הנעת תומכים מול הרחבת שורות – המתח החדש בשמאל והנאום של ליף

בחקר ההנעה לפעולה מתועד מתח רווח שכמעט כל תנועה אידיאולוגית (מפלגתית או חוץ-מפלגתית) חווה – מתח בין התססת המחנה (הנעה לפעולה של תומכים קיימים) לבין הרחבת שורות וצירוף תומכים חדשים מקהלים חדשים לתנועה. מתח כזה בולט לאחרונה ביתר שאת בשמאל כשוותיקי המחנה משתמשים ברטוריקה קשה נגד הליכוד ותומכיו ("בבונים", למשל) ואילו חלקים אחרים במחנה השמאל מנסים לחבק את תומכי הליכוד ה"רכים" ולשכנעם להצטרף לצד השני. הגזענות הטבועה בהתבטאויות הללו נידונה לא מעט, אבל זה יותר עמוק מכך.

 

חלק מהמתח הזה התבטא גם בנאום של דפני ליף בהפגנה בפ"ת נגד מה שנתפש כמריחה של היועמ"ש בבדיקת החשדות בשחיתות נגד נתניהו. ליף טענה שמטרתה לא להפיל את נתניהו, ושהיא לא נגד הליכוד, והזכירה שגם למפא"י היה חלק ניכר בשחיתות כמו גם בפרשיית חטיפת ילדי תימן. ההתבטאות הזו עוררה זעם אצל רבים מהמפגינים אך גם קיבלה תמיכה מרבים אחרים. היא הצביעה על השבר הזה בשמאל שבין היגיון של התססת המחנה –  "הבייס" – ובין היגיון של הרחבת שורות.

 

הנעת מי שכבר תומכים בעקרונות ובמטרות של תנועה אידיאולוגית לפעולה בדרך כלל נוטה להתלהמות, הקצנה, חידוד ההבדלים והגבולות מול קבוצות, מפלגות ומחנות אחרים (לרוב על ידי השחרתם) ושימוש בקלישאות המקובלות היטב בתוך המחנה. אלו כלים מאוד יעילים על מנת להפוך את התומכים והמשוכנעים ליותר אקטיביים ומעורבים, אך זה דוחה אנשים מחוץ לגרעין התומכים המובהק – לקרוא לתומכי הליכוד בבונים, למשל, זה מלהיב את החברים למחנה אבל דוחה תומכי ליכוד "רכים" שהיו עשויים לעבור צד בנסיבות אחרות. מן הסתם, הרחבת שורות נוטה בדרך כלל לכיוון ההפוך: מתינות (בין אם רטורית או מהותית), הדגשת הגשרים וקווי הדמיון עם קבוצות ומחנות אחרים, הימנעות מהקלישאות הפנים-מחנאיות ושימוש ברטוריקה שיכולה להדהד גם מחוץ למחנה. הדינמיקה הראשונה והשנייה סותרות זו את זו.

 

הבעייה היא שאם תנועה רק תתסיס את המחנה היא תישאר מצומצמת ואילו אם היא רק תנסה להרחיב שורות היא עלולה לאבד את הלהט של הגרעין הקשה של תומכיה. ללא התומכים ה"שרופים" התנועה תחסר פעילי שטח שמוכנים לשרוף מזמנם ואף לסכן את עצמם על מנת לצאת ולקדם את עקרונות התנועה. למרבה הצער הפעילים מהסוג המחוייב ביותר דומים, לרוב, לאוהדים שרופים של מועדון כדורגל ש"לא רואים בעיניים" ומתלהבים מההקצנה וההתלהמות. לכן פנייה להרחבת שורות – אפילו ללא התמתנות מהותית\אידיאולוגית, אלא רק התמתנות או רגישות רטורית לזרמים קצת שונים – תוציא לפעילים ה"שרופים" את הרוח מהמפרשים או תרגיז אותם ממש. ללא הפעילים ה"שרופים", תנועה תתקשה להיות תנועת שטח או מפלגה פוליטית אפקטיבית, והיא תהפוך להיות תנועה רעיונית שלרוב השפעתה פחותה – לכתוב ברשתות חברתיות ובעיתון זה לא מספיק. לכן גם התמקדות בהרחבת שורות בלבד זהו כיוון מסוכן לתנועה אקטיביסטית המבקשת לשנות את המציאות.

מסתמן פה מצב של הפסד בכל מקרה. ניסיונות לאזן בין הכיוונים הסותרים הללו יוצא פושר ובעייתי. אבל למתח הזה יש גם לפחות שלוש פתרונות אפשריים:

 

  1. פיצול מתוזמר – שני פלגים לתנועה – פלג רדיקלי ומתסיס ופלג מרחיב שורות המדברים בקולות שונים. זהו פיתרון בעייתי וחלקי, בפרט כשהפער בין המתונים לרדיקליים גדול. זה גם פחות ישים במקרה של מפלגה פוליטית. חולשתו העיקרית של הפיתרון: מתנגדי התנועה יצביעו על הקשר שבין המתונים לרדיקליים וינסו לחשוף את המתונים כמתחזים – כמי שבעצם מקורבים לרדיקליים ותומכים בהם. כך עשה השמאל לבית היהודי של בנט כשהבליט את הסמוטריצים שבמפלגה והרס לו את הדימוי של ליברל מרעננה עם כיפה קטנה; כך עשה הימין למחנ"צ כשניסה להבליט אמירות הנחשבות לשמאל רדיקלי ולפוסט-ציונות בקרב חלק מחברי התנועה. במקרה של מתקפה כזו המתונים עשויים להתרחק יותר מהרדיקליים אבל אז זה כבר לא פיצול מתוזמר אלא פיצול אמיתי – זו כבר לא תנועה אחת אם שני פלגים אלא שתי תנועות שייתקשו לעבוד יחדיו. לכן זה הוא פיתרון עם חולשות ובעיות קשות.

  2. רע הכרחי – לשכנע את הקהלים שמחוץ לגרעין התומכים הקשה שאין להם ברירה, והם חייבים לבלוע את הצפרדעים של המתלהמים והקיצוניים בשביל איזו מטרה נעלה או בשל איום גדול שרק התנועה הנתונה יכולה להתמודד עימו – זה הטריק של הליכוד שמשכנע ציבורים רבים כי מול הביזיונות של אורן חזן ושות' עומדת הסכנה של איראן והחיים עצמם, אז מה יותר חשוב? הליכוד הצליח לשכנע שלו היכולת הביטחונית לנווט בזירה מסוכנת של המזה"ת. לכן גם רבים שמתעבים את מתלהמי הליכוד עדיין מצביעים ליכוד, והמפלגה מצליחה להרחיב שורות מעבר לגרעין הקשה של תומכיה; זאת למרות שהיא שקועה בשלהוב במחנה בצורה מתלהמת וגסה שדוחה גם רבים ממצביעיה. פיתרון זה טוב לימין, אך קשה יותר לדמיין איך הוא יכול להתאים לשמאל.

3. דבקות ללא התלהמות – למצוא מודלי הנעת פעילים לפעולה מחוייבת שאינם מבוססים על התלהמות, שנאה, התנשאות והתבדלות מקבוצות האחרות. האם זה בכלל אפשרי? למי שסוקר את הספרות וההיסטוריה של ההנעה לפעולה פוליטית\חברתית ברור שזה קשה ונדיר ביותר. עם זאת ניתן למצוא דוגמאות להנעת פעילים מחוייבים שלא עוברת דרך התלהמות, חידוד הבדלים, התבדלות והתלהמות – דפני ליף סיפקה לנו דוגמא נדירה כזו בישראל בעת המחאה החברתית. במובן הזה היא מנהיגה גדולה וייחודית.

היכולת להניע לפעולה שלא דרך זעם, שנאה והתלהמות כרוכה ביכולת לנגן על סנטימנטים עמוקים או שאיפות ביוגרפיות וזהותיות של קהלים מסויימים. בישראל, זיהתה ליף, התפתח קהל גדול מספיק שמאס בשבטיות ובמחנאות, ובשנאות הקטנות שבין הקבוצות הללו, ופיתח אתוס מגשר ועל-שבטי. זו קבוצה, ברובה צעירה, שחשה שמפלגות משמשות בישראל פחות כאמצעי ויותר כמטרה או קבוצות זהות, כך שהן מכופפות לתומכיהם את חוש הצדק, את האמפתיה ואת היכולת לראות את האחר הפוליטי כבן אנוש למען הניגוח המפלגתי. לכן דחייתם ממפלגות היא לא א-פוליטית – במובן של חוסר עניין לשנות את יחסי הכוחות החברתיים – אלא סופר-פוליטית – רצון להחזיר את האג'נדה לקדמת הבמה ולא את המחנאות המפלגתית. נכנה אותם – המחנה המגשר. מה שמנגן על רגשותיו של מחנה זה ומניע אותו לפעולה זו לא השבטיות המחנאית-אידיאולוגית הרווחת בישראל – בין הלאומיים\לאומנים, הליברלים, הסוציאליסטים, החרדים וכו' – על שנאותיה, אלא דווקא העל-שבטיות. הזהות המגשרת הזו הפכה לזהות קולקטיווית בעצמה שיכולה להיות משאב להנעה לפעולה ואף פעולה מחויבת. הפעילים ה"שרופים" פה מונעים מרגש אחריות ורצון לפעול למען מטרות אד-הוק בשיתוף עם שבטים אחרים, להבדיל מזעם ושנאה שבטיים, וזה נדיר וחשוב בישראל. מחנה כזה יכול להרחיב שורות ולהניע את התומכים "השרופים" שלו לפעולה במידה מסויימת ללא מתח. כמובן, שהוא יתקשה להניע לפעולה את האנשים שזהותם המפלגתית-מחנאית-שבטית חזקה, והם ידחו אותו בשאט נפש כא-פוליטי או סתם מרגיז.

מהמקום הזה אפשר לקרוא את הנאום של דפני ליף כניסיון להרחיב שורות תוך כדי הנעת הגרעין הקשה של המחנה המגשר, אבל תוך תשלום מחיר מסויים – זעם ודחייה מצד המחנה של השמאל הישן. זהו שמאל יותר שבטי, יותר מזוהה עם המותגים המפלגתיים של השמאל או עם עולמות הסנטימנטים של הקבוצות הסוציולוגיות שקשורות לשמאל (לרוב אלו אשכנזים או מזרחיים שאימצו את האתוס הרווח בקרב האשכנזים; אלו שתיאור תומכי ליכוד כבבונים מביא אותם להנהן בראש בהסכמה נלהבת). במובן הזה יש פה מאבק מהותי בתוך השמאל על הבכורה – לא בין השמאל הרדיקלי לציוני כמו בן השמאל השבטי למגשר – בין היגיון של הלהבת הבייס להרחבת שורות. בין דוגמטיות אידיאולוגית להומניזם מעשי.

מחשבה אחת על “הנעת תומכים מול הרחבת שורות – המתח החדש בשמאל והנאום של ליף

  1. למה ההנחה שתנועה פוליטית חייבת גם אנשים מחויבים לעומק וגם קהל רחב.
    על פניו נראה לי שמפלגה פוליטית יכולה לעבוד עם קהל רחב בלבד (למעט קבוצה קטנה של כמה עשרות פוליטיקאים מחויבים. ראה לדוגמה יאיר לפיד שאני משער שלא סחף המוני פעילים) ואילו תנועה שמעוניינת לפעול בדרך לא פוליטית יכולה בהרבה מקרים לעבוד עם קבוצה קטנה יחסית של פעילים נחושים.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s