כלכלה הומניסטית לעומת השמאל הכלכלי העכשווי

לטעמי הטראגדיה של השמאל הכלכלי הוא חוסר יכולת להבחין בין שני דברים שונים: הטוב הכללי והדוגמא הסוציאליסטית. מחד ישנה השאיפה לקדם את הטוב הכללי: לצמצם פערים כלכליים שצפויים להיתרגם ליחסי כוח פוליטיים באופן מסוכן; לתת יותר כוח לצד של העמל במשוואה הכלכלית של הון+ידע+עמל, שיחסי הכוחות בה מוטים לרעת העמל באופן מובנה; לשמור על זכויות חברתיות בסיסיות [כאלו שכולנו, כולל הקפיטליסטים המדושנים ביותר, לא נסכים לחיות בלעדיהן]. מנגד ישנה היצמדות דוגמטית למודלים בירוקרטיים מגושמים; שמירה על האינטרסים הייחודיים של כל מיני גילדות מקצועיות [כמו מגדלי ביצים וכו']; מתן כוח יתר דווקא לוועדי עובדים לא דמוקרטיים של מונופולים; והתנגדות כמעט אוטומטית לכל הפרטה, בלי לבחון מה צפויות להיות תוצאותיה, והאם היא נוגעת לתפקידי יסוד של המדינה או לאוו.
כלכלה הומניסטית צריכה לפעול למען הטוב הכללי, תוך מיזעור הנזק ל"מפסידים" של השיטה הכלכלית. אם בדרך לחיים טובים יותר של רוב האזרחים, החוליה החלשה של הכלכלה תפסיד במידה כזו שמצבה יהיה בלתי נסבל (ע"ע הפרת זכויות חברתיות") הרי שהמפסידים עלולים לקרוס ו\או לחוש שאינם מחוייבים לכללי המשחק שרומסים אותם וייפנו בהמוניהם לפשע או שבירת הכלים והכללים. דבר דומה נכון באם מצבם של המפסידים ייתפס כרע לא-הכרחי לנוכח מודל כלכלי מעשי אחר, שיכול להציע הן פריחה כלכלית והן הפסד כואב פחות לחוליה החלשה של השיטה. מצב כזה יהיה מצב של השתה לא הכרחית של סבל כלכלי. אם כן לצד קידום הטוב הכללי – ולמעשה כחלק מההיגיון העמוק של טוב כללי לטווח הארוך – ראוי שנשאף גם למזער את הסבל לחוליה החלשה של הכלכלה והחברה. מתוך מטרת העל הזו כלכלה הומניסטית חייבת להבחין בין שני ההיבטים השונים – הטוב הכללי והדוגמא הסוציאליסטית הישנה. כלכלה הומניסטית מוכרחה לראות איפה השוק החופשי מביא לטוב כללי, ואפילו לחלשים, ואיפה הוא רומס את החלשים במידה בלתי נסבלת ובלתי הכרחית, ולהיות מדוייקת במידת וצורת ההתערבות. ברמה הפילוסופית – למשל כללי המקסימין של רולס – יש ביטוי לרעיון הזה, אבל ברמה של השיח הפוליטי זה כמעט ולא נוכח.
שאלות הכרח:
כלכלה הומניסטית חייבת לשקלל גם את מבנה התמריצים שהיא יוצרת וגם את השפעות הטווח הארוך, בזווית של מיקרו ומאקרו גם יחד; היא חייבת לשאול שאלות כגון אלו: איזה סוג של פערים כלכליים עלול להיתרגם לפערים בכוח הפוליטי, התקשורתי והמשפטי ולייצר מעמד שולט שמשמר את האינטרסים שלו בשלטון מעבר לכל בחירה דמוקרטית? לגבי אילו זכויות חברתיות חייבת להיות תפישה של מיקסום המאמצים לשמרן, ומול מה יש לשקול את המחיר של שימורן? ומנגד איזה חסמים על השוק החופשי גורמים יותר נזק מאשר תועלת לטוב הכללי?
וביתר פירוט: איזה סוג של קבצאות עלולות לשמש מנוף לא לצמיחה כלכלית של המוטבים אלא לניוון ותלות שלהם ומהן החלופות [לאוו דווקא זניחתם של אותם מוטבים]? ויש לבחון זאת מעבר לסטריאוטיפים השטחיים בדבר "העניים העצלנים", אלא בבחינה אמפירית נטולת משוא פנים. וכן על הכלכלה ההומניסטית לשאול איזה סוגים של עזרה – לאוו דווקא חומרית – עשויות לסייע לסוגים שונים של טיפוסים או אוכלוסיות להכנס למעגלי הכלכלה היצרניים ולחזק את הידע והיכולת שלהם בהתנהלות כלכלית של משק הבית? איזה סוג של תמריצים לחולייה של העמל – לעובדים הפשוטים – עשויה לתרום לטוב הכללי, בכך שהיא מחד מתמרצת את העובדים לעבוד באופן יעיל יותר וגם, במקביל, מקדמת את מעמדם וכוחם הכלכלי? אולי, למשל, אחוזים מסויימים מהרווחים גם לעובדים? ועליה לשאול מתי הגנות ורגולציה על מגזרים מסויימים לא עומדים בקנה אחד מול הטוב הכללי שניתן להפיק דווקא מתחרות חופשית בתחום מסויים של הכלכלה? איזה סוג של תמריצים וצרכים לא חומריים – למשל מידה מסויימת של אוטונומיה והשפעה – עשויים להפוך את העובדים ליותר מאושרים ופרודוקטיביים וגם לתרום לאינטרס של המעסיקים? עליה לשאול מהם הגורמים שעשויים למנוע שיעתוק בין-דורי של העוני ולתרום לשיוויון ההזדמנויות – אולי תיקצוב דיפרנציאלי של החינוך ודיור ציבורי לאוכלוסיות מוחלשות כי ילד בלי קורת גג יציבה לא יצליח להתרכז בלימודים ולפרוח?
עם כן, על כלכלה הומניסטית לשאול, בגדול, איך משלבים צמיחה כלכלית עם הגנה על החוליות החלשות של הכלכלה? בהקשר הזה יש שני סוגים עיקריים של חוליות חלשות: אלו שחלשים משום שכוח המיקוח שלהם חלש יותר [העובדים הפשוטים]; ואלו שחלשים משום שהכישורים ו\או היכולות שלהם לא מתאימים לעולם העבודה של הכלכלה המודרנית ושכחברה סולידרית אל לנו לזנוח אותם [מקרים רבים ומגוונים של מי שיתקשו להשתלב בשוק העבודה, באופן זמני או תמידי, ולא בשל עצלות, אלא בשל היעדר אמיתי של יכולות בהיבט הזה].
כלכלה הומנית צריכה לשאול את השאלה לא רק מהזווית של "למי מגיע מה" אלא גם מהזווית של "מה תיהיה התוצאה הצפויה עם ננקוט בצעד זה" – האם החברה שלנו תיהיה יותר טובה, למשל, אם נזנח מאוחר אנשים רבים שאין להם את היכולות להשתלב באופן סביר ומקיים בשוק התעסוקה? האם שמירה על מקומות עבודה לא רווחיים שנופלים לנטל איננה שגויה לעומת החלופה של "פלקסקיוריטי" המאפשרת יותר חופש למעסיקים לפטר ולהעסיק עובדים, אך מבטיחה למפוטרים רשת ביטחון כלכלית, ועזרה בהכשרות מקצועיות ובהשמה שתקדם את השתלבותם מחדש בשוק התעסוקה?
פותחת את הדוגמא הסוציאליסטית וגם את זו הקפיטליסטית ומכוונת אותנו למקום שבו הכלכלה תתפקד, ככל הניתן, למען הטוב הכללי, תוך כדי איזון בין החשיבות של קידום ה"קטרים" הכלכליים החזקים המובילים לצמיחה ובין מיתון הנזקים למפסידים של השיטה הכלכלית כדי שלא ימצאו עצמם מחוץ לסדר החברתי.

4 מחשבות על “כלכלה הומניסטית לעומת השמאל הכלכלי העכשווי

  1. יריב, התיאוריה שלך על כלכלה הומניסטית נופלת במלכודת הכי בסיסית של הניאו-ליברליזם: אתה טוען שהשאלה החשובה היא איזה תמריצים יסייעו לשלב אנשים בשוק העבודה, ובדרך מניח שהבעיה היא שאנשים לא רוצים לעבוד (ולכן צריך לתמרץ אותם), ולא שאין מספיק עבודות שמפרנסות את בעליהן בכבוד.
    הייתי יכול לתת כאן רשימת מקורות ארוכה על הבעייתיות של ההנחה הזו, אבל הכי פשוט שתיגש לחברים המדהימים בארגון שלך, שעובדים עם אנשים בעוני, ותדבר איתם על זה.

    זה, כמובן, מתקשר לחלק הראשון של מה שאתה כותב – ההגנה על מגדלי הביצים ועל וועדים מונופוליסטיים* באים מתוך תפיסה שאומרת שהתפקיד החשוב של הכלכלה שלנו הוא לייצר מספיק משרות שמפרנסות את בעליהן בכבוד, גם אם בדרך נשלם עשר אגורות יותר לביצה (ובפועל, זו לא הסיבה ליוקר המחיה).

    * אין לי בעיה עם ביקורת ספציפית וממוקדת על פרקטיקות בעייתיות בוועדים ספציפיים, אלא שהביקורת הזו הופכת, יותר מדי פעמים, לביקורת כללית על הרעיון של וועדים ועל העבודה המאורכנת בכלל, כמו הרעיון החדש של בוררות חובה.

    • שפע עבודות מכבדות זה תמריץ להשתלב בשוק העבודה, היעדר עבודות כאלו זה תמריץ שלילי. ההמשגה הזו לא סותרת את מה שאתה טוען, היא רק מזוהה סטריאוטיפית עם תפישת עולם מסויימת, אבל זה הכשל.

    • ולגבי הטענה השנייה: אני תומך גדול בוועדי עובדים, גם במונופולים, רק שאת כוחם צריך לאזן כדי שיוכלו לשמור על זכויות ולא לשמר זכויות ייתר, שזה תנאים גבוהים בהרבה ממה שמקובל בשוק כשההטבה הזו לא "מחלחלת למטה" לוועדים ומקומות עבודה בהם לעובדים יש פחות כוח. הצעה הפרושה פה תניב יותר כוח לכלל העובדים – אם ועדים של מונופולים יהיו מותלים בתנועות עבודה גדולות יותר, הם יוכלו לקדם תנאים לתעשייה שלמה ולא רק להם, אבל יוכלו לצאת לשביתות רק לאחר הסכמה רחבה מוועדים עמיתים, ובפועל רק לשם מטרה גדולה או שמירה בסיסית של תנאייהם, ולא לשם שימור תנאים פריווילגיים.

      לגבי דוגמת ועד מגדלי הביצים – אם תראה לי שההנחה שניתן ליצור יותר משרות בשוק מתוך סוג כזה של עבודות עובדת בפועל – לטובת כלל החברה ולא לטובת סקטור צר – אני הראשון לאמץ זאת. בינתיים הסקנדינוויות הציבו לרוב מודל של "פלקסקיוריטי", שמאפשר גמישות למעסיקים תוך שמירת זכויות עובדים, פותח את השוק ומציג בפועל את אחד משיעורי התעסוקה הגבוהים בעולם לצד פערים כלכליים מהנמוכים בעולם. נראה לי כדאי להיצמד למודל מעשי שעובד ולא למודל תיאורטי שלא בהכרח עובד.

    • לסיום אני מסכים שמשתמשים בביקורת נקודתית על התנהלות ועדים כדי להתנגח בחוסר הגינות בכל הקונספט, אבל זו לא סיבה להימנע מביקורת נקודתית תוך הדגשת החשיבות של ועדי עובדים כדי לחזק את כוח המיקוח של העמלים במשולש הכלכלי עמל-הון-ידע שמוטה לטובת ההון וקצת לטובת הידע, אבל לא מתגמל מספיק את העמלים

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s