח מחקרי אחר, של קרן פרידריך אברט, מתייחס באופן מצומצם יותר למאוריצ'יוס וקוסטה ריקה כמדינות סוציאל-דמוקרטיות בעולם המתפתח.
–
קוסטה-ריקה מספקת מקרה בוחן מעניין במיוחד. ב-2018, בטור בגארדיאן, הילל הכלכלן הנודע, ג'וזף שטיגליץ, את כלכלת קוסטה ריקה ככזו שמבטאת, נאורות, הכללת כמה שיותר אזרחים בפירות השוק, וצמיחה – למשל באמצעות שוק של קואופרטיבים ומיזמים חברתיים המעסיק באופן זה או אחר כחמישית מהאוכלוסייה. ואכן, מאז הקמת המפלגה הסוציאל-דמוקרטית במדינה בשנות ה-50 של המאה הקודמת עלתה במדינה אג'נדה של חיזוק מעורבות הממשלה בכלכלה, וכן התפתחו בה מערכות רווחה, רפואה ציבורית וחינוך עניפות. מאז סיום מלחמת האזרחים בה ב-1948 קוסטה ריקה נמצאת על מסלול היסטורי של התפתחות ושגשוג ביחס למדינות סביבה ובמדדים מסויימים אף ביחס למדינה מפותחת ממנה בהרבה – ארה"ב. בפרט, בעוד שהתמ"ג של קוסטה ריקה בשנות ה-40 היה דומה לזה של המדינות סביבה, מאז החלת המודל הוא החל עולה עליהן בהתמדה לצד שמירה טובה יותר על זכויות עובדים ויעדי רווחה (ר' עמ' 32 בדוח של קרן פרידריך אברט).
–
זה לא רק תהליך היסטורי, בעשור האחרון לצד עלייה משמעותית בהוצאה על רווחה כאחוז מהתוצר קוסטה-ריקה מתבלטת כאחת מהמדינות עם תנאי החיים הטובים ביותר במרכז אמריקה, המדינה עם חופש העיתונות הכי גבוה באמריקה הלטינית, וכן המדינה עם תוחלת החיים השנייה הכי גבוהה בשני חלקיה של יבשת אמריקה (שנייה רק לקנדה, עולה על ארה"ב). אי-השיוויון בה נמוך ביחס לאמריקה הלטינית, כלכלתה יציבה וצומחת תדיר, הפוליטיקה שלה יציבה יחסית לאזור, ולמרות עלייה חדה באלימות בעשור האחרון קוסטה ריקה היא עדיין מהמדינות הכי פחות אלימות באמריקה הלטינית. בעת שחוסר ביטחון תזונתי מהווה בעייה חמורה באמריקה הלטינית, קוסטה ריקה, שעדיין סובלת מהתופעה, הצליחה לעמוד בסטדנרטים שהציב האו"ם והורידה את שיעור הסובלים מהתופעה לפחות מ-5%, לפי דוח מ-2015; קוסטה-ריקה מדורגת רביעית במצב הביטחון התזונתי שלה ביחס לכלל מדינות דרום ומרכז אמריקה (חולקת את אותו דירוג עם ברזיל). לקינוח קוסטה ריקה מדורגת ראשונה במדד האושר של אזרחיה.
–
אז כשמאיימים עלינו עם המקרה של ונצואלה, ככזה שמדגים, כביכול, איך נראית פוליטיקה של שמאל כלכלי, ראוי להביא דווקא את המקרה של קוסטה-ריקה כמייצגת נאמנה יותר של מודל שמאל כלכלי הומניסטי, שחורג מהדוגמה המארקסיסטית הישנה והרעה, אבל גם מהאידיאל הניאו-ליברלי הימני של מדינה קטנה עם הוצאות קטנות. כהוא מיושם במדינות כה שונות אחת מהשנייה מחוץ להקשר האירופאי המודל הזה עדיין מראה פוטנציאל לשגשוג וצמיחה היכן שהוא רק מיושם. אז יש פה עניין של (חוסר) רצון, לא של (היעדר) יכולת, לייצר כלכלה צודקת ומשגשגת יותר.
התקופה של שלטון הערצת הכוח
מה יכול חקר הפעולה קולקטיווית לתרום למאבק בקורונה
תקווה ואופק: אם אין תקווה אז בשביל מה בכלל לפעול? הפחד כשלעצמו לא יניע לפעולה. דרוש אופק קונקרטי של תקווה מוחשית – הבלטת מודלים מוצלחים למאבק במגיפה מרחבי העולם, הסבר התוכנית לעתיד לבוא – באילו תנאים ומתי בערך צפויה הקלה במגבלות; מדוע כל זה חשוב וכו'. ככל הניתן צריך לשרטט מתווה מפורט על לו"ז או לפחות אבני דרך שבהגיענו אליהן ניתן להתחיל לשוב לשגרה. כשברור לאנשים לאן צועדים יותר קל ונכון להם לצעוד. אפשר אף לתאר את ההתאוששות כאופק חיובי ומשמח שמפיח גם קצת תקווה ומעודד. זה חשוב גם כן. ייאוש ודיכאון הם אויבי הפעולה הקולקטיווית מעבר לנזקיהם לפרט הסובל. גם פה משתלב עניין הצדק החברתי – לאנשים קל יותר לדמיין אופק חיובי כשהם חשים שהם לא יגיעו לישועה הבריאותית בקצה המנהרה כשהם במצב של קטסטרופה כלכלית. להיות בריא אך רעב זה לא אופק של תקווה.
המחיר שהאנושות משלמת על העדפת הניסיון האישי על פני המדע
איך צפויה הקורונה להשפיע על הנטיות הפוליטיות בעולמנו?
במסגרת הסוגה של הימורים יומרניים, אני מניח פה הימור משלי על מצב שעודנו חדש ולא צפוי – איך תשפיע מגיפת הקורונה על התודעה הקולקטיווית מבחינה אידיאולוגית ופוליטית, הן בעולם והן בישראל. ההימור שלי היא שכמה וכמה תפיסות עולם יתחזקו בעקבות המגיפה, רובן מזוהות עם השמאל אך חלקן עם הימין השמרני ואף הפופוליסטי. חקר המיסגור וההנעה לפעולה קולקטיווית – תחום מחקר סוציולוגי שאני אמון עליו – מקנה כמה כלים נאים להפוך את ההימור הזה למעט יותר מושכל וקצת פחות פרוע. נתחיל להמר:
ראשית, הקורונה היא חווייה מכוננת ברמה הבינלאומית וסביר להניח שככל שמדיניות הבלימה הראשונית תצלח (או היכן שהיא תצלח), חוויית הקורונה תעבור מפאניקה ראשונית להתנהלות מתמשכת בתוך שגרה. במסגרתה כזו תקיים המדינה טרייד-אוף בין הפחתת קצב ההדבקה באמצעות מגבלות תנועה והתכנסות לשחרור חמצן למשק המתערער באמצעות הקלות מסויימות ביחס להגבלות אלו – כל פעם המטוטלת תנוע לכיוון אחר. זו צפויה להיות חווייה מתמשכת, בנוסף לשוק ולחרדה הראשוניים, של ממשלה חיונית ברמה הלאומית ושל טיפול הדורש תיאום בינלאומי. מכאן יוצא ש:
1. החווייה המכוננת היא של טיפול בבעייה לא-פרסונלית, בלתי נראית, שדורשת סולידריות חברתית, ממשלה חזקה, תקציבים ציבוריים רבים (בפרט בתחום הבריאות אבל ככל שהמשק יינזק ועובדים ובעלי עסקים ייפגעו הרווחה תעמוד גם היא במוקד), ותיאום בינלאומי הולך וגובר. זה ההפך הגמור מהחוויה המכוננת של העשורים הקודמים – אל קעידה עם הפלת התאומים ודאע"ש עם סדרת הפיגועים שלהם וכיבושיהם – שהציבו בראש סדר היום אויב פרסונלי, עם פנים, מזוהה מבחינה דתית (ובמידה רבה גם מבחינה אתנית) שמגדיר "אנחנו והם" – זו חוויה מכוננת שנוחה מאוד לקידום תפיסות עולם ימניות-נציות. כעת המטוטלת נעה חזק שמאלה מהבחינה הזו.
2. לא פחות משמעותי מכך, הקורונה חושפת את קשרי התלות ההדדית והקישוריות בינינו, זה יכול להוביל לקוסומופוליטיות אך יכול ואף צפוי להוביל דווקא לרצון להתבדל ולהציב חומות וגדרות (ארחיב על כך בהמשך). אבל מכיוון שאף חומה איננה בלתי-עבירה ואף מדינה לא רוצה באמת להיות צפון קוריאה ברור שהגלובליזציה, גם אם תואט לרגע, לא תעצר – אנו קשורים אחד בשני ותלויים אחד בשני – זה מחזק את הצורך בגופים בינלאומיים לתיאום, שיתוף פעולה ותכלול מאמצים לנוכח בעיות גלובאליות. כמובן, המצב הזה לא החל עם הקורונה – משבר האקלים, משברים כלכליים, טרור ומגפות קודמות היו כולם גלובלליים או בעלי פוטנציאל גלובלי, אבל הקורונה ממחישה זאת בצורה הרבה יותר מוחשית וחדה.
3. מאידך צפויה מגמה הפוכה: למשל הניסיון של איטליה שלא קיבלה סיוע מהאיחוד האירופי (לפחות בשלב הראשון) משום שמדינות חששו שאם יישלחו למדינה מכונות הנשמה מחר הן תחסרנה להן, מקבעת את הרעיון שכשמדובר בסולידריות עמוקה, המחייבת לסכן את עצמך בשביל אחר שנמצא במצוקה, הגבולות הם עדיין לאומיים והתארגנויות על-לאומיות לא שוות הרבה בהיבט הזה (אם כי הדברים עדיין דינמיים מכדי להכריע).
4. באותו כיוון צפויה לעלות התפיסה כי מדינה חייבת לשלוט היטב בגבולותיה – כולל חומות וגדרות אם צריך. הסתננות היא לא רק סכנה דמוגרפית או עבירה על החוק, אלא מסוכנת מאוד בעת פאנדמיה עולמית.
5. האינטגרציה של הסעיפים "השמאלנים" ו"הימנים" יכולה להניב תפישה של קוסמופוליטיות לאומית – קרי: רעיון שיש לחזק שת"פים וגופים בינלאומיים, אבל בין מדיניות שריבונותן ומשילותן חזקה וגבולותיהן ברורים. הרעיון של שמאל אוניברסליסטי ואנטי-לאומי הולך לחטוף עוד מכה, למרות חיזוק לכמה וכמה תפיסות שמאלניות.
6. א. סולידריות חברתית כפרקסיס מרכזי – לו כל אוכלוסיית העולם הייתה מורכבת מאנשים צעירים ובריאים הקורונה לא הייתה איום משמעותי כלל. כל ההיערכות הזו והפגיעה במשק הן תולדה של חוסר מוכנות של חברות לקבל בשלוות נפש מוות המוני של מבוגרים וחולים. אני מאמין ומקווה שגם עם התמשכות האתגר לא ייגברו הקולות העכורים שאומרים – שימותו. ייתכן שכן יעלו קולות שייבקשו כי הבידוד יחול על בעלי המערכת החיסונית החלשה ולא על כלל הציבור, וייתכן שבשלבים מאוחרים יותר, כשחלק ניכר מהציבור כבר יידבק, המשק יתערער מאוד, והנגיף יהיה יותר מובן לנו, זה יהיה הכיוון. אבל התגובה הראשונית הייתה בחירה בסולידריות חברתית. זה שיעור חשוב.
6. ב. סולידריות חברתית החורגת מגבולות ה"אנחנו" – הבנה שמצב הבריאות של העניים, המיעוטים, מבקשי המקלט ומהגרי העבודה ישפיע גם עלינו והוא גם עניינינו. זה כבר מעבר לתובנות של טוב משותף – להבדיל ממשחק סכום-אפס – המזוהות עם השמאל.
7. חשיבות התמיכה בתוצרת מקומית חיונית (חקלאות בסיסית, מוצרי רפואה בסיסיים וכו'), על מנת להפחית את התלות בסחר בינלאומי בעיתות משבר. תגדל התמיכה בסובסידיות לתעשיות ותחומים שיכולים לאפשר משק אוטרקי לתקופות חירום קצרות.
8. החלפת ההגמוניה של המעצמה העולמית – סין במקום ארה"ב, צפויה לגבור (תלוי עד כמה רע תתפקד ארה"ב מול המגיפה), וזה חדשות רעות.
9. חיזוק מגמה קיימת של מנגנוני חקיינות ולמידה בין מדינות ובין מערכות מקצועיות, ובפרט בתחום בלימת המגיפות וניהול המשק בשעת חירום.
לסיכום, מפא"י חוזרת (טוב, לא בדיוק אבל, בערך)
ההשלכות המעשיות של שותפות פוליטית עם "תומכי טרור"
מהן ההשלכות המעשיות של שותפות עם גורמים פוליטיים המזוהים עם גופי טרור וגרילה והכללתם בממשל? בקצרה: מחקרים ומקרים רבים מלמדים שההשלכות הן פחות אלימות וטרור.
*
המערכת הפוליטית סוערת בשל האפשרות שמפלגת כחול לבן תסתייע ברשימה המשותפת לביצור הקואליציה שלה, משום שגורמים מסויימים בתוך הרשימה המשותפת הביעו דברי שבח לפעילי טרור וגרילה פלסטינים. הנושא מטבע הדברים מציף שאלות מוסריות וכמובן שמעלה רגשות עזים (אישית אומר שהבעת סימפטיה למי שרצחו אזרחים מעוררת בי חלחלה קשה); אבל מה ההשלכות המעשיות שצפויות משותפות כזאת?
*
נפנה למקרים קיצוניים בהרבה מהשייר והפוסט האומללים בפייסבוק של ח"כ היבא יזבק מבחינת הזיקה שבין כוחות פוליטיים לארגוני טרור; מקרים שבימין דווקא אוהבים להביא כהוכחה ליעילות גישת היד הקשה נגד טרור: המאבק של סרי לנקה בארגון הטרור "הנמרים הטמיליים", המאבק של אלג'יריה במחתרות איסלמיסטיות והמאבק של רוסיה בצ'צ'ניה, כולל במחתרות ג'יהדיסטיות במדינת המחוז. בשני המקרים הראשונים, לצד צעדים צבאיים קשוחים, השכילה המדינה לייצר גם לגיטימציה ושותפות עם הזרועות הפוליטיות של ארגוני הטרור והגרילה – באלג'יריה עם ה-Front Islamique du Salut (FIS) ובסרי לנקה עם ה-Tamil National Alliance. לאחר מכן האלימות פחתה פלאים. באופן דומה העניקה רוסיה את השליטה על צ'צ'ניה לאחמד קדירוב, המופתי שהיה בעברו מורד מרכזי במאבק נגד הממשל הפדרלי הרוסי בעת מלחמת צ'צ'ניה הראשונה ואחראי למותם של רוסים רבים (אם כי במקרה זה רק לאחר שקדירוב "החליף צד" והפסיק את המרד, כך שזו דוגמה מעט שונה, הגם שבנו רמזן – שירש אותו כשליט צ'צ'ניה אחרי התנקשות – עדיין מאיים לירות בשוטרים רוסים אם יפעלו בצ'צ'ניה בלי אישורו).
*
העיקרון הזה עובד, אגב, גם עם ממשלים פחות קשוחים, כאלו שבחרו בתהליכי שלום כדי לסיים מעגל של אלימות. כך מקדוניה סיימה את גל האלימות מצד רדיקלים בקרב המיעוט המוסלמי האלבני במדינה מתוך מתן יותר ייצוג פוליטי לאלבנים, כשלמעשה אחרי הסכם אוחריד שסיים את האלימות אנשי מחתרת ה-National Liberation Army שתקפו את כוחות הביטחון המקדונים והרגו בהם התגלגלו להיות מפלגה פוליטית בשם הלועזי Democratic Union for Integration, והשתלבו במיינסטרים של הפוליטיקה המקדונית (כולל תקופה בקואליציה השלטת). זאת למרות שהם רואים את זהות המדינה המקדונית באופן שונה מחלקים נרחבים של הרוב הנוצרי; לרוב המחלוקת נסובה סביב מידת האוטונומיה למיעוט האלבני אבל בשוליים היא מגיעה עדיין לכדי דרישה לעצמאות. ובכל זאת עם השילוב הפוליטי המלא יותר של המיעוט האלבני – כולל אנשי מחתרת לשעבר – האלימות נעלמה. מקרה קצת שונה הוא זה של מאבקה של קולומביה במחתרת ה-FARC הרצחנית, שלאחר עשורים רבים הייתה מוכנה, לנוכח הצעות להשתלבות בחברה מצד נשיא שוחר שלום, להתפרק מנשקה והוכרה כמפלגה פוליטית לא-אלימה (Common Alternative Revolutionary Force) שהיא חלק מהפרלמנט הקולומביאני.
*
אלו מספר אנקדוטות, אבל גם מחקרים כמותניים שיטתיים מלמדים כי אלימות פוליטית (שטרור הוא חלק ממנה) יורדת ככל שיש יותר ייצוג לחלקים שונים באוכלוסייה (המחקר האייקוני ביותר, עוסק בנושא מעט שונה, מלחמות אזרחים, נעשה על ידי קבוצת חוקרים באוניברסיטת אוסלו והתפרסם ב-American political science review תחת הכותרת Toward a democratic civil peace?). אולי זה הראציונל שהניע ממשלים קשוחים למדי בסרי לנקה ואלג'יריה להכיל את הזרועות הפוליטיים.
*
אם כן, מעבר לכל עניין רגשי או שיפוט מוסרי, הצבעתי על היתרונות של ייצוג פוליטי למפלגות פוליטיות גם אם יש להן זיקה לטרור (קשר מובהק במקרים שמנינו מעלה; קשר קלוש אך מקומם של תמיכה מוראלית במקרה של בל"ד). היתרון של שילוב פוליטי בא לידי ביטוי לעיתים לצד גישה צבאית קשוחה ביחס לגורמי הטרור עצמם ולעיתים לצד תהליכי שלום "רכים", אבל הוא כמעט תמיד מתכון להפחתת האלימות הפוליטית והטרור.
*
עכשיו השאלה היא מה רוצים יותר: למזער את הטרור והמוות או לכעוס ולזעום?
נתניהו כממזר אכזר כלפי פנים בלבד
שכנוע או טאבו – על האסטרטגייה הפוליטית הנכונה
ההישגים של נתניהו כשילוב של הקלפים שקיבל עם איך ששיחק איתם
איך נתניהו התנהל עם קלפים אלו? מצד אחד איפוק צבאי יחסי שתרם ליציבות, שזה חיובי מאוד; מצד שני תמהיל ביזארי של מקל וגזר – פגיעה בזכויות הפלסטינים בשגרה, לצד כניעה לדרישות הצד השני דווקא אחרי התפרצויות של אלימות – מה שכמובן מדגים את יעילותה של האלימות ומעודד אותה (ככלי שהוא לא רק יעיל, הוא הכלי היחיד היעיל – כמו באפיזודת תוכנית המצלמות בכניסה לאל-אקצה). בנוסף חוסר היענות מספק מצד ממשלות נתניהו לזכויות ותנאיי החיים של הפלסטינים מגביר מתח שמדי פעם מתפרץ – כמו באינתיפדאת הסכינים או עם הבלונים הבוערים מעזה הסובלת קשות ממצור אזרחי נטול בסיסי ביטחוני.