האם מקרה אל-אקצה מלמד אותנו כי לפנינו מאבק דתי גלובאלי ולא מאבק שחרור לאומי?

הוויכוח העכשווי בין ימנים לשמאלנים בישראל סביב הסכסוך מכיל לא פעם מתח מובלע לגבי איך ראוי לראות את הסכסוך באזורנו:
האם זהו מאבק שחרור לאומי מקומי של הפלסטינים או שמא חלק ממאבק גדול של רשת תנועות הג'יהדיזם הגלובאלי שעמו לא ניתן להתפשר?
.
ואם נענה בפשטות בנאלית כי שני האלמנטים הללו – הלאומי והדתי – קיימים פה, ישנה השאלה היותר מהותית; שאלת הדומיננטיות של האחד על השני, למשל: האם הפלסטינים החילונים שמנופפים באל אקצה כסמל לאומי ומנסים לגייס כך המונים, לא צפויים לגלות שהם עשו איסלמיזציה ללאומיות הפלסטינית ולא לאומיזציה של המסגד האייקוני?
.
באופן עקרוני השאלה היא האם הצפת הסוגייה של אל אקצה, והטענות בדבר סכנה למתחם בשיח הפלסטיני מהווים ניצול הרגשות הדתיים העמוקים של ההמונים לצורך גיוסם למאבק שחרור לאומי או שמא ניצול הלאומיות הפלסטינית והמאבק לשחרור הפלסטינים משליטתו של עם אחר לצורכי קיצוניות דתית גלובאלית.
.
יחסי האיסלמיזם הגלובאלי והלאומיות הפלסטינית הלוקלית הם מורכבים ומעניינים. הרבה מאוד ממי שנושאים את דגל המאבק לשחרור לאומי של הפלסטינים מזוהים עם האיסלמיזם הגלובאלי (התפיסה שהאסלם והמוסלמים בכל העולם צריכים להיות כוח פוליטי דמויי אומה) ואפילו עם הג'יהדיזם הגלובאלי הקיצוני (התפיסה שהם צריכים לעשות זאת בעיקר בכוח החרב): זה מובהק לחלוטין במקרה של ארגון הג'יהד האסלאמי, מובהק למדי במקרה של תנועת החמאס שיש בה מימד משמעותי של זהות אסלאמית-גלובאלית (שותפות לרשת האחים המוסלמים למשל) לצד זהות פלסטינית לאומית; ואפילו בתוך הפת"ח יש אלמנטים וסימבוליקה של ג'יהד (גדודי חללי אל אקצה, למשל). לסימבול האחרון עצמו, מסגד אל אקצה, יש משמעות דואלית – לאומית-פלסטינית וכלל-מוסלמית. אבל מה מניע את מה?
.
אז ברור שיש פה מזיגה של שני אלמנטים, שישנם מעגלי זהות של לאומיות פלסטינית ובמקביל גם שייכות לקולקטיב המוסלמי (בקרב מוסלמים אדוקים שהם רוב בעם הפלסטיני ואלו שתופסים עמדות מפתח בקרבו). אבל מה גובר על על מה ובאיזו מישורים? בעת קונפליקט בין האינטרס הפלסטיני המקומי ובין מה שמובן כאינטרס המוסלמי הגלובאלי, מה ייגבר? מה יגייס יותר את הפלסטינים לפעולה קולקטיבית – התביעה לחירות לעמם או תחושת סכנה ביחס לסמל המוסלמי המגולם באל אקצה?
.
הרבה מאוד מההתפרצויות של הסכסוך מעניקות לנו תשובה ברורה כי פגיעה אמיתית או מדומיינת בסטטוס של  אל אקצה מהווה את המגייס החזק ביותר של הפלסטינים לפעולה קולקטיבית לוחמנית עד כדי מוכנות להרוג ולמות. לפעמים נדמה שלו הייתה ישראל מוסרת את מתחם חראם א שריף לשליטה וריבונות מלאה של הרש"פ היא יכולה הייתה לנהל את משטר האפלייה הצבאי בגדה עם הרבה פחות התנגדות מצד הפלסטינים. מסגד אל אקצה הוא ללא ספק הגפרור העיקרי להתנגדות עממית, זה לא אומר שזהו גם הדלק לסכסוך, אבל לגפרור כשלעצמו יש משמעות חשובה. הדלק לבדו לא מביא לבערה.
.
כדי להבין את התמונה טוב יותר צריך להבין את התפישה הרווחת בקרב אנשים דתיים רבים באזורנו, מוסלמים כמו גם יהודים – סמלים דתיים מגייסים אותם לפעולה בצורה החזקה ביותר, איום על אותם סמלים מעורר בהם את הזעם הקולקטיווי החזק ביותר. מאידך, רובם אינם כה פוליטיים בתפישתם הדתית ברמת היומיום, הם לא רוצים הרבה יותר משהסמלים הדתיים שלהם יכובדו ואורח החיים הדתי שלהם יכובד, אדיקותם היא לא ממש פוליטית ולא משולבת בשאיפות למלחמת דת. מאידך קל יחסית לגייס רבים מקרבם למטרות כאלו באם מנגנים על הסמלים והתימות הדתיות הנכונות, ובפרט אם נוטעים תחושה של סכנה לאייקונים הדתיים היקרים לליבם. במקרה כזה המאבק ממוסגר כדתי, והמשמעויות הלאומיות של הסמלים הדתיים נדחקות. כשאומרים "אל אקצה בסכנה", שמים בצד אינטרסים לאומיים כלל-פלסטיניים, שנוגעים גם לנוצרים וחילוניים בעם הפלסטיני, ומקדמים צורת חשיבה ולהט רגשי שיש בו לכל הפחות פוטנציאל לחבר את ההמונים לזרם הג'יהדיזם הגלובאלי ולא למאבק שחרור לאומי. לחידוד: ישנו זרם רחב של מי שאדיקותם הדתית איננה פוליטית בעיקרה, אך היא יכולה להיות מגוייסת יחסית בקלות למטרות כאלו באמצעות מניפולציות, תעמולה ו\או מדיניות טיפשית של פגיעה כלשהי בהסדרים הדתיים באזור הנוגעים לאל אקצה וסמלים מוסלמיים נוספים.
.
לכן כל הסדר באל אקצה שלא מוציא את העוקץ מהתעמולה של האיסלמיסטים על סכנה למתחם, מהווה בעייה. ובפרט מהווה בעייה כל התנהלות ישראלית שאולי תורמת לתעמולה של האיסלמיסטים עם מידה מסויימת של אמת (הצרת צעדיהם של מתפללים מוסלמים באל אקצה, אישור לקבוצות גדולות והולכות של יהודים מזרמים קיצוניים לעלות למתחם; שלילת תחושת השליטה של הוואקף במתחם השייך לו ברמה הקניינית והבהרה שמדינה היהודים שולטת שם). מדיניות כזו תורמת לאיסלמיזציה הולכת וגוברת של המאבק הפלסטיני והחברה הפלסטינית, היא דוחפת אנשים עם אדיקות מוסלמית שאיננה פוליטית בעיקרה לתוך דפוסי הפעולה, הרגישות והחשיבה של האסלאם הפוליטי מהסוג הקיצוני והמסוכן. זה רע ומסוכן לשתי החברות, ייתכן שזה מסוכן אף יותר לחברה הפלסטינית, ובפרט לנוצרים, לחילוניים ואף למוסלמים דתיים שרוצים את הדת שלהם רחוקה מפוליטיקה של שגעון גדלות אלים, שדוחים את הזרם המסוכן של הג'יהדיזם הגלובאלי. מאידך מדיניות שלא רק לא תפגע בסמלים הדתיים המוסלמיים, אלא תיתן להם כבוד בולט ותיתן למוסלמים שליטה וריבונות מלאה עליהם, תקשה מאוד על התועמלנים האיסלמיסטים לפרוט על מיתרי הזעם של ההמונים האדוקים, ותגביל את פוטנציאל הגיוס שלהם מקרב קבוצה זו. ללא גיוס משמעותי מקבוצה זו, הם ייאלצו להסתמך על הפנאטים המובהקים, וזו קבוצה מצומצמת יותר שקל יותר לבודד ולנטר. אלו דינמיקות סוציולוגיות של גיוס לפעולה קולקטיווית (במקרה שלנו אלימה וטרוריסטית) באמצעות שיח וסלמים והיכולת לתחום ולמזער את הגיוס הזה.
.
אלא שישראל מסייעת בפועל להטות את הכף שוב ושוב לעבר אסלמיזציה של המאבק הפלסטיני.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s