על מיתוס הפלסטינים כמהגרי עבודה בעקבות הציונות

אדם ערבי שבשנת 1890 עבר מכפר באזור המוגדר כיום כ"דרום לבנון" והשתקע בגליל, נא בתוך השטח שיהודים דתיים רואים בתור ארצישראל, הארץ המובטחת מהתנ"ך – הוא לא בא מבחוץ. למעשה אותו אדם גם לא עבר שום גבול מדיני שלא היה קיים באותה עת; הוא נא באותה יחידה מדינית – כמו אדם שעובר כיום מחיפה לנתניה, ולכן לא ניתן לכנותו מהגר. בכל זאת יהיו כיום בשיח הפוליטי בישראל מי שיכנו אותו מהגר עבודה שהגיע לארץ מבחוץ בעקבות הציונות, ויזלזלו בהגדרתו כיליד, ולפעמים אף יזלזלו בהגדרת ילדיו, נכדיו וניניו שנולדו פה כבני המקום.

אחד הטיעונים שנפוצים בשיח הפוליטי שלנו בשנים האחרונות הוא שרוב הערבים בארץ הם מהגרי עבודה שהגיעו בעקבות הציונות או הכיבוש הבריטי. מצטרף לכך הטיעון לפיו הערבים בארץ בעת ראשית הציונות כלל לא היו עם וכלל לא גרו ביישובי קבע ברובם. זה אמור להכשיר איכשהו את התפישה שהתמרמרותם ותוקפנותם ביחס לציונות בראשיתה לא היו תגובה טבעית וצפויה של אוכלוסייה שנהפכת למיעוט, אלא שתגובה זו נובעת כיביכול משנאה חסרת בסיס.
אני זורם עם הכל ברמה העובדתית, נניח שזה נכון. אז מה?

אז ככה, השאלה היא האם הייתה איזושהי נקודת זמן, אחרי הגלות של העם היהודי מארצו ולפני הקמת ישראל המודרנית, שבה היהודים היו רוב או מחצית מהאוכלוסייה בארצישראל? למעשה בתקופת שסמוך להיווסדות הציונות היהודים היו תמיד מיעוט והערבים היו רוב בארץ הזו. זה שאל הרוב הערבי הזה התווספו עוד "מהגרים" ערבים, זה לא פסול כלל; ממש כפי שהגירה יהודית שמצטרפת לרוב היהודי בישראל המודרנית איננה פסולה. ובעצם, לפי תפישה הומניסטית, כל אדם שנולד בארץ כלשהי הוא יליד המקום וכלל לא משנה מאיפה באו הוריו. כך שגם עם ערבי כלשהו היגר נניח לגליל מסוריה בתחילת המאה ה-19 בנו היה כבר בן המקום ואין לראות בו מהגר פחות זכויות. הדבר נכון כמובן גם לגבי יהודים.

שנית, כאמור, מה בכלל המשמעות של המושג "הגירה" במציאות בה לא היו, בזמנו, כל גבולות לאומיים בין דמשק לחיפה או בין עמאן לירושלים; הכל היה חלק מאותו מרחב של האימפריה העות׳מנית והמרחב הערבי. דווקא מי שמקבל את המציאות הברורה שלא היה באותה תקופת זמן קבוצה המוגדרית כ"עם פלסטיני" צריך להבין שאין שום היגיון להנחית את המושג "הגירה" על מעבר של ערבי מביירות לנצרת, למשל. למעשה, גם מבחינת חלק מהגבולות התנ"כיים של הארץ חלקים נרחבים מהמזרח התיכון נחשבים לחלק מארץ ישראל ומשם באו לרוב כל אותם "מהגרים" ערבים.

לסיום, העובדה שהערבים באותה עת היו מאורגנים במסגרת של חמולות או שבטים ולא מסגרת של לאומיות מודרנית (אכן, לא היה אז עם פלסטיני), איננה רלוונטית כלל. גם אוכלוסיות שאינן מאורגנות בצורה של לאומיות מודרנית חרדו לטריטוריה בה גרו – כך גם האבוריג׳ינים, האינדיאנים ושבטים אפריקאים לא ראו בעין יפה כניסת זרים לטריטוריה שלהם ואת דחיקתם למרות של היו "עמים", לא היו קבוצה אחת הומוגנית, ולא פעם אף לא היו יושבי קבע אלא נוודים. הם התמרדו גם כשאותם זרים הביאו עימם פיתוח וקדמה. לחשוב שרק לקבוצות המאורגנות בצורה של לאום מודרני או רק ליושבי קבע יש זכויות על המרחב בו הן חיות זה הלך רוח די קולוניאלי, למען האמת. אלא שאף קבוצה לא רוצה להפוך מרוב למיעוט, בוודאי לא כשהדבר נעשה בכפייה על ידי מעצמה זרה שכבשה את שטחם. ותגובה אלימה כנגד מי שבאים לשנות את המרחב היא תגובה רווחת במקרים כאלו, גם אם תמיד צריך להעדיף לטעמי מאבק לא אלים באם לא הופנתה אלימות ישירה כנגדך.

2 מחשבות על “על מיתוס הפלסטינים כמהגרי עבודה בעקבות הציונות

  1. אם לקבל את הגישה הזו אז הערבי שיושב בעזה נולד שם הוא ואביו וסבו כמעט 70 שנה משם ואין לו מה לנפנף במפתחות של הבית של אבותיו ולדרוש אזרחות בישראל. לא יותר מאשר לי יש זכות לבקש אזרחות פולנית או מרוקאית או תורכית או בולגרית. הכל נתון לחסדי המדינה.
    ואם לא היו גבולות והכל היה מדינה אחת אין סיבה שהוא לא יבקש איושר הגירה לכל מקום שהיה חלק מהאימפריה העותומנית.
    דחילק, תשע עשיריות מהחוק זה פוזשן

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s