טאבו או שיח?

בגדול יש בספירה הציבורית שתי אסטרטגיות עיקריות של שיח מול אמירות שנתפסות כמקוממות: טאבו ודיון.
 
בגישת הטאבו אומרים משהו כמו "לא ייתכן לומר X" – זה די חוסם דיון, אבל הראציונל לכך, מעבר לזעם או צדקנות, זה שלא על כל שטות או עמדה מופרעת אפשר או ראוי להגיב עניינית, בוודאי בעידן של הצפת מידע והטרלה. יש גם טענה שעצם התגובה תיתן לתופעת שוליים לגיטימציה, כאילו זה פתוח בכלל לדיון. מה גם שלטאבו ושיימינג יש כוח חברתי – ושאלה מעניינת אם הדבר הוא תמיד מוסרי – למסגר כמחוץ ללגיטימיות עמדות קיצון. נוטים לשייך את האסטרטגייה הזו לפוליטיקלי קורקט ולשמאל, אבל גם לימין הלאומני\דתי ולמרכז האולטרה-נורמטיבי לא חסר ממנה.
 
באסטרטגיית הדיון מנסחים לשכנע שאמירה X היא פסולה או תביא לאפקט שלילי, גם מעבר למה שמובן מאליו. הראציונל הוא שצריך להגיע גם ללא משוכנעים.
 
עכשיו, מבלי להכנס לויכוח מוסרי, יש היגיון אינסטרומנטלי מסויים באסטרטגיית הטאבו כשאתה רוב מוצק בחברה, ויכול לסמן את היריב כמחוץ לגבולות הלגיטימיות. כשאתה 50% ומטה, אסטרטגיית הטאבו מגחיכה את עצמה. זה קצת כמו שבחור שדוף 1.60 מטר, יאיים על גורילה אנושי במכות. ככה יעיל זה.
 
לתשומת ליבו של הגולש שמאל

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s