זכויות אדם כנשק להסברה המונית

נתניהו מפספס הזדמנות אסטרטגית לערער את אתוס השנאה לישראל במזרח התיכון: לו היו הפלסטינים והערבים בישראל חיים טוב – ולא רק פחות-רע – חומות השנאה היו עשויות ליפול

 פורסם לראשונה ב-NRG מקור ראשון

אנו שומעים לאחרונה בשוליים קולות חדשים בעולם הערבי ובקרב הפזורה הפלסטינית שאומרים כי יחסית לדאע"ש, אסד ושאר כוחות דכאניים ורצחניים במזה"ת, ישראל נראית פתאום כפחות נוראית ושטנית. עכשיו דמיינו מה היה הנפח והעוצמה של הגישה הרעננה הזו לישראל לו מצבם של הערבים החיים תחת שליטת ישראל היה טוב ולא רק פחות-רע. דמיינו כי ראש הממשלה נתניהו היה מבין את הפוטנציאל הגלום במגמה הזאת למעמדה הגיאו-אסטרטגי של ישראל; לו היה נתניהו "משתגע" ועושה צעדים טריוויאליים של קידום משמעותי ורוחבי של זכויות הפלסטינים אפילו תחת השליטה הישראלית הצבאית בגדה.

והרי צעדים כאלו לשיפור זכויות האדם אפילו לא סותרים את החשש הקמאי של נתניהו כי תקום מדינת חמאס או דאע"ש סמוך למרכז הארץ באם צה"ל יסוג מהגדה בעת שהכוחות הקיצוניים חזקים כל כך באזורנו. בפועל ניתן לכבד שורה של זכויות אדם משמעותיות ורוחביות הנוגעות לחיי הפלסטינים בגדה גם בטרם יש משא ומתן וגם בלי קשר לנסיגה ישראלית מהגדה; זכויות המופקעות מהם כיום. במקביל גם מול האזרחים הערבים ובפרט הבדואים יכול היה נתניהו לקדם יחסים אחרים של הכרה בכפרים לא מוכרים, פיתוח תשתיות וסגירת פערים. בתנאים כאלו הפלסטינים בגדה והאזרחים הערבים היו לא רק במצב הרבה פחות רע מתושבי סוריה, הם היו פורחים או לפחות נמצאים בתהליך חיובי לקראת חיים טובים עם זכויות שוות.

העובדה שאדם אחד נמצא בסכנת חיים ורדיפות קשות בסוריה ובן דודו מהצד השני של הגבול רק מופלה או מושפל לא מביאה לפער תודעתי כזה שמפיל חומות של שנאה ישנה ומוצקה. אבל כשההבדל הוא בין טוב לרע ולא רק בין רע לנורא, יש סיכוי משמעותי לערער את כל אתוס השנאה לישראל במזרח התיכון. מנהיג עם חזון היה אמור לקפוץ על ההזדמנות הזו ולאחוז בה בשתי ידיים. והרי בכל תוכנית אסטרטגית מקיפה אמורה למפות גם הזדמנויות ולא רק סיכונים.

המתווה הזה לא זר לנתניהו, כבר לפני שנה הוא קיבל, יחד עם שר הביטחון, סקירה מטעם ארגון "רבנים למען זכויות האדם" המפרטת מכלול רחב ומשמעותי של זכויות הנשללות מהפלסטינים בגדה, שניתן ואף חובה לפי הדין הבינלאומי לכבד גם במסגרת המצב הקיים – כלומר גם תחת שליטה צבאית ישראלית וגם בלי קשר לקיומו או אי-קיומו של משא ומתן. מהלכים כאלו גם אינם קובעים מסמרות לגבי עתיד ההתנחלויות, קו הגבול או שאר היבטי הליבה הנתונים במחלקות בין ישראל והפלסטינים. בפשטות, הסקירה אומרת שיש הרבה מה לקדם כבר כעת, בלי קשר למחלוקות ולשאלת השליטה הישראלית בגדה.

למרות זאת, כבר מעל לשנה לא ראינו התקדמות בנושא: עדיין ישנם עשרות כפרים פלסטינים בשטח שתחת שליטה ישראלית מלאה שישראל מונעת מהם לפתח תשתיות ביוב, מים וחשמל, וודאי שלא מספקת להם שירותים אלו בעצמה; עדיין משתלטים מתנחלים קיצוניים על חלקות חקלאיות של פלסטינים; עדיין מאות בתים ומבנים של פלסטינים נהרסים מדי שנה, גם השנה, אפילו כשהם מוקמים על קרקע בבעלות פלסטינית, בשל חנק הפיתוח הפלסטיני בשטח סי באמצעות מערכת תכנון צבאית; עדיין מוכרזות אדמות מדינה איפה שהיו פעם אדמות פלסטיניות ומוקצות כמעט אך ורק לצרכים ישראלים; עדיין אסור לפלסטינים לייבא תרופות זולות ממדינות ערב; עדיין חווים הפלסטינים השפלות במחסומים ובידוקים שלוקחים שעות רבות כל יום כשבמעט השקעה בכוח אדם נוסף ניתן היה לצמצם את הסבל מבלי להתפשר על הביטחון. ובנגב, הבדואים עדיין מאויימים בגירוש לעיירות מוכות אבטלה במקום הכרה בכפריהם שמהווים, יחד עם כל הקרקעות הנוספות שהבדואים תובעים, רק כ-5% משטח הנגב בסך הכל (כשהבדואים מהווים 30% מאוכלוסיית הנגב). הצעדים הללו ידועים בעולם הערבח. לו כל הדברים הלא כל כך קטנים הללו, ועוד רבים אחרים, היו משתנים לצד החיובי, אין בכלל לשער מה היה יכול לקרות במזרח התיכון.

מגמת שיפור במצב זכויות הפלסטינים והערבים אזרחיי ישראל לא תהווה פטור מביקורת על מקומות והיבטים בהם עדיין לא הגענו לפיתרון מלא, היא לא תפטור את סוגיית השליטה בפלסטינים בגדה כנתינים נטולי מעמד אזרחי, אבל היא תניע הלך רוח אחר שאולי ייאפשר פיתרונות יותר כוללים.

—-

יריב מוהר הוא דובר "רבנים למען זכויות האדם", ומחבר הסקירה "מעבר לפוליטיקה: זכויות לפלסטינים במסגרת המצב הקיים".

4 מחשבות על “זכויות אדם כנשק להסברה המונית

  1. יריב, אתה מצפה לשינוי גדול מדי במצב זכויות הפלסטינים והערבים אזרחיי ישראל. ואת זאת אני אומרת בבטחה כי לצערי, נרטיב מחנה הימין מושרש עמוק בלב כמחצית הציבור הישראלי. ועם נרטיב כידוע, אי אפשר להתווכח.

  2. נתניהו רוכב על שלוש מגמות בולטות בחברה היהודית-ישראלית:

    א. ראיית עולם כוחנית, שמתבססת על מה שאפשר להשיג בכוח ומה שלא.
    ב. נסיגה לתוך אתוס או זהות יהודית ולא זהות ישראלית
    ג. כפועל יוצא של א' וב'- ראיית הערבים כולם כאיום וכאויב

    בנסיבות כאלה, וביחד עם הנטיה הישראלית לדרוש 100% בטחון מהפלסטינים (כפועל יוצא מחולשתם המובנית ומהשליטה הישראלית ארוכת השנים בשטחים שבהם הם יושבים)- אין שום סיכוי שממשלה בראשות נתניהו תגלה רצון אזרחי טוב כלפי הפלסטינים ו/או ערבים כלשהם. יספיק פיגוע אחד, אפילו פקקטע-נסיון לפגוע בחייל, כדי להסיג לאחור את כל הרצון (ההיפותטי) הטוב של הממשלה, ולחזור לצעדי ענישה-נקמה-התעללות.

    ממשלת ישראל וגם תומכיה בציבור לא מתעניינים בקולות שמגיעים מהעולם הערבי, אלא כסוג של הוכחה וחיזוק לעמדה האבסורדית של כיבוש ושליטה. כל דיבורי ה"פה יותר טוב מבסוריה" הם דיבורים לצרכי פנים, כדי שיקל על אזרחי ישראל לקבל את הסיטואציה הלא הגיונית בגדה המערבית.

    ולמרות כל זה, לא מנתניהו ותומכיו צריך לדרוש את השינוי, אלא מהשמאל הישראלי ששרוי בתרדמת עמוקה כבר 8 שנים.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s