הסוציולוגיה של ההנעה לפעולה, טרור והוויכוח על אחריות קולקטיווית מול אישית

לאחרונה עלו כמה מקרים בהם פלסטינים [ואפילו יהודי אחד] השתמשו במתווה של תקיפת חיילים או שוטרים בסכין כדי להתאבד. גם מחקרם של שאולי קמחי ושמואל אבן מהמכון למחקרי ביטחון לאומי מלמד שאחוז ניכר מהמחבלים הפלסטינים לא פועלים בהכרח מאידיאולוגיה או שנאה ליהודים אלא בשל מצוקה אישית כלשהי. לעיתים הם נוצלו או נסחטו על ידי מגייסי הטרור, אבל לעיתים הם נשאבו למה שמכונה בשפה העממית אתוס או יוקרה חברתית, ובסוציולוגיה מכונה הון תרבותי, נורמה או לעיתים קוד סמיוטי – מנגנונים שונים אך דומים של יוקרה המיוחסת בחברה נתונה לפרטים שנהגו באופן מסויים. בחברה הפלסטינית היוקרה הזו מוענקת למי שתקפו חיילים או אפילו אזרחים ישראלים ובפרט יהודים. במובן הזה הימין צודק לכאורה – זו תופעה קולקטיווית ולא אינדיווידואלית, שהרי אפילו פלסטינים שלא שונאים יהודים כלל ניתבו את התסכול האישי שלהם לתקיפת ישראלים בשל אתוס קולקטיווי ולא בשל האמונות האישיות שלהם. אם כבר להתאבד, למה שלא יזכרו אותך כגיבור לאומי להבדיל מכישלון פרטני? במובן הזה האתוס הלאומי גדול וחזק מהפרטים, והסתכלות פרטנית היא חלקית וטיפשית. זה נכון בפרט בחברה שבטית יחסית עם מנגנוני לחץ חברתי חזקים (כמו בחברה הפלסטינית ובמידה רבה גם בחברה הישראלית-יהודית).
.
במובן הזה האדרת מחבלים או לוחמי גרילה שנהרגו היא אתוס לאומי המהווה מנוע להנעה לפעולה קולקטיווית של פרטים נוספים באותה הדרך, ואפילו הנעה של מי שאינם שטופי שנאה. מהבחינה הזו ניתן לטעון שהימין צודק והקולקטיב הפלסטיני הוא האחראי לטרור, ומכאן ניתן להצדיק לכל הפחות מידה מסויימת של ענישה קולקטיבית. אבל אבל אז צריך לקחת בחשבון עוד כמה היבטים:
.
ראשית, מה אנו רוצים להשיג בהסתכלות צופה פני עתיד? האם מדיניות קולקטיבית תפרק את האתוס של יוקרה למחבלים ולוחמי גרילה או שמא לא תפגע בו או אף תעצים אותו? כפי שניתן לראות, ההתאבדות באמצעות אנשי כוחות הביטחון לא קשורה רק לאתוס לאומי כזה או אחר (גם יהודי, שמן הסתם לא יזכה ליוקרה בשל מעשיו, בחר להתאבד בדרך זו) – זו דרך זמינה להתאבדות לאור נוהגי הפתיחה באש באזורנו ולאור המתיחות והרגישות הביטחונית. בנוסף, כדי לפרק אתוס קולקטיבי של קבוצה נחושה יש ללכת עד הסוף לרמות של דיכוי מזוויעות מבחינה מוסרית, הרסניות לישראל מבחינה בינלאומית, וכאלו שעלולות להוליד תוצאות לא צפויות והרות אסון גם לצד המדכא, כך שדיכוי בפול גז הוא הימור לצד היותה פשע נגד האנושות (ע"ע משטר אסאד). אם לא מגיעים לרמות הדיכוי הזו, הצבת מדיניות קולקטיבית מול אתוס קולקטיבי צפויה רק לחזק אותו – לחזק את הקולקטיביזם וציפוף השורות.
.
מנגד ענישה פרטנית נגד אלימים ומסיתים מניבה תוצאה טובה יותר של ערעור האתוס הקולקטיבי. במדינות שחוו אלימות פוליטית ופעלו נגדה – יחסית – על בסיס פרטני ולא על בסיס שבטי\קולקטיבי, רמות האלימות הפוליטית נשארו נמוכות ומוצמצמות יחסית ולרוב הן דעכו. מאידך, מדינות שהגיבו לאלימות פוליטית במדיניות קולקטיבית על בסיס שבטי\קבוצתי רחב הפכו לרוב את הסכסוכים לרחבים, מדממים וממושכים יותר – בעיראק בה תקפו שיעים מליטנטיים קהילות סוניות שלמות בתגובה לטרור סוני צמח דאע"ש; בסוריה שם תקף אסאד קהילות "סוררות" שלמות צמחה מלחמת אזרחים נרחבת ומדממת שאילמלא עזרה מאסיבית מבחוץ הייתה ככל הנראה מסתיימת בקריסת המשטר והביאה למותם של רבים; בפקיסטן שם מפלה הממשלה את החבל הפשטוני האוטונומי והוציאה מבצע צבאי רצחני נגד תושבי החבל בתגובה לטרור שיצא ממנו, קפץ שיעור הטרור באלפי אחוזים לרמות מחרידות וכן הלאה. במובן הזה הימין טועה בגדול.
.
אבל יש עוד מישור לבחינה מוסרית של הסוגייה: מאיזה שלב מתחילים לספר את הסיפור? האם מתחילים בעם שמהלל מחבלים? או שמא מתחילים את הסיפור בעובדה שמשטר אפלייה צבאי, כמו זה שחל על כשני מיליון פלסטינים בגדה, כמעט תמיד מעורר אלימות פוליטית גבוהה ואתוס של התנגדות אלימה והאדרת הנאבקים נגדו? בהקשר הזה ראוי להזכיר שהמדיניות הישראלית השונה משני עבר הקו הירוק יצרה מציאות ביטחונית מקבילה ושונה לחלוטין: בתוך גבולות 48 יש הפרות קולקטיביות רבות של זכויות האזרחים הערבים\פלסטינים של ישראל, אבל באופן יחסי לגדה, המדיניות הביטחונית היא יותר על בסיס פרטני – למשל, לא מוכר לי עוצר על כפר או על עיירה ערבית שלמה בישראל בשל תקרית של יידוי אבנים בסמוך לה, דבר שקורה לא פעם בגדה או במזרח ירושלים. פער זה במדיניות של הרשויות נמצא בתאימות לפער בהיקף האלימות הפוליטית משני עברי הקו הירוק – שיעור הטרור והאלימות הפוליטית של פלסטינים החיים תחת משטר אפלייה צבאי בגדה או סמי-צבאי במזרח ירושלים גבוה בהרבה משיעור הטרור בקרב הפלסטינים אזרחי ישראל החיים תחת משטר דמוקרטי, פגום ככל שיהיה. במובן הזה חלק ניכר מהאשמה מוטל גם על סוג המשטר – כשמטילים משטר לא מוסרי, אנטי-דמוקרטי ובלתי-לגיטימי, שברור מניסיון העבר שיוביל לאלימות פוליטית נרחבת ואלימות שכנגד (טרור יהודי או ענישה קולקטיבית על ידי הרשויות), חלק ניכר מהאשמה המוסרית לאלימות חל על סוג המשטר. בתנאים כאלו קל לאתוס קולקטיבי של האדרת מחבלים או לוחמי גרילה להשתרש ולשגשג.
.
אז הן מבחינה מוסרית והן מבחינה פרגמטית (איך מביאים למציאות טובה יותר בעתיד) ההסתכלות הרווחת בימין – אשמה קולקטיבית המצדיקה מדיניות קולקטיבית – היא חלקית או פגומה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s