התערערות האמת בשיח הפוליטי מחזקת את השבטיות, וכך את הימין

השמאל חייב אמינות; הימין לא. אנשי שמאל לא אמינים ולא ישרים – גם אם אינם שקרנים במובהק, גם אם הם רק מסתירים או מתעלמים ממידע רלוונטי – מזיקים למחנה השמאל הרבה יותר משאנשי ימין שקרנים ממש מזיקים למחנה הימין. מחנה המתבסס על זהות שבטית לא חייב אמינות, ואף יכול להצדיק בקלות חוסר אמינות [ע"ע – בשביל ארצישראל מותר לשקר; השבט לפני האמת]. מחנה השמאל רוצה לייצר יחסיים שוויוניים, קרובים והוגנים בין קבוצות תרבותיות, דתיות ולאומיות שונות – שיחסי האמון ביניהן לא מובנים מאליהם במקרה הטוב או שסובלים מחשדנות הדדית במקרה הרע. לכן השמאל חייב לשדר אמינות ולבסס את הרעיון שתיתכן אמינות בספירה הציבורית. מחנה השמאל שמעלה על נס עקרונות אוניברסליים שדורשים גם יישום אוניברסלי, הוגן ושיוויוני בפועל, חייב להיתפש כאמין ולבסס את התחושה שאמינות ציבורית חוצת-מחנות היא אפשרית. למחנה כזה חוסר אמון הוא פוטנציאל נזק הרבה יותר גדול.

.

זה לא אומר שהשמאל והימין הם לא-אמינים באותה המידה, וזה לא אומר שניתן לשאוף ל-100% אמינות באיזשהו מחנה פוליטי; זה כן אומר שחייבים לשאוף לייצר פער כמה שיותר גדול ומובחן בין האמינות שלנו לזו של הימין; ובוודאי שיש לבקר אישים המזוהים על השמאל שחטאו באמינותם.

.

לאדם שאיננו שבטי במובהק אבל נסוג לזהות השבטית כי אין לו אמון בשבטים אחרים במדינתו, חוסר אמון מצד נציגים מובהקים של השמאל יהיה ההוכחה כי צדק בחשדנותו, וכי ניתן לסמוך רק על מי ש"משלנו". באקלים בו השמאל ייתפש כאמין יותר, יהיה סיכוי לשכנע את אותו אדם לחרוג מהשבטיות.

.

פוליטיקת הפוסט-אמת הטרנדית כעת [מיחזור מוצלח מהעבר שבעידן הרשתות מקבל טוויסט טרוליסטי] לא רלוונטית לשמאל, אלא כפוטנציאל נזק. כשאין אמת והכל סיפורים, שמועות ותיאוריות, כל אחד נשען על מה שאינטואיטיבית נשמע לו נכון, ועל מה שהוא הכי יכול לסמוך עליו – קשרי דם; חזרה לשבט ולמשפחה. הימין הרדיקלי לא סתם מנסה לערער את תרבות האמינות בפוליטיקה ובחברה – בהיעדר אמון הנטייה היא כאמור לשוב לזהויות הראשוניות; לקבוצה האתנית וללאומנות, ונטייה זו משרתת היטב את הטראמפיסטים והלה-פניות. המשת"פים הלא-מודעים של הימין הרדיקלי והטרוליסטי הזה הם גורמים לא אמינים בשמאל שטשטשים את הפער בין הימין לשמאל ושתורמים לתחושה הכללית ש"הכל בולשיט" בספירה הציבורית, אפשר לסמוך רק על מי שהוא "משלנו". באקלים כזה חשד ראשוני לכמה הצתות על רקע לאומני הופך בקלות לאינתיפאדת אש חדשה פלוס רמיזות המלבות שנאה מוכללת נגד ערבים ומעצרי שווא של כמה מהם.

.

לכן, אנשי שמאל לא אמינים ולא ישרים מזיקים למחנה השמאל הרבה יותר מכל מנהיג ימין כריזמטי. מאתרגיך ומהרסיך, ממך יצאו. בעידן של פוסט-אמת, לשמאל יש הרבה פחות סיכוי מול הימין. זו פוליטיקה שמנגנת על רגשות בלבד, והרגש השבטי יהיה חזק יותר.

.

ארה"ב היא הדוגמא הכי יפה לאיך חוסר אמינות לא פוגע בימין אך הרסני לשמאל (גם אם הוא הרבה יותר אמין, יחסית לימין). בבחירות האחרות בארה"ב עלו ספקות כבדות לגבי אמינותה של הילארי קלינטון; אך יחסית אליה טראמפ היה מכונת שקרים שהשתינה מהמקפצה בלי בושה, הרבה מעבר לכל פאק באמינות של הקלינטונים. קלינטון נצבעה כנוכלת, ואילו טראמפ ניצח. היו לכך גורמים רבים, אבל ללא ספק הפגיעה באמינות הזיקה לה [בפרט באזורים הלא-עירוניים, שם ערכי השמאל פחות מושרשים] ולא ממש פגעה בו.

 .

זו לא פוליטיקת פוסט-אמת, זו פוליטיקה ימנית-רדיקלית פוסט-אמת. זה לא שאין גם פוליטיקאים שמאלנים או ימנים-מתונים שהם שקרנים, יש גם יש, אך הם נפגעים כששקריהם נחשפים. לעומת זאת מועמדי הימין הרדיקלי פורחים גם אם נחשפו כשקרנים, ופורחים במיוחד כשיש היצף של שמועות וספקות ולא ברור כבר מה אמת ומה בולשיט; מי אמין ומי לא. לכן טרולי הימין הרדיקלי צמאי הדם, הגזענות והקונספירציות עטו על הרשת והציפו אותה בבלבולים, שקרים והסחות דעת, והיה להם קל במיוחד לאור העובדה שקלינטון אכן הייתה רחוקה מלהיות מופת של אמינות. במסע מתוזמר היטב של חזון לריסוק תרבות האמת והאמון, והחזרת השבטיות האפלה, הם ביקשו לומר: כל יוזר לעצמו, אין לנו יותר מצע חברתי משותף, יש לחזור לקהילות האתניות הישנות. והחזון שלהם מסוכן ואפשרי.

.

ואי אפשר בלי דוגמה, ואף דוגמה מרכזית מישראל: שימו לב שאני לא מדבר בפוסט על שקרים, בטח לא כמגמה, אבל בשמאל הממוסד יש לדעתי לא פעם נטייה לייפות את האמת, מה שמגיע לעיתים לכדי חוסר אמינות ואף חוסר יושרה, מעבר לניסיון של כל צד להדגיש היבטים מסויימים של המציאות. בוא נדבר על שיח השלום המדיני: אני מסתובב הרבה בכפרים פלסטינים, בכל בית ספר יש מפה של פלסטין שכוללת את יפו, עכו ונתניה, לא רק את השטחים. יש מפתחות ושלטים המבטיחים שיבה של הפליטים. השמאל המדיני מהזרם המרכזי צייר תמונה כאילו הפלסטינים שואפים לשתי מדינות וזהו. בעוד שההנהגה שלהם הייתה מוכנה לדבר על זה, ובעצמה דיברה בכמה וכמה קולות, העם שאף לדברים אחרים והוצף במסרים של שיבה גם מלמעלה. החלק בשאיפות הפלסטיניות ששואף לשיבה ורואה בכל ישראל את פלסטין הוסתר מהציבור והודר מהשיח. לזכות השמאל הרדיקלי, שאני רואה עצמי חלק ממנו, הוא לא נהג כך ברובו. הוא לא התעסק עם פלסטינים מדומיינים שהשמאל המדיני ברא במוחו. עכשיו אני לא חושב ששאיפת השיבה זו קנוניה פלסטינית להשתלט על ישראל, אלא יותר היאחזות עיקשת בתיקון היסטורי, אבל זה דבר שאי אפשר שלא להנכיח – ודאי שלא להתכחש לו – כשמדברים על תהליך השלום, ובאם אם רוצים להישאר אמינים.

.

אני מאמין ששאיפת השיבה היא לא תירוץ למשטר האפלייה הנפשע בשטחים, וששאיפה לשיבה לא אומרת בהכרח תקיפה אלימה של ישראל כדי לממש זאת [בניגוד לגלי התקוממות שיבואו כל עוד יימשך משטר האפלייה הצבאי על הפלסטינים]. מה שאני בטוח הוא שהיה צריך להביא גם את המידע הזה בפני הציבור, ובוודאי לא לכנות אנשי ימין שהציפו את שאיפות השיבה של הפלסטינים כמגזימנים, סרבני שלום או שקרנים. זה חוסר היושרה האמיתי של הזרם המרכזי של השמאל, והוא אכן בעיקר בתחום חזון השלום המדיני שעיוור רבים והביא להפצת תמונת מציאות חלקית, ואף יותר מכך, מסולפת [כשאתה מבטל את הטענות הנכונות של הימין לגבי השאיפות הלאומיות של הפלסטינים, אתה כבר לא רק משמיט מידע, אתה מסלף]. אני מאמין שרוב הציבור הבין זאת; הבין שקריאת המציאות של הימין לא רק הייתה נכונה יותר, אלא שהשמאל ממש הסתיר מידע שהוא חיוני כשדנים באפשרות לשלום. לדברים הללו יש הדים עד היום בשיח של השמאל המדיני.