התרבות של המדינה הלאומנית-דמוקרטית – התופעה הכי מרתקת שכמעט ולא נחקרה

תשכחו מפשיזם; העתיד הנראה לעין של ישראל ואולי של עוד מדינות במערב הוא עתיד של מדינה לאומנית-דמוקרטית בנוסח "הרזה" של המושג דמוקרטיה. זו מדינה שמשטרה דמוקרטי והתרבות הפוליטית בה לאומנית. זה אומר, לרוב, הדגשה חזקה מאוד של סמלים ונראטיבים לאומיים על חשבון אלו האזרחיים; זלזול ברעיונות של זכויות אדם או צמצומם לכדי הזכויות של מי שמכפיפים עצמם לסדר הלאומני ולהגיון שלו (בלי נאמנות אין אזרחות); צמצום הגדרת הדמוקרטיה להחלטת הרוב לצד ערעור הלגיטימיות של איזון ובלימת שאיפות הרוב באמצעות מוסדות כמו בית משפט עליון אקטיבי ("רודנות בג"צ"), פרקליטות אמיצה ("כנופיית שלטון החוק") או תקשורת ביקורתית ("תקשורת שמאלנית עויינת"). בתוך הקוקטייל הזה ישנו גם מתח בין חופש ביטוי פורמאלי ומתוח לארגונים וכלי תקשורת ביקורתיים כלפי השלטון, לצד התנכלויות בפועל כנגדם. ההתנכלויות מתבטאות לרוב לא בצווי סגירה ומעצרים אלא בהשמצות והטלת מגבלות וקשיים על תרומות או מימון לאותם גופים, הוצאתם מכל ספירה ציבורית הממומנת על ידי המדינה, ולעיתים אף הסתה מטעם השלטון כנגדם וסימונם כבוגדים וכאויבים מבפנים עד כי אנשים חוששים לעבוד או להזדהות עם גופים אלו (פן חמומי מוח מוסתים יבצעו את מה שהשלטון רוצה אך לא מעז לבצע כדי לשמור על מעטה של דמוקרטיה).
.
מה התצורות והאפשרויות העתידיות של מדינות כאלו? האם הן יכולות לשמר עצמן לאורך זמן כדמוקרטיות "רזות", ללא המעטה של מרבית התרבות הליברלית (למעט אולי בפן הכלכלי ו\או להתבסס על סובלנות ושיוויון רק בתוך קבוצת "הנאמנים")? או שמא זהו מתכון להתדרדרות למשטר לא-דמוקרטי בעליל? אילו תופעות תרבותיות יצמחו במדינות כאלו וכיצד יתמודד השלטון הלאומני עם מי שיאתגרו אותו מצד הימין העוד יותר רדיקלי?  אלו שאלות מרתקות, דווקא משום שאני חושב שמדינות כאלו יכולות להשתמר לאורך זמן כדמוקרטיות לאומניות "רזות", מבלי להתדרדר לפשיזם, בניגוד להפחדות משמאל.
.
מצד שני, בחלוף דור או שניים שגדל על הרעיון ש"סכנת ההתדרדרות לפאשיזם" זו סתם הפחדה של סמולנים כדי לנגח את השלטון – הפחדה שאף פעם לא מתממשת – ייתכן שינוי. בנוסף, באם דמוקרטיה היא רק פרוצדורה ולא ערך שמעורר בערה רגשית, נדמה שניתן לוותר עליה ולחשוב על פרוצדורה טובה יותר במקרה שיתפתח מתישהו קונפליקט בין הגאווה הלאומית לרצון הרוב. העיקרון של בלי נאמנות אין אזרחות ממילא מאפשר להנדס את קבוצת הזכאים להצביע בבחירות כך שיישמר בקרבה הרוב הנאמן לעקרונות הרצויים של הדמוקרטיה הלאומנית.
.
לכן, העתיד בהחלט דומה יותר לרוסיה מאשר לאיטליה של מוסוליני. ישנה תקשורת ביקורתית מינורית, מרוסנת ומפוחדת בשוליים; ישנו הליך של בחירות; וישנה מערכת משפט שהיא לכאורה עצמאית ויכולה להגביל את השלטון; אך חסרה המהות שמאפשרת למערכת הזו להוות דמוקרטיה אמיתית. מאידך, מי שנפגעים מכך הם בעיקר מתנגדי המשטר ולא נאמניו שבדרך כלל מהווים רוב. כלומר רוב הציבור לא סובל, לפחות לא ישירות, מה"רזון" של הדמוקרטיה הלאומנית. המשטר מצדו יתגאה בכך שהוא לא דכאני; שניתן להפגין נגדו, וימשיך לכנות את המפגינים בוגדים, ולעודד ביריונים שיתקפו אותם ולהתנכל למנהיגיהם. לא צריך לפתוח נגד המפגינים באש חיה ולעצור אלפי אנשים, מספיק להתנכל לעשרות מנהיגי מחאה או אופוזיציה.
.
ועדיין דרוש עוד הרבה מחקר והתעמקות בתצורה החדשה הזו של הדמוקרטיה הלאומנית ה"רזה" והתרבות שהיא מניבה.
.
מוקדש לפוסי ריוט.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s