זכות השיבה – זדון או רגש טבעי? אוטופיה או מנוע לפעולה אלימה?

 

השאלה היא לא כמה פלסטינים שואפים לשיבת הפליטים, אלא כמה פלסטינים ימשיכו במאבק אלים נגד ישראל גם לאחר שיהיו בני חורין, רק בשביל מימוש השיבה.

.

מרבית הפלסטינים רוצים שקרוביהם שברחו או גורשו ב-48 יוכלו לשוב לבתיהם; רבים הישראלים שרואים בשאיפה הזו מזימה לחסל את ישראל ותו לא.

.

שימו לב, אפשר היה לראות באתוס "השיבה" שאיפה טבעית אבל כזו שעלולה לסכן את ישראל בשל העוינות הנרחבת למדינה היהודית בקרב הגולים הפלסטינים, או בשל תפוצת העמדות הפונדמנטליסטיות בקרבם. אלא שבישראל, אני מתרשם, לרוב לא רואים ברגש הפלסטיני הרווח הזה, הכמהה לשיבה, שאיפה טבעית; לא רואים בכך רגש שצפוי להביא לאסון גם אם אין מאחוריו בהכרח כוונת זדון – רואים בכך זדון פר-אקסלנס.

.

יש מי שרואים בשיבה חלק מהאתוס הג'יהדיסטי של "דאר אל חרב" (אדמה מוסלמית), אך גם פלסטינים נוצרים שואפים לשיבה; יש מי שרואים באתוס חלק מהלאומנות הפלסטינית, אך גם פלסטינים שרחוקים מאוד מפוליטיקה כמהים שקרוביהם ישובו לגור בקרבתם. רגש.

.

אני יכול להבין ולקבל כראציונלי, וכמעוגן בעובדות, ניתוח זהיר החושש מסכנות זכות השיבה. החזון של זכות למיליוני אנשים לשוב לישראל (כולל בגבולות 48), כשרבים מהם פיתחו עוינות למדינה וכשעמדות פונדמנטליסטיות רווחות בקרבם, הוא תסריט המעלה חששות גם בלב מי שמכחיש אותם, ואני מהמר שלא רק בקרב יהודים. מאידך, אני לא יכול להבין את מי שרואים את זכות השיבה אך ורק כתוכנית להשמדת ישראל. ודאי שישנם בקרב הפלסטינים מי שמשתמשים בזכות השיבה לצורך חזון של הפיכת ישראל לפלסטין (ומכאן ישנו פתח גם לסכנה קיומית, ולא רק לאומית, ליהודים, באם הכוחות הקיצוניים יגברו). אבל זה לא סביר לראות, בהכללה, מיליוני אנשים, פלסטינים (כולל אזרחי ישראל), כשוחרי זדון והשמדה רק בגלל רגש טבעי של כיסופים וגעגוע לקרוביהם מעבר לגבול. והרי הפלסטינים נכספים לשיבה לאומית לארץ שגם אנחנו נכספנו לראות שיבה לאומית אליה במשך אלפיים שנה, ולא כדי לנשל עם אחר – וודאי שנישול וזדון לא היו תכלית הכיסופים.

.

תגידו, בפוליטיקה, מה ההבדל בין זדון לבין פעולה שתביא בהסתברות גבוהה לאסון? מה ההבדל בין פעולה מכוונת לפעולה שתוצאתה צפויה? ובכן, יש בכל זאת כמה הבדלים. ראשית, כשאדם נתפש כמקדם אסון בשל צרות אופקיו, אפילו אם בשל התכנסותו לראיית האינטרסים של עמו בלבד, הוא עדיין בר שיח. כשאדם רק מחפש דרכים ערמומיות לשנות את זהותה הלאומית של מדינתך – והמהדרין ממשיגים זאת אף כניסיון השמדה – הרי שהוא חורש רע ואיננו בר שיח. ובגלל שמרבית הפלסטינים כמהים לשיבה – ומכאן מצטיירים כבעלי כוונות זדון – הם אינם ברי שיח. זו תפישה הרסנית.

.

כעת נעזוב את שאלת המניעים והכוונות של השיבה. מה מבחינה מעשית?

השאלה היא לא כמה פלסטינים שואפים לשיבת הפליטים, אלא כמה פלסטינים לא יהיו מוכנים לוותר על השאיפה הזו, עד כדי שימשיכו במלחמת חורמה בישראל גם לאחר שמדינת היהודים תפסיק לשלוט עליהם ולהפלות את המיעוט הפלסטיני בקרבה. כמה פלסטינים ילחמו רק על שיבת הפליטים, נטו, כשאין משטר צבאי, גזל אדמות, מצור ואפלייה? רמז לכך ניתן לראות בשיעור הטרור הנמוך במתווה של חציית גבולות ישראל לשם פיגועי טרור בידיי מיליוני הגולים הפלסטינים שבמדינות ערב. לו הייתה הכמיהה לשיבה מניע לפעולה אלימה המונית נגד ישראל, גם ללא המרכיב של שליטה ישראלית, היינו רואים ניסיונות רבות לחצות את גבולותינו ולפגע בנו, למשל דרך הגבול הירדני הפרוץ למדי באזור הערבה. אבל הפליטים הפלסטינים לא עסוקים בישראל ברובם. לעומתם הפלסטינים שתחת שליטה ישראלית ישירה בגדה, או עקיפה בעזה, הרבה יותר עסוקים בניסיונות לחצות את גבולה של ישראל [או את הקו הירוק] ולפגוע בה.

.

האינתיפאדה הראשונה לא פרצה בגלל זכות השיבה, אינתיפאדת אל אקצה לא פרצה בגלל זכות השיבה, יום האדמה לא פרץ בשל זכות השיבה אלא בשל הפקעת קרקעות וכך גם לא מהומות אוקטובר. מאידך, בקושי חווינו מהומות אלימות שהתרחשו ביום הנכבה שמצויין על ידי מנהיגים פוליטים ואינטלקטואלים כיום עצוב על פליטות וכחלק מאתוס לאומי.

.

אני אישית מאמין ורוצה בשיבה מסויימת של פליטים, אבל שאיפתי רחוקה מלהיות מקובלת אפילו בשמאל, כך שהיא רחוקה מהשפעה מעשית. מאידך זו טעות עובדתית לראות את זכות השיבה כסוגייה שיכולה להניע המוני פלסטינים לפעולות אלימות. מה שהניע את הפלסטינים לאלימות נרחבת זה המשטר הצבאי באינתיפאדה הראשונה, הרצון של קיצוניי הפת"ח וחמאס לסכל את הפשרות של הסכם אוסלו, הרצון לכופף את ישראל במו"מ הקפוא והזעם על העלייה לאל אקצה באינתיפאדה השנייה, או הקיפאון המדיני, הייאוש והמתח המתחדש סביב אל-אקצה באינתיפאדת הסכינים האחרונה.

.

אם כן, זכות השיבה היא לא מסוג השאיפות שיכולות להניע לאלימות רחבת היקף, אך גם לא מסוג השאיפות שיכולות להיות מוכפפות לפשרות של האליטה הפלסטינית בהסכם מדיני. הסכם על נייר לא יעצור את שאיפות הלב הקמאיות של המוני הפלסטינים. ישראלים ופלסטינים ימשיכו לראות את הדברים בצורה מנוגדת לחלוטין ככל שזה נוגע לשיבת הפליטים, גם הרבה אחרי שבתקווה ישתפרו היחסים בין העמים – שהרי גם פלסטינים אזרחי ישראל שוחרי שלום שואפים ברובם לזכות השיבה.

.

לכן הסכם שלום שיתלה בניסיון להגיע להבנה מוחלטת בנושא זכות השיבה, יידון לכישלון. העמדות רחוקות מדיי. מאידך, הסכם שיידחה עיסוק בסוגייה הזו, אך יסדיר את סיום הפרות זכויות הפלסטינים ואת סידורי הביטחון להבטחת שלומם של הישראלים, ייאפשר להגיע ליחסים שפויים של לכל הפחות אי-לוחמה, גם אם פלסטינים וישראלים ימשיכו לחלום חלומות מנוגדים לחלוטין לגבי הפליטים של 48.

.

כל מה שנאמר לגבי הפליטים, נכון גם לגבי ראיית גבולות פלסטינים כחופפים לגבולות ישראל – יש פער בין האתוס הלאומי, הסמליות והחלום, לבין הדברים שמוציאים אותך לסכן את חייך ולהלחם: השפלה במחסום או חשש לאל-אקצה עושים זאת, שאיפה לאומית קצת פחות.

.

בינתיים למחנה השלום המדיני ולימין הישראלי יש משהו אחד במשותף, הרצון לרסק את החלומות והרגשות של הפלסטינים – עד שלא תחתמו לנו על וויתור על חלום השיבה שלכם ועל האתוס הלאומי שלכם, נמשיך להשאיר אותכם תחת משטרי דיכוי ושליטה שונים ומשונים. תנו לחלום השיבה להתקיים, גם אם לא נסכים לגביו. הסדרת היחסים בין העמים לא עוברת דרך קפיצה להסדרת כל המחלוקות והפערים הנראטיביים והסמליים.


נכתב כחלק מפרויקט: מעבר לשלום המדיני

7 מחשבות על “זכות השיבה – זדון או רגש טבעי? אוטופיה או מנוע לפעולה אלימה?

  1. אתה כרגיל בוחר את מה שנוח לך. עד 1956 היו המון פיגועי חדירה מגבולות רצועות עזה והגדמ"ע (פחות מלבנון ומסוריה, מהסיבה שתיכף אציין) בסוף שנות ה-60 היו המון פיגועי חדירה של פליטים פלסטינים מגבול ירדן. פחות או יותר בספטמבר 70 הם נגמרו. אח"כ היו כמה וכמה פיגועי חדירה קשים מאוד של פליטים פלסטינים מלבנון, שנגמרו בערך בשנת 82. בשנות ה-90 לאחר מסירת האחריות על הביטחון לידי אש"פ, היו המון פיגועי חדירה מהגדה המערבית, שנגמרו בערך ב-2005. כמות הפיגועים האלה או היעדרם מעידה הרבה פחות על רמת המוטיבציה של הפליטים לעשות פיגועים, והרבה יותר על רמת הפחד של המשטרים שתחתם הם חיים מהתגובה הישראלית לפיגועים כאלה (או במקרה של ירדן, גם מהשתלטות של אש"פ על הממלכה עצמה. בהנתן זה, התזה שאתה מציע כאן לא מחזיקה מים.

  2. שלום יריב,

    כתבת רשימה מעניינת. אתה אחד הבודדים בישראל שמנסה לטפל בנושא הנפיץ של הפליטים הפלסטיניים.

    אני חולק עליך בכמה נקודות:

    1) "פליט פלסטיני" הוא מעמד רשמי, כלמור: פחות מעניינים אותי הכיסופים האישיים (או אלה שעוברים מדור לדור) לבית הגזול. יש המון יהודים בעולם שנכספים לארץ ישראל, אבל המעמד הרשמי שלהם הוא של אזרחים של מדינות כאלה ואחרות. באופן דומה, לסוגיית הפליטים הפלסטינים לא צריך לגשת מזווית רגשית-אנושית, אלא טכנית-מעשית: איך דואגים ש 5 מליון אנשים יעברו ממעמד של "פליטים" למעמד של "אזרחים".

    2) אין שום דרך לפתור את הסכסוך הישראלי-פלסטיני בלי לטפל בסוגיית הפליטים. הפלסטינים יכולים די בקלות לקבל מדינה משלהם שבירתה ירושלים: החלטה בעצרת הכללית של האו"ם תסגור את הסיפור הזה. ישראל תחשב כפולשת למדינה זרה (ולא לכובשת של שטח שיש עליו חילוקי דעות), ובתוך שנתיים-שלוש ישראל תאלץ לסגת נסיגה מלאה לקווי 67, גם אם בדרך עוד ימותו כמה עשרות (או מאות אנשים).

    הסיבה שהפלסטינים לא נוקטים בצעד הזה היא- שהאתוס הלאומי שלהם לא מאפשר להם להניח את נושא הפליטים מאחוריהם. אין מנהיג פלסטיני שיכול לקבל לגיטימציה מעמו בלי להסדיר את סוגיית הפליטים בדרך כלשהי.

    3) אני דווקא חושב שיש סיכוי להסדר מדיני אם נתחיל לטפל קודם בסוגיית הפליטים ורק אחר כך בנושא הגבולות וירושלים. מתווה "גבולות (וירושלים) תחילה" מייצר אי אמון בין הצדדים, בעוד שמתווה "פליטים תחילה" יוכל לבנות אמון כזה, שהוא הכרחי לשם הסגת הסדר שלום.

    אם תרצה, תוכל לקרוא את הרעיון שלי כאן:

    http://orenavi-tov.blogspot.com/2015/05/blog-post_28.html

    אורן

  3. שלום יריב,

    המאמר שכתבת מעניין וחשוב: אתה אחד האנשים הבודדים בישראל שמנסים לגעת בסוגיה הנפיצה של הפליטים הפלסטינים, ולמצוא לה פתרון.

    יחד עם זאת, אני חלוק עליך במספר נקודות:

    1) כתבת הרבה על עניין הכמיהה לשיבה למולדת מצד הפלסטינים. אני חושב שהעניין הזה לא חשוב ולא רלבנטי: רגש של כמיהה (או כיסופים) אפשר למצוא אצל הרבה יהודים בכל רחבי העולם. אבל יהודים הם אזרחים של מדינות כאלה ואחרות, בעוד ש"פליט פלסטיני" הוא מעמד רשמי שנותן האו"ם. את מעמד ה"פליט הפלסטיני" צריך לחסל, ולהבטיח לכ 5 מליון איש מעמד אזרחי קבוע ונורמלי.

    2) הנסיון לעקוף או לדחות את סוגיית הפליטים בדרך להסדר שלום ישראלי-פלסטיני, נסיון כזה נידון לכשלון, כשם שנכשלו כל היוזמות שמבוססות על מתווה "גבולות (וירושלים)" תחילה. הרי הפלסטינים יכלו מזמן לקבל מדינה משלהם: מליאת האו"ם תצביע בקלות על החלטה שררואה בכל שטחי הגדה המערבית והרצועה כמדינה פלסטינית. במצב כזה המשחק יגמר: ישראל תחזיק עוד שנתיים-שלוש בשטח אבל תחשב כפולשת למדינה זרה (ולא ככובשת של שטח שבמחלוקת בינלאומית), ואחרי עוד כך וכך דם שישפך ישראל תאלץ לסגת לגבולות 67 בלי יכולת מיקוח כלשהי. אבל אין אף מנהיג פלסטיני שיכול לקבל החלטה כזאת, שמשמעותה: התעלמות מוחלטת מסוגיית הפליטים. לא ערפאת, ובטח לא אבו-מאזן, או כל מי שיחליף אותו.

    3) אני חושב שלסוגיית הפליטים צריך להידרש כצעד ראשון במתווה שסופו: הסדר שלום ישראלי-פלסטיני בשתי מדינות. מדובר, לדעתי, במנוף של בניית אמון בין הצדדים ויכולת יעילה של התקדמות לפתרון תוך כדי שיכוך האלימות.

    אם תרצה, תוכל לקרוא על ההצעה שלי כאן:

    http://orenavi-tov.blogspot.com/2015/05/blog-post_28.html

    אורן

    • הי אורן,

      ראשית תודה על התגובה העניינית, זה נדיר בימים אלו וראוי להערכה. ואענה בפירוט:

      1. אלו פשוט שתי סוגיות שונות. אני לא עוסק בסוגיית ההצדקה או אי ההצדקה להכרה במעמד הפליטות של הפזורה הפלסטינית. זה נושא מרוכב ומעניין, ויש לו קשר כלשהו לכיסופים האישיים, אבל זה נושא לפוסט אחר. הנושא שלי הוא היחס הישראלי לתופעה של שאיפה רווחת בקרב הפלסטינים לראות בשיבת הפליטים – וההסתכלות על השאיפה הזו כשאיפה רוויית זדון "לחסל את ישראל".

      2. לפי מה אתה קובע ש: "מליאת האו"ם תצביע בקלות על החלטה שררואה בכל שטחי הגדה המערבית והרצועה כמדינה פלסטינית."? מילא, זה גם כן לא קשור לנושא. לא טענתי שהפלסטינים מוכנים לוותר על זכות השיבה, רק שהיא כשלעצמה לא תיהיה מנוע מוטיווציוני חזק מספיק כדי לייצר פעולה אלימה נרחבת. תיתכן פעולה אלימה של בודדים פנאטים [שכנראה גם זכות השיבה לא תשביע אותם] אבל לא פעולה נרחבת. זו ההערכה שלי המבוססת על דפוסי ההנעה לפעולה אלימה בקרב הפלסטינים. הנעה לפעולה קולקטיבית זה תחום שאני חוקר, אגב, ולכן זה מרכז ההתעניינות שלי.

      3. משום שלא ייתכן וויתור פלסטיני על סוגיית הפליטים דה יורה [בניגוד לדה-פאקטו], אני מתקשה להאמין שניתן להגיע להסכמות בנושא הזה שיישארו יציבות. הודלף אומנם שאבו מאזן התכונן לוותר בעניין הפליטים מול אולמרט, אך לו אכן היה הולך על צעד כזה, לא היה לו מנדט מהעם שלו.

      אעיין בהצעתך בהקדם. תודה

  4. לא רק כיסופים לשוב לכפר של סבא אלא – עבור מיליונים – רצון להיחלץ מתנאי חיים קשים ומשפילים במחנות פליטים בסוריה ובלבנון ובמידה פחותה גם בעזה ושטחי הרש"פ. רבים אחרים, במדינות המפרץ, חיים בתנאים פיזיים סבירים אך הקרקע תחת רגליהם רעועה, כפי שנוכחו הפלסטינים שגורשו מכווית. כל זה היה נכון עוד לפני המלחמה בסוריה, שרק הפכה את המצב מרע לגרוע.

    בניגוד לעשרות מיליוני פליטים אחרים ממלחמות המאה העשרים, מהודו ועד קפריסין וגרמניה, לפליטים הפלשתינים לא נמצא מי שיקלוט אותם כאזרחים במדינה כלשהי, מלבד (חלקית) ירדן. הם שומרו במצבם כדי לשמש נשק נגד ישראל.

    סרי נוסייבה בהסכם איילון-נוסייבה היה אמיץ דיו כדי לקבוע מפורשות במתווה ההסכם שהציע, ששיבת פליטים תהיה למדינתם הלאומית – פלסטין – בלבד.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s