שיח השלום הוא לא נכס אלא עול אלקטורלי בדרך להשגת פיוס

כשמשתעבדים להיגיון של קמפיינים המנותק מרגישות סוציולוגית מקומית ניתן ליפול חזק. קלישאה של תורת הקמפיינים הפוליטיים גורסת כי תקווה מלאה בפאתוס היא מגנט אלקטוראלי חזק. אני מניח שזה נכון בהרבה הקשרים חברתיים (ע"ע הסרט המפורסם על צ'ילה) אבל לא בכל ההקשרים. שיח של תקווה יכול גם לדחות. למשל בהקשר של סכסוך מדמם שהתקווה הכי גדולה שעלתה במסגרתו לשלום – הסכם אוסלו – הסתיימה באלף נרצחים באינתיפאדת אל אקצה – המכה הכי קשה אולי לעורף הישראלי, ועוד בלי מלחמה כוללת. לכן כשישראלים רבים שומעים שיח של תקווה מפוליטיקאי, הם מתכוננים למכה – הם חוששים מעלייה בשיעור הדם והטרור. כמו בהתנייה פאבלובית, דווקא הדיבור על תקווה יוצר את החשש הכי גדול מאסון ומאבד מכוונתו. זהו היפוך המשמעות בין הטקסט ברמת הפלט של הפוליטיקאי\ת נושא מסר השלום למשמעות ברמת הקלט של הציבור הצופה אסון ביטחוני.

בגלל שדל תקציב אנוכי ולא יכול לעשות זאת בעצמי, אני מוכן לאתגר כל מכון חשיבה או גוף שמאלני בעל תקציב מינימלי: ערכו סקר דעת קהל בקרב ישראלים יהודים, ושאלו אותם איזו אמירה הכי משכנעת אותם: 1. ייתכן להגיע לשלום עם הפלסטינים בקרוב באמצעות הסדר מדיני. 2. ייתכן להגיע לאי-לוחמה מול הפלסטינים בתנאים מסויימים גם אם הם ימשיכו לא לאהוב אותנו. 3. לנצח נאכל חרב מול הפלסטינים. אני מוכן להתערב שאם יש מסר שיכול להביס את ה"לנצח נאכל חרב" בקרב הישראלים, זה המסר הצנוע של אי-לוחמה ולא ההבטחה הבומבסטית לשלום. נסו אתה זה.

יש הטוענים שהמערכת הפוליטית בשמאל המתון עברה מזמן לדבר על הסדר מדיני במקום על שלום. אבל כשמושמע מסר של הסדר מדיני בשיח הפוליטי, אנשים מפרשים זאת כחתירה להסכם שלום מדיני. הרטוריקה של "הסדר מדיני" זה שיח השלום מבחינת התקבלות המסר בקהל הישראלי גם אם לא הוזכרה המילה שלום. אני מזמין את מי שחושב אחרת לבדוק זאת בסקרי דעת קהל, אבל מספיק קומון-סנס – מעולם לא היה פה שיח פוליטי מרכזי שהציע הסדר מדיני כולל עם הפלסטינים לשם מצב של אי-לוחמה. מפלגות לא רצו פה עם קמפיין לשם הסכם אי-לוחמה [הודנא] מול חמאס אלא לשם שטחים תמורת שלום ונורמליזציה או לפחות יחסים דיפלומטיים, הכרה הדדית וסעיף סוף התביעות. סעיף סוף התביעות, אגב, הוא אחד הדברים הבעייתיים ביותר: הוא כורך את היכולת להגיע לאי-לוחמה מול הפלסטינים [יעד אפשרי] עם היכולת לפייס את השבר בין הנראטיבים הלאומיים הסותרים [יעד בלתי אפשרי].

מעבר לכך, הבעייה היא לא רק במושג שלום אלא בקונספט של הישענות על הסדר\הסכם בכללו. לא רק רעיון השלום הוא נלעג בקרב חלקים נרחבים בציבור הישראלי, גם הרעיון שהפלסטינים יכבדו הסכמים\הסדרים זוכה לחוסר אמון טוטאלי ואף מציף את התחושה ההופכית – לא ספקנות ראציונלית של "ייתכן", אלא תחושה כי בטוח שההסכם\הסדר יופר. מאידך הרעיון שיש סיכוי להגיע לאי-לוחמה מול הפלסטינים כשיהיה להם מה להפסיד [כלומר כשלא יחול עליהם משטר צבאי] היא בעלת פוטנציאל שכנוע גדול יותר, כי זה הגיון פשוט וגם כי הציבור בישראל חווה כבר את היכולת להגיע לאי-לוחמה אפילו מול חיזבאללה לאחר הנסיגה מדרום לבנון מקץ מבצע צבאי אחד, ובלי שום הסדר מדיני כולל.

תקווה זה אחלה דבר בהקשרים הנכונים. אבל כשמחנה פוליטי קופץ להציג חזון כה רחוק עד שהוא נראה לקהל היעד מופרך, הוא מרחיק תמיכה בחזון שלו ובעצם פוגע בחזונו. לעומת זאת, אם נציג מטרת ביניים יותר צנועה שגם אכן תושג תשיב את האמון בנו, ניתן יהיה להמשיך הלאה לצעד הבא עד לכדי הגשמת החזון. אבל צעד צעד, ולא ניתור מוגזם ונפילה על הפנים. זה קאונטר-פרודוקטיבי

אם אני צודק, הרי ששיח השלום המדיני הוא הבטחת המשך המצב הקיים, ולא אלטרנטיבה. קל יותר לשכנע שבתנאים של היעדר שליטה צבאית על הפלסטינים ניתן להגיע מולם – וכבר הגענו מולם – למצב של אי-לוחמה. לשם כך הקמתי את קבוצת החשיבה @שמאלנים מעבר לשיח השלום המדיני. הפיצו את המסר ואת האתגר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s