האם המבצעים הצבאיים ברצועת עזה היו בלתי נמנעים?

האם אנו עושים הכל כדי למנוע את הצורך במבצעים הבאים מול עזה? או שמא אנו מאריכים את הדרך לשיווי משקל הרתעתי מול הרצועה? מבצע צוק איתן בהחלט הביא לשיווי משקל הרתעתי יחסי מול רצועת עזה אבל לא שיווי משקל יציב לחלוטין [והנה נכון לסוף מאי 2018 חווינו הפרה של השקט מבחינת שיגורי רקטות ופצמ"רים]. נכון לרגע כתיבת שורות אלו ומאז הסתיים המבצע אין כמעט הרוגים ישראלים מטרור או רקטות שמקורם מהרצועה, אם כי עזתים עדיין נהרגים. אבל השאלה הגדולה היא אם ניתן היה להגיע לשיווי משקל הרתעתי יציב יותר, מהר יותר ובפחות דם שפוך משני הצדדים – אולי כבר אחרי עופרת יצוקה או אפילו כבר אחרי המבצע הצבאי הראשון מול עזה? והאם ניתן היה להגיע לשיווי משקל הרתעתי טוב יותר, שלא כולל גם את סבבי ההפגנות וההרג בצד העזתי?

גם אם פוסלים על הסף את ההיתכנות של הסכמי הודנא או הסכמים מדיניים בין ישראל לשלטון חמאס ונסמכים רק על הרתעה, עולות שאלות קשות על המדיניות מול רצועת עזה. ראשית, ביחסים מול אויב יש להבחין בין פגיעה תגובתית (כתגובה לפעולה שלו) ובין פגיעה קבועה (מדיניות קבועה של צד אחד הפוגעת בצד השני בלי קשר להתנהלותו). כך למשל מגבלות הייצוא מעזה לגדה שמטילה ישראל פוגעות ברצועת עזה כל העת, בלי קשר לפעולות החמאס או היעדרן. פגיעה קבועה היא תמריץ לצד הנפגע לא לשבת בשקט כי גם כשהוא בשקט הוא נפגע; ואילו היצמדות לפגיעה תגובתית בלבד יכולה להביא לשקט למרות העוינות בין הצדדים, כי אתה נפגע רק כשאתה פוגע.

לפיכך ישנה מטריצה בהרתעה של אויב לפיה ככל שיש פחות פגיעה קבועה בו, ומשתמשים רק או בעיקר בפגיעה תגובתית מולו, ניתן להגיע מולו לשיווי משקל הרתעתי יותר יציב, יותר מהר, ובמחיר דמים נמוך יותר. את המדיניות מול רצועת עזה, ואת השאלה האם המבצעים מולה היו הכרח, יש לבחון מהפרספקטיבה הזו.

במילים אחרות: גם מול טריטוריה עויינת וחמושה ניתן להגיע, ולו אחרי מהלומות צבאיות, לשיווי משקל הרתעתי שמשמעו שיש בפועל שקט ואין הרג. השאלה עד כמה ארוכה ומדממת הדרך לכך קשורה למידת הפגיעה הקבועה של ישראל ברצועה.

****

ישנן 3 תצורות מדיניות אפשרויות של ישראל מול רצועת עזה המייצגות 3 מידות של פגיעה:

1. לא לקיים על הרצועה שליטה בכלל – גם לא על המרחב הימי והאווירי

2. לקיים שליטה צבאית-ביטחונית על המרחב הימי והאווירי אבל בלי פגיעה כלכלית

3. לקיים שליטה צבאית + פגיעה כלכלית (כולל מדיניות כמו חסימת ייצוא, הגבלת תחום דייג וכו).

האופציה השלישית היא המצב מול הרצועה כבר שנים (רק מידת הפגיעה הכלכלית משתנה). לפי ארגון גישה הגבלות הייצוא מהרצועה, שהתרופפו אחרי 2014, עדיין משפיעות לרעה על יעדים לייצוא שתפסו בעבר כ-85% מהייצוא מהרצועה בטרם ההגבלות (הגדה המערבית והפלסטינים אזרחי ישראל). הגבלה כזו היא הרסנית לכל כלכלה ובפרט לכלכלה חלשה כמו ברצועת עזה. זהו מצב של הפגיעה הקבועה החמורה ביותר ולכן אופציה זו מאריכה את הדרך לשיווי משקל הרתעתי. לו היינו נוקטים בהיעדר שליטה או לפחות באופצייה השנייה של היעדר פגיעה כלכלית, הדרך לשיווי משקל הרתעתי הייתה מתקצרת, לפחות לפי הניסיון בסכסוכי גבולות בארץ ובעולם.

כשבוחנים סכסוכי גבולות ברחבי העולם, הסכסוכים היותר חוזרים ונשנים בפועל (אלו הכרוכים גם בהרוגים) קשורים בפגיעה קבועה. כזהו למשל המקרה של סכסוך הגבולות בין הודו לפקיסטן בחבל ג'אמו וקשמיר שרוב תושביו מוסלמים ורואים עצמם בזיקה לפקיסטן אבל נשלטים על ידי הודו. במקרה הזה ישנה מדיניות פוגענית ומפלה של הודו בחבל ג'אמו וקשמיר, כולל חוק המונע העמדה לדין של אנשי כוחות הביטחון בשל פגיעה בזכויות האדם בחבל זה. אם כן הפגיעות אינן רק ספורדיות אלא מעוגנות ברמה המבנית והחוקית בהודו וכך פוגעות בחבל ג'אמו וקשמיר ומציבות את תושביו כמי שלא ראויים להגנה שווה בפני התנכלות של כוחות הביטחון.

פגיעה קבועה לא רק נמצא במיתאם עם הרפטטיביות של סכסוך אלים, ניתן גם לשער קשר סיבתי: ביטול הפגיעה הקבועה מקל ומחיש הגעה לשיווי משקל הרתעתי. כך למשל הנסיגה הישראלית מדרום לבנון, וכך ביטול הפגיעה הקבועה בה (הפרת ריבונות קבועה) הביאו לכך שניתן היה להגיע לשיווי משקל הרתעתי יציב וממושך מול חיזבאללה אחרי מבצע צבאי אחד – מלחמת לבנון השנייה. למרות שזו גבתה מהשיעים מחיר דמים נמוך יותר מאשר מחיר הדמים שחוו הפלסטינים בצוק איתן, ההרתעה מול חיזבאללה יציבה יותר. זהו כוח ההסבר של גורם הפגיעה הקבועה בהצבת קושי להגיע לשיווי משקל הרתעתי יציב. מהבחינה הזו סביר מאוד שחלק ממבצעי עזה היו מבצעים שניתן היה למנוע.

לכן אם ניתן היה במצב של היעדר שליטה על הרצועה להגיע לשיווי משקל הרתעתי אחרי מבצע אחד (כמו מול לבנון אחרי הנסיגה), ואם ניתן היה במצב של שליטה צבאית אבל בלי פגיעה כלכלית (בלי חסימת ייצוא למשל) להגיע לשיווי משקל הרתעתי, נניח, אחרי שני מבצעים; אז במצב של שליטה צבאית ופגיעה כלכלית-חברתית תמידית בצד השני (וזה המצב מול רצועת עזה) יידרשו מספר רב של מבצעים, ויותר הרוגים ונפגעים בשני הצדדים; וגם אז שיווי המשקל ההרתעתי שיושג יהיה פחות יציב. זו המטריצה. ולאורה יש לבחון האם כל המבצעים מול עזה היו הכרח.

כעת אפשר לדבר על התנגדות למבצעים לא כהתעלמות מהצורך בהגנה עצמית כמו הבנה אינטואיטיבית שממשלות ישראל העריכו את הדרך והגדילו את מחיר הדמים ששילמנו כדי להגיע לשיווי משקל הרתעתי. גם שיווי המשקל ההרתעתי אליו הגענו, לאור העובדה שנמשכת הפגיעה הקבועה ברצועה, איננו מושלם (ולכן ההפגנות האחרונות בגדר ומחיר הדמים הנוראי שלהם).

הניתוח הוא חלק מפרויקט – הומניזם מעשי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

w

מתחבר ל-%s