דאע"ש מביסים את כל סיפורי-המסגרת האידיאולוגיים למעט ההומניזם

דאע"ש אולי נסוגים בשדה הקרב, אבל הם מהווים מקרה מבחן מרתק לכל הנראטיבים האידיאולוגיים הגדולים של זמננו:
.
מן הסתם הם מגחיכים, שוב, את התיאוריה המרקסיסטית הקלאסית שרואה במאבק מעמדות את הבסיס לקונפליקטים החברתיים. אבל זה קל, מדובר בתיזה שהתערערה כבר מזמן, אפילו בתוך השמאל הקשה.
.
דאע"ש מגחיכים גם את ההסתכלות הפוסט-קולניאלית הרואה את מקור הרוע המרכזי בעולם, שנגדו יש להתאחד, בשאיפה של המערב להשתמש בתחושת עליונותו המוסרית, התרבותית והמדעית, כיביכול, כדי לנצל את המזרח. דאע"ש הם מפלצתיים בצורה כזו שאי אפשר לראות בהם התגלמות של המזרח הקורבני ואף לא כתופעה שולית וזניחה מול הסיפור המרכזי – חטאי המערב.
.
הם מגחיכים את ההסתכלות הפרוגרסיבית הרחבה יותר ששמה את מרכז הכובד של הפעולה הפוליטית הנכונה במסגרת של מאבק למען המוחלשים. בהסתכלות גלובאלית דאע"ש, למרות כמה הישגים מרשימים, הם ללא ספק הצד החלש והם בכל זאת צד מפלצתי שראוי לשרש. אז לא ייתכן שפעולה למען הצד המוחלש\חלש הוא אמת המידה היחידה או המרכזית שמכתיבה מהו המאבק הפוליטי הראוי. זה מגוחך.
.
מול הימין דאע"ש מגחיכים את התיזה של מלחמת הציוויליזציות בין האסלאם למערב או לתרבות היודו-נוצרית. רוב מוחלט של קורבנות דאע"ש אינם מערביים, ולמעשה רוב הקורבנות מוסלמים. גם רוב הנלחמים בדאע"ש (הצבא העיראקי, הכורדים, חיזבאללה) הם ערבים מוסלמים – סונים או שיעים; חילוניים ודתיים. זה מאבק שעיקרו בתוך האסלאם.
.
דאע"ש גם מערערים את התיזה הימנית על הלאומיות, הדת וערכים מסורתיים כיסודות קולקטיוויים הכרחיים לשם יציבות חברתית וסדר חברתי הכרחי – הלאומיות לא עמדה מול דעא"ש היטב, הערכים המסורתיים היו מושרשים ביותר בחברות שבהם דאע"ש סחפו הכי הרבה תומכים והדת – או לפחות וריאציה קיצונית שלה – אף תרמה לכוחו. אפשר לטעון שכל זה נכון רק בעולם הערבי או רק בעולם המוסלמי, אבל זה חלק ניכר מהעולם. גם במערב מי שעמדו מול דאע"ש עשו זאת במידה רבה לא בשם דת מתחרה או בשם הלאומיות, אלא בשם האנושיות מול האכזריות הזוועתית. הכוח המיצב של החברה מול הפנאטים הללו היה שונה.
.
דעא"ש אף ערערו על סיפור המסגרת האידיאולוגי של האנרכיזם או של הקפיטליזם הקיצוני והליברטריאניות, שכן הם הראו כי סדר ספונטני ללא משילות חזקה לא יוביל בהכרח לשיתוף פעולה הגון על בסיס כללי השוק החופשי, אלא שמצב כזה עלול להוביל למשילות אחרת, של קבוצות קצה אידיאולוגיות, פנאטיות ורצחניות המנצלות את הוואקום השלטוני לשם סדר דכאני אף יותר.
.
דאע"ש מערערים במידה פחותה אבל משמעותית גם את יכולת המענה של רעיונות הליברליזם החילוני. הללו שמים דגש על פרוצדורה תקינה, חירות והוגנות ככלי לשגשוג, ולא נותנים דעתם מספיק על חסימת ושירוש קבוצות פנאטיות רצחניות. הליברליזם גם לא יודע להתמודד עם קבוצת הלוויין של התמיכה בדאע"ש – מוסלמים דתיים אדוקים מאוד שאינם תומכי דאע"ש בעצמם, אך הערכים שהם מנחילים לדור המוסלמי הצעיר הופכים את המסרים של דאע"ש לבעלי כוח משיכה רב בקרב צעירים אלו. מול הדתיים הסופר-אדוקים הללו לליברליזם החילוני יש להציע בעיקר גינוי גורף, ביזוי או התעלמות – חסרים לו כלים להבנת דינמיקות של דתות ודיאלוג בין-דתי. הם לא יכולים להסביר או ליישם את ההצלחה הרבה של מדינה לא-ליברלית ולא-חילונית כמו עומאן בחסימת גיוס צעירים לדאע"ש. במובן הזה גם הליברליזם הוא במידה מסויימת מענה חלקי.
.
המרכז הפוליטי, הכיביכול פרגמטי, פועל למעשה בצמוד למוסכמות של הציבור הכי רחב שאליו הוא יכול לפנות או לחילופין מחוייב לאיזשהו איזון בין שמאל ימין. שני ההיבטים הללו של המרכז הפוליטי מגבילים את היכולת שלו להיות גמיש ויצירתי מול תופעה כמו דעא"ש – האם בין להפציץ את הערים בשליטת המדינה האסלמית בסוריה הרבה ללא להפציץ אותן בכלל ראוי להפציץ אותן קצת כפשרה? האם זה הפיתרון האופטימלי? האם מה שרוב רגעי בציבור – שלא מכיר את הסוגיה לעומק – רוצה זה הפיתרון הראוי מול דאע"ש? והרי דאע"ש ניזונים מהזעם על המערב שמסיבה פגיעה לא פרופורציונלית בציבורים מוסלמיים על ידי חילות זרים. ומנגד רגשות נקמה ורצון בהפעלת כוח לא מידתית עשויים להיות הלכי רוח רגעיים רווחים במערב אחרי מתקפות טרור. אך האם זה חכם?
.
וישנו את הרעיון של שלטון מומחים א-פוליטי כיביכול. אנו יודעים  שלשלטון כזה ממילא תיהיה הטייה פוליטית, ומעבר לכך – תיהיה לו הטייה למה שניתן למדוד כהישג בטווח הקצר, אבל עשוי להיות הרה אסון בטווח הרחוק. סוגים שונים של עינויים עשויים אולי לתרום מידע נקודתי אבל לחזק בטווח היותר ארוך את תחושת הזעם שמובילה אנשים מפנאטיות בלב לפנאטיות מעשית. ההטייה לכיוון מה שהוא בר מדידה מובילה לעוד כשלים: לא סתם כיבושי דאע"ש הפתיעו את רוב המומחים הרלוונטיים. הם עברו מתחת לרדאר כזרמי עומק תרבותיים שהיה קשה למצוא להם ביטוי חיצוני מדיד. בעוד ששלטון מומחים יכול לעיתים להועיל יש ביו סכנות וכשלים.
.
לעומת כל אלו, ההומניזם המעשי, שואף ללקט כלי מדיניות שונים שעוזרים לאנושיות (בטווחי זמן ארוכים), מכל אידיאולוגיה או זרם מחשבה וללא קיבעון אידיאולוגי, והוא רואה בכל ביטוי של אנטי-הומניות סכנה. לכן ההומניזם המעשי מותאם ויכול גם יכול להבין להבין בקלות את דאע"ש כאויב ולתפור לו את המענה האופטימלי לפי המודלים השונים שעובדים נגד התופעה הזו בפועל, ברחבי העולם: לקחת את הכלים היעילים של עומאן לצד כלים ממדינות אחרות וזרמי מחשבה אחרים.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s