על ההבדל בין איזון למרכז בפוליטיקה

פוליטיקה לא עוסקת באיזונים אלא בהדגשות והנגדות. אין כמעט פוליטיקאים שרצים על הטיקט של צריך לאזן בין ערך א' לערך ב' או לאזן בין מטרה ג' למטרה ד'  – גם לא כששני הערכים או כששתי המטרות חשובות לחיינו. פוליטיקאים לרוב ידברו ברטוריקה של: ערך א' בסכנה, כולם עוסקים רק בערך ב' או מטרה ג' מוזנחת, כולם עוסקים רק ב-ד'. כאמור, פוליטיקה זו אמנות ההדגשה וההנגדה, ואולי אף יש לומר הדגשה על דרך ההנגדה. זה נכון גם כשהצורך שלנו הוא באיזון מדוייק בין שני היבטים חשובים ולא בהנגדה.

אסור לבלבל בין איזון למרכז הפוליטי. איך קורה שהמרכז הפוליטי כה פופולרי בישראל? משום שהוא לא מציג עצמו דרך הרעיון של איזון בין קטבים, אלא דרך הרעיון של הנגדת המרכז ה"שפוי" וה"כל ישראלי", לעומת הקטבים הקיצוניים, ההזויים והסקטוראיליים כיביכול בימין ובשמאל "הקיצוניים" או בקרב החרדים והערבים שיש "לנקות" מהתמונה. כלומר גם המרכז הפוליטי עושה הדגשה של רעיון על דרך ההנגדה לרעיונות אחרים או קבוצות אחרות, לרוב של מיעוטים.

איזון הומניסטי בין שני ערכים או מטרות חשובים לא בהכרח יהיה פופולרי או מזוהה עם "הציבור הרחב", כלומר לא בהכרח יהיה חלק מהמרכז הפוליטי, לעיתים הוא דווקא יזוהה עם רדיקליות. ניקח למשל את הרעיון של מדינת כל אזרחיה השומרת רק על חוק השבות כחריג בשל חשש מובן מהיות מיעוט נרדף – לאור ההיסטוריה היהודית וההקשר של היחס הרע לא פעם למיעוטים במזה"ת. מודל כזה יאזן בין ערך השיוויון לערכים קהילתניים וכאלו הנוגעים לתחושת ביטחון קיומי, אך יהיה מוקצה בקרב רוב הספקטרום הפוליטי כולל אפילו בקרב חלק מחברי מרצ. הוא מאוזן ביחס לערכי יסוד שחשובים לבני האדם אך רדיקלי ביחס למוסכמות החברתיות בישראל.

הטראגדיה היא שאיזון הומני בין ערכים יסודיים הוא דבר קריטי. והרי לא פעם ערכים סותרים לכאורה חשובים שניהם לחיים החברתיים ולבני האדם – כמו המתח, שנוצר מדי פעם, בין חופש הפרט לביטחון פיזי או סוציאלי. ללכת לאחד מהקטבים יהיה צעד אנטי-הומני.

היבט זה תמיד היה חשוב תמיד אך הוא נעשה חשוב עוד יותר בימינו – ימי העידן הגלובאלי והמקוון – בהם יחסי הכוח בין קבוצות ותפישות נזילים הרבה יותר, ולכן הצורך הוא לא בהדגשת ערך אחד הסובל מנחיתות כרונית אלא באיזון מדוייק בין ערכים שכוחם היחסי הפכפך ונזיל. כך למשל, אם בשנות ה-40 של המאה הקודמת המתח בין אוניברסליות וליברליזם לשבטיות ולאומיות אתנית היה ברור – נאציזם ופאשיזם רע, ליברליזם טוב (כך לפחות עד לשלב הנהייה אחרי הקומוניזם הסטליניסטי בקרב השמאל הרדיקלי במערב) – אתגרי ההגירה של העידן הנוכחי מדגישים כמה הכל נזיל, וכמה לפתיחות האוניברסליסטית עשוי להיות גם מחיר כבד בדמות חיזוק הקפיטליזם הגלובאלי על חשבון הרס ורמיסת קהילות מקומיות ומבני סולידריות. אך אם זאת החזרה ללאומנות גם היא אפלה ולא באה בחשבון ביחס למי שלב הומני מפעם בקרבה/ו. אם כן, דרוש פה איזון חכם. ופה אנו שוב חוזרים לבעייה שאיזון הוא משחק א-פוליטי.

עם כן, למרות שרעיון האיזון נתפש כמזוהה עם המרכז הפוליטי הקשר ביניהם קלוש: המרכז הפוליטי מאזן לא בין ערכים החשובים לחיה האנושית אלא בין מסוכמות חברתיות, תפישות פוליטיות רווחות, או שהוא פשוט לא אומר כלום ומנסה להתחבב באמצעות דימויים שטחיים. למעשה עם הומניזם מלא ניצב בחזית הפוליטיקה שלנו – כלומר האדם על כל מורכבותו כחיה חצי-חברתית וחצי-אינדיווידואלית – אז האיזון הוא כיוון רדיקלי לעילא ולא בגדר דרך האמצע.

לאיזון ההומניסטי בין ערכים אין כיום ייצוג פוליטי. הוא גם לרוב לא נוצר יש מעיין, מתוך המשא ומתן בין השחקנים הפוליטיים השונים. למען הסר ספק, פוליטיקאים עשויים לעיתים לייצר איזון בפועל, למשל בחוקים ובקווי המדיניות שהם מחוקקים או טווים, אבל הם לא רצים לבחירות עם אג'נדה של איזון וכך לא מובטח שיהיו קשובים ומחוייבים לרעיון של איזון ולא בין ערכים יסודיים הם מנסים לאזן אלא בין אינטרסים ואילוצים פוליטיים. לכן בעידן הנוכחי הפוליטיזציה של רעיון האיזון היא משימה קריטית.

הדבר הבא בפוליטיקה יהיה לחשוב איך הופכים את הרעיון הזה מא-פוליטי לפוליטי – איך מנגידים אותו לרעיון נגדי, אולי לחד-מימדיות.

גנבי תשומת הלב

כשהפוליטיקה סוערת מדי היא נעשית מדאיגה, מקוממת ומעניינת במידה כזו שאנו מקדישים לה יותר משהתכוונו. במובנים מסויימים ניתן לומר שהיא גונבת לנו קצת את הנפש, את הספירה הפרטית, את עולמנו הרגשי, אולי אפילו את התשוקתיות שאיננה וכחנית אלא יצרית. אפשר בהחלט לחקור ולתהות איך הטביעו אותנו הפוליטיקאים גנבי תשומת הלב בביצה רטורית, בלופ מהדהד, עד אין סוף, של פרובוקציה ותגובה; איך מכרו לנו  פייק ריגוש ותחושת סכנה תמידית בעת שהדיפ סטייט שומרת על סטטוס-קוו מפוהק, והתינוק שלי מרגש יותר מכל ניצחון בפוליטיקת המילים. בעולם ראוי הייתה מתארגנת כעת תביעה ייצוגית רחבה נגד כל פוליטיקאי מעורר סערה ועניין על כך שלאחרונה אני מרגיש כלי קיבול לטיעונים יותר מאשר אדם. החזירו לי את דכאונותיי ושמחותיי הפרטיים יא חתיכת טרולי מיקוד עלובים!

הפספוס האסטרטגי הגדול של ממשלת נתניהו

הפספוס האסטרטגי של ממשלת נתניהו – שותפות האויב האיראני בין ישראל והמדינות הערביות

.

כשלשתי מדינות ששונאות אחת את השנייה שנאה עתיקה יש פתאום איום קריטי משותף, אויב משותף, הן לרוב ישימו את העוינות בצד ויישתפו פעולה. אך מה ייקרה כשהאויב המשותף ידעך, ישנה גישה או יחוסל? יש סיכוי טוב שמתוך חוויית שיתוף הפעולה מול איום חמור יתפתח תהליך של דעיכת השנאה ואף תיבנה קרבה יציבה ועמוקה יותר בין הצדדים – לעומת שת"פ מתוך אינטרס בלבד – וכך יוביל הדבר לפיוס; מאידך יש גם סיכוי שהעוינות הבסיסית בין הצדדים לא דעכה, רק הוסטה הצידה, ואם ירידת האויב המשותף היא תחזור למרכז הבמה ודברים ישובו לקדמותם.

.

ומהמשל לנמשל של ישראל ומדינות ערב הסוניות:

.

הסיכוי לתסריט השני, של שיבת העוינות בין מדינות ערב לישראל למרכז הבמה במקרה של דעיכת האיום האיראני, נעשה הרבה יותר סביר כל עוד ממשיכה ישראל לשלוט על אוכלוסייה פלסטינית נטולת זכויות. משטר האפלייה הצבאי בגדה מהווה אצבע בעין לאומה הערבית כולה – גם בעיניי מי מהערבים שלא ממש מתעניינים בתנאיי חייהם של הפלסטינים, הדבר נחשב לביזוי הערבים כאומה. מאידך הסיכוי לתסריט הראשון, של התפתחות יחסים המתעלים מעל לאינטרס המיידי, הופך לסביר מאוד באם ישראל תעניק זכויות לפלסטינים, למשל במסגרת הסדר אזורי.

.

לכן גם אם לא סביר שהסכמים מדיניים יובילו לשלום עם הפלסטינים במלוא מובן המילה –  כי הנראטיב הפלסטיני המושרש של פלסטין מהירדן לים לא יישתנה בשל חתימה על פיסת נייר, וכל עוד זה האתוס הפלסטיני העממי ישראלים לא ייראו בכך שלום אמיתי – הסכמים מדיניים יכולים להיות הבסיס לשלום עם מדינות ערב. זהו בסיס להפיכת שותפות האינטרסים מול איראן למהלך עמוק ויציב יותר, שלא תלוי בהיותה של איראן איום משותף וחמור.

.

ופה טמון הפספוס האסטרטגי: ללא חוויית האיום המשותף מול איראן בצורתו הקריטית והדחופה, חתימה על הסדר מדיני מול הפלסטינים הכולל את מדינות ערב זהו מהלך חלש בהרבה מבחינת צפי הפיוס שלו, מהלך שסביר כי יוביל לכל היותר לשלום קר. רק מהלך משולב של חתימת הסדר אזורי בעת שיש איום איראני חמור, דחוף ומשותף לנו ולערבים יכול להוביל לתנופה רגשית-קולקטיווית מספיק גדולה כדי לשנות את דעת הקהל של המשטרים הערביים, האליטות הערביות וההמונים עצמם. במסגרת כזו לכל הפחות תופחת העוינות – כי חוויית הפעולה המשותפת מול איום קיומי מקדמת הלכי רוח חמים הרבה יותר מחתימה על ניירות רשמיים. כלומר כל עוד האיום האיראני חמור ומדאיג, יש לנו לפחות חלון הזדמנויות למהלך פיוס חסר תקדים מול מדינות ערב. זה נדמה לנו שאיראן כשחקן חזק, תוקפני ובעל שאיפות אימפריאליסטיות משהו זהו מצב קבוע, אבל המזה"ת הוא אזור דינמי. כך אם מחר תיהיה הפיכה באיראן, קריסה של המדינה שתביא להיחלשותה או נטישה של הקו המליטנטי או האנטי-סוני, ישראל לא תחזור אחורה לאותה הזדמנות. אם בתוך חוויית האויב המשותף ייחתם גם הסכם מול הפלסטינים שם טמון הסיכוי לא לחזור ליחסים קונפליקטואליים יותר עם מדינות ערב מרגע שיקהה האיום האיראני המשותף.

.

קוצר רואי זה לראות בשת"פ מתוך אינטרס פסגת שאיפות, ולא שלום בר קיימא מול העולם הערבי. זו הצהרה על סדר עדיפויות מאוד מסויים. וזהו הפספוס האסטרטגי הגדול של ממשלת נתניהו.

אל"מ ישראל שומר ירה בגבו של מוחמד אל כסבא, הפקיר אותו לגסוס, שיקר לחוקריו, וקודם

באמצעות אל"מ ישראל שומר ירה בגבו של מוחמד אל כסבא, הפקיר אותו לגסוס, שיקר לחוקריו, וקודם

המבצע הצבאי המוצלח ביותר מול עזה – נובמבר 2018

מול המתלהמים מימין ומשמאל צריך לומר שהפעם המערכה מול עזה נוהלה באופן טוב מאוד, הן מזווית של הרתעה מהירה והשבת השקט לדרום והן מזווית של הימנעות מפגיעה בתושבים עזתים שאינם מעורבים בלחימה. כמובן, מה שקדם למערכה היה ביזיוני בעיניי ועל זה ראויה הממשלה לכל ביקורת, אבל המערכה עצמה נוהלה היטב (כמובן, לא כולל חשיפת אוטובוס חיילים לטווח טילי הנ"ט של חמאס).

.

אחד הדברים המעולים בהתנהלות האסטרטגית במערכה הזו הייתה הגישה של פגיעה ממוקדת בנכסים יקרים מאוד לחמאס (אולפן טלוויזיה, מבני מנהלה) שלוותה באפס הרוגים במסגרת תקיפות אלו (בזכות התראות מראש של צה"ל). משוואה כזו שבה יוצרים נזק כלכלי רב, הממוקד בשלטון ולא בדלת העם, לצד אפס הרוגים לצד השני מורידה את מפלס הזעם וממסגרת את המערכה במונחים כלכליים. מסגרת כזו לא מעודדת חשיבה יצרית ולעומתית – שהיא המתכון למתיחת זמן העימות והגברת הסבל בטרם נגיע להפסקת אש – אלא היא מעודדת חשיבה של רווח והפסד. כשזו מסגרת החשיבה, קל יותר להביא את האויב להבנה מהירה יותר שלא כדאי להמשיך. הפנטזיות על ריסוק והכנעת החמאס ימשיכו להיות שליפות ילדותיות חסרות בסיס, בסוף יש פה תושבים מותשים בשני הצדדים, ואם רוצים לתת שקט לתושבי עוטף עזה (ומבחינתי מחשבותיי גם עם תושבי עזה) אז ליצור את מסגרת החשיבה הכלכלית הקרה של רווח מול הפסד זו הדרך הכי מהירה להפסקת האש והדרך הכרוכה בהכי פחות דם וסבל.

.

עוד לפני המערכה הזו ניתחתי לעומק אפשרות מסוג זה ולמה היא צפויה להיות כלי הרתעה יעיל שגם מהווה את ההקפדה הגדולה ביותר שאפשר על זכויות האדם של העזתים הלא-מעורבי בלחימה – כאן

מדוע אנו מגדירים "מתינות" ו"רדיקליות" בשדה הפוליטי באופן כושל שמנותק ממבחן התוצאה

תשכחו רגע מכל מה שחשבתם על "מתינות" ו"רדיקליות" בשדה הפוליטי ותקראו את זה.

.

אחת הבעיות הקשות בפוליטיקה היא שאיבדנו את היכולת להבחין בין מתינות לרדיקליות במישור המעשי. אנו גם לא מבחינים בין שני המושגים הללו ובין ציר המושגים אטימות-פתיחות. בשיח הפוליטי הרווח כיום בשמאל מהלכים שהוכח, לאור מודלים שונים בעולם, כי הם מובילים לתוצאות רדיקליות – ועושים זאת שוב ושוב ולאורך זמן – נחשבים לא פעם למתונים או פשרניים, רק כי הם חורגים מעולם הדימויים של מהו אקט רדיקלי; ואילו אקטים המסמלים רדיקליות הוכחו לא פעם כמובילים – שוב ושוב – למשבר ומשם לפשרות בלית ברירה. אבל הסמלי, משום מה, מנצח את המעשי.

.

ניקח לדוגמא את הסוגייה של תמיכה במיסיי חברות נמוכים יחסית למתחרי הסחר של מדינה. אם פוליטיקאי שמאלני יתמוך במדיניות זו הוא יחשב מיד למתון, פשרן כזה שהלך ל"דרך השלישית", שהציעו הסוציולוג אנתוני גידנס ומנהיגים פוליטיים כמו טוני בלייר (גישה שאכן הובילה רק לניצחון הניאו-ליברליזם על מדינת הרווחה והעמקת האי-שיוויון). למעשה תמיכה בצעד כזה לא נשקלת לרוב ביחס לתוצאות הצפויות, לאור ניסיון מהעולם, אלא ברמה רגשית של קוגניציה חמה: זה מעורר זעם כי זה נתפש כמתן הטבה לחזקים ולעשירים ביותר, לבעלי השליטה בחברות הגדולות. אבל אם אנחנו לא עוסקים בפוליטיקה המבוססות על אינסטינקטים של משיכה ודחייה אלא בפוליטיקה מבוססת תוצאות בעולם הממשי, הרי שאנו צריכים להסתכל על מודלים של כלכלה שמאלנית משגשגת מהמציאות. מתוך תפישה כזו ראוי לבחון את המודל של המדינות הנורדיות. זהו מודל שככל הנראה הניב את אי-השיוויון הנמוך ביותר שידעה האנושות מאז חברת הלקטים-ציידים (אי שיוויון נמוך בהרבה מבמדינות קומוניסטיות שם לאליטה הפוליטית המקורבת לבכירי המפלגה היו חיי פאר ביחס להמונים העניים). כלומר במבחן התוצאה לא מדובר פה במודל פשרני או מתון, אלא בפוליטיקה המעשית הרדיקלית ביותר של חלוקה מחדש ממשית של ההון, ושל שיוויון כלכלי-חברתי בפועל, וכל זאת מבלי לרמוס ערכים הומניים חשובים אחרים כמו חופש.

.

אז מה קורה במודל של המדינות הנורדיות? מיסי החברות שם אכן נמוכים יחסית למתחרי הסחר הרלוונטיים (רוב מדינות המערב) כדי לתת יתרון תחרותי ולשם הגדלת הצמיחה; זאת לצד קווי מדיניות הנחשבים ל"שמאלניים" כלכלית: מס הכנסה אישי גבוה מאוד, איגודי עובדים חזקים ונרחבים מאוד (בעידוד של מדינות ממשלתית – למשל הגאנט מודל המאפשר להם לנהל את הפנסיות של האזרחים), דיור ציבורי נרחב, מגזר ציבורי רחב מאוד, ולא פעם גם מודל של חלוקת רווחי חברות לכלל העובדים. התמהיל המדוייק הזה מניב שוב ושוב תוצאה לא מתונה אלא סופר-רדיקלית: את האי-שיוויון הממשי הנמוך ביותר שידעה האנושות.

.

אבל כמה אנשים יחשבו שפוליטיקאי שמאלני שמציע את המודל הזה הוא רדיקלי ולא מתון?

.

כעת נחשוב על מקרה הופכי: פוליטיקאי שמאלני שעולה לכוח, ומיישם מדיניות של העלאת מס החברות בניגוד לעצות של כלכלנים. פוליטיקאי כזה ייתפש כלא מתפשר ורדיקלי ויזכה לכבוד ממחנה השמאל. אבל לא מוכר לי שום מודל מעשי מוצלח של כלכלה שיישמה מדיניות כזו וגם סיפקה תנאים ראויים למירב חבריה, ומוכר גם מוכר המקרה בו מדיניות שמאל-כלכלי שהתעלמה ממבחן התוצאה הובילה למשבר כלכלי. לכן הפוליטיקאי הזה מסתכן במשבר כלכלי שעלול להוביל – כשהמדינה נדחקת לפינה – לצעדי בלימה פוגעניים מבחינה חברתית (קרי: ויתורים): צנע, קיצוצים בתקציבי רווחה, בריאות ובמגזר הציבורי ועוד כהנה וכהנה ניסיונות נואשים ולחוצים לאזן את יחס החוב-תוצר. ראינו כבר כמה פוליטיקאים עם רטוריקת שמאל-כלכלי רדיקלית נכנסים לפינה הזו, כמו ביוון לאחרונה, ונאלצים להתכופף. אם כן, מדיניות כלכלית שהיא לכאורה רדיקלית מזווית שמאלית מובילה ברמה המעשית לוויתורים בעייתיים כשהיא מובילה למשבר. בהסתכלות מהפריזמה של הפוליטיקה מכוונת-התוצאות זו מדיניות פשרנית ולא רדיקלית.

.

כמובן, פוליטיקאי שמאלני שמוכן לקדם הורדת מיסיי חברות ולא מתלה זאת בחבילת קווי-מדיניות חברתית רחבה השואפת לכיוון המודל הנורדי בהחלט אפשר לטעון כנגדו שהוא פשרן ומזיק, אבל לא משום שתמך בהפחתת מיסי חברות כמו משום שלא עיגן את התמיכה הזו בעסקה כוללת של שינוי מדיניות חברתית (והרי תמורת התמיכה בצעד כזה הוא יכול לסגור דיל עם ליברלים שיחייב אותם לתמיכה במדינות חברתית רצויה בתחומים אחרים). אבל גם לו היה הפוליטיקאי השמאלני סוגר דיל מקיף, סביר שהיה מוקע כפשרן רק על ההיבט של תמיכה בהורדת מיסי חברות, וזו הבעייה בעולם הדימויים של רדיקליות ומתינות כיום.

.

מדוע למרות נתונים אלו מנהיגי ופעילי שמאל רבים נוהים אחרי הדפוס הדוגמטי ולא אחרי המודל המעשי הרדיקלי של המדינות הנורדיות? הרי במבחן התוצאה זו לא רדיקליות; זו אטימות. וניסיון ליישום המודל הרדיקלי-מעשי של סקנדינוויה זו לא פשרנות או מתינות אלא רדיקליות המלווה בפתיחות מחשבית וגישה מכוונת-תוצאות.

.

כעת השאלה היא האם מבחן התוצאה או מבחן הרטוריקה והסמלים הוא החשוב לנו כשאנו באים לבחון מהו מעשה רדיקלי פוליטית; ומהי מתינות ופשרנות.

.

במובן הזה ההומניזם המעשי הוא לא תפישה מתונה אלא רדיקלית לעילא.

הומניזם מעשי​

מתינות היא לא התשובה לפנאטיות

הדוגמטיות והפנאטיות בפוליטיקה מדאיגות, והופכות גם חלקים בשמאל למגוחך ואף מזיק, אבל מתינות היא לא התשובה.

פוליטיקה מחנאית, פנאטית, מטופשת, עדרית מתלהמת ודוגמטית היא איום אמיתי כיום: היא נוראית מימין אבל היא בהחלט פגע רע גם בשמאל, שהופך אותו למגוחך: כשהוויכוח הוא בין גראב דאם ביי דה פוסי לעיסוק של לבנים ביוגה זו גזענות אירופו-צנטרית השכל הישר ברוח מהדיון וזה מפחיד. אבל למי שמזדעזעים מפוליטיקה מחנאית כזו מתינות היא לא החלופה הנכונה. זה נכון גם מבחינה מוסרית, שלא אכנס אליה כאן, אבל גם בהיבטים של יכולת הנעה לפעולה של ציבורים רחבים.

הנה חדשות רעות: ל"מתינות" אין לרוב קליינטים בפוליטיקה, בפרט בישראל, בפרט בימינו הרשתיים. טבעה של הפוליטיקה – במיוחד בישראל ובעידן הויראלי – דוחק את החיה הזו לשוליים. גם אם ניקח פוליטיקאי פופולרי יחסית בארצנו כמו יאיר לפיד שנחשב למעין אמצע לא מזיק כזה, נראה בניתוח מעמיק יותר שהוא לא מתון אלא מתלהם: המוטו שלו זה "ישראליות רדיקלית" וביחס למוטו הזה הוא הולך לקצה. בעצם מטרתו לחזור לאיזה טייפ קאסט של כור היתוך כל-ישראלי מדומיין נטול זהויות מגזריות; כור היתוך של הייתי בקרבי (או שירתתי בתאטרון צה"ל אבל מעריץ את גולני), לא משנה אם אשכנזי או מזרחי כי מה זה חשוב כיום, קצת חילוני וקצת מסורתי; ולא חשוב כמה כסף אני עושה כי אני אחד משלנו. ביחס לטיפוס האידיאלי הזה לפיד הוא פנאט. ולכן הוא לא משחק במגרש הפרווה של אני קצת שמאל וקצת ימין אלא אני הכי פאקינג מיינסטרים ישראלי שיש שחושב שהערבים רק רוצים להרוג אותנו למרות שידנו תמיד מושטת לשלום אבל אסור לנו לחיות איתם במדינה אחת כי איום דמוגרפי וזה. יש מיינסטרים אחר בישראל, זה של ביבי, שחושש יותר מנסיגה מאשר מדו-לאומיות, אבל ללפיד יש נתח גדול כי הוא צועק באקסטרים את מסריי הטייפ קאסט המסויים שסימן, ולא כי הוא מציע מתינות או נוסחת ביניים מתפשרת בין אידיאל שמאלי לימני. אני לא תופס מלפיד כמעט בכל תחום שהו, אבל הוא פוליטיקאי טוב שהצליח בלי הישגים של ממש לשמור על פופולריות מרשימה לאורך זמן – הרבה מעל אנשים כמו גבאי או הרצוג שמשחקים באמת מתון ללא קול ברור וצועק.

אז מה עושים מי שנגעלים מפוליטיקה עדרית, מחנאית, קיצונית ומתלהמת? ראשית מה לא רצוי שייעשו: אם הם רוצים רלוונטיות הם לא הולכים למיצוב של אנחנו מחוץ לעדר; בוא נבחן כל מקרה לגופו באופן ענייני ומתון כדי להיטיב עם החברה שלנו בלי כל התבניות הדוגמטיות והאוטומטיות של שמאל-ימין. זה אידיאל טוב וזה נחמד לכמה גיקים בפיד, זה לא יוצר זרם פוליטי ולא מאסות. כלומר אפשר ורצוי להתנהל לפי גישה כזו בפועל, אבל לא לשים את זה בתור החזית הסמלית, בתור הזהות הפוליטית – כי זה מתון ומתינות איננה חיה פוליטית ברת קיימא פה.

אז מה כן? יש לזקק פרספקטיבה מוכרת על העולם שמגלמת את הרעיון הזה של בחינה עניינית ומעשית למען הטוב המשותף מתוך חוויות היומיום – תפישה של שכל ולב ישר – אבל להבין שזו גישה שחורגת מהמתינות ברמה המעשית ורצוי שתחרוג מהמתינות ברמה השיווקית. ראשית פרספקטיבה כזו לא מובילה תמיד לפתרונות מתונים ברמה המעשית של הצעת קווי מדיניות (לא פעם מסקנותיה יהיו רדיקליים מאוד), אבל מפתה וקל לשווק אותה כמתונה וזו תיהיה טעות קריטית. במקום זאת ברמת השיווק צריך להיות רדיקלים ביחס לפרספקטיבה הזאת ולזעוק אותה בשטחיות ובעוצמה. לשם כך צריך מושג קצר ושטחי שמבטא את הרעיון המורכב של בחינה הגונה הומנית ומכוונת-תוצאות מעשיות של סוגיות חברתיות.

אני מציע את ההומניזם המעשי אבל פתוח להצעות