איך נאבקים כשהכל נראה אבוד?

הסיטואציה של הכוחות הפרוגרסיבים בישראל היא של מכה קשה במיוחד אחרי סדרה של מכות קשות. לרבות ורבים המצב מרגיש כה רע, והאופק לשינוי חיובי כה קטן, עד שזה מגיע לכדי תחושה ש"הכל אבוד". ואז עולות שתי שעולות: האם יש בכלל טעם להמשיך להיאבק? ואם כן, איך בכלל אוספים את המוטיבציה לעשות זאת?

התשובה בעיניי היא פשוטה: אני לא יודע, אבל אני מכיר אנשים שעושים ועשו זאת היטב. כשמסתכלים על כוחות שפעלו גם כשהכל נראה אבוד (ולפעמים הצליחו לערער את הקביעה-נבואה הזו ולהצליח כנגד כל הסיכויים) הרי שאלו כוחות שהייתה להם איכות כמו-דתית במאבקם: הם לא נאבקו כי יש סיכוי להצליח; לא נאבקו רק או בעיקר מתוך שנאה לצד השני (במיטבו מאבקם כלל לא כלל שנאה); הם לא נאבקו כי הם צודקים והצד השני טועה; הם אפילו לא נאבקו כי "לא ייתכן שהדברים יתנהלו ככה", כלומר מתוך תחושת דיסוננס קוגניטיבי מתסכל בין הרצוי למצוי; לחילופין, הם נאבקו כי זו דרכם; זה הדבר הנכון לעשות.

אני חש שמרתין לותר קינג, מהאטמה גנדי ועוד היו בין אלו שסימלו זאת. הלך הרוח הזה הצליח להפיח בהם שלווה גם כשהיה נראה שכל הסיכויים נגדם. נדמה שליבם לא נצבט על זה שהם מפסידים; האגו שלהם לא נחמץ על זה שהם מצטמצמים; דאגתם לא שיתקה אותם על זה שארצם נודדת למקומות מסוכנים; התסכול והמרירות לא פשו בהם כי איך ייתכן שדרכים שהם כה בזים להן עולות ומתבססות. אם זה הדבר הנכון לעשות, יש שלמות והשלמה במאבק: הוא מנחם, מעגן את זהותם, והוא יכול להיעשות כמרתון של התמדה ולא כספרינט, ולעולם יש בו תוחלת כי הוא סיבת עצמו ולא רק אמצעי אינסטרומנטלי על מנת להשיג יעדים חיצוניים. זו לא רק דרך ארוכה – זו דרך אינסופית: אנושיות הנצח לא חוששת מדרך אינסופית.

לכאורה זה סותר פעולה על בסיס תוכנית אסטרטגית ותוכניות טקטיות כדי להשיג יעדים שיש סיכוים לממשם – כלומר, לפעול מתוך תחושת סיכוי לשנות משהו. למעשה אין סתירה; שני הדברים יכולים, וצריכים, להתקיים במישורים שונים: האסטרטגיה והטקטיקה מאפשרים להציב יעדים קטנים בטווח המיידי שבכל זאת סביר לחתור אליהם כדי לפעול ביעילות – אך זו טכניקת המאבק ולא הסיבה להתקיימותו. בבסיסו, בממישור עמוק יותר, המאבק קיים פשוט כי זו דרכנו וכי זה הדבר הנכון.

לכן גם לא רצוי להתכחש לגודל המכה ולהפיח אופטימיות יתירה באמצעות כל מיני תרחישים חיוביים שאולי יתפתחו – זה חשוב לזהות את הסדקים בחומה ואת ההזדמנויות לנוכח החסמים הרבים, אבל לא כדי לייפות את המציאות; אפשר וראוי לראות דברים קשים כהווייתם כי לא מתוך גוזמאות בתחום האופטימיות תבוא לנו מוטיבציה יציבה וברת קיימא.

ועם זאת, לא צריך גם להגזים את הפסימיות. לבסוף יש לומר משהו על הקונספט של "הכל אבוד" – יש בו מעין יוהרה לנבא את העתיד למרות שהמציאות החברתית כה מורכבת וההיסטוריה כה רצופת הפתעות ותהפוכות בלתי צפויות, כך שיהיה זה יומרני על גבול השרלנטי לנבא שהכל אבוד. אך גם אם ניתן להסכים שהסיכויים מאוד לא טובים, אין זה אלא כדי לומר שלא בהכרח נראה את פירות מאבקינו בחיינו, מלבד הפרי העיקרי – המאבק כשלעצמו. כשהמאבק מובן ומעוצה כתכלית הוא גם מספק תשורה נפשית.

המאבק כתכלית אין משמעותו מאבק תמידי בשיטה, במערכת או בשלטון וחוסר רצון להיות חלק מהם – למעשה זה נהדר אילו יכולנו להיות השיטה, המערכת, השלטון. להבדיל, המאבק התמידי הוא הכרה בכך שגם לשיטה הטובה ביותר, לשלטון הטוב ביותר, אפילו לנו עצמנו, תמיד יהיו נקודות עיוורון ביחס לצדק שיש לאתר ולשפר. ולכן לא מדובר בהכרח בעמדה אופוזיציונית או מרדנית, אלא בהלך רוח של תיקון תמידי, כמו גיזום תמידי של דשא של חוסר מודעות לאי-צדק. גם במובן הזה התסכול פוחת – אין חתירה למנוח ונחלה אוטופית כי אין דבר כזה; המאבק הוא ממילא אינסופי. ואז הייאוש פוחת כי המעגליות של החיים תמיד מזמנת תקופות אם יותר או פחות צורך לתקן עוולות ואי-צדק.

להבדיל, בפרט במישור המוסרי, אני מזהה שגם למתנחלים היו חלק מהאיכויות הללו כשהם היו חלשים בהרבה אי שם בתחילת שנות ה-70. מאדם הם גדלו והתעצמו. מכל גורם כדי ללמוד משהו במקום לשקוע בתסכול. אפילו התחושה שאולי, חלילה, נצטרך להגר מפה ואולי גם ישראל כפי ש(נדמה לנו) שהכרנו תיעלם, לא מעידה על כך שנוכל לוותר על המאבק: אם זו דרכנו וזה הדבר הנכון לעשות אז הוא יבוא איתנו במזוודה ויוטבע על הדרכו הזר או תעודת הפליט.ה שלנו. יש בכל זה איכות מיינדפולנסית, ולא בכדי.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s