שנאה לאויבים היא עניין השרדותי בריא

שנאה לאויבים היא עניין השרדותי בריא, השאלה לאילו אויבים? על הגזענות כבעיית רזולוציה.
.
שנאת האויבים של מרבית הימין היא אהבת אויבים בפועל: היא מייצרת יותר מהם ומשמרת את אלו הקיימים כאויבים
.
"שנאה לאויבים היא עניין השרדותי בריא", זו תובנה שמעוגנת עמוק בקרב בני אדם בכלל ובקרב הישראלים בפרט. אנשים לעולם לא יראו בשנאה לאויבים גזענות, ולכן שנאה לפלסטינים כקולקטיב לא נתפשת בישראל כגזענות. הבעייה מתחילה עם המושג "אויבים" שמכיל כמה תופעות שונות ונבדלות:
.
1. אויבים מושרשים: ישנן קבוצות אידיאולוגיות עם שנאה מושרשת, סדורה ועמוקה אלינו בקרב העם הפלסטיני, בין אם על בסיס דתי או לאומני פנאטי ועמוק. שנאה זו כוללת גם נכונות לפעול נגדנו באלימות או לעודד פעולות אלימות. שנאתם של האויבים המושרשים אלינו לא תשתנה באם ננהג בהם בצורה הגונה יותר (אם כי ייתכן שהנכונות שלהם לפעול נגדנו בפועל תשתנה – לכן למשל חיזבאללה נמנע מלפעול נגדנו לאחר הנסיגה מדרום לבנון ומבצע אחד להבהרת הגבולות, חרף שנאתו לישראל שנותרה בעינה). לשנוא טיפוסים כאלו, זה אכן אינסטינקט הישרדותי ראוי, אין וויכוח. ועדיין עדיפה מולם גישת ההוגנות הקשוחה שמציעה להם מבנה תמריצים חד משמעי בעד נצירת האש ונגד השימוש באלימות.
.
2. אויבים חצי-מושרשים: פלסטינים שנוטים לאותן קבוצות אידיאולוגיות דתיות או לאומניות פנאטיות בעקבות פגיעות או סבל שחוו בשל מדיניות ישראלית או מצד קיצוניים ישראלים. לעיתים הם נוטים למגמות לאומיות סמי-לאומניות בהקשרים מסויימים. חלק ניכר מהם היו מוכנים לפשרה אבל ממקום של כבוד לאומי ולא של כניעה לישראל ובפרט לא לכניעה לנראטיב ולראיית ההיסטוריה של השטח על ידי הצד הישראלי. התנהלות אחרת שלנו אולי הייתה משנה את התודעה של חלק מהם, גם אם לאט, ובוודאי שהיא צפויה לשנות את התנהלותם בפועל.
.
3. אויבים נסיבתיים: אלו פלסטינים ששונאים אותנו בלי הרבה אידאולוגיה, פשוט כי הרסנו את בתיהם, הגבלנו את חירותם, השפלנו אותם במחסומים וכשהם התקוממו הרגנו בהם (בנסיבות קרובות יותר או פחות להגנה עצמית באותו הרגע הנתון). הם בני אדם סבירים, ששונאים את מי שפוגע בהם – שונאים אויבים. מחקר של "מכון יפה למחקרים אסטרגיים" מצא שכ-20% מהטרוריסטים הכושלים שנתפסו הונעו מרגש נקם ללא אידיאולוגיה סדורה. כמובן שמדיניות הגונה יותר מהצד שלנו תפחית את ההעוינות בקרבם ובפרט את המוטיווציה לפגע. כמובן שפשוט לשנוא אותם ולא להתייחס לבעיות מהן הם סובלים בשל מדיניות שלנו – בתור הצד השולט – זה מתכון להמשך השנאה והדם.
.
4. אויבים רעיוניים: הללו הם פלסטינים שחושבים שמדינת ישראל לא צריכה להתקיים, אך הם ממוקדים במישור הסמלי-רעיוני ולא פועלים באלימות בפועל. לרוב גם פוטנציאל ההסתה שלהם לפעולה אלימה קטן, משום שמדובר בדרך כלל באיטלקטואלים או פעילים פוליטיים חילוניים שלא קרובים חברתית לשאר הקבוצות בעם הפלסטיני, ושמה שמעסיק אותם הוא לא מה שמעסיק את הנער שזורק אבנים בגדה או שולף סכין במחסום. רוב מוחלט של המהומות האלימות לא אירעו ביום הנכבה, אלא בשם טענה לסכנה למסגד אל אקצה, יום האדמה, מוות של פלסטיני בידי ישראל וכו'. מארגני ימי הנכבה נשארים ברמה הסמלית הנוגעת לאליטה צרה. לא חייבים לחבב אנשים כאלו, אבל לתרגם את השנאה נגדם לפעולה זה לפעול באופן אנטי-דמוקרטי ללא שנשקפת שום סכנה ממשית מאותה קבוצה.
.
5. אויבים מומצאים: הללו הם פלסטינים שרוצים שלום עם ישראל אך יש להם כמה דרישות – לרוב הגיוניות ביותר, חלקן, כמו הדרישה לזכות השיבה, עשויות להוות סכנה לישראל אך הן לא הועלו בהכרח מתוך כוונת זדון לחסל את ישראל אלא מתוך פרספקטיבה פלסטינית המבקשת את שיבת הגולים כפי שהיהודים ביקשו את שיבת ציון. גם אם לא מקבלים את כל הדרישות, לא צריך לראות באותם פלסטינים חורשי רעתנו המבקשים להשמידנו. לחלקים בימין נוח בכל זאת לצייר אותם כאויבים מוחלטים. שימו לב שזכות השיבה הועלתה כתנאי להסכם שלום רשמי הכולל את סעיף "סוף התביעות", לא ידוע לי שהיא אי פעם הועלתה כתנאי להפסקת האלימות.
.
אם כן, בוודאי שתחת המושג "שנאה לאויבים", ניתן להכניס שנאה גזענית כלפי הפלסטינים. אבל חשוב מכך, השאלה היא לא רק איזו תפישה היא ראויה, אלא מה מקדם אפשרות לעתיד טוב יותר, ומה משמר או מדרדר את הסכסוך האלים. כשאנו אוטמים עצמנו לזכויות הפלסטינים כי הם "האויבים" – באופן מוכלל ומכליל – אנו משמרים באחת את הסכסוך האלים לרעת כולם. הפלסטינים אזרחי ישראל – שלמרות אפלייה אזרחית בוטה נגדם מצב זכויותיהם טוב בהרבה לעומת הגדה – מגלים שיעור טרור נמוך בהרבה לעומת אחיהם מעבר לקו הירוק. אז כן, באויבים מושרשים יש להילחם, הללו הם פנאטים אטומים ואבודים. רבים הפלסטינים שאינם כאלו, ובכל זאת זכויותיהם נרמסות מדי יום.
.
במלחמות קשות ניתן עוד לטעון שאין אפשרות לרדת לרזולוציה של פרטים או תתי קבוצות, ולכן מתייחסים לצדדים בלחימה – לעמים – כמכלול אחיד. אבל השליטה הישראלית בגדה רחוקה מלהיות מלחמה קשה: לצד השני אין צבא ואף לא שליטה אמיתית על שטחו, ישראל שולטת בשטח במישרין [במרביתו] או בעקיפין (במובלעות של שטחיי איי ובי) במשך עשרות שנים. בימין יש מי שתובעים להפוך את הסיפוח של הגדה מדה-פאקטו לדבר רשמי. אין לנו תירוץ בדבר קושי מעשי וודאי שלא נימוק מוסרי מדוע לא נבחין בין אויבים מושרשים ופנאטים לשאר האוכלוסייה ככל שזה נוגע לגדה. בעיית הרזולוציה הזו יוצרת לפלסטיני הממוצע מבנה תמריצים לפיו לא משנה מה יחסו לישראל, הוא בכל מקרה נרמס. וכך רבותיי, מייצרים ומשמרים אובים מתוך התפישה של שנאת אויבים. שנאת האויבים של מרבית הימין היא אהבת אויבים בפועל: היא מייצרת יותר מהם ומשמרת את אלו הקיימים כאויבים.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s