הפטריוטיות של היומיום

כשאתה חוזר מחו"ל, ונאסף פתאום לצד מקבץ ישראלים בשדה תעופה, נגיד במדריד, ופתאום מתפתחת שיחה כיפית כל כך, אתה מבין בהבזק של השראה מה ילקח ממך אם ישראל לא תיהיה שוב מקום בו תוכל לחיות.

האם זה נקרא פטריוטיות? אני לא יודע. זאת ללא ספק אהבת ישראל, אהבת החברה, התרבות, השפה והמנטאליות. אגב בין אותם ישראלים היו גם כמה ערבים. פתאום היינו מחוברים, תחת אותה מנטאליות כללית ושותפים לאותה הבנה הדדית ולאותם בדיחות על הספרדים. האם זה הופך אותנו לעם? אני לא בטוח. זה הופך אותנו לחברה אחת, לשדה אחד של חיברות ואינטראקציה חברתית ותחושת מוכרות ובייתיות. יום העצמאות שלי הוא האפשרות לחיות בחברה הזאת באופן נורמאלי.

חזרתי זה עתה מהאירוע של הקרן החדשה לישראל במועדון הלבונטין 7 בת"א. ראיתי שם את האפשרות הזאת ואת המרחק שלה מרבים בציבור הישראלי. מולינו עמדו צעירים זועמים שבטוחים כי הקרן פועלת נגד ישראל ולא ניתן לשכנעם אחרת. במובן הזה החברה שלנו מובלת לטראגדיה בלתי נמנעת. המגמה הזאת מסמנת שוב את סוף השיח הפוליטי שמימין ושמאל היזנו אותו אנשים השייכים בעצם למחנה אחד – מחנה "המדינה הזאת חייבת להיות בדמותי ואם לא הלכה לי המדינה".

 

כשהצביעות של הימין החרדי נעלמת

יש ימין ושמאל חרדיים. לפחות כתפישות עממיות נרחבות אם לא כדפוסי הצבעה. יש חרדים הרגישים הרבה יותר לעוולות חברתיות מאחיהם המעדיפים זרוע נטויה על דו-שיח. והימין החרדי, יש בו משהו מטריד, כך גיליתי, דווקא כשהוא כנה מאוד ונטול כל צביעות.

 

ראו הכתבה הזו, באתר "ככר השבת", והתגובות לה. הכתבה מספרת על "ענישה קולקטיווית" של "אגד" בשל ונדליזם של חרדים קיצוניים – הפסקת נסיעת קווי אגד בשכונת מאה שערים. גם אם לא כיוונה "אגד" צעד זה כעונש, אלא כדרך הקלה והפשוטה להגן על שלום הנהגים ("צרכי ביטחון"), המדיניות שלה יצאה לפועל כעונש קולקטיווי פר-אקסלנס. הכתבה באתר הביעה טון מזועזע, בצדק, מהצעד הברוטאלי הזה, המשאיר אוכלוסיה קשת יום התלויה מאוד בתחבורה ציבורית ללא כל מענה.

 

התגבות לעומת זאת, ברובן המוחלט, מביעות תמיכה ברורה ב"אגד" וחמת זעם ואף שמחה לאיד כנגד תושבי מאה שערים – שהפו לגוש גדול של "סיקריקים", חרדים פנאטיים, אל מול הקול הכל-חרדי הנורמאלי המבקש חיבוק מהישראליות.  יהיו מי שיראו בזה סגירת חשבונות בין זרמים שונים של החרדים, הידועים בהיעדר חיבת ישראל אחד כלפי השני, אבל לא נשמע שזה רק זה. הטיעונים בתגובות היו עקרוניים, הזיהויים השבטיים כמעט ולא עלו. שילמדו לקח, תבו שם, שכולם יסבלו שם ואז הם יבינו.

 

שלא יובן לא נכון, אני רואה באור חיובי מאוד ביקורת פנים-חרדית על הפאנטיות הדתית ואני בעד השתלבות של הקהילה החרדית בישראליות (לפחות בערכי הליבה המתיימרים להיות דמוקרטיים). אני רק חש חשש כשהשתלבות בקולקטיב באה מתוך הוצאה מחוץ לגדר של קבוצה מוכללת, שזכויות האדם שלה הופכים לנטל, וששיקולי נוחות וביטחון מצדיקים בקלות צעדי ענישה קולקטיוויים כנגדה. לא רק לי זה הזכיר את מה שאנחנו עושים לערבים – גם טוקבקיסט אחד (שאפו על היעדר הצביעות ועל הפיכחון) העיר שזה מאוד מזכיר את היחס לערבים. וזו הייתה מבחינתו הוכחה ניצחת לכך שמדובר במדיניות נכונה וצודקת.

הזליגה של הגיון הענישה הקולקטיווית מערבים ליהודים מורידה את מפלס הצביעות והאפלייה, אבל מעלה את מפלס התמיכה בפאשיזם. ממש ענישה קולקטיווית לכל.

על הספקולציה ועל ההומופוביה

תגובה בוואיינט לאחת מהכתבות על אירוע הזוועה בבית אגודת הלהט"ב בת"א במסגרתו נרצחו שני צעירים, אמרה כי מוקדם להגיד דברים על החברה הישראלית, ובטח שלא על החברה הדתית, ייתכן שבכלל מדובר בהומו שחווה אכזבה. יעני – "רצח על רקע רומנטי". בכלל לא בטוח שזה פשע שינאה.

והנה שוב אני מוצא עצמי נדהם מול פשטותם המלאכותית של הקטגוריות שיצרנו לעצמינו – עיתונאים וצרכני עיתונות. הרצח – יותר נכון פיגוע – הזה הוא בכל מקרה פשע שנאה.

גם אם הרצח בוצע על "רקע רומנטי", וזה ייתכן בהחלט, זה עדיין רצח הומופובי. רוצח שריסס לכל עבר בחדר המועדון החברתי במרתף של בניין מגורים לא רצה להרוג אהוב שאכזיב – הוא רצה להרוג גייז כקטגוריה שאכזיבה. ובכך שהוא הפך את הגייז לקטגוריה, הוא ביצע אקט הומו-פובי. ובכך שהפך גייז לקטגוריה שצריך לחסל ולרצוח, הוא ביצע אקט של הומופוביה קשה ומזוויעה במיוחד המלווה בדה-הומניזאציה. כן, גם אם הטריגר הראשוני לכך היה "על רקע רומנטי".

נקח לדוגמה מאהב סטרייט מאוכזב, ואפילו אדם די פסיכוטי, לרוב הוא יבקש לרצוח את אהובתו הזונחת, ולא ירסס חדר מלא בנשים באשר הן. אם יעשה זאת, הרי שמדובר כבר במובהק בשנאת נשים כקטגוריה – במיזוגניה שמתבססת על רקע תרבותי קודם. רקע שגורם לאהוב הזנוח לשייך את התנכרותה של אהובתו לא להתנהגותו שלו, ואפילו לא לאופיה שלה, אלא לטבעו של המגדר הנשי בכלל. בכך הוא הופך את ההתנכרות של האהובה לשעבר כלפיו ליותר שרירותית, יותר שטנית ויותר כוללנית. ללא הרקע הנפשי-תרבותי הזה קשה להסביר רצון לטבח המוני בנשים. הוא הדין לגבי ריסוס חדר מלא בבני-נוער גאים, באופן המחריד שבו זה נעשה.

כך שההסתה נגד גייז בהחלט יכולה לגרום או לסייע לאדם מבולבל ומעורער בנפשו, שנכזב מגבר אחד, לרצות ולרצוח לא רק את המאהב לשעבר, אלא את כל "בני מינו". היא יכולה, לכל הפחות, לתרום לפסיכוזה כזו. ולכן ההסתה של אנשי ציבור, לצד התרבות ההומופובית, הרווחת גם במיגזר החילוני, היא בסיס טוב לרצח הזה. כן, גם אם בוצע "על רקע רומנטי".

כמובן, ייתכן המקרה הקלוש שאדם פשוט בחר להרוג עם אהובו עוד כמה שיותר אנשים (ואז לא ברור למה לא ירה גם מחוץ למועדון). בכל אופן במקרה כזה האמירה שניתן להסיק על החברה הישראלית חמורה אף יותר. זה אומר שירשנו סופית את הפאתולוגיה האמריקאית של רצחנות לשמה, שינקנו לקרבנו לחלוטין את תרבותה – הן את הזויי הדת הקיצוניים, והן את מטורפי העולם הצרכני והמנוכר.

ואם בכל זאת מדובר בקנאי דתי – ולא משנה מאיזו דת – הרי שברור שאנחנו בצרות.

בכל אחד מהמקרים מדובר בפשע שינאה.

 

ועוד הערה: לא ברור לי מדוע יוצא קצפם של החרדים על הסתה נגדם בעניין הפיגוע נגד קהילת הלהט"ב. נכון שבטוקבקים היו קולות מכוערים כאלו, אבל ראשי קהילת הלהט"ב דיברו נגד ההסתה באופן כללי ונגד הנהגת ש"ס. הם לא דיברו נגד הציבור החרדי. הנהגת ש"ס אכן הסיתה, בלי קשר לרקע של הרצח, נגד קהילת הלהט"ב. אחד מראשיה קרא לטפל בהומואים כמו שמטפלים במגיפת שפעת העופות.

כשמדברים על חרדים במונחים מזוויעים של התפשטות ומגיפה, נזעקים ראשי הציבור החרדי – ובצדק רב – נגד התופעה. אז למה הם מתפלאים מהתגובה על הסתה מהסוג הזה שיוצאת מהנהגה דתית נגד קהילה אחרת?

יצא המרצע מהשק – הגזענות היא עניין נזיל

בשוליו ההזויים של הימין טווה תגי המחיר, נמצאים אנשים שכעת ידם קלה על הדק הגזענות לא רק כלפי ערבים, אלא גם כלי שחורים – שהצורר אובמה הפך לנציגם עלי אדמות.

 

אליעזר יערי כבר דיווח על המתנחל שאוהב להשתמש במילה "כושון"

http://www.notes.co.il/eliezer/57179.asp?p=0

 

 

אבל נדמה שהאתר ההזוי, "משיח עכשיו", שללא ספק גורם למעצבים הגרפים של וואיינט להתקף אסטמה, קובע שיא נוסף ברמיזות גזעניות כלפי אובמה, על רק מוצאו – "האפריקני".

http://m424.com/last_news_4m.htm

 

חוג בית בקטמונים, למען הצבעה חברתית בבחירות

ראיון שערכתי עם ברכה ארג'ואני מהארגון לזכויות הדיור בשכונת הקטמונים בירושלים, לקראת חוג בית מסוג אחר. בחוג הבית לקראת הבחירות, שלא היה למען אף מפלגה, השתתפו מספר נשים ופנתר שחור אחד (ראובן אברג'יל), בניסיון לעורר ולעודד הצבעה מודעות יותר חברתית, וכן קשר לוחץ ומתמיד של הבוחרים עם הנבחרים.

זה היה מפגן מרתק של תיאוריות "יפות נפש" מול מציאות חברתית קשה, ומול תפישות מושרשות היטב של ייאוש ואנטי-אידיאליזם. בכל זאת האופק ההשתתפותי-דמוקרטי שהוצב שם, הצליח גם לגעת בנשים. כי אופק מוסרי, כשהוא בא נקי – כלומר לא בא גם קצת כדי לסמן שאני יותר טוב ממך – מצליח לגעת באנשים המיואשים ביותר, ולו לרגע. גם הם יודעים לזהות מה טוב, הגון, בריא ונכון כאידיאל לשאוף אליו. גם הם מבינים שללא אידיאלים, ואפילו שהם רחוקים ממימוש, היינו כמו מדוזות, קורבנות מוחלטים של זרמי נסיבות החיים.

 

אחד הדברים המעניינים שאמרה לי שם ברכה, היא שהיו אנשים מחוסרי דיור בירושלים, שבשיא תקופת הטרור אמרו לה שעברו להם מחשבות לראש שאם הם ימותו בהתפוצצות של אוטובוס זה לא נורא כי הילדים שלהם יקבלו פיצויים מהמדינה ויהיה להם כסף. זה היה בעקבות השאלה מה חשוב לדעתה יותר – ההיבט הבטחוני או החברתי.

לקריאת המאמר:

http://www.nif.org.il/?id=1687

 

בלוג חדש ומבטיח על ציונות שהושתקה

ממליץ על הבלוג המתחיל של אייל ניב, אחד מהפעילים הבולטים שך תנועת הסטודנטים הציונית "אין זו אגדה". "אין זו אגדה" היא מעצמת הסברה – לא מבחינת הכמות וההיקף, אלא מבחינת העומק וכוח של טיעוניה והיא אולי אחד הביטויים היחידים היום של שמאל ראדיקלי המנסה לתקשר עם הזרם המרכזי ולא מסתגר ומתכנס לתוך צדקת דרכו הדוגמטית.

 

אייל הוא ידיד, ולומד איתי כמסטראנט לסוציולוגיה באוניברסיטת ת"א.

אהבה וההבדל בין פילוסופיה קונטיננטלית לאנגלו-סקסית

א' ו-ב', נער ונערה בני 18 שוכבים אדומי עניים אפופי עשן מערפל על הספה בבית הוריה של א'.

 

א': ב' למה אתה כזה מוזר היום? אתה שקט…

 

ב': סתם, את לא רוצה לשמוע, בטח שלא את זה.

 

א': קדימה, אני לא אוותר!

 

ב': חשבתי שאם הייתי פוגש מישהו שבא מאיזה שבט נידח באנטרטיקה (נניח, כן) והייתי מגלה שבשפה שלו אין את המילה "אהבה", לא היה לי שום דרך להסביר לו מה זה אומר. ולמעשה לאף אחד מאיתנו לא הייתה שום דרך כזאת.

 

א': בטח שהייתה. אם הוא היה חמוד הייתי מראה לו בעצמי מה זאת אהבה.

 

ב': הו לא, אני מבין על מה את חושבת, אני די בטוח, וזה לא היה מסביר לו מה זה "אהבה", רק איך עושים אהבה.

 

א': אהה, ואם אתה חושב שיש משהו מעבר אז או שאתה לא אוהב כשאתה "עושה אהבה" או שאתה לא מבין איפה לחפש אותה.

 

ב': אמריקאית מסריחה!

 

נ.ב – זה עובד טוב גם ביחס להבדל בין אידיאליזם לאקיסטנציאליזם.