לחימה בממשלי או ארגוני טרור המעורים באוכלוסייה אזרחית, והצורך לגבות מהם מחיר שירתיע אותם, מציפים אתגר ביטחוני, דיפלומטי ומוסרי. לפיכך, גם אם חלופות אחרות (כגון הסדר מדיני) אינן על הפרק, קיים צורך לעשות כל מאמץ למצוא דרכים יצירתיות למקסם את ההרתעה מול גורמי טרור לצד מיזעור הפגיעה באוכלוסייה האזרחית מתוכה הם פועלים. בניגוד לתדמיתו, המקרה של הפצצת רובע דאחיה במלחמת לבנון השנייה יכול לרמוז על מודל להרתעה מסוג אחר: פגיעה כלכלית באליטה העשירה המקורבת לממשלי הטרור, תוך הימנעות מהרג נרחב ומפגיעה קבועה בתנאי החיים של כלל האוכלוסייה, כמנוף לחץ חזק ויעיל מחד, וממוקד מאידך. כך ניתן להפעיל שיקולי רווח והפסד להבדיל מרצון לנקמה או מאמצים תמידיים לחתור תחת מדיניות שפוגעת באוכלוסייה במסגרתה ממשלי הטרור פועלים.
——
לחימה בארגוני וממשלי טרור שפועלים מתוך אוכלוסייה אזרחית מציבה אתגרים רבים – במקרה הישראלי בולטות במיוחד גזרות עזה ולבנון. הצורך למנוע פגיעה בתושבים בלתי מעורבים בעת לחימה בארגוני טרור לא-מדינתיים או סמי-מדינתיים הוא אחד האתגרים המרכזיים, הן מבחינה מוסרית והן מטעמי לגיטימציה בינלאומית, והדבר מציב גם אתגרים מבצעיים. אי-אפשר לפטור את האתגר הזה בטענה כי צה"ל כבר ממילא מנסה למזער פגיעה בלא-מעורבים בתוך "גבולות האפשר" וגם לא בהצהרה אידאית כי "אסור לפגוע בחפים מפשע בשום מקרה" ותו לא. אי-אפשר אפילו להיאחז בתקווה להגיע להסדר מדיני שיפטור אותנו מהצורך לעסוק באתגר הזה – כי תמיד ייתכן שההסדר יופר; ואז רצוי להגיב באופן שלא יסלים את המצב לשווא. לפיכך אין מנוס מלעשות מאמץ כן, אינטנסיבי ויצירתי ככל הניתן על מנת למצוא נוסחאות מעשיות חדשות שייאפשרו את מיקסום ההרתעה לצד מיזעור הפגיעה בבלתי-מעורבים מול ארגוני וממשלי טרור. הגנה על אזרחי ישראל מטרור היא מטרה אסטרטגית וגם ערך מוסרי חשוב, אך כך גם השאיפה למזער נפגעים אזרחיים לא מעורבים בצד השני.
לצורך פרויקט כזה של שילוב בין הרתעה למיקוד הפגיעה הצבאית באלמנטים לוחמים היה הגיוני שגורמים מקהילת זכויות האדם ומומחי ביטחון יעבדו יחד. אלא שהנתק הארגוני, הפער התפישתי ולפרקים אף החשדנות והאנטגוניזם בין קהילת זכויות האדם לקהילייה הביטחונית לא מקדמים את המטרה החשובה הזו. כך למרבה הצער נשארת הסוגיה הזו בצל. זהו ניסיון צנוע ראשון להציע מודל חלופי.
כמי שבא מקהילת זכויות האדם מחד והמחקר על אודות הנעה לפעולה קולקטיווית מאידך כותב נייר זה ניצב בעמדה של פרספקטיבה מרובה. מתוך עמדה זו נייר זה מבקש להציע ניתוח של מקרה הפצצת רובע דאחיה ממנו ניתן לחלץ היפותיזה ראשונית: לחשוב על נוסחה פרקטית של הרתעה הממזערת נפגעים לא-מעורבים. הטענה היא לא שהפצצת דאחייה היא המודל הראוי, אלא שמההשלכות של המקרה ניתן לחלץ הבנות חדשות לגבי הרתעה. בנוסף, הניתוח מטה מתבסס לא רק על ניסיון העבר בגזרות הרלוונטיות אלא גם על ידע מחקרי נרחב. כמובן מול הצעה כזו עולה באופן טבעי החשש שבין המודל התיאורטי למבחן התוצאה יכול להיות פער, ואף פער מדמם. אך הצעה זו יכולה להישקל ולהיבחן לכל הפחות כגישת השלב הראשון, לפני שצועדים הלאה לעבר גישות אגרסיביות או מסורתיות יותר ללוחמה בטרור.
לקריאת הנייר המלא:
לחשב הרתעה מחדש – המקרה של דאחיה
חקירה מעמיקה של האירוע שיצר את "דוקטרינת דאחיה" – תורת הלחימה שבאה בעקבות הפגזת הפרבר של ביירות במלחמת לבנון השנייה – מלמדת משהו מפתיע על הרתעה של גורמים סמי-מדינתיים: על כוחו של נזק כלכלי גדול, ללא הרג נרחב נלווה, להרתיע. זה נכון בפרט כשהנזק מכוון לאליטה המקורבת להנהגת ארגון הטרור אותו מבקשים להרתיע.
מזווית של המוסכמות הנוגעות לזכויות האדם ודיני הלחימה הפצצת הפרבר הביירותי דאחיה בידי חיל האוויר הישראלי במלחמת לבנון השנייה הייתה בעייתית מאוד במספר מובנים. הפצצה זו לא צריכה להיות המודל הרצוי, אך היא בכל זאת מסמנת לנו, בקירוב, כיוון להרתעה מסוג אחר בנסיבות קשות שלא מציעות פתרונות מושלמים. יש בהפצצה הזו שנחשבת ל"פרועה", ושהחריבה את הפרבר כמעט לחלוטין, כדי ללמד אותנו באופן מפתיע דווקא על האפקט של מיקוד הפעלת הכוח. הפצצת דאחיה אכן נחשבת על ידי מומחי ביטחון כאקט שהביא להרתעת חיזבאללה ולשקט שהוא שומר מזה זמן רב (או לפחות הסיבה לשקט עד לפרוץ מלחמת האזרחים בסוריה שהעסיקה אותו).
מה היה הדבר שכל כך הרתיע את חיזבאללה בהפגזת רובע דאחיה? זה וודאי לא קשור במספר ההרוגים בזירה. רוב תושבי הפרבר נטשו אותו לפני ההפגזה ולפי דוח ארגון Human Rights Watch נהרגו 39 לבנונים בהפגזת דאחיה, ולא ברור כמה מתוכם היו שייכים לארגון הטרור השיעי. במלחמות לבנון נהרגו לפי הערכות שונות בין 1100 למעל ל-1200 לבנונים (כולל מחבלים). באופן יחסי 39 הרוגים הם מספר זניח – פחות מ-5% מהרוגי המלחמה הלבנונים. איך זה שאירוע כזה הוביל להרתעת חיזבאללה?
שמא ההרס הנרחב של בתי מגורים בדאחיה הוא שהרתיע את חיזבאללה? לפי אומדן של ארגוני הסיוע מבצע "עופרת יצוקה" הביא להרס גדול גם כן בעזה – 4,000 בתים הרוסים, 21 אלף בתים שנפגעו קשות, 100 אלף בני אדם מחוסרי בית – לעומת כ-15 אלף בתים הרוסים בדאחיה. ובכל זאת בעקבות ההרס הנרחב של "עופרת יצוקה" לא הגיעה ישראל לשיווי משקל הרתעתי דומה מול חמאס עזה והאזור התדרדר לעוד סבב לחימה. אפילו אחרי מבצע "צוק איתן" שהיה נרחב והרסני בהרבה מ"עופרת יצוקה", והוסיף עוד כשישים אלף בתים הרוסים למניין, לא הושגה הרתעה כה יציבה וארוכה מול רצועת עזה ושורה של תקריות אלימות ואף ירי רקטי מצד חמאס, בעיקר בשנת 2018, החזירו את המתיחות לאזור. דבר כזה לא אירע מול חיזבאללה בצפון. אם כן לא היקף הרס הבתים הוא זה שיכול להסביר את ההרתעה.
ישנה טענה כי ההתעסקות של חיזבאללה במלחמת האזרחים בסוריה היא זו שמסבירה את השקט בגזרת הצפון. סקירה של העובדות מערערת את הטענה הזו: מלחמת לבנון השנייה נגמרה באוגוסט 2006, לפי הדיווחים הישראליים חיזבאללה שיקם את כוחו ואף הגדיל אותו כבר ב-2009 (עיתון "הטיים" טוען, בהתבסס על גורמי מודיעין אמריקאיים וסעודים, שחיזבאללה שיקם את כוחו כבר 3 חודשים מתום המלחמה – פורסם גם ב"מעריב", 26.11.2006). מפקד יחידת המשקיפים של האו"ם הוא היחיד שהטיל ספק בטענות ישראל, ב-2009, כי חיזבאללה שיקם את כוחו והעביר נשק מתחת לאפם של הפקחים, אך יש לו אינטרס ברור לא להודות בכישלון קולוסאלי ואפילו הוא אמר שאינו יכול לדעת זאת בוודאות (ynet, בהתבסס על סוכנות רויטרס, 21.05.09). ניתן לראות גם את המאמר של גיא אביעד, חוקר במחלקת ההיסטוריה של צה"ל ובכיר בה, שפרסם בכתב העת "צבא ואסטרטגיה" מאמר בדצמבר 2009, כי חיזבאללה לא רק שיקם זה מכבר את כוחו אלא ביצע מהלך שלם של הפקת לקחים ושדרוג נשקים ותורות לחימה. בקצרה: לכל הפחות מ-2009 היה חיזבאללה חזק לפחות כפי שהיה לפני מלחמת לבנון השנייה, ובכל זאת במשך כשנתיים, עד פרוץ מלחמת האזרחים בלבנון ב-2011, התקיים אותו שקט יחסי בגבול הצפון. בנוסף, לכל הפחות מאז תחילת 2018 ועוד קודם לכן ירד משמעותית נפח הלחימה והאתגרים למשטר אסאד במסגרת מלחמתו במורדים השונים הנוחלים תבוסות. שנים של מעורבות רוסית ואיראנית הפכו את הזירה לפחות מאתגרת עבור אסאד ותומכיו מחיזבאללה, וניתן בהחלט לשער שבשלב כזה חיזבאללה כבר פנוי לאתגרים מבצעיים חדשים-ישנים כמו המאבק בישראל. למרות זאת נשמר השקט בגזרת צפון, ואפילו אין במסגרתה את אותם "איתגורים רכים", כמו עפיעוני תבערה או צעדות אזרחיות או סמי-אזרחיות לגדר הגבול.
לאחר פסילת כל ההסברים האחרים, הסבר הגיוני אפשרי הוא שההרתעה בדאחיה היא תולדה של נזק כלכלי גדול כמעט ללא הרג; ובפרט בשל נזק הממוקד באליטה העשירה המקורבת להנהגת ארגון הטרור, המשפיעה על הנהגה זו, והרגישה לפגיעה כלכלית בה.
הרג נרחב לא הרתיע, נזק כלכלי גדול – כן
בפרבר דאחיה מתגוררת האליטה הכלכלית והרוחנית השיעית המקורבת לחיזבאללה, ושם נהרסו בתי היוקרה של אותה אליטה. חיזבאללה ואיראן כל כך מחוייבים לאליטה הזו עד שהם מיהרו להציע פיצויים ובנייה מחדש של מה שנהרס. זה היה עול תקציבי כביר על איראן והפיצוי, הגם שהיה בסכומי עתק, לא היה מלא והתושבים עדיין ממורמרים.
האליטה הכלכלית והרוחנית המקורבת לחיזבאללה או לחמאס עזה חיה ברמת חיים גבוהה יחסית, רחוק מתודעת ה"אין לנו מה להפסיד" של רבים בקרב האוכלוסייה הענייה בזירות אלו. לפיכך אליטה זו לחיצה מול גביית מחיר כלכלי ממנה. בנוסף, נכסיה של האליטה הכלכלית חשופים ופגיעים לתקיפה, גם מהאוויר, והיקפם מצומצם יחסית. חלק מהנכסים הללו גם נפרדים יחסית מאוכלוסייה אזרחית נרחבת: למשל מפעלים, משרדים, קניונים, מקומות בילוי ומרכזי קניות ריקים בשעות הלילה וכך ניתן להימנע מהרג נרחב בעת פגיעה בהם; וניתן גם לפגוע בהם פגיעה מדודה שתסב נזק כלכלי אך לא תשבית מקומות תעסוקה באופן מוחלט ותפגע באוכלוסייה רחבה. באמצעות לוחמת סייבר וכלים כלכליים ומדיניים ואחרים ניתן להסב פגיעה כלכלית נוספת, ולא צבאית במובהק, בגורמי אליטה (כולל בגורמים עסקיים או בבעלי הון שבימי שגרה אין דרך משפטית לקשור ישירות לפעילות טרור וכך לפעול נגדם ברמה המשפטית הבינלאומית השוטפת, למשל באמצעות האמנה הבינלאומית למניעת מימון טרור).
הנהגת ארגוני הטרור כרוכה באליטה המקורבת לה בקשרי משפחה ו\או תמיכה כלכלית ורוחנית, וכמקור לגיטימציה. בכך מהווה האליטה הזו, על נכסיה הבולטים, עקב אכילס של ארגוני הטרור שרוב נכסיהם הצבאיים והאסטרטגיים בנויים על הסתרה, הסוואה והטמעות באוכלוסייה אזרחית.
אבל כל זה נכון רק בתנאי שלצד הנזק הכלכלי לאליטה שומרים על מינימום פגיעה בחיי תושבים לא מעורבים: ניתן לדמיין שלו היו נהרגים מאות לבנונים בדאחיה, ייתכן שרגשות הנקם היו עולים על ההיגיון הכלכלי הקר והמרתיע. הרג נרחב לא בהכרח מרתיע: במלחמת לבנון השנייה היו זירות כפריות עם הרג חמור בהרבה מאשר בדאחיה (רק בהפגזה אחת על בניין אחד בכפר קאנא נהרגו 28 איש) וזירות אלו לא נחשבות לכאלו שהובילו להרתעה. גם במבצע "עופרת יצוקה", למשל, מתו לפי הערכות שונות מספר דומה של עזתים לעומת מספר ההרוגים הלבנונים במלחמת לבנון השנייה (ואף יותר עזתים נהרגו כאחוז מכלל האוכלוסייה), ובכל זאת מבצע זה לא הוביל להרתעה יציבה וארוכה של חמאס עזה. גם מבצע "צוק איתן", במסגרתו נהרגו מעל 2,000 עזתים, הרבה יותר מההרוגים השיעים במלחמת לבנון השנייה, מלמד שלא היקף ההרג קובע את מידת ההרתעה. אפשר שדווקא הנפגעים הרבים מעלים – לצד החשש מהרג, פציעה והרס – גם מיסגור של זעם ונקמה שמכרסם בהרתעה. ייתכן אולי כי מעל רף מסויים של נפגעים בלתי-מעורבים עולה הפחד על הזעם וניתן להגיע להתרעה, אך מחיר הדמים עלול להיות מזוויע מוסרית ובעייתי מבחינה בינלאומית; וממילא המטרה בנייר זה היא למצוא דווקא את סוג ההרתעה שלא מתבסס על הרג נרחב.
מישורי ההשפעה השונים של מכה צבאית:
תובנות מתחום הפסיכולוגיה החברתית והקוגניטיבית והסוציולוגיה של ההנעה לפעולה, יכולות גם כן ללמד אותנו על דינמיקות של הרתעה. לפי השכל הישר, כמו גם הידע הנצבר על דפוסי התגובה בהקשר זה, מכה צבאית לארגון טרור יכולה להפעיל 3 מישורי השפעה עיקריים: 1. זעם-נקמה, 2. השפלה ורצון להשיב את הכבוד האבוד. 3. שיקולי רווח מול הפסד שעשויים להביא לחשש לפעול. פעולה צבאית עשויה להפעיל את כל המישורים הללו במקביל, במידה כזו או אחרת. אך פעולה שתפעיל את השאיפה לנקמה כפי שהיא מעוררת חשש, לא תיהיה מרתיעה במיוחד שכן היא תעודד מגמות סותרות. השאיפה היא, אם כן, להפעיל כמה שיותר את המישור השלישי של שיקולי רווח מול הפסד וכמה שפחות את מישורי הנקמה וההשפלה.
כאמור, אפשר לחשוב גם על מישור השפעה נוסף – הרתעה מתוך פחד משתק הנבדל משיקולי רווח והפסד קרים. אבל נדמה שבמקרה של ארגוני טרור נחושים זה אפשרי רק אם "הולכים עד הסוף" – קרי: אם מצליחים לשכנע את הארגון שעומד לפתחו תסריט מעשי של ריסוק כל התשתית הצבאית והרעיונית שלו בקרב האוכלוסייה בה הוא פועל. זו כבר שאיפה יומרנית שנדמה כי לא צלחה באופן נחרץ ברוב הזירות בהן נאבקה ישראל בארגוני טרור והיא ממילא צפויה להוביל להרג נרחב של בלתי מעורבים. זו אסטרטגיה שהיא הימור לא פשוט מהיבטים רבים, נושאת מחירים כבדים בחיי אנוש וצפויה להיתקל במגבלות רבות במישור הלאומי, הבינלאומי, המוסרי והצבאי. עם כן, מישור ההשפעה השלישי, של שיקולי רווח מול הפסד, הוא האפקט הרלוונטי הזמין והמעשי ביותר לצורך הרתעה השואפת למזער פגיעה היקפית, והוא לא מצריך "הליכה עד הסוף".
לאור התימות המניעות-לפעולה שמפעילים ארגוני טרור בתעמולה שלהם, ומחקרים שבחנו מוטיווציות של מחבלים פלסטינים ברמת הפרט, ניתן להבין כי פגיעה נרחבת בחיי בלתי מעורבים צפויה להציף בקרבם בעוצמה את המיסגור של זעם-נקמה ולדחוף לפעולה אלימה; פגיעה במי שנחשבים לאייקונים של המאבק ו\או בסמלים לאומיים, דתיים או ארגוניים, צפויה להציף בעוצמה את המיסגור של השפלה ורצון להשיב את הכבוד האבוד. לעומת זאת, ניתן להניח על בסיס הניסיון בדאחיה כי פגיעה בנכסים כלכליים של הנהגת ארגון הטרור ו\או האליטה המקורבת לו, צפויה להציף בעיקר את המיסגור של שיקולי רווח מול הפסד שעשויים להביא לחשש להמשיך ולפעול באופן אלים. בגלל שהמכה היא כלכלית בעיקרה, עיקר הפרשנות נעשית במישורים התועלתניים ופחות באלו הרגשיים.
לבסוף, מכיוון שלא פעם יש רגשות אנטגוניסטיים בקרב פשוטי העם ביחס לאליטה הכלכלית, החרפת המאבק מצד ארגוני הטרור בשל פגיעה כלכלית הממוקדת באליטה בלבד – כך שפשוטי העם ייפגעו בשל הצרות של העשירים והנישאים מעם – צפויה להתקבל בעין לא יפה. מהלך כזה עשוי ליצור משבר לגיטימציה עממית לארגון הטרור שינהג כך, ואפילו ממשל טרור דכאני זקוק למידה מינימלית של לגיטימציה.
על פי ניתוחים של מומחי מודיעין חיזבאללה איבד לגיטימציה לתקוף את ישראל ולהביא אסון על לבנון, משעה שצה"ל כבר לא שולט על דרום לבנון בצורה כלשהי. מה עוד שהיעדר שליטה ישראלית מקל על האליטה הכלכלית להתפתח ולהתעשר, וכך היא נעשית לחיצה יותר לנוכח פגיעה כלכלית בה (כאן המקום לציין כי בניגוד למצב בעזה -שם שולטת ישראל מהרגע הראשון ליישום תוכנית ההתנתקות על המרחב האווירי והימי – על לבנון, מאז הנסיגה, אין שליטה ישראלית). אם כן, עוד מרכיב להרתעה הוא היעדר שליטה: ישראל יכולה להגיע – ואכן הגיעה – לשיווי משקל הרתעתי טוב ומהיר יותר מול אויביה מרגע שלא שלטה על אוכלוסייה עוינת ונטולת זכויות. השליטה הישראלית כשלעצמה נתפסת כהשפלה שיש לתקן. כך נוצר מצב אבסורדי במסגרתו לחיזבאללה מעולם לא היה ארסנל רקטי חזק וגדול יותר, ועם זאת אזרחי ישראל מעולם לא סבלו פחות מארסנל החיזבאללה כמו בשנים האחרונות. לא גודל הארסנל של אויבנו קובע את ביטחון אזרחי ישראל בפועל.
הפער בין פגיעה תגובתית לפגיעה קבועה בצד השני:
היבט נוסף של ההבדל בין הזירה הלבנונית לעזתית מבחינת הרתעה, מעבר למקרה של דאחייה, הוא ההבדל שבין פגיעה תגובתית לפגיעה קבועה בצד שמבקשים להרתיע. למעט בעת מלחמת לבנון השנייה מאז הנסיגה מלבנון ישראל לא שולטת ולא מגבילה תנועה לתוך דרום לבנון, בוודאי לא של סחורות אזרחיות (היוצא מן הכלל הוא הפגזת שיירות נשק שובר-שוויון לחיזבאללה). להבדיל, על רצועת עזה חלה מאז ביצוע תוכנית ההתנתקות שליטה ישראלית על המרחב האווירי והימי, וביתר שאת מאז עליית החמאס לשלטון ברצועה ב-2007. בעוד שאת השליטה הצבאית הזו אפשר לראות כהכרח ביטחוני, מעבר לה החילה ישראל מגבלות בהיקפים משתנים על הכנסת והוצאת מוצרים אזרחיים לרצועה וממנה – מגבלות ייצוא וייבוא (במסגרת זו הוגבלה לא רק כניסה של מוצרים שנחשבים ל"דו-שימושיים", כמו בטון שעשוי לסייע לבניית ביצורים, בונקרים ומנהרות, אלא גם מוצרים אזרחיים מובהקים כגון צמחי תבלין שונים נאסרו לכניסה וכן הוטלו מגבלות על הייצוא מהרצועה). בנוסף הוטלו מגבלות על תנועת אנשים מהרצועה וחזרה. התנהלות זו היא נגזרת של מדיניות הבידול מול רצועת עזה. כמובן אלו מגבלות שהכבידו ועדיין מכבידות – נכון לעת כתיבת נייר זה – בצורה קשה ביותר על האוכלוסייה האזרחית ברצועה באופן לא-מובחן. זו גם פגיעה קבועה להבדיל מתגובתית; וזו פגיעה קולקטיווית להבדיל מממוקדת. לא קשה לשער כי פגיעה קבועה וקולקטיווית באוכלוסייה אזרחית נרחבת שגם כך תנאי חייה קשים מעוררת זעם רב בקרבה שמקל לגייס אנשים לפעולות אלימות. פגיעה תגובתית מאפשרת להעביר מסר כי למעשה תוקפנות יש מחיר; ואילו פגיעה קבועה מעבירה לצד הנפגע מסר מובלע שהתוקפנות היא הכרח, כי בלעדיה אין שום לחץ על הצד השני להפסיק את הפגיעה. כך עולה גם צורך של ממשל החמאס, על מנת לשמור על הלגיטימיות שלו בעיניי האוכלוסייה, להראות מאמץ של מאבק אלים בצד הישראלי המטיל מגבלות וקשיים אלו. לעומת זאת הימנעות מהטלת מגבלות אזרחיות מתמשכות (פגיעה קבועה) על הרצועה ומעבר למדיניות של פגיעה תגובתית – כתגובה על מעשה תוקפנות קונקרטי – מנחילה את הרעיון כי ללא מתקפה מצד ממשל חמאס על ישראל לא תפגע ישראל ברצועה. ההימנעות מפגיעה בעת רגיעה צריכה להיות לא רק הימנעות מהפצצות באמצעות מטוסים אלא גם הימנעות מהטלת מגבלות על סחורות אזרחיות ותנועת אנשים, שאף היא מהווה פגיעה קשה. בנוסף, מיקוד הפגיעה באליטה המקורבת לממשל הטרור מאפשרת לחץ עקיף על הארגון תוך הימנעות בפגיעה באוכלוסייה אזרחית נרחבת ולא-מעורבת. אם כן במקום פגיעה קבועה וקולקטיווית יש לחתור לפגיעה תגובתית וממוקדת כדי לקדם הן הרתעה יעילה והן מיזעור הנזק לבלתי-מעורבים
הימנעות מפגיעה קבועה על התחום האזרחי כמו הייבוא והייצוא עשויה גם להעשיר את האליטה הכלכלית המקורבת לממשלי הטרור וכך לעשותה לפגיעה אף יתר למכה כלכלית. גם במובן הזה יש יתרון להימנעות מהגישה של הכבדה כלכלית קבועה על האוכלוסייה. מדיניות זו מקשה על ההרתעה בשל היותה פגיעה קבועה ולא תגובתית.
מאידך התקווה שעיכוב הפיתוח ברצועת עזה לעומת המצב בגדה יביא את האוכלוסייה להתמרד נגד חמאס אין לה על מה לסמוך ולא הוכחה כנכונה במבחן הזמן. תקווה זו מהווה הימור מסוכן הרבה יותר מאשר הדרך של פגיעה תגובתית ממוקדת ככלי להרתעה. מודל דאחייה איננו מקרה של פגיעה תגובתית ממוקדת אלא של פגיעה תגובתית נרחבת יחסית, אבל הוא מהווה קירוב שיכול ללמד משהו על העוצמה של כלי הרתעה מסוג זה.
לסיכום:
כמעט כל מלחמה היא בפועל סוג של ענישה קולקטיבית עם פגיעה היקפית במידה כלשהי, הפוגעת לא רק בכוחות הלוחמים. זה נכון על אחת כמה וכמה במלחמה נגד ממשלי טרור. אבל בהנחה שמלחמה מסוימת היא הכרח, פגיעה במישור הכלכלי, ככל הניתן, תוך הימנעות מפגיעה בחיי אדם ובסמלים דתיים רגישים, תהווה את מזיעור הפגיעה ההיקפית ותעלה את המיסגור של שיקולי רווח-מול-הפסד ולא את המיסגור של מלחמה טוטאלית באויב אכזר.
הן המישור האמפירי המתבסס על ניסיון העבר בהרתעת ארגוני טרור והן הידע הנרחב על דינמיקות חברתיות מתחומי מדעי החברה, מחייבים אותנו מוסרית ומבצעית לשקול חלופות הרתעה המפחיתות נפגעים אזרחיים לא מעורבים. פגיעה כלכלית ממוקדת באליטה הכלכלית המקורבת לארגוני הטרור היא נקודת פתיחה ראויה לבחינה כזו.
