על הנחיתות המבנית של השמאל בעידן הנוכחי

 מסה קצרצרה שלי שהתפרסמה לראשונה בדף המחלקה לסוציולוגיה של אוניברסיטת בן גוריון בפייסבוק, בנוסח מקוצר.
.
אני מאמין שהנחיתות המבנית של השמאל בעידן הנוכחי נובעת, בין היתר מהתסריט הרע ביותר – הדיסטופיה – שהשמאל מציג במסגרת השיח הפוליטי שלו: זו דיסטופיה של מדינה חזקה מדיי. הצבת המודל של המדינההחזקהמדיי בתור *ה*איום העיקרי מלווה בהאשמות נגד יריבים אידיאולוגים בקידום פאשיזם, מקארתיזם או אף נאציזם*; האשמה ברדיפה של מי שמעבירים ביקורת ובכרסום של הדמוקרטיה. אלא שבעידן שלנו, לאור זרם החדשות ששוטף אותנו ואופיין של הידיעות שעולות, הציבור לא מודאג ממדינה טוטאליטרית וחזקה מדיי, הוא מודאג דווקא מהתפוררות המבנה המדינתי ומגורמים לא מדינתיים כמו ארגוני טרור וג'יהד גלובאלי; כמו גם מהתפוררות חלק ממדינות ערב והגל הג'יהדיסטי שעולה על רקע הפירוק הזה.
.
בנוסף, אנשים מודאגים מהמצב שהסוציולוג אמיל דורקהיים כינה אנומיה – קרי, כשהרקע התרבותי של חברה הופך לזר ולא מוכר. זאת על בסיס תהליכי גלובאליזציה, הפרטה, הגירה, ורב-תרבותיות המתהווה במהירות ואין בה הטמעה של קוד – ולו בסיסי ביותר – של התנהלות. השיא של זה הם מקרי אלימות רחוב, אלימות מינית, ובמקרי קיצון אף טרור שמגיעים מקהילות של מהגרים או פליטים לאירופה ומדינות מערביות נוספות, ומהווים כר נוח לגזענים ובדלנים. כשהדיסטופיות המושרשות בתודעת הציבור הן של התרסקות המדינה והלכידות החברתית, ושל פעילותם של גורמים לא-מדינתיים או תת-מדינתיים כמו ארגוני ג'יהד, ברור מדוע הדיסטופיה שמציב השמאל בשיח שלו – זו של המדינה החזקה מדיי – לא עושה את העבודה הרטורית ואף משרתת את הימין – "השתגעתם? אתם חוששים ממדינה חזקה מדי? אם כבר צריך לחזק פה את המשילות" – טענה רווחת בימין. לצד זאת יש לציין שגם מדינות שהתדרדרו בעשורים האחרונים לשלטון סמכותני, הגיעו למצב ביניים כלשהו של פסאודו-דמוקרטיה (רוסיה, טורקיה, ויש שיגידו שגם ישראל) ולא למצב שמזכיר את משטרו של מוסולינו, היטלר או פרנקו. מצב ביניים זה אולי אינו מלבב, ולדיסידנטים היוצאים נגד השלטון הוא ממש מסוכן, אבל אין בו סכנה קטסטרופלית לאדם הממוצע שלא מתעסק בפוליטיקה או נמצא בתוך המיינסטרים. מדינות דיקטטוריות כמו צפון קוריאה, סעודיה וסין מעולם לא היו דמוקרטיות, כך שהן לא מודל שמאיים על אנשים החיים במערב. במונחי הסוציולוגיה של ההנעה לפעולה, זה נקרא הדהוד תרבותי (cultural resonance) נמוך. כלומר כשאין כמעט חיבור, ואף יש התנגשות, בין המסרים של מחנה פוליטי וניסיון החיים, הנראטיבים המושרשים ועולם הדימויים והמיסגורים התרבותי של קהל היעד.
.
במקום זאת, יכול היה השמאל להזכר שלכידות חברתית היא גם פרויקט שמאלי, רק במודל אחר. אם לחזור שוב לדורקהיים, יכול היה השמאל להציע וריאציה כלשהי של הסולידריות האורגנית – סולידריות על בסיס שונות ותפקידים שונים ומשתלבים – לעומת הסולידריות המכנית המבוססת על דימיון, המבקשת שכולנו ניהיה ישראלים-ציונים-פטריוטים לפי מודל מאוד מסויים ומוגדר. בהקשר הזה יכול השמאל לשכנע שמדינה של סולידריות מכנית עשויה יותר להדיר קבוצות שלא יהיה להן מה להפסיד זולת פנייה לאלימות פוליטית.
.
(* בעוד שבימין לכל היותר קוראים בכינויי הגנאי "נאצים" או "פאשיסטים", ופחות מעלים על נס את השיטה כולה כסכנה)

מחשבה אחת על “על הנחיתות המבנית של השמאל בעידן הנוכחי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s