מתינות היא לא התשובה לפנאטיות

הדוגמטיות והפנאטיות בפוליטיקה מדאיגות, והופכות גם חלקים בשמאל למגוחך ואף מזיק, אבל מתינות היא לא התשובה.
פוליטיקה מחנאית, פנאטית, מטופשת, עדרית מתלהמת ודוגמטית היא איום אמיתי כיום: היא נוראית מימין אבל היא בהחלט פגע רע גם בשמאל, שהופך אותו למגוחך: כשהוויכוח הוא בין גראב דאם ביי דה פוסי לעיסוק של לבנים ביוגה זו גזענות אירופו-צנטרית השכל הישר ברוח מהדיון וזה מפחיד. אבל למי שמזדעזעים מפוליטיקה מחנאית כזו מתינות היא לא החלופה הנכונה. זה נכון גם מבחינה מוסרית, שלא אכנס אליה כאן, אבל גם בהיבטים של יכולת הנעה לפעולה של ציבורים רחבים.
הנה חדשות רעות: ל"מתינות" אין לרוב קליינטים בפוליטיקה, בפרט בישראל, בפרט בימינו הרשתיים. טבעה של הפוליטיקה – במיוחד בישראל ובעידן הויראלי – דוחק את החיה הזו לשוליים. גם אם ניקח פוליטיקאי פופולרי יחסית בארצנו כמו יאיר לפיד שנחשב למעין אמצע לא מזיק כזה, נראה בניתוח מעמיק יותר שהוא לא מתון אלא מתלהם: המוטו שלו זה "ישראליות רדיקלית" וביחס למוטו הזה הוא הולך לקצה. בעצם מטרתו לחזור לאיזה טייפ קאסט של כור היתוך כל-ישראלי מדומיין נטול זהויות מגזריות; כור היתוך של הייתי בקרבי (או שירתתי בתאטרון צה"ל אבל מעריץ את גולני), לא משנה אם אשכנזי או מזרחי כי מה זה חשוב כיום, קצת חילוני וקצת מסורתי; ולא חשוב כמה כסף אני עושה כי אני אחד משלנו. ביחס לטיפוס האידיאלי הזה לפיד הוא פנאט. ולכן הוא לא משחק במגרש הפרווה של אני קצת שמאל וקצת ימין אלא אני הכי פאקינג מיינסטרים ישראלי שיש שחושב שהערבים רק רוצים להרוג אותנו למרות שידנו תמיד מושטת לשלום אבל אסור לנו לחיות איתם במדינה אחת כי איום דמוגרפי וזה. יש מיינסטרים אחר בישראל, זה של ביבי, שחושש יותר מנסיגה מאשר מדו-לאומיות, אבל ללפיד יש נתח גדול כי הוא צועק באקסטרים את מסריי הטייפ קאסט המסויים שסימן, ולא כי הוא מציע מתינות או נוסחת ביניים מתפשרת בין אידיאל שמאלי לימני. אני לא תופס מלפיד כמעט בכל תחום שהו, אבל הוא פוליטיקאי טוב שהצליח בלי הישגים של ממש לשמור על פופולריות מרשימה לאורך זמן – הרבה מעל אנשים כמו גבאי או הרצוג שמשחקים באמת מתון ללא קול ברור וצועק.
אז מה עושים מי שנגעלים מפוליטיקה עדרית, מחנאית, קיצונית ומתלהמת? ראשית מה לא רצוי שייעשו: אם הם רוצים רלוונטיות הם לא הולכים למיצוב של אנחנו מחוץ לעדר; בוא נבחן כל מקרה לגופו באופן ענייני ומתון כדי להיטיב עם החברה שלנו בלי כל התבניות הדוגמטיות והאוטומטיות של שמאל-ימין. זה אידיאל טוב וזה נחמד לכמה גיקים בפיד, זה לא יוצר זרם פוליטי ולא מאסות. כלומר אפשר ורצוי להתנהל לפי גישה כזו בפועל, אבל לא לשים את זה בתור החזית הסמלית, בתור הזהות הפוליטית – כי זה מתון ומתינות איננה חיה פוליטית ברת קיימא פה.
אז מה כן? יש לזקק פרספקטיבה מוכרת על העולם שמגלמת את הרעיון הזה של בחינה עניינית ומעשית למען הטוב המשותף מתוך חוויות היומיום – תפישה של שכל ולב ישר – אבל להבין שזו גישה שחורגת מהמתינות ברמה המעשית ורצוי שתחרוג מהמתינות ברמה השיווקית. ראשית פרספקטיבה כזו לא מובילה תמיד לפתרונות מתונים ברמה המעשית של הצעת קווי מדיניות (לא פעם מסקנותיה יהיו רדיקליים מאוד), אבל מפתה וקל לשווק אותה כמתונה וזו תיהיה טעות קריטית. במקום זאת ברמת השיווק צריך להיות רדיקלים ביחס לפרספקטיבה הזאת ולזעוק אותה בשטחיות ובעוצמה. לשם כך צריך מושג קצר ושטחי שמבטא את הרעיון המורכב של בחינה הגונה הומנית ומכוונת-תוצאות מעשיות של סוגיות חברתיות.
אני מציע את ההומניזם המעשי אבל פתוח להצעות

 

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s