על הטנגו העקום בין רדיקלים ומתונים בתהליך השינוי החברתי

מדי פעם עולה נושא שאנשים רבים חושבים שיש בו עוול ושלכן דורש מאבק אזרחי. ואז קורה הדבר שפלג רדיקלי ופלג מתון נוצרים. זה קורה לאורך כל הספקטרום הפוליטי. בתהליך זה יש נטייה לפלג רדיקלי במיוחד לקחת את המחאה לקצה, לא רק מבחינת טקטיקות פעולה אלא, לרוב, גם מבחינת ניתוח הבעייה. העוול נגדו מוחים הופך להיות רחב יותר, חמור יותר, לעיתים קונספירטיבי יותר בעיניי הרדיקלים. לא פעם כשבוחנים את ניתוח העוול של הרדיקלים אל מול העובדות הידועות מוצאים שהוא רחוק מאוד מהעובדות. בקיצור: איך שהרדיקלים מסבירים את העוול נשמע למתונים מופרך והזוי באופן שרק מסייע למי שמכחישים את העוול לטעון שלא נעשה פה עוול בכלל, שהכל המצאות של אנשים הזויים, כך שאנשים רבים שהיו עשויים להצטרף למאבק מתרחקים ממנו. מצד שני, כשצריך לצאת לשטח ולמחות הרדיקלים באים במספרים הרבה יותר גדולים, באדיקות הרבה יותר רבה, תוך מוכנות הרבה יותר גבוהה להקרבה עצמית. המתונים הרבה פעמים מבקרים את הרדיקלים מהספה או באים פעם פעמיים לפעולות הפחות מאתגרות. יש כמובן יוצאי דופן בשני הצדדים, אבל בגדול, במשיחות מכחול גסות, זו תמונת מצב שמתאימה לשדות רבים של מאבקים חברתיים.
 
ישנם מתונים שמדמיינים כי הם ייתקנו את השיח ויחזירו את הרדיקלים בתשובה. אבל הרדיקליות מטבעה היא אגוז קשה לשכנוע, היא להט רגשי – לטוב ולרע. אם כן, בהינתן שגם אם הרדיקלים אכן מרחיקים קהלים מהמאבק אין למתונים דרך מעשית (או צידוק מוסרי) להשתיק אותם או לשנות את העמדות של רובם, קיומו של פלג רדיקלי במאבק חברתי הוא מצב נתון כמעט כמו קיומה של השמש ביום בהיר. כך היה ברוב המאבקים החברתיים בהקשרים חברתיים שונים מאוד זה מזה. יתירה מכך, מעטים המקרים בהם תמיכה ציבורית רחבה במטרה שבמשך זמן רב לא הושגה הובילה לשינוי חברתי כשלעצמה, ללא מאבק בשטח. כך למשל, אם מרבית הישראלים תומכים בקווי מדיניות סוציאל-דמוקרטים, אך מוטרדים יותר מסוגיות כמו הסכסוך הלאומי וענייני דת ומדינה, ולכן מצביעים על הבסיס הזה, הרי שהתמיכה הרחבה לא תתרגם לכוח פוליטי לשינוי. מכאן שפעמים רבות תמיכה ציבורית רחבה בסוגייה – תמיכה של מיליונים – חשובה פחות מאשר רגליים זועמות ברחוב של מיעוט רדיקלי אך נחוש. במובן הזה הרדיקלים, במקרים רבים גם אם לא תמיד, חשובים יותר לשינוי החברתי מאשר המתונים. אם זאת גם למתונים, ולהרחבת השורות לה הם שואפים, יש חשיבות כי קל הרבה יותר לממשל ליישם דיכוי קיצוני מול פלג רדיקלי שנתפש כנטול תמיכה רחבה בציבור, בפרט אם נתפש כנטול לגיטימיות. במקרה כזה אמצעי דיכוי שהיו מעוררים זעם ציבורי עוברים מתחת לראדר – ע"ע מחאות של פלסטינים אזרחי ישראל.
 
בהינתן שזה המצב לפלג המתון אין אלא למתג עצמו בזירה הציבורית כנבדל מהפלג הרדיקלי כדי לשמור על המסר והפונקציה היחודיים לו. אבל פה יש שני מוקשים: אם המתונים יתקפו את הרדיקלים חזק מדי הם עשויים להזיק למאבק משום שמוקד השיח יהיה הרדיקלים ההזויים והמגזימנים ולא העוול נגדו מוחים, וגם כי לעיתים הם יצטרכו לשתף פעולה עם הרדיקלים לשם חזית רחבה ויחסים עכורים וטעונים מדי עשויים להקשות אפילו על קואליציית אד-הוק. מאידך אם הם ייבקרו את הרדיקלים באופן מתון ופושר מדי ייתכן שהבידול שלהם מאותם רדיקלים בזירה הציבורית כלל לא יבלוט או לחילופין מתנגדי המחאה ישמחו להראות כי המתונים והרדיקלים הם בעצם יד אחת ורק משחקים אותה נבדלים, שאין באמת הבדל ביניהם.
 
האפשרות השלישית של המתונים הוא להציג את הרדיקלים כמסוכנים דווקא, ואת פיתרון העוול, כפי שהם רואים אותו, כדרך להוציא את הרוח מהמפרשים של הרדיקליות ולהפיג את הסכנה. כך נוהגים לעיתים ראשי המתנחלים שמנסים לעבור כמתונים ביחס לנוער הגבעות: אם היו מטפלים בטרור כמו שצריך, הם אומרים, לא היו נקמות בודדים פסולות. זו דרך מתוכחמת. להבדיל אלף הבדלות, הרדיקלים בשמאל הם ברוב מוחלט של המקרים לא אלימים ולא פונים לפסילה גזענית של אוכלוסייה שלמה בלי קשר למעשיה, אבל גם שם ישנו התרגיל הזה. זהו בעצם ניסיון להנדס את האפקטים הרדיקליים האגפיים – כלומר דינמיקה במסגרתה זרם מתון קוטף את הפירות של המאבק בשל חשש של הממסד מפלג רדיקלי.
 
בסופו של יום הוויכוחים בין רדיקלים למתונים הם קצת מטופשים, שני הצדדים צריכים אחד השני. איפה שהייתי אישית שם את הקו האדום הוא כשבשם מטרה שנחשבת לצודקת עוברים על ציוויים מוסריים בסיסיים; אז הביקורת צריכה לטעמי להיות בוטה וגלויה, אחרת אנחנו במדרון אנטי-הומניסטי שבו המטרה מצדיקה את האמצעים. כשהמטרה שלך מראש היא לא פאר המוסר ההומניסטי – למשל אם אתה בימין הלאומני – אז זה שאתה מצדיק אמצעים לא-מוסריים לא ממש ייפגע בך כי הקהל הפוטנציאלי לגיוס עבורך הוא מראש לא הומניסטי. כשאתה מבקש לקדם מטרות הומניסטיות ומשתמש באמצעים לא-הומניסטיים (שלא בשל הכרח או מתוך חישוב של הרע במיעוטו בתנאי קשים) אתה נופל גם מוסרית וגם מבחינת פוטנציאל גיוס התומכים למחנה שלך – שהרי מי שמתחברים למטרות הומניסטיות עשויים בהחלט לראות לשלילה שימוש באמצעים אנטי-הומניסטיים. מעבר לקווים האדומים הללו המאבקים בין רדיקלים למתונים – בשמאל ובימין – הם פסאדה ידועה מראש. הרדיקלים אולי לא תמיד צמודים לעובדות והדיאגנוזות שלהם לעיתים מגוחכות, אבל מחאה זה לא מדע או מיזם פאקט-צ'קס. בהינתן שקיים במאבק גם זרם מתון מובחן שיכול למשוך את האנשים היותר מתונים, הפונקציה של הרדיקלים חיונית למחאות חשובות על מנת להשיג מטרות שהן לעיתים ראויות ביותר.

2 מחשבות על “על הטנגו העקום בין רדיקלים ומתונים בתהליך השינוי החברתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

w

מתחבר ל-%s