על זרם הפוץ-ציונות

העובדה שהעולם וארה"ב בראשו לא מוכנים לקבל את המשך משטר האפלייה שמיסדה ישראל בשטחים מיוחסת בימין ללובי פוסט-ציוני אימתני. ממש הפרוטוקולים של זקני פוסט-ציון. ככל שמתפוגגת אשליית המשך השליטה על הפלסטינים כך צומח לו זרם חדש וזועם בפוליטיקה ובחברה הישראלית המחפש תחושת שליטה: זרם הפוץ-ציונות. במקום לדבר על ימין ושמאל הפוץ-ציונים מדברים בווליום גבוה, ומתוך דחיפות וסכנה קיומית, נגד הכוח האדיר והמאיים לדעתם של "הפוסט-ציונות".

הם סבורים שיש להם מונופול על הציונות, הפטריוטיות וצדקת הדרך; הם ימהרו לציין שמי שלא מסכים איתם הוא באזורי הבגידה והם נאחזים בסמלים כשמדיניותם קורסת. הספירה הציבורית גדושה בדוגמאות: המתקפות של "אם תרצו" על כמעט כל מה ששמאל ופרוגרסיבי, היוזמות של שר החינוך למניירות חיצוניות של ציונות במערכת החינוך, רדיפת האקדמאים החורגים מה(פוץ-)ציונות. למעשה גם אחד העם ואולי אפילו הרצל בעצמו היו נחשבים היום "פוסט" אם היו נופלים לידיו של פוץ. הרי הבידול מהשמאל חייב להישמר, ואם הוא מתעמעם מהותית הוא יתוחזק רטורית.

זו תנועה של "מיתוג מחדש", כפי שהתגאו ב"אם תרצו" לאחר הקמפיין נגד הקרן החדשה לישראל. מהות המיתוג: השמאל אינו עוד תנועה פוליטית שרוצה בטובתינו הישראלים כפי שהיא מבינה אותה (כמו כל תנועה פוליטית נורמלית), הוא נגדנו. נגד זהותנו.

לא חסרים אבסורדים בפוץ-ציונות:

הפוץ-ציונים דואגים דאגה יסודית לדמותה היהודית של ישראל וחוששים מאיום ה"דמוגרפיה". במקביל רובם רחוקים מלהתנגד לסרבנות הפיתרון המדיני המובילה לסיפוח דה-פאקטו של הפלסטינים. מרבית ה"פוצים" גם תומכים במדיניות שמחזקת את אפלייתם של ערביי ישראל והדרתם הכלכלית, התרבותית והפוליטית (למשל "חוק הקרקעות"). האבסורד הוא שבקרב מיעוטים מודרים ועניים בכל העולם עולה הילודה ככל שעולה ההדרה. לנוכח אמת סוציולוגית פשוטה זאת יוצא שבלי כוונה דווקא המחנה השוויוני יחזק את הרוב היהודי (כך שהמדינה תיהיה יהודית בפועל). ה"פוצים" יוכלו רק לגזור גזירות שונות (כמו הקצאת קרקעות מפלה) אבל לא לצמצם את הילודה של המיעוט הערבי. לבסוף יאלצו לוותר על זהות המדינה: או על ה"יהודית" או על שאריות "הדמוקרטית". אולי לאחר שחרדת הדמוגרפיה תיתמוסס יבינו כי אלו חרדות מהסוג הגזעני הקלאסי.

הפוץ-ציונים נלחמים בהזייה. סכנת הפוסט-ציונות שהם מדמים לעצמם יצאה מכל פרופורציה. בג"צ, שביותר מדיי פעמים מתיישר עם מדיניות ימנית נתפס דווקא כפוסט-ציוני וככמעט כל יכול. גם אם בוחנים את האליטות של ישראל – זו הכלכלית, הביטחונית והפוליטית ציוניות למכביר, האליטה המשפטית במקרה הטוב חלוקה ורק למיליה קטן של אמנים ולפקולטות מסויימות באקדמיה נותר להתבשם בהגמוניה של שוטים (אכן בחוג לסוציולוגיה לא נעים לבטא עמדות ימניות וזו תעודת עניות). מערכות החדשות הגדולות נוטות לזרם הדובר-צה"לי בשילוב שנאה למתנחלים, לחרדים ולביבי. זאת לא פוסט-ציונות בהכרח, סתם מפא"יניקיות אשכנזית-בורגנית-שבטית ישנה ורעה (הגם שפוסט-ציונים רבים באם מהמחנה הזה ומוציאים עצמם מהכלל המזרחי-מסורתי-ימני מסיבות גזעניות).

הפוץ-ציונים מזועזעים כשכל מיני תומכי זכויות אדם "מלכלכים" על ישראל. העובדה שבכל העולם הדמוקרטי ביקורת, גם בזמן מלחמה, היא עניין שגור – גם אם לא חביב על הרוב האוטמט-פטריוטי – לא מזיזה אותם מדעתם: בכל מדינה מתוקנת לא היו מאפשרים זאת. לפעמים רמיזות שמדובר בבגידה מופרחות לאוויר. אלא שאותו דבר בגידה נעשה לאחר זמן מה לעניין של גאווה. כך בהקשר של "עופרת יצוקה" התגאה, מארק רגב, איש התקשורת של ראש הממשלה אולמרט, כי בישראל אסורים העינויים. איסור זה (שרחוק מלהתבטא בפועל) הוא במידה רבה תוצר של עתירה שהגיש הוועד הציבורי נגד עינויים. בזמן העתירה היה הוועד בוגד, לאחריה הפך פועלו לנקודה בדף המסרים של המסבירים הציוניים.

הפוץ-ציונות היא ילדותיות פוליטית משום שהיא חומקת מדיון עמוק ונוקב בין ימין ושמאל, שמתנקז כולו לשאלה יסודית אחת: אם התנועה הלאומית היהודית יכולה לבוא לידי ביטוי בישראל רק באופן לעומתי לתנועה הלאומית הפלסטינית, הרי שהתשובה נמצאת בימין. אם קיימות אפשרויות נוספות, אז הפוץ-ציונות והימין בכלל הם עיוורון מסוכן. במובן הזה יחסם של ה"פוצים" לדגל הוא סימפטומטי: מבחינתם הוא מהות קדושה ולא סמל לדבר מה חיצוני לו המכונה "מדינת ישראל", שצריך לדאוג לדמותה הרצויה, השנויה במחלוקת אמיתית, אך היקרה לכולנו.

מבחן הילד משדרות

מבחן הילד משדרות הוא מאוד פשוט: אם לארגוני זכויות האדם אין מה להציע לילד משדרות הסובל מפחד הקסאמים חוץ מאשר גינוי הצהרתי של הירי, אין להם מה לחפש בלב שלו ושל משפחתו. אין להם גם סיכוי להתקרב להמוני ישראל ולהיות גורם משפיע. זה לא רק כשל הסברתי, זה כשל מוסרי. המענה למצוקות אלו אסור לו להיות רשיון להרוג בעזה ללא הבחנה, אבל הוא חייב להיות מחוץ למגרש של המוסר התאורטי והאידיאי.

גלי השנאה והבוז לקהילת זכויות האדם בישראל, ובמיוחד קמפיין ההשתקה המקארת'יסטי האחרון של ארגון מזרם הציונית הקריקטורית, מחייבים תגובה שונה. לא הסתגרות ב"צדקת הדרך" (איזה ביטוי איום) והזדעזעות מכמה אנחנו צודקים ו"העם" טועה; היא מחייבת חשבון נפש כנה. אנשי "אם תרצו" ניצחו, במובן הזה שהם המחישו לנו באופן הברור ביותר שאנחנו, ארגוני הזכויות, מחוץ לגדר. לא יעזור פה בג"צ או כל כלי אליטיסטי אחר. אין דרך לחמוק מתקשורת עם העם בגובה העיניים; מפתיחות לביקורת עניינית ולדיאלוג.

תקשורת עם שכבות נרחבות בעם דורשת הבנה של מצוקותיהן: טיפול בוער במצוקות כלכליות-חברתיות (כיוון זה אכן מתפתח לאחרונה בקרב ארגוני זכויות האדם); סובלנות והכרת תתי-התרבויות והזהויות השונות בפסיפס הישראלי (גם לכך מתפתח מענה לא רע); יחס לא מזלזל בפחדים הקמאיים של העם  – פה הציון שלנו הוא אפס.

אין פחד גדול יותר בישראל מאשר פחד ההשמדה, הטרור והמצור שאנו שרויים בו מול מדינות עוינות. ומה התגובה של מחנה זכויות האדם לכך: היא נעה מהתעלמות לביטול או מיזעור התחושה הזו. "זה איום מדומיין", "זו פרנויה", "זה תסביך פוסט-שואתי", "זאת סתם הפחדה", "הביטחון זה הדבר היחיד שנמצא בשיח הישראלי". בשיח אולי כן, אבל לא בחייו של הילד משדרות או של הדודה מירושלים שנסעה באוטובוסים בשנת 2001.

מי שמבין מעט בפסיכולוגיה, יודע שהדבר הטיפשי ביותר לעשות מול אדם דואג הוא לבטל את מושא הדאגה שלו כדמיוני או כתסביך פסיכולוגי בלבד. כי מה עשינו? אומר לו ישראל ישראלי: לא רק שיש לנו איום ביטחוני חמור, ושהממשלה לא מתייחסת אליו מספיק ולא פותרת אותו, יש עוד ארגונים בישראל שמנסים להפוך את האיום הזה לעוד יותר מוזנח ומטוטא מתחת לשטיח. והוא לא לגמרי טועה.

הביטחון עבור ארגוני זכויות האדם הוא מחוץ לתחום – זה שייך למערכת הביטחון. אבל ביטחון הוא נושא קיומי, חשוב מכדי להשאיר אותו לידיו של אהוד ברק במגדל השן. ללא תחושת ביטחון "המנהיג החזק" יכול לחדור ללבבות בקלות. אזרחים מפוחדים נאטמים לזכויותיו של האחר. מהבחינה הזאת "אם תרצו" היא בסך הכל המוגלה שיוצאת לאחר שהעור נפצע בפצעי הטרור ואובדן הסולידריות והערכים. אין לה שום קיום עצמאי, שום דבר שמתקיים ללא אויב.

נכון, ארגוני זכויות האדם מחו על תת-התיקצוב של מיגון שדרות. אבל זה בכלל לא מספיק ובכלל לא מרכזי בשיח שלהם. מה שדרוש לנו הוא מודל משולב יותר: גופים של אנשי ביטחון במיל ואנשי זכויות אדם; גופים שיכולים להציע פתרונות בטחוניים שאינם בגדר הכוחנות האוטומטית, שממזערים פגיעה בזכויות אדם ושמוחים על הזלזול הבטחוני המתמשך שהיה נחלתם של אזורים פריפריאליים כמו קריית שמונה, גילה ושדרות. גופים שיכולים להציע חלופות מדיניות: למנוע את הסיבות לתוקפנות הפלסטינית ולמזער הסיכוי לצעדים לחמתיים, או אם למצער התדרדרנו לאלימות, למנוע את הגישה שלוחת הרסן ללא הגיון צבאי מובהק בלחימה. יש הרבה פתרונות יצירתיים בין קונספציית "דאחייה" (הרובע השיעי ששיטחנו בלבנון), לקונספציית "נלקק להנייה". ובמילים אחרות: ארגוני הזכויות צריכים להכריע בין צדק טהרני, תיאורטי והצהרתי בלבד לבין השפעה מעשית.

גילוי נאות: הכותב עובד בהסברה עם ארגוני זכויות אדם נשואי המתקפה של "אם תרצו".

פורסם לראשונה ב"העוקץ"

 

כמה הבהרות לגביי עמדותי הפוליטיות

כמה הבהרות לגבי עמדותיי הפוליטות

אני מודה שזה פוסט קצת טיפשי. את מי מעניינות דעותיו הפוליטיות של מאן דהו?

אלא ש: א. ניג'סו לי לאחרונה די הרבה ("מה העמדות הפוליטיות שלך" "האם זה נכון שאתה אנטי\פוסט-ציוני", וכיוצ"ב) אז תמיד טוב שאפשר להפנות לאנשהו. ב. אני חושב שיש בעמדה שלי סימון קו גבול מעניין שעובר אצל רבים בשמאל הנחשב לקיצוני. יש פה הבהרות מול ייחוס הקצנות לאנשים בשמאל הקיצוני בכללותו, בשל כל מיני מתלהמים עם רטוריקה לוחמנית. נתחיל:

1. לא מאמין בתיקון עוולות היסטוריות, מאמין בתיקון עוולות עתידיות (מה שכן, להרבה עוולות היסטוריות יש גם השלכות עתידיות). ובתאמה: לא מאמין בשלום עכשיו, מאמין בזכויות עכשיו.

2. אני מאמין גדול בזכותו של העם היהודי לבית לאומי בארץ ישראל, לאוו דווקא השלמה.
3. כנ"ל לגבי העם הפלסטיני.
4. אני מאמין ששני העמים הללו (וזכויותיהם הלאומיות) "לא קיימים" אובייקטיבית, עם בוחנים אותם היסטורית לפי הקריטריונים המודרניים של מה זה לאום. אבל מה זה משנה? זכות ההגדרה העצמית היא החשובה. אם מיליוני יהודים רואים עצמם כעם, ולא רק כדת, אין לאף אחד זכות להתכחש לכך. כנ"ל לגבי הפלסטינים.

5. אני בעד שתי מדינות לשני עמים (ואתמוך בשאיפתו של מיעוט יהודי מסויים להתגורר ביהודה ושומרון, כאזרחים של המדינה הפלסטינית העתידית, לא כגבירים עם פריבילגיות).
6. אני נגד זכות השיבה של פלסטינים לישראל, אבל בעד פיתרון לפליטים שישראל תיקח חלק ביישומו. אני גם לא מתנגד למחווה מסויימת של קליטת מספר מוגבל של פליטים פלסטינים. לא ממש גיבשתי דעה לגבי המכסה. ההגיון המוסרי מאחורי זה, כאמור: לא מאמין בתיקון עוולות היסטוריות, מאמין בתיקון עוולות עתידיות.
7.  אני בעד חוק השבות. לא חושב שהוא להיט מבחינה מוסרית אבל בטח גם אינו בגדר עוול איום. וזאת משתי סיבות: א. החוק לא מפלה אזרחים אלא מועמדים להיות אזרחים. זה לא סותר עקרונות דמוקרטיים. ב. הטראומה היהודית מהשואה איננה פיקציה, אני מקבל את הצורך שהיא מעוררת במעין תעודת ביטוח ליהודי הגולה. אגב, אני נוטה לתמוך בגורמים דתיים שרוצים לצמצם את הפרשנות של "מי הוא יהודי", אולי לא למימד הדתי בלבד, אבל כן להכניס מימד של זיקה ליהדות ולא רק בסיס גנטי שמקורו בפרשנות של הנאצים.
8. מה שכן, אני חושב שגם העם הפלסטיני ידע רדיפות וגם לפזורה שלו מגיעה חוק השבות, לכן יש לאפשר במהרה בימינו את הקמת פלסטין שתוכל לתת מענה לצורך הזה.
9. חוץ מזה אני בעד מסלול הגירה והתאזרחות בישראל גם ללא-יהודים, ואפילו אם תיהיה זאת מיכסה סמלית, של מספר זעום בשנה. לא רוצה מדינה ליהודים בלבד. זה לא הפירוש הראוי בעיני ל"מדינה יהודית".

10. אני מאמין בשוויון מלא למיעוט הערבי בישראל – שוויון אזרחי וחלוקתי, ייצוג פרופורציונלי במוסדות השלטון במידת האפשר והכרה בהם כמיעוט לאומי, כמו גם הכרה באסון הנכבה. יש גם תומכים נלהבים של ישראל והציונות שתומכים בכך ומפרטים זאת די יפה (כך שלא נראה לי שזו עמדה פוסט-ציונית, אבל אם כן אז מילא): http://www.herzliyaconference.org/_Articles/Article.asp?ArticleID=1076&CategoryID=170
11. אני חושב שהפלסטינים אזרחי ישראל (אני מכנה אותם "פלסטינים" ולא "ערבים", כי כאמור אני בעד עיקרון ההגדרה העצמית) צריכים להיות נאמנים למדינה כקונסטלציה, לא לכל סמל שמקורו יהודי באופן מובהק. נדמה לי שמבחני הנאמנות האובססיביים אין להם קשר לחיים האמיתיים. נאמנות היא להיות אזרח טוב ושומר חוק, לא לקעקע את סמל המנורה על המצח ושאר פולחני לאומיות (שאין לי בעייה איתם כשלעצמם, אם למישהו זה עושה טוב).

12. אני נגד הבאת עובדים זרים לישראל. בעד לתת עבודה קודם לישראלים במידת האפשר. מה שכן, לעובדים זרים שכבר הובאו לפה לא אתייחס כאל "כושי שעשה את שלו", אם הם, מטבע הדברים, הביאו ילדים בישראל, ובמיוחד אם הילדים השתקעו פה חברתית ונפשית, אני בעד לאפשר למשפחות אלו להתאזרח.

 

13. אני שונא פונדמנטליזם מכל דת שהיא וחושב שמדובר בסכנה גדולה. אני חושב שכלי הנשק הראשון נגד פונדמנטליזם הוא מאבק דו-ראשי שכולל מחד חינוך לפרשנויות אוהבות אדם של הדת ומאידך מאבק באפלייה או בדחיקה של קבוצות דתיות (וכן, זה כולל חרדים וכיפות סרוגות). לעיתים אין מנוס וצריך להשתמש בכוח ואלימות נגד קבוצות שחצו את קו הדיבורים.

14. אם לא הבנתם עדיין, אני בז למי שחושב שלישראל אין זכות קיום כמדינה דמוקרטית, שהיא גם – מעצם העובדה שרוב מוצק של אזרחיה הם בעלי נטייה דתית-לאומית-תרבותית מסויימת – יהודית (אבל מי באמת חושב כך?). זה שהציונות בתחילת דרכה שיתפה פעולה עם גורמים קולוניאליים כמו בריטניה לא אומר שאנחנו גורם זר שיש להקיאו מהאזור – זו מהותנות מטופשת.

באותו אופן אני בז למי שחושב שלמשטר האפלייה בשטחים יש זכות קיום (אם כי אלחם על זכותו להשמיע את דעתו המתועבת). אני חושב שאת משטר האפלייה בגדה אפשר וצריך לסיים בלי תלות בשאלת ההגעה להסכם – פשוט מאוד, אם זה היה תלוי בי, לפנות את כל ההתנחלויות ולהשאיר רק את הצבא. לאפשר למתנחלים שרוצים להישאר במקומם לפנות לרש"פ ולהתאזרח שם ולחיות בשוויון עם הפלסטינים.

15. אינני פציפיסט. בעולם שיש בו כוחות רוע שלא ניתן לקיים איתם דיאלוג, צריך צבא. אני רק נגד השיעבוד הלא ראציונלי למולך "שיקולי הביטחון".

16. אני חושב שאיסלמופוביה (כמו שנאת חרדים) היא נבואה שתגשים את עצמה – רק תיתן יותר דלק לקיצוניים לסחוב עוד ועוד מאמינים תמימים. מה שכן החשש מפונדמנטליזם דורש תשומת לב גדולה ולא הזנחה או טאטוא הבעייה מטעמי פוליטיקלי-קורקט.

17. בשאלת תפוח האדמה הלוהט: האם להוסיף סמלים של המיעוט הערבי לסמלי המדינה. אין לי דעה נחרצת. בעיקרן אני בעד. אבל זו יותר נטייה אסתטית. לו הייתי נהפך מחר, לפתע, לראש ממשלת ישראל, לא הייתי מקדם רפורמה כזאת ללא משאל עם ולרצון חלק ארי של העם.

18. האם אני בעד מדינת כל אזרחיה? לא ברור לי לחלוטין מה הכוונה. בעתיד הרחוק והאידיאי, הייתי שמח לו הלאומיות בכלל הייתה נחלשת מאוד והופכת למן קהילתיות נחמדה. כל עוד זה לא המצב במרבית העולם, לא רואה טעם לנגח דווקא את עם ישראל, שהתפתחותו הלאומית החלה אחרי עמי אירופה וארה"ב, על היותו בשלב הלאומיסטי.

19. אני בעד מאבק בלתי אלים אך גם בלתי נחמד (ע"ע גולדה) נגד עוולות השלטון כמו הקמת תוואי גדר החוצץ בין כפר לשדותיו, באופן שרירותי. אני בעד החרמת מוצרים שמקורם בהתנחלויות. נגד חרם לא סלקטיבי על מוצרים ישראלים – זה עונש קולקטיווי מדי ולא מידתי שאני מתנגד לו עקרונית (על אף שיתכן והוא כלי יעיל לניתוב מדיניות).

 

אם תרצו לסכן את בטחונה של ישראל

אם תרצו לסכן את ביטחונה של ישראל

ארגון הימין הקיצוני "אם תרצו", מבקש לא רק לקחת לעצמו מונופול על הציונות והפטריוטיות, אלא גם לעשות דה-לגיטימציה חמורה לארגוני זכויות האדם בישראל ולקולות הביקורתיים של החברה האזרחית. בדוח שהוציא לאחרונה מאשים "אם תרצו" את ארגוני זכויות האדם והקרן החדשה לישראל ב"עלילות הרצח נגד צה"ל", שעלו לטענתו בדוח גולדסטון ולאחריו. הארגון גם יצא בקמפיין חוצות מסית ברוח זו. הפגיעה הארוכת הטווח של הלך הרוח הזה לא תיהיה בתנועת זכויות האדם אלא בבטחון ישראל.

"אם תרצו" מאשימים כי הדיווחים והעדויות של ארגוני זכויות האדם הישראלים, הנתמכים על ידי הקרן החדשה לישראל, היו החומרים שסייעו לביסוס דוח גולדסטון. מעבר לעיוותים, השגיאות, השקרים וחצאי האמיתות בדוח, הוא מבוסס על הנחת יסוד מופרכת:

 לתפישתם "הכביסה המלוכלכת" יצאה החוצה בגלל ארגוני זכויות האדם הישראלים, כאילו לא היו CNN, אל ג'זירה וארגוני זכויות אדם פלסטינים ובינלאומיים. גם הטיעון כי מקורות ישראלים נחשבים לאמינים יותר, ולכן יוצרים את התדמית הרעה ביותר, הוא קלוש. הארגונים הישראלים דאגו, רובם ככולם, להציג תמונה מאוזנת ומקצועית, וביקרו קשות את הירי של חמאס על אזרחים ישראלים. אילולא הם היה הדוח על מבצע "עופרת יצוקה" קשה וביקורתי הרבה יותר.

לעומת זאת אם הייתה מערכת הביטחון קשובה יותר מלכתחילה לארגוני זכויות האדם, היה המצב של ישראל טוב בהרבה. התחשבות בזכויות אדם אין פירושה דה-לגיטימציה של המלחמה בטרור. ארגון כמו "המועצה לשלום וביטחון" חשף לא פעם כיצד מדיניות הפוגעת בזכויות אדם אין לה כל צידוק ביטחוני סביר והיא לעיתים אף פוגעת בביטחון. גם בהקשר הספציפי של מבצע "עופרת יצוקה", ברור כיום כי ועדת חקירה ישראלית עצמאית הייתה הכלי הטוב ביותר להדוף את הביקורת הכוללת ולהבחין בין ביקורת עניינית להכפשה של ישראל.

אבל מדאיג במיוחד לחשוב על הדוח שלאחר המלחמה הבאה שחלילה תתרחש עלינו: לו יתממש החזון של ארגון "אם תרצו", הדוח הזה לא יכלול כל דיווחים של ארגוני זכויות אדם ישראלים משום שהללו יצנזרו עצמם מלבקר את השלטון והצבא. במקום זאת יהיו בדוח הבא דיווחים חד-צדדיים ביותר של ארגונים פלסטינים ובינלאומיים שאינם קשובים למצוקת הטרור של הישראלים. הדוח יבקר גם את היעדר הקולות הביקורתיים מתוך ישראל. הוא יציג את ישראל כמדינה כאילו-דמוקרטית, שפעם פעלה בה חברה אזרחית ביקורתית, וכיום מתקיימת בה אווירה או אף חקיקה שמסרסת ומרתיעה קולות אחרים. הטיעון של "הדמוקרטיה היחידה במזה"ת" יתערפל לו וכל הקו המבחין בין ישראל למדינות תומכות הטרור ילך ויתעמעם.

באווירה כזו נאבד את אהדתו של העולם, נראה הקצנה הולכת וגוברת בנורמות הנהוגות בצה"ל, ונחווה חלילה הרבה יותר יוזמות לבידוד ישראל בעולם. התמיכה של ארה"ב ושל אירופה עשויה גם היא לעמוד בסימן שאלה והכלכלה תגיב בהתאם. החלק הגדול והפרוגרסיבי של יהדות ארה"ב ואירופה יחוש יותר ויותר מרוחק מישראל. במצב כזה מסע הסתה נגד הלגיטימיות של מדינת ישראל יתקבל בהתנגדות מועטה. החזון של "אם תרצו" יקבל טוויסט מעוות.

החזון של "אם תרצו", הפוך לחלוטין מהאימרה של הרצל: הוא חזון קצר רואי ומסוכן; עומד בסתירה לרוח ערכי הליבה הישראליים המגולמים בהכרזת העצמאות; ומסכן את ישראל שלא לצורך בשם תפישה פשטנית, ילדותית ומעוותת של פטריוטיזם במדינה דמוקרטית פתוחה.

 

אם תרצו פאשיזם

למי שאינו יודע, ארגון בשם "אם תרצו", העלה קמפיין שובב ונושכני המבקש לסתום את הפה למי שרוצה לבקר את השלטון בישראל. הקמפיין השובב והנושכני מתמקד בעיקר בפועלה של "הקרן החדשה לישראל" (מקום העבודה שלי עד עתה) ובארגוני זכויות האדם הזוכים לסיוע ממנה. ההאשמה – הללו סיפקו את עיקר החומרים לדוח גולדסטון ולכן למעשה הם סייענים לחמאס.

קשה שלא לחבב את תנועת "אם תרצו". בתור סמולנים עלובים שמעריצים את תנועת החמאס והחיזבאללה, אנחנו לא יכולים שלא לאהוב תנועות שפלות השטופות אמונה אבסולוטית בצדקת הדרך ושנאה עיוורת לכל אדם ביקורתי (דהיינו בוגד). אז איך לא נאהב את "אם תרצו"?

רק בנקודה אחת האבסורד שבקמפיין הזה הופך למבעית, צפו בשקר שקוף ונבזי המעיד היטב על הטיפוסים מאחורי הקמפיין. בתוכנית הבוקר שלו מציג אברי גלעד , לאחר ראיון עם מייסד תנועת "אם תרצו", הפגנה (דקה 4:20 בקירוב). לפי ההצגה של אברי גלעד ההפגנה היא כיביכול הפגנת תמיכה ביו"ר הקרן החדשה לישראל, נעמי חזן, מול ביתה בירושלים. בהפגנה רואים אנשים עם כאפייה, ושלט עליו כתוב "אוהבים אותך נעמי, שונאים את צה"ל". התמונות הללו אומרות הכל – מתריס אברי גלעד באולפן (איפה מינימום של תחקיר?), ויו"ר "אם תרצו" ממהר להסכים. לכל בר דעת ברור כי זו למעשה הפגנת שיטנה נגד נעמי חזן, מול ביתה, שבישלו מפגיני "אם תרצו". השלטים מכילים את אותה גרפיקה מקמפיין השיטנה ("השובב והנושכני") שהפיצו גם בוואיינט ומתוכנן לעלות גם בשלטי חוצות. אבל זה לא עצר אותם. במקום להראות מינימום הוגנות ולתקן את הרושם המוטעה שיצר גלעד, היו"ר של "אם תרצו", נהנה לחמם עניינים. העללת עלילות? זו המומחיות של "אם תרצו". אדם שמסוגל לחוסר הוגנות כה בוטה ולרצח אופי כה בוטה, הוא אדם מסוכן לדיון הציבורי ולשיח הפוליטי, ומפחיד לחשוב איזה עוד שקרים ומניפולציות רקח. כך נהגו מובילי קבוצות פשיסטיות, לאומניות, צעירות ו"נושכניות" ברחבי העולם.

כל הטרארם הזה, אגב, הוא תגובה לדוח ברמה של כיתה ג' שפירסמו "אם תרצו" וקיבל כתבת שער במעריב. הדוח, פרי "תחקיר" מורכב שהביא ל"חשיפה" המדהימה הבאה – הרבה מהסימוכים של דוח גולדסטון התבססו על דיווחי ארגוני זכויות אדם ישראלים (אגב, הנה רק עוד הוכחה מוחצת אחת שאכן היה מה לבדוק ושדיווחי הצבא היו, בוא נאמר בזהירות, לא מדוייקים). וואו. הרי הכל היה באינטרנט, בשקיפות מלאה, כולל מקורות המימון. אבל הסקס-אפיל של חשיפת דבר נסתר כיביכול מוסיפה פלפל לרטוריקת הקונספירציה האפלה של "אם תרצו". היה מוטב שיבדקו מה עושים ארגוני זכויות אדם בכל הארצות הדמוקרטיות (רמז: מבקרים את השלטון), ובאילו ארצות רודפים פעילי זכויות אדם כפי ש"אם תרצו" כל כך רוצים (רמז: התנועה הזו מתאימה יותר לאופי השלטוני של לבנון).

איך דבר כזה יכול לקרות באיזראל?

גיל טרוי מהג'רוזלם פוסט כותב פה טור שזכה לתגובות נרעשות. הטור הוא על נער יהודי-אמריקאי שהמשפחה שלו עשתה עלייה ממיאמי, ארה"ב, לצפון ארצינו הקטנה. הנער נתפס בישראל משתין במקום ציבורי, הוא הוכה על ידי השוטרים, נעצר, ועבר אונס ומסכת התעללויות בכלא. ללא ספק סיפור מזעזע. התגובה הרשמית של הרשויות: "קיבלנו את התלונות ונבחן אותן". המשפחה התקשתה להגן על בנה ששהה במעצר וסבל. היא כל כך נרעשה מהיחס הזה שהיא רוצה לעזוב את ישראל והדבר מעורר גלים בקרב יהודים אמריקאים רבים.
 
אני חושב שבזהירות וברגישות רבה, יש מקום להזכיר את השתרשותן של נורמות קלוקלות ביחס לזכויות אדם ואזרח ואת האטימות של המערכת. נטיות אלו מופנות בעיקר כלפי המיעוט הערבי, מהגרי עבודה ואוכלוסיות מוחלשות אך הן לא עוצרות שם, וזולגות למערכת כולה. יש גם מידה רבה של צביעות, אטימות ונאיביות ביחס המלא תדהימה מהאכזריות של המערכת כשהדבר נעשה על בסיס יומי כלפי ערבים ואף כלפי מהגרי עבודה (ותגובת המערכת הלאקונית, לרוב גם מהווה אינדיקציה לרצינות התחקיר שיעשה). האטימות הזו מצד אחד כשמופרים זכויות אדם של מי שאינו משלנו, לעומת השוק והתדהמה כשמקצת מהיחס הזה זולג ופוגע באחד משלנו, הם מקור הבעיה. לחימה למען זכויות אדם צריכה להיות עקיבה, ועל בסיס קריטריונים אוניברסאליים. זאת על מנת שמקרים איומים כאלו לא ישנו. אבל איך ניתן לקיים גישה כזו כשאנו עיוורים לחלוטין לנורמות הקלוקלות כל עוד הן לא פוגעות בנו?

עוד מדהים, לראות כיצד מופתעים האנשים בתגובות לכתבה שדבר כזה יכול לקרות בישראל, ובכלל החשש שלהם שזה יפגע בשמה הטוב בעולם. יותר מזה, יש המפקפקים פתאום במוסריות של ישראל בגלל המקרה הזה ורואים מחדש את דמותה – בעוד שדיכוי שיטתי של שנים וכמה מעשי ספק-טבח לא הזיזו להם. טרוי אף חושב שהמקרה הזה הוא מקרה מבחן לדמותה של ישראל – דווקא המקרה הזה? עד לכתיבת שורות אלו איש בתגובות לכתבה לא חשב לקשר את העניין לדרך בה נוהגת ישראל במיעוטים, לנטייה תמיד לתמוך במערכת נגד האזרח הקטן, ולנטייה לראות קורבנות רק כ"בכיינים" ושקרנים.

 

וחוץ מזה: סייעו למאבק בדחיקת הנשים מהמרחב הציבורי. או לפחות העבירו הלאה לחברים. זה חשוב.

הנצחון ההסברתי העמוק של הימין

הניצחון ההסברתי העמוק של הימין – אין שרידות בלי כוחנות

כשנתניהו נופף בועידת האו"ם במסמכי תכנון של מחנה השמדה נדמה שהוא ניסה להעביר לזירה הבינלאומית תחושה שעבדה היטב ברמה הפנים-ישראלית – עם שנמצא בסכנת קיום לא שואל יותר מדי שאלות. אחת ההצלחות ההסברתיות העמוקות והמושרשות ביותר של הימין בישראל כרוכה בעניין הזה של שילוב שתי הנחות יסוד שנתפשות כבר כעניין של השכל הישר: 1. אנחנו במלחמת קיום. 2. במלחמת קיום אמות מידה מוסריות וגישה דיאלוגית מגדילים בהכרח את הסכנה הקיומית שלנו.

שתי ההנחות הללו מובילות למסקנה: בלי כוחנות אין הישרדות.

מדובר כמובן בנוק-אאוט הסברתי לשמאל. הישרדות היא הרגש\אינסטינקט הקמאי ביותר והיא יכולה להצדיק כל דבר; כל עניין מוסרי או חוקי הוא משני לה. המצע שמאפשר קליטה של טיעונים שמאלניים לא יכול להיות המצע של ההנחות הללו, שלאורן כל טיעון שמאלני דינו בטלות.

והאתגר רק גדל, משום שבהתייחס להנחה הראשונה, לא יועילו שום הסברים ראציונליים מהסוג של: אולי מול איראן אנו חווים סכנה קיומית, אבל מול הפלסטינים מדובר אומנם בבעייה לא פשוטה של טרור, אך כזו הרחוקה מאוד מלסכן ישירות את קיומה של ישראל. במידה רבה של צדק חווים הישראלים את הטרור כבעייה קיומית – לעזאזל המדינה, למי שחשוף לטרור הקיום אכן נמצא בסכנה. גם לא ניתן לערער מוסרית על ההזדהות של ישראלים עם הסכנה שחשים אנשים בשדרות.

ההנחה השנייה, לעומת זאת, מאפשרת מרחב תימרון הסברתי גדול יותר. הדימוי הפופולארי של הכוח הטמון בטקטיקת המשוגע השכונתי כביטוח חיים במלחמת הישרדות הוא חזק. אך ניתן להערכתי להבקיע אותו. הסברה טובה צריכה להישען על אמת שטרם נחשפה דיה. ואכן, בניגוד להנחה הראשונה שיש בה מידה של צדק, ההנחה השנייה היא מופרכת למדיי. בסכסוך ארוך ומורכב התהדרות בטירוף או סתם אכזריות לא מבוקרת אינם ערובה לשרידות. נכון שברגע האמת, בקרב ספציפי, יש מקום למתקפת אמוק, אבל בסכסוך ממושך זו אסטרטגיה קלוקלת, וניסיון החיים של רובינו יכול לחבר אותנו עם התובנה הזו חיבור אינטואיטיבי.

מכר שלי, פעיל אדוק בתנועת השלום הישראלית, סיפר לי על השירות שלו בשטחים כצנחן בימי האינתיפדה הראשונה. המחלקה שלו נקלעה לסמטה בה המון פלסטיני רץ לעברם עם אבנים, מקלות ובלוקים. מפקד המחלקה הורה בתגובה להסתער לכיוון ההמון והחל לרוץ. כולם רצו אחריו. ההמון הסתובב לאחור וברח. ייתכן, אמר אותו מכר, שאם לא הייתה ההסתערות הזאת היינו יוצאים משם במצב רע מאוד. זה הראה לי מה זה רוח המפקד ואיך מתנהלת הדינמיקה של קרב. אז איך זה, שאלתי אותו, שאתה התנגדת גם למלחמת לבנון השנייה, גם למבצע עופרת יצוקה ושאתה מסרב לשרת בשטחים? זה, הוא ענה, בגלל שהדרך לנהל קרב היא לא הדרך לנהל סכסוך. בקרב לא שואלים שאלות, במאבק ממושך חייבים לעצור ולשאות שאלות קשות. אחרת המאבק יהפוך לסדרה של קרבות בהם כבר באמת מאוחר מדיי לבחון את עצמינו. ככה אנחנו מובילים את עצמינו למקום של אין ברירה.

אבל גם ההסבר הזה הוא הסבר ראציונלי. מה שדרוש הוא דימוי חזק בתרבות הפופולרית – אפילו דימוי שטחי, המקביל בפשטנותו לדימוי של המשוגע השכונתי או בעל הבית שהשתגע. דימוי זה יצטרך להציע לנו אפשרות פעולה והוויה אחרות; אפשרויות לעוצמה שאיננה כוחנות; לתורת ניהול מאבק יעילה שאיננה כסחנות; לחשיבה אסטרטגית שאיננה פרנויה; להתקפת מחץ שאיננה בהכרח חזיתית; לביטחון עצמי שאיננו התלהמות; לחוסר תמימות שאיננו היעדר אמפתיה ולתחושת גאווה קולקטיבית שאיננה קסנופוביה. דימוי כזה יכול לשאוב השראה אסתטית וערכית, למשל, מהרבה אמנויות לחימה מזרחיות עתיקות, שרואות סגולות לקרב באיפוק, שקילות, ניתוב אנרגיית היריב כנגדו, וערכים של הגנה עצמית ודבקות מוסרית.

(אביב טטרסקי, פרס את הקשר הזה בין מוסר לחימה לערכי אומנויות לחימה באופן מרתק ומפורט, לא רק כדימוי שטוח-1--2--3-, -4-)

להעמיד את ההתנחלויות לבחירה

המתיחות בין אובמה לישראל עשויה להגיע בקרוב לקו השבר שיוביל להתקררות ביחסים עם ארה"ב – טרם ברור עד לאיזו רמה, אך סביר שזו המגמה. על הפרק עומדת דרישה קונקרטית של אובמה, להקפיא את ההתנחלויות. סיום הכיבוש הוא חזונו, אבל הקריאה נגד הלגיטימיות של המשך ההתנחלויות היא הנקודה שהוא רואה כצעד מעשי ראשוני, ובצדק.

אובמה הוא אסטרטג המחוייב לזכויות אדם ונדמה כי הוא חש שלזכויות אדם יש גם איכויות תועלתניות בטווח הרחוק, ביכולתן לשמור על צלם אנוש וכך לאפשר יחסים ממקום של דיאלוג במקום של עימותים כוחניים. הוא מזהה כי משטר ההפרדה על בסיס דת ולאום שהתפתח בשטחים בשל הקמתה של מערכת אזרחית עניפה ליהודים בלבד פוגעת ביציבות האזור וביכולתה של ישראל, ושל ארה"ב המזוהה איתה, לגייס תמיכה בינלאומית למקומן במזרח התיכון.

העניין המפליא הוא שאנו הולכים לעימות עם ארה"ב על מדיניות משמעותית ביותר שמעולם לא הועמדה להכרעת הבוחר הישראלי בצורה צלולה, חדה וברורה. ההתנחלויות התהוו באופן מחטפי, כשהוקמו מחוץ לתחומי המתווה של תוכנית אלון וזו נפרצה לאחר המהפך של 77 שלא ההתנחלויות עמדו בו כנושא מרכזי אלא כשלונות המערך, השחיתויות שלו והעובדה ששלט במדינה שנים שלטון יחיד ועוד סיבות רבות פנים-פוליטיות. בהמשך הדרך תמיד נכרך עניין ההתנחלויות בעניינים לא קשורים כמו סוגיות ביטחון וסוגיית ההתקדמות במו"מ עם הפלסטינים. אבל הדברים לא באמת צריכים להיות מסובכים וכרוכים אחד בשני בסבך טראגי.

מבחינה ביטחונית, יכול צה"ל להמשיך לשלוט בשטחים גם לאחר פינויי כל ההתנחלויות שאינן בגושים הגדולים, עד להגעה להסדר שיניח את הדעת מבחינת הרצינות של הפרטנר הפלסטיני לשלום ויציבות. מבחינה מדינית בתיהם ומרכז חייהם של אלפי אנשים שהתיישבו בשטחים בעידוד ממשלתי ציני לא צריכים להיות קלף מיקוח במו"מ מדיני. ולמעשה ההתנחלויות מהוות קלף מיקוח ממש כמו שיריקה בפרצופו של רוכל בשוק מהווה פתיח טוב להתמקחות על מחיר. תורת המשחקים והחיים עצמם יכולים ללמד אותנו כי מידה של הוגנות מתחייבת לצורך מו"מ בונה.

באופן מפליא, גם כשלתפישת השמאל ניתן מנדט מלא מהבוחר הישראלי מעולם לא ננקטו צעדים אקטיביים על מנת להפסיק את המחטף המתמשך של מדיניות התיישבות ליהודים בלבד בשטח עם רוב פלסטיני. גם השמאל, מסיבות שונות, כרך את סוגיית ההתנחלויות בצעדי הצד הפלסטיני ובמוכנותו לשלום כנה. וייתכן גם שחשש ליציבות השלטון לנוכח פגיעה במתנחלים שלא במסגרת הסדר כולל. אלא שמשטר ההפרדה שיצרנו בשטחים חייב להיות סוגיה פנים ישראלית אמיצה, כי הוא נוגע לזהות המשטר שלנו ולאופי מדינתינו.

אפילו תוכנית ההתנתקות חזרה שוב על אותו סיבוך של דבר אחד בדבר שני וקשרה את ההתנחלויות עם נסיגת צה"ל מהרצועה. כך היא שבה וקשרה ענייני ביטחון עם המשך ההתנחלות, במקום ליצור הפרדה בין השניים – השארת צה"ל לצד פינויי היישובים שפוגעים לשיטתה באינטרס הישראלי.

מכל הסיבות הללו יש לקרוא לממשלה להעמיד את מפעל ההתנחלויות עצמו – במנותק משיקולי ביטחון ומו"מ לשלום – לשיפוטו של הבוחר הישראלי. לאור העובדה שלא קמה אף מפלגה פוליטית משמעותית ששמה זאת על סדר יומה, זה צריך להיעשות באופן צלול ובמשאל עם. העימות הקרב עם אובמה לא יכול להתקיים על דבר מה שמעולם לא נבחר באמת. זה זמנה של החברה האזרחית הישראלית לתבוע בחירות צלולות. זה כמובן קלוש, אבל זו צריכה להיות התשובה למי שמאשימים (למשל פה) כי פעילויות של ארגונים הנאבקים בהתנחלויות הן ניסיון לכפות מדיניות על דעת הרוב באופן לא דמוקרטי.

ניצחון במאבק נגד אפליית חרדיות מזרחיות

אני גאה לעבוד בקרן החדשה לישראל, אחד הגופים היחידים בארץ שמסייע לכל מי שמודר ומופלה בחברה הישראלית בלי משוא פנים. מעבר לאוקיינוס הסטריאוטיפים והשינאה הבין-מגזרית הרווחות פה,הקרן מייצגת כל אחר ולא שבטי. בין הארגונים הפועלים בסיוע הקרן ישנם ארגונים דתיים-לאומיים, ארגונים חרדיים ואף ארגון אחד שיושב בהתנחלות. במקביל מסייעת הקרן לארגונים כמו מוסאווא, בצלם, האגודה לזכויות האזרח, הבית הפתוח – הלהט"בי בקהל היעד שלו וכו'…

 

כיום התבשרנו על זכייה בבג"צ שמספר ארגונים שהקרן מסייעת להם מעורבים בה – תביעה לביטול אפלייה מזעזעת של תלמידות חרדיות מזרחיות בבית ספר נווה יעקב שבעמנואל. יהיו בטוחות\ים שרובן ככולן אינן באות משבט השמאל. אבל הפעולה מחוץ לשבט שלך היא החשובה פה (מבלי להתנשא על אלו שיכולים לראות רק או בעיקר את עניי עירם. זו תגובה טבעית ואף אוניברסלית). עוד מידע כאן:

http://www.nif.org.il/?id=1914

 

והנה תמונה אחת מארכיון הקרן, ממצעד הגאווה, שאין צורך לפרשנה, והיא מאגדת בתוכה את רוח הפלורליזם:

 

נתפסו תוכניות להשמיד את מדינת ישראל

ציקי סלע, ראש יחידת עוז למאבק בעובדים הזרים, מצא את הארכי-נבלים ועצר אותם בזמן.

 

ומדוע ארגוני הסיוע לפליטים ולמהגרי עבודה רוצים להשמיד את מדינת ישראל? ומה צריך לעשות למי שמבקש להשמיד מישהו אחר, ולא סתם פרט אחד אלא מדינה שלמה, ולא סתם מדינה שלמה אלא את מדינתינו היחידה? האם סכנה של השמדת ישראל היא עניין דחוף הדורש תגובה מהירה? האם נושא הרה גורל כמו זה דורש תגובה קיצונית החורגת ממגבלות המוסר של עיתות שלום ורגיעה?

 

לפסיכופט הקרוב למשרדי קו לעובד הפיתרונים. בטח גם עובדים שם לא מעט הומואים, אז בכלל יש פה רווח כפול.

 

מזל שיש אנשים האמונים על שמירת החוק בישראל.