על האיזון הערכי

אני מאמין כי שני הסטים הערכיים העיקריים בשדה הציבורי – השמרני והליברלי – חשובים לחברה תקינה, אלא שחשוב יותר לחזק את הסט הליברלי, בפרט בישראל של העת הזאת. זה למה:
.
כמעט בכל דברי ההסבר להצעת חוק, החלטת ממשלה סבוכה או כל פסיקה עקרונית בארץ ובעולם המערבי על סוגיות עקרוניות ותמצאו ביטויים כמו "הצורך לאזן בין זכות X לזכות Y" או ההכרח לאזן בין "שיקול A לשיקול B". מבנה לשוני זה דומה שמלמד כי ישנם זכויות, צרכים ושיקולים ערכיים רבים הנמצאים בסוגים של מתיחויות בינם ובין עצמם – למשל חופש הפרט מול ביטחון; קהילתיות מול הדרה; תחרותיות מול סולידריות; מצויינות מול שיוויון וכו'. המתיחויות הללו חוזרות בדפוסים דומים על פני מקרים שונים ובחברות שונות בעולם. הפתרונות המוצעים משתנים, אך ברור לרוב הצדדים הנוגעים בדבר כי יש צורך להגיע לאיזון כלשהו בין הקצוות השונים למתיחות. ייתכן שצד פוליטי אחד ירצה למשוך יותר לכיוון מסויים ויריביו הפוליטיים יתמקדו יותר בכיוון הנגדי, אבל שפת האיזון תישמר, רק נקודת האיזון המבוקשת תשתנה. הרטוריקה הזו מהווה הכרה במכלול המורכב של החיים בחברה האנושית, שבהם זכויות דורשות איזון נכון ועדין יותר מאשר מימוש מוחלט וחסר סייגים של סט אחד של זכויות, עקרונות או ערכים. בתוך כך אפשר לדבר בחלוקה גסה ומכלילה על סט ערכים שמרני מול ליברלי.
.
פעם, בעבר, כשהדיכוי היה בוטה וישיר גם שפת הזכויות הייתה כזו – חופש לעבדים השחורים, שחרור האישה, שיוויון וזכות הגדרה עצמית למיעוטים וביניהם היהודים. כיום הרטוריקה שמחוץ לקמפיינים הפוליטיים – זו של המוסדות היותר מקצועיים המסדירים את חיי החברה – נוטה ל"שפת האיזונים". אפילו ארגוני זכויות האדם, שהם הפרקליטים הציבוריים של סט מסויים של זכויות (נקרא להן זכויות ליברליות) לרוב אינם מתעלמים לחלוטין משיקולים שנמצאים מחוץ למערך השיח הרווח שלהם: ביטויים כמו "שימוש בכוח מופרז", מבטאים הכרה בהכרח להשתמש לעיתים בכוח ממשי (שיקולי ביטחון) וכו'. זו הכרה מסויימת בסט הערכים השמרני.
.
יוצאת דופן היא הרטוריקה הצומחת באזורים מסויימים של השמאל הרדיקלי מחד ובימין הישראלי החדש מאידך. בימין החדש צומחת רטוריקה שמבקשת כי ערכים כמו זהות לאומית (ובמובן הכי שבטי-אתני ולא אזרחי-שיוויוני) יהיו מעל לכל – אי אפשר לבקר את ישראל בעולם אם יש איזו הסתברות הכי קלושה שזה יפגע בתדמיתה, למשל. המדינה מעל ביקורת ליברלית – זו לא בקשה לאיזון, זו בקשה למחיקת הביקרות למען המדינה. אם כן, לא עוד שפת איזונים המאפיינת את העולם המודרני, אלא שפת המוחלט המאפיינת גורמים פנאטיים. אפשר למצוא אומנם תמונת מראה לא מחמיאה של גישה זו בשמאל הראדיקלי, סוגי שיח המתעלמים מצרכי ביטחון בוערים, מהצורך בזהות קהילתית, מתחושת הביטחון שמקנה ההישענות על זהויות אתנו-לאומיות עתיקות להבדיל מהשיח האזרחי הפלואידי, או מהצורך בתחרות בשוק המודרני אל מול השאיפה למיצוי זכויות חברתיות. אלא שיש כמה הבדלים:
1. השמאל הרדיקלי רחוק מהשלטון, מהמיינסטרים החברתי או מגורמי השפעה, לא כך הימין הישראלי החדש שנמצא במסדרונות השלטון ובמיינסטרים החברתי. 2. מתוך השיקולים הערכיים של השמאל הרדיקלי ניתן לבנות את השיקולים המאזנים – השיקולים היותר "ימניים" או "פרקטיים" – כך למשל אפשר להצדיק שיקולי ביטחון מתוך הזכות לחיים; אפשר להצדיק תחרותיות מתוך חופש העיסוק, הביטוי והתנועה וכו'. שפת הזכויות מכילה את הפתיחות המאפשרת את האיזון שלה מתוך ההיגיון של שיח זה. אבל קשה לעשות את ההפך: קשה להצדיק זכויות מיעוטים מתוך מסד ערכי של "קדושת הלאום" האתני. מסד ערכי זה הוא הרבה יותר סגור רעיונית וסמיוטית – איזונים רעיוניים לו לא יכולים לצמוח מתוכו, אלא רק משדה שיח חיצוני לו. 3. פה זו רק הערכה שלי, אני מאמין שהערכים הימניים\שמרניים הם באיזשהו מקום הרבה יותר טבעיים ואינטואיטיביים לבני האדם. הרוב נוהה אחריהם ממילא וקל יותר לשווקם. עם מישהו חרד לשיווי המשקל הערכי של החברה בה הוא חי, שומה עליו לחזק את הצד הפחות אינטואיטיבי – את הערכים הנחשבים לשמאלניים או ליברליים (אם כי לא מתוך חרון אף צדקני שרואה בכל מי שדוגלים בערכים אחרים פשיסטים או בורים, פשוט כי חברה בריאה זקוקה לכלל המופעים הערכיים ויש כאלו הסובלים מעמדת נחיתות מובנית, ובפרט בדמוקרטיה). הטענה אם כן היא לא שישנם ערכים נכונים וכאלו שגויים, אלא שהיגיון האיזון הערכי דורש שתיהיה נוכחות לכלל השיקולים הערכיים בשיח ובתודעה הציבורית. הימין הישראלי החדש מבקש לעשות דה-לגיטימציה כוללת לצד אחד במשוואה הערכית. העובדה שיש בשמאל מי שמבקשים לעשות דה-לגיטימציה הופכית לערכים שבטיים\לאומיים\דתיים היא עצובה ופסולה, אך היא איננה מסוכנת באותה מידה בדיוק בשל הכוח הטבעי של הערכים הלאומיים האינסטינקטיביים. מה שמוביל אותנו ל-4. הערכים החיים של השמרן תחת מערכת ערכים ליברלית יהיו טובים בהרבה מהחיים של הליברל תחת מערכת ערכים שמרנית – זה לא שאין דיכוי מסויים של שמרנים על ידי ליברלים, אבל הדיכוי ההופכי שאנו מכירים לאורך ההוסטוריה – הדיכוי של ליברלים בידי שמרנים – נוטה להיות הרבה יותר מכוער, טוטאלי, אלים ומשתק אפשרויות לביטוי. 5. אז מה היא הדיסטופיה המסוכנת יותר? מהו התסריט הרע ביותר כשדוחפים את שתי מערכות הערכים – השמרנית והליברלית – אל הקצה? המדינות הליברליות ביותר בעולם הן עדיין מדינות משגשגות, איתנות כלכלית ולא פעם גם צבאית, ולמרות ריבוי התרבויות בתוכן יש בהן, בהכללה, פחות אלימות פוליטית וטרור לעומת מדינות פחות ליברליות\דמוקרטיות. לעומת זאת מדינות שמערכת ערכים שמרנית מאפיינת אותן נוטות, בהכללה, לסבול יותר ממשברים כמו אלימות פוליטית, טרור, אלימות של המשטר כלפי אזרחיו ורמיסת זכויותיהם, משברים כלכליים וכו'.
.
מכל אלו ברור שגם אם אני מאמין כי שני הסטים הערכיים – השמרני והליברלי – חשובים לחברה, חשוב יותר לחזק את הסט הליברלי, בפרט בישראל של העת הזאת. ועדיף עוד יותר מאת הליברליות הקרתנית, לחזק את הפלורליזם שיכול להכיל גם את השמרנות (רק כקהילה נוספת ולא כעיקרון המארגן את החברה כולה).

מחשבה אחת על “על האיזון הערכי

  1. הערכים, העקרונות, הזכויות והחובות הם כּוּלִיִים וראשוניים ואינם נחלקים לימין ולשמאל, לרבים או ליחיד. לכן מה שאנחנו מכנים "חופש הפרט", "זכות הפרט", "בטחון הפרט", "חופש ההתארגנות" וכו' שווים לכל פרט בחברה בלי קשר למוצאו הפוליטי, האתני, הדתי, המיני. חובות אלא של החברה לפרט אלה מותנות בהתקיימות חובות הפרט לחברה, שכן אם יש פרט או קבוצת פרטים שלא נוהגים לפי החוק ומפרים אותו, הרי שהם פוגעים באמנה הבסיסית שהם "חתמו" מעצם קיומם באותה חברה, עם החברה בה הם חיים.

    העקרונות שאתה מתאר, כמו 'קהילתיות מול הדרה'; 'תחרותיות מול סולידריות'; 'מצויינות מול שיוויון' וכו' נגזרים ופועל יוצא מעקרונות היסוד של האמנה החברתית שכן הן לבחירתו של האדם ע"פ תפיסת עולמו, וניתנות לפרשנות ולמינון. 'הקהילתיות', "התחרותיות' ו"המצויינות" למשל יכולות להתקיים בכל חברה במינון שהרוב בה בחר, תוך שמירת זכותם של אחרים לתת יותר-משקל ל"הדרה", 'סולידריות' ו'שיוויון', במשוואות האלה, ובלבד שערכי היסוד, הכּוּלִיִים והראשוניים נשמרים.

    'חופש לעבדים השחורים', 'שחרור האישה', 'שיוויון למיעוטים' במדינה הם זכויות יסוד המוקנות מעקרון "חופש הפרט" שהוא ערך ראשוני ויסודי בכל דמוקרטיה. שאלת ה"זכות להגדרה עצמית" היא בעייתית. כל עוד קבוצת אנשים מסויימת רוצה להגדיר את עצמה שצורה שונה מרוב הציבור, אין להם כל בעיה והם לא צריכים לשאול רשותו של אף אחד. למשל, ערביי ישראל יכולים וכך עשו החליטו להגדיר את עצמם בקבוצת 'פלסטינים אזרחי ישראל'. זו החלטתם שלהם, כל עוד אינם פוגעים באמנת היסוד של המדינה. אבל אם נניח ש'הפלסטינים הישראלים' ירצו נניח להקים לעצמם מדינה, ממשלה ופרלמנט בגליל, האם המדינה צריכה להתיר להם במסגרת מה שאנחנו מכנים "חופש הפרט", "זכויות המיעוטים"? אני מניח שהמדינה והציבר לא יאפשרו ל'פלסטינים הישראלים' לממש את רצונם, גם אם הם יפנו לטרור פנימי במדינה. כלומר, זכויות המיעוטים והשונים רחבים ככל שיהיו, לא יכולים ואסור שישמשו לכלי לחבל בחברה המעניקה להם זכויות יסוד!

    המושג "שימוש בכוח מופרז" מופנה בעיקר נגד המשטרה וצה"ל כשהם מתמודדים מול מפגינים פלסטינים ושמאלנים המצטרפים אליהם. אני מציע להחיל את המושג הזה גם על המפגינים עצמם שלעיתים פועלים בכוח נגד השוטרים תוך הפרת הוראותיהם. אני מאמין שככל שהמפגינים האלה מפירים את הוראות השוטרים הם מרגישים צודקים יותר וככאלה שניצחו בהפגנה. אבל מה לעשות שמדובר רק ברגשות סובקטיביים ולא באמת ברורה. האיסור להשתמש בכוח מופרז מופנה כל אחד במדינה.

    לחברה חשוב שכל הקבוצות בה יפעלו בחופש ובעצמאות ולפי בחירתן. זה לא שקבוצה אחת חיה על חשבון קבוצה אחרת, אלא שכל קבוצה חיה לפי ערכיה ובלבד שהן שומרות על המכנה המשותף הכללי, שנותן להן להתקיים בחופשיות זה לצד זה.

    " המדינות הליברליות ביותר בעולם הן עדיין מדינות משגשגות"? ארה"ב היא אחת המדינות השמרניות בעולם המערבי והיא יחסית המשגגשת יותר מהאחרות, גם מאז משבר הסאב-פריים ב-2008. נורבגיה משגשגת בגלל מקורות הגז הגדולים שלה ולא בגלל המדיניות החברתית-סוציאלית שלה שנתכת רק בגלל אוצרות הגז שלה. ואם נלך מזרחה למדינות לא כך כך דמוקרטיות נראה שסין, המדינה שצמחה כלכלית הכי הרבה בעשות האחרון אינה ליברלית בכלל ואפילו לא סוציאלית, אלא סתם מדינת מיעוט אריסטוקרטים ששולט בהמון העניים באמצעות מנגנות שליטה חזק שהם ירשו מהעידן הקומוניסטי.

    האלימות אינה פרי המדינות השמרניות דווקא. בריטניה עדיין מעט שמרנית בהילכות חברה וכלכלה (אפילו ממשלות הלייבור האחרונות היו במובן החברתי-מדיני די שמרניות) ואי אפשר לומר על בריטניה שהיא מדינה רומסת זכויות.

    היכן שיש אליטה חברתית-פוליטית ששומרת על מעמדה בשלטון בקנאות ובכלים אדמיניסטרטיביים שם ישנה רמיסת זכויות האדם. ואלא לאוו דווקא מדינות ליברליות/שמרניות במומבנים המערביים, אלא מדינות טוטליטריות הנשלטות ע"י שליט יחיד או חונטה שלטונית שדואגים קודם כל לכיסם ולהישרדותם.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s