איך צפויה הקורונה להשפיע על הנטיות הפוליטיות בעולמנו?
במסגרת הסוגה של הימורים יומרניים, אני מניח פה הימור משלי על מצב שעודנו חדש ולא צפוי – איך תשפיע מגיפת הקורונה על התודעה הקולקטיווית מבחינה אידיאולוגית ופוליטית, הן בעולם והן בישראל. ההימור שלי היא שכמה וכמה תפיסות עולם יתחזקו בעקבות המגיפה, רובן מזוהות עם השמאל אך חלקן עם הימין השמרני ואף הפופוליסטי. חקר המיסגור וההנעה לפעולה קולקטיווית – תחום מחקר סוציולוגי שאני אמון עליו – מקנה כמה כלים נאים להפוך את ההימור הזה למעט יותר מושכל וקצת פחות פרוע. נתחיל להמר:
ראשית, הקורונה היא חווייה מכוננת ברמה הבינלאומית וסביר להניח שככל שמדיניות הבלימה הראשונית תצלח (או היכן שהיא תצלח), חוויית הקורונה תעבור מפאניקה ראשונית להתנהלות מתמשכת בתוך שגרה. במסגרתה כזו תקיים המדינה טרייד-אוף בין הפחתת קצב ההדבקה באמצעות מגבלות תנועה והתכנסות לשחרור חמצן למשק המתערער באמצעות הקלות מסויימות ביחס להגבלות אלו – כל פעם המטוטלת תנוע לכיוון אחר. זו צפויה להיות חווייה מתמשכת, בנוסף לשוק ולחרדה הראשוניים, של ממשלה חיונית ברמה הלאומית ושל טיפול הדורש תיאום בינלאומי. מכאן יוצא ש:
1. החווייה המכוננת היא של טיפול בבעייה לא-פרסונלית, בלתי נראית, שדורשת סולידריות חברתית, ממשלה חזקה, תקציבים ציבוריים רבים (בפרט בתחום הבריאות אבל ככל שהמשק יינזק ועובדים ובעלי עסקים ייפגעו הרווחה תעמוד גם היא במוקד), ותיאום בינלאומי הולך וגובר. זה ההפך הגמור מהחוויה המכוננת של העשורים הקודמים – אל קעידה עם הפלת התאומים ודאע"ש עם סדרת הפיגועים שלהם וכיבושיהם – שהציבו בראש סדר היום אויב פרסונלי, עם פנים, מזוהה מבחינה דתית (ובמידה רבה גם מבחינה אתנית) שמגדיר "אנחנו והם" – זו חוויה מכוננת שנוחה מאוד לקידום תפיסות עולם ימניות-נציות. כעת המטוטלת נעה חזק שמאלה מהבחינה הזו.
2. לא פחות משמעותי מכך, הקורונה חושפת את קשרי התלות ההדדית והקישוריות בינינו, זה יכול להוביל לקוסומופוליטיות אך יכול ואף צפוי להוביל דווקא לרצון להתבדל ולהציב חומות וגדרות (ארחיב על כך בהמשך). אבל מכיוון שאף חומה איננה בלתי-עבירה ואף מדינה לא רוצה באמת להיות צפון קוריאה ברור שהגלובליזציה, גם אם תואט לרגע, לא תעצר – אנו קשורים אחד בשני ותלויים אחד בשני – זה מחזק את הצורך בגופים בינלאומיים לתיאום, שיתוף פעולה ותכלול מאמצים לנוכח בעיות גלובאליות. כמובן, המצב הזה לא החל עם הקורונה – משבר האקלים, משברים כלכליים, טרור ומגפות קודמות היו כולם גלובלליים או בעלי פוטנציאל גלובלי, אבל הקורונה ממחישה זאת בצורה הרבה יותר מוחשית וחדה.
3. מאידך צפויה מגמה הפוכה: למשל הניסיון של איטליה שלא קיבלה סיוע מהאיחוד האירופי (לפחות בשלב הראשון) משום שמדינות חששו שאם יישלחו למדינה מכונות הנשמה מחר הן תחסרנה להן, מקבעת את הרעיון שכשמדובר בסולידריות עמוקה, המחייבת לסכן את עצמך בשביל אחר שנמצא במצוקה, הגבולות הם עדיין לאומיים והתארגנויות על-לאומיות לא שוות הרבה בהיבט הזה (אם כי הדברים עדיין דינמיים מכדי להכריע).
4. באותו כיוון צפויה לעלות התפיסה כי מדינה חייבת לשלוט היטב בגבולותיה – כולל חומות וגדרות אם צריך. הסתננות היא לא רק סכנה דמוגרפית או עבירה על החוק, אלא מסוכנת מאוד בעת פאנדמיה עולמית.
5. האינטגרציה של הסעיפים "השמאלנים" ו"הימנים" יכולה להניב תפישה של קוסמופוליטיות לאומית – קרי: רעיון שיש לחזק שת"פים וגופים בינלאומיים, אבל בין מדיניות שריבונותן ומשילותן חזקה וגבולותיהן ברורים. הרעיון של שמאל אוניברסליסטי ואנטי-לאומי הולך לחטוף עוד מכה, למרות חיזוק לכמה וכמה תפיסות שמאלניות.
6. א. סולידריות חברתית כפרקסיס מרכזי – לו כל אוכלוסיית העולם הייתה מורכבת מאנשים צעירים ובריאים הקורונה לא הייתה איום משמעותי כלל. כל ההיערכות הזו והפגיעה במשק הן תולדה של חוסר מוכנות של חברות לקבל בשלוות נפש מוות המוני של מבוגרים וחולים. אני מאמין ומקווה שגם עם התמשכות האתגר לא ייגברו הקולות העכורים שאומרים – שימותו. ייתכן שכן יעלו קולות שייבקשו כי הבידוד יחול על בעלי המערכת החיסונית החלשה ולא על כלל הציבור, וייתכן שבשלבים מאוחרים יותר, כשחלק ניכר מהציבור כבר יידבק, המשק יתערער מאוד, והנגיף יהיה יותר מובן לנו, זה יהיה הכיוון. אבל התגובה הראשונית הייתה בחירה בסולידריות חברתית. זה שיעור חשוב.
6. ב. סולידריות חברתית החורגת מגבולות ה"אנחנו" – הבנה שמצב הבריאות של העניים, המיעוטים, מבקשי המקלט ומהגרי העבודה ישפיע גם עלינו והוא גם עניינינו. זה כבר מעבר לתובנות של טוב משותף – להבדיל ממשחק סכום-אפס – המזוהות עם השמאל.
7. חשיבות התמיכה בתוצרת מקומית חיונית (חקלאות בסיסית, מוצרי רפואה בסיסיים וכו'), על מנת להפחית את התלות בסחר בינלאומי בעיתות משבר. תגדל התמיכה בסובסידיות לתעשיות ותחומים שיכולים לאפשר משק אוטרקי לתקופות חירום קצרות.
8. החלפת ההגמוניה של המעצמה העולמית – סין במקום ארה"ב, צפויה לגבור (תלוי עד כמה רע תתפקד ארה"ב מול המגיפה), וזה חדשות רעות.
9. חיזוק מגמה קיימת של מנגנוני חקיינות ולמידה בין מדינות ובין מערכות מקצועיות, ובפרט בתחום בלימת המגיפות וניהול המשק בשעת חירום.
לסיכום, מפא"י חוזרת (טוב, לא בדיוק אבל, בערך)
ההשלכות המעשיות של שותפות פוליטית עם "תומכי טרור"
מהן ההשלכות המעשיות של שותפות עם גורמים פוליטיים המזוהים עם גופי טרור וגרילה והכללתם בממשל? בקצרה: מחקרים ומקרים רבים מלמדים שההשלכות הן פחות אלימות וטרור.
*
המערכת הפוליטית סוערת בשל האפשרות שמפלגת כחול לבן תסתייע ברשימה המשותפת לביצור הקואליציה שלה, משום שגורמים מסויימים בתוך הרשימה המשותפת הביעו דברי שבח לפעילי טרור וגרילה פלסטינים. הנושא מטבע הדברים מציף שאלות מוסריות וכמובן שמעלה רגשות עזים (אישית אומר שהבעת סימפטיה למי שרצחו אזרחים מעוררת בי חלחלה קשה); אבל מה ההשלכות המעשיות שצפויות משותפות כזאת?
*
נפנה למקרים קיצוניים בהרבה מהשייר והפוסט האומללים בפייסבוק של ח"כ היבא יזבק מבחינת הזיקה שבין כוחות פוליטיים לארגוני טרור; מקרים שבימין דווקא אוהבים להביא כהוכחה ליעילות גישת היד הקשה נגד טרור: המאבק של סרי לנקה בארגון הטרור "הנמרים הטמיליים", המאבק של אלג'יריה במחתרות איסלמיסטיות והמאבק של רוסיה בצ'צ'ניה, כולל במחתרות ג'יהדיסטיות במדינת המחוז. בשני המקרים הראשונים, לצד צעדים צבאיים קשוחים, השכילה המדינה לייצר גם לגיטימציה ושותפות עם הזרועות הפוליטיות של ארגוני הטרור והגרילה – באלג'יריה עם ה-Front Islamique du Salut (FIS) ובסרי לנקה עם ה-Tamil National Alliance. לאחר מכן האלימות פחתה פלאים. באופן דומה העניקה רוסיה את השליטה על צ'צ'ניה לאחמד קדירוב, המופתי שהיה בעברו מורד מרכזי במאבק נגד הממשל הפדרלי הרוסי בעת מלחמת צ'צ'ניה הראשונה ואחראי למותם של רוסים רבים (אם כי במקרה זה רק לאחר שקדירוב "החליף צד" והפסיק את המרד, כך שזו דוגמה מעט שונה, הגם שבנו רמזן – שירש אותו כשליט צ'צ'ניה אחרי התנקשות – עדיין מאיים לירות בשוטרים רוסים אם יפעלו בצ'צ'ניה בלי אישורו).
*
העיקרון הזה עובד, אגב, גם עם ממשלים פחות קשוחים, כאלו שבחרו בתהליכי שלום כדי לסיים מעגל של אלימות. כך מקדוניה סיימה את גל האלימות מצד רדיקלים בקרב המיעוט המוסלמי האלבני במדינה מתוך מתן יותר ייצוג פוליטי לאלבנים, כשלמעשה אחרי הסכם אוחריד שסיים את האלימות אנשי מחתרת ה-National Liberation Army שתקפו את כוחות הביטחון המקדונים והרגו בהם התגלגלו להיות מפלגה פוליטית בשם הלועזי Democratic Union for Integration, והשתלבו במיינסטרים של הפוליטיקה המקדונית (כולל תקופה בקואליציה השלטת). זאת למרות שהם רואים את זהות המדינה המקדונית באופן שונה מחלקים נרחבים של הרוב הנוצרי; לרוב המחלוקת נסובה סביב מידת האוטונומיה למיעוט האלבני אבל בשוליים היא מגיעה עדיין לכדי דרישה לעצמאות. ובכל זאת עם השילוב הפוליטי המלא יותר של המיעוט האלבני – כולל אנשי מחתרת לשעבר – האלימות נעלמה. מקרה קצת שונה הוא זה של מאבקה של קולומביה במחתרת ה-FARC הרצחנית, שלאחר עשורים רבים הייתה מוכנה, לנוכח הצעות להשתלבות בחברה מצד נשיא שוחר שלום, להתפרק מנשקה והוכרה כמפלגה פוליטית לא-אלימה (Common Alternative Revolutionary Force) שהיא חלק מהפרלמנט הקולומביאני.
*
אלו מספר אנקדוטות, אבל גם מחקרים כמותניים שיטתיים מלמדים כי אלימות פוליטית (שטרור הוא חלק ממנה) יורדת ככל שיש יותר ייצוג לחלקים שונים באוכלוסייה (המחקר האייקוני ביותר, עוסק בנושא מעט שונה, מלחמות אזרחים, נעשה על ידי קבוצת חוקרים באוניברסיטת אוסלו והתפרסם ב-American political science review תחת הכותרת Toward a democratic civil peace?). אולי זה הראציונל שהניע ממשלים קשוחים למדי בסרי לנקה ואלג'יריה להכיל את הזרועות הפוליטיים.
*
אם כן, מעבר לכל עניין רגשי או שיפוט מוסרי, הצבעתי על היתרונות של ייצוג פוליטי למפלגות פוליטיות גם אם יש להן זיקה לטרור (קשר מובהק במקרים שמנינו מעלה; קשר קלוש אך מקומם של תמיכה מוראלית במקרה של בל"ד). היתרון של שילוב פוליטי בא לידי ביטוי לעיתים לצד גישה צבאית קשוחה ביחס לגורמי הטרור עצמם ולעיתים לצד תהליכי שלום "רכים", אבל הוא כמעט תמיד מתכון להפחתת האלימות הפוליטית והטרור.
*
עכשיו השאלה היא מה רוצים יותר: למזער את הטרור והמוות או לכעוס ולזעום?
נתניהו כממזר אכזר כלפי פנים בלבד
שכנוע או טאבו – על האסטרטגייה הפוליטית הנכונה
ההישגים של נתניהו כשילוב של הקלפים שקיבל עם איך ששיחק איתם
איך נתניהו התנהל עם קלפים אלו? מצד אחד איפוק צבאי יחסי שתרם ליציבות, שזה חיובי מאוד; מצד שני תמהיל ביזארי של מקל וגזר – פגיעה בזכויות הפלסטינים בשגרה, לצד כניעה לדרישות הצד השני דווקא אחרי התפרצויות של אלימות – מה שכמובן מדגים את יעילותה של האלימות ומעודד אותה (ככלי שהוא לא רק יעיל, הוא הכלי היחיד היעיל – כמו באפיזודת תוכנית המצלמות בכניסה לאל-אקצה). בנוסף חוסר היענות מספק מצד ממשלות נתניהו לזכויות ותנאיי החיים של הפלסטינים מגביר מתח שמדי פעם מתפרץ – כמו באינתיפדאת הסכינים או עם הבלונים הבוערים מעזה הסובלת קשות ממצור אזרחי נטול בסיסי ביטחוני.
הרעיון של טראמפ כסכנה לאנושות
"האנושות פשוט לא תוכל להרשות לעצמה קדנציה נוספת שלו [של טראמפ]" זועקת כותרת באתר "שיחה מקומית". זה תירוץ להתעכב על הרעיון הזה, הרווח בשמאל, שישנם מנהיגים ימניים פופוליסטים שהם כה קיצוניים ומסוכנים עד שהם סכנה ישירה לאנושות. ייתכן, בינתיים סקירה לא-סלקטיבית של העובדות תלמד שטראמפ עושה, יחסית, מעט מאוד מעבר לרטוריקה פוגענית. אם הוא סכנה ממשית למישהו זה לעניים ביותר בתוך ארה"ב, וזה נורא, אך סכנה לאנושות זה לא. נדמה לי אפילו – תקנו אותי בשמחה אם אני טועה – שלשכבות נרחבות במעמד הפועלים הביא טראמפ בשורה חיובית בעיקרה. מיעוט המעשים עשוי להיות קשור לאופיו הפרטי של טראמפ האיש, אבל גם לעובדה שלטוב ולרע מי שמנהל דמוקרטיות מערביות זה הדיפ-סטייט [הפקידות הבכירה והלא נבחרת]. פוליטיקאים יכולים לעשות שינוי הגהים משמעותי רק אם הצליחו לשכנע מאסה קריטית בתוך הדיפ-סטייט או לחילופין אם הם מוכנים להמר על כל הקופה. רובם פחדנים מדי או עצלנים מדי בשביל לעשות זאת. ניקח לדוגמא את הצמד חמד ברק את נתניהו, ששוב נחשף כי היו נחושים להפציץ באיראן לפני לא הרבה שנים. אם אין איזה חסם שנסתר ממני, שסביר שזה עוד מקרה של פוליטיקאים (במקרה זה רוה"מ ושר ביטחון עם יוקרה ביטחונית רבה) שלא הצליחו לעמוד מול ההמלצה השלילית הנחרצת של הפקידות הבכירה (במקרה הזה מערכת הביטחון). אז הסכנה היא לא עוד קדנציה של טראמפ, אלא התדרדרות הרבה יותר איטית בטווחי זמן היסטוריים – לקול מקהלת הזאב זאב משמאל – של טפשת פוליטית שתחדור בסוף גם לדיפ סטייט ותהפוך את הגווארדיה הזו מבעלת גוון של שמרנות אמצע-הדרך, שהיא לפחות זהירה, לפופוליסטית-לאומנית הלוקחת הימורים מסוכנים.
איפה השמאל היה יכול לחבק את הפופוליזם במקום לסלוד ממנו
אוטונומיה תרבותית-חינוכית לזרם הפרוגרסיבי בישראל
אני ממש נגד התפישה ש"גנבו לנו את המדינה" – ההליכה לימין הפופוליסטי היא רצון העם ואני מכבד את הבחירה למרות שמאוד קשה לי איתה. המחנה הפרוגרסיבי יכול כעת להבין שהיותו מיעוט זה עניין מבני ולא תקופתי, ולהתרכז בלדרוש הכרה בו כמיעוט שזכאי לאוטונומיה תרבותית-חינוכית כמו החרדים. זה אומר הכרה במערכת חינוך נפרדת למשל, ובמוסדות נוספים. הכיוון הזה לא נועד להסתגרות והתבדלות מהעם – אני אישית נגד הכיוון הזה – אלא לשם השרדות כקבוצה תרבותית מובחנת ויכולת לחיות חיים סבירים כאנשים פרוגרסיבים באומה שהולכת ללאומנות ומסרותיות כי זו בחירתה העמוקה. תהליכי עומק היסטוריים לא משנים בקמפיין מבריק ככל שיהיה וגם לא באמצעות רעיונות חלופיים כשלעצמם. בינתיים עד שההיסטוריה תסתובב, אם תסתובב, מגיע לנו לחיות בארצנו בלי שישלחו אותנו להגר או שישטפו את מוחם של ילדנו לכיוונים שאנו לא אוהבים. מהמקום האוטונומי הזה אפשר להושיט יד, להפגש עם האחר, לדבר, להתדיין, לנסות לשכנע, להפתח לאנשים חדשים, לתרבויות מגוונות, וגם לדעות שונות ולנסות לפתוח אחרים לדעותינו. אבל ממקום בטוח של מיעוט עם אוטונומיה תרבותית והכרה ולא כעלה נידף בלי עוגנים שמתרסק תחת ההגמוניה החדשה והימנית. ציבורים כמו הדתיים הלאומיים שרדו יפה שוליות פוליטית ותרבותית משום שהיו להם עוגנים, קהילות ומוסדות אוטונומיים. גם לנו מגיע, זה הכרחי, לא אגואיסטי.
.
החזון הזה יכול להתחיל בדרישה ממוקדת לזרם חינוכי פרוגרסיבי אוטונומי, כפי שיש זרם חינוכי כזה לציבור הדתי-לאומי והחרדי. כמו שני הזרמים החינוכיים הללו, גם הזרם הפרוגרסיבי לא צריך להיות אחיד – יהיו בו, מן הסתם, תתי-זרמים, רובם חילוניים אבל גם דתיים ומסורתיים פרוגרסיביים צריכים למצוא בו בית (וכן, יש כאלו, והם שותפי דרך יקרים שאסור להזניח תחת המיסגור הגורף מדי של חילונים-מול דתיים, שמדיר הרבה דתיים ומסורתיים הומניסטיים). היתרון בדרישה הזו היא שהיא מבוססת על תקדים שכבר ניתן לקבוצות מיעוט תרבותיות אחרות בישראל, ולכן לאור סירוב להעניק זאת עתירה לבג"צ יכולה להיות, על פניו, בעלת סיכויים ממשיים. זהו צעד הכרחי לשם ליכוד השורות ומשם לצאת לחברה הישראלית בכללותה כקבוצת מיעוט נחושה ולא כמי שמתיימרים להיות הציבור הכללי וספק אם ממלאים ולו 20 מנדטים כיום (אם מתייחסים לשמאל העמוק).
צמצום שביתות תוך העצמת העובדים
איך מונעים שביתות שמקשות על הציבור מבלי להחליש את העובדים, ולמעשה תוך כדי העצמתם?
השיח האחרון על שביתות שמקשות על הציבור מתלהט אבל משני צדי המתרס של הוויכוח מפספסים את הפיתרון שמציע ווין-ווין. למשל לאור ההאשמות נגד ועד הרכבת (שהוועד, אגב, מכחיש בתוקף) כי הוא עודד עובדים להתחזות לחולים, מעלים הצעות לפיתרון מהסוג של החלשה והגבלה של ועדים. גם אם, נניח, שצעד זה יצמצם שביתות הפוגעות בציבור ובמשק, הוא יחליש את כוחם של העובדים במסגרת כלכלה שבה ממילא כוחם דל. אבל בעולם יש כבר מודל של צמצום שביתות מבלי לצמצם את זכות השביתה ומבלי להחליש את הוועדים: מודל של התאגדות ענפית ומבנה קורפורטיסטי של הכלכלה. המודל הזה רווח במדינות הנורדיות, ובהתאמה שיעור השביתות שם נמוך ביחס למדינות מפותחות אחרות. בנורדיסטן דווקא כוחם הרב של הוועדים מוליד יחסים פחות "עצבניים" בין עובדים ומעסיקים, ומקדם חתירה לאינטרס משותף וטוב משותף.
איך זה קורה? פשוט, ההתאגדות שם היא על בסיס ענף רחב במשק ולא על בסיס מקום העבודה, וכך גם ההחלטה על שביתה נעשית מורכבת יותר מהחלטה ברמה המקומית של מקום העבודה הישיר. לכן ועד של מקום עבודה עם כוח רב לפגוע בכלכלה או במשק (כמו בנמל, בחברת חשמל או ברכבת) צריך לשכנע נציגים של ענף רחב במשק כי החלטתו לצאת לשביתה מוצדקת, וגם אז הישגי השביתה יועילו לעובדים בענף רחב ולא רק לעובדים באותו מקום עבודה שזכה להיות בעל כוח רב. בנוסף העובדים בכלכלות הללו מקבלים נתח כה נאה מהרווחים של מקומות העבודה שלהם כך שנוצר אצלם אינטרס לסייע למקומות העבודה ולא לפגוע בהם, ולכן חושבים פעמיים לפני שביתות או צעדים של שיבוש העבודה. המנגנון הקורפורטיסטי הוא מנגנון של הסכמים רחבים בין איגודי מעסיקים ואיגודי עובדים, כך שיש דיאלוג ישיר שהממשלה רק מלווה. הממשלה גם מסייעת לוועדים במקום לפגוע בהם – למשל במסגרת מודל הגאנט היא מעניקה לוועדים סמכות להקצות ביטוח אבטלה, הכשרה מקצועית ושירותים דומים לאזרחים. כל המכלול הזה מעלה את שיעור ההתאגדות, יוצר תרבות של חתירה לעמק השווה ושקט תעשייתי, אבל מבלי להחליש את העבודה המאורגנת – למעשה אלו הארצות בהן העבודה המאורגנת היא הכי חזקה בעולם.
כך נראה ווין-ווין של הומנים מעשי. חבל שגם השמאל וגם הימין הכלכלי בארץ מפספסים את זה.
הצטרפו לקבוצת החשיבה הומניזם מעשי