טמטמת הבחירות הנוכחית היא משהו שראוי לתפוס ממנו מרחק בטוח. כן, להצביע, אבל לא לשקוע לסחריריאדה. לאור הדיכאון המובן של המחנה הפלורליסטי מכך ששוב מצבו נעשה רק יותר עגום זה המקום להזכיר שהפתרון הוא לא בציפייה למפלגה המגניבה הבאה אלא בצלילה לפעילות עומק מתחת לראדר, לטווח הרחוק. זה גם המקום להזכיר שקמפיינים של בחירות הם כלי כושל – לא באופן גורף, אבל בהחלט כושל ביכולת להעביר חלקים נרחבים בציבור ממקום אידיאולוגי אחד לשני. הקמפיינים טובים – יחסית – בלחטוף מתלבטים ולהניע פאסיביים. לכן גם בהינתן קמפיין אדיר לגורמים הומניסטיים במערכת הפוליטית וקמפיין כושל לגורמי אנטי-הומניסטיים לא נראה כנסת שונה בתכלית.
אז מה כן? ייאוש? לא בדיוק. מה שניתן לכנות כ"מדעי השכנוע", כלומר כל אותן תיאוריות ומחקרים העוסקים בעיצוב עמדות, הלכי רוח ותבניות של מיסגור ופרשנות, מדברים על חוויות "מגופנות" (embodied), על חוויות מבוססות פרקטיקות, ועל חוויות של נראטיבים ראשוניים וחזקים. במילים פשוטות, ישנן חוויות מסוג מסויים שבאמת משנות ומעצבות תודעה. כך למשל, נער שגדל במשפחה קצת יותר שיוויונית וקצת פחות פטריארכלית חווה – לפי הבלשן הקוגניטיבי ג'ורג' לייקוף – מודל ראשוני של משילות שהוא קצת יותר שיוויוני ודיאלוגי וקצת פחות סמכותני וכוחני – לכן לפמיניזם, מעבר לחשיבותו הרבה כשלעצמו, יש תפקיד מכריע בשינוי עמדות לכיוון יותר המוניסטי ופלורליסטי. הסוציולוגיה של המפנה הפרקטי יודעת לציין שגם לפרקטיקות יש כוח רב בעיצוב "ארגז הכלים" התרבותי שלנו וסגנונות הפרשנות, המיסגור ולעיתים אף ההתנהגות שלנו – לכן, למשל, השתתפות בוועדי עובדים דמוקרטיים ואינקלוסיביים (רב-תרבותיים, דו\רב-לאומיים) מנחילה בקרב המשתתפים מודל משילות דמוקרטי ושיוויוני המתעדף זכויות חברתיות על פני הבדלים תרבותיים ואתנו-לאומיים. זה כוח פרוגרסיבי אדיר מעבר לחשיבותם של הוועדים כשלעצמם. לבסוף גם לתרבות הפופולרית יש הרבה יותר כוח מלכל קמפיין בחירות או תעמולה אידיאולוגית ישירה – סדרה שבה הפלסטינים הם דמויות מורכבות או ריאליטי עם משתתף פלסטיני אזרח ישראל ייעשו יותר מאשר נאומים של איימן עודה ותמר זנדברג או פעילויות של ארגונים שונים. אפשר לראות את התמורה הגדולה ביחס החברה הישראלית לקהילת הלהט"ב כצמודה לפריצה של דנה אינטרנשיונל למיינסטרים לצד דמות גיי בסדרה פופולרית כמו פלורנטין בערך באותה תקופה.
לאור האמור מעלה ברור כי זירת ההשפעה של הפוליטיקה הפרוגרסיבית היא בכלל במקום אחר: קידום הפמיניזם, ובפרט בקרב קבוצות שמרניות (זה חשוב קודם כל כשלעצמו, מעבר להיות הדבר כלי רב עוצמה), חיזוק ועדי עובדים, דיאלוג עם תעשיית התרבות הפופולרית. אלו הרגליים לתהליך איטי וארוך של השפעה אמיתית, שבאמת מזיזה אנשים מצד אידיאולוגי אחד לשני.
הבלוג של יריב מוהר 