על ההבדל בין 48 ל-67 – מול הזיות הימין והשמאל האנטי-עובדתיים

אם פעם עשיתי דברים מחליאים לאחרים מתוך תחושה אותנטית ומבוססת של הכרח השרדותי (ולכן סלחו לי על כך), האם זה מצדיק שכעת אעשה בדיוק את אותם מעשים לאותם אחרים גם לא מתוך תחושה כנה ומבוססת של הכרח השרדותי? רק כי בא לי או נדמה לי שזה משרת את האינטרסים או את החזון שלי? על ההזייה של ימנים ושמאלנים רדיקליים למיניהם שטוענים כי הגזל של כיבושי 67 מתחוור לעומת הגזל של כיבושיי 48.
.
ח"כ זחאלקה דיבר לאחרונה על מאורעות שנת 48 כעוול העודף של השמאל על זה של הימין שדבק בכיבושיי 67 ושמזוהה עם האחיזה בהם. ב-48 אכן עשו היהודים מעשים קשים ואכזריים נגד הפלסטינים, אבל ב-48 היו היהודים תנועה לאומית ללא מדינה אחת בעולם שהיהודים הם רוב בה. הציונות הייתה ועודנה תנועה עם אובססיה להיות רוב בחבל הארץ הזה (או בחבל ארץ כלשהו) אחרי אלפיים שנים של היות מיעוט רדוף וטבוח. הציונות עלתה על מסלול התנגשות עם התנועה הלאומית הפלסטינית שמולה כשחברה למעצמה הקולוניאלית הבריטית המתועבת כדי שתכבוש את הארץ מהעות'מנים ותבטא פומבי את הצהרת בלפור המבטיחה את הארץ קודם כל ליהודים שהיו בעת ההצהרה (1917) מיעוט זעיר בפלשתינה. בסיס ההיגיון ההשרדתי של הציונות היה שמיעוט זה למות – כלומר שלהיות מיעוט בלי מדינת רוב לאומי זה להיות בסכנה קיומית קולקטיבית, תחושה שקיבלה דחיפה לא רק מעשרות פוגרומים ופרעות בעולם לאורך ההיסטוריה, אלא גם מהפרעות בארץ ולאחר מכן מהשואה שארעה רק שנים ספורות לפני 48. ניהול סיכונים זה לא מדע מדוייק, אבל נדמה לי שקשה לטעון בהקשר ההיסטורי של העם היהודי ב-48, שהתחושה שקיים הכרח קיומי במדינת רוב יהודי היא תחושה לא ראציונלית. לא רק היהודים חוו אז קשיים ומוות כמיעוט, אלא מיעוטים רבים בעולם היה מצבם רע, וכך היה ברור שיש בסיס עובדתי לתחושה שמדינת רוב זה עניין השרדותי.
 .
מול הציונות התפתחה תנועה לאומית נגדית – התנועה הלאומית הפלסטינית – שהייתה נחושה לעשות הכל [בצדק מבחינתה] לא להפוך מרוב למיעוט בארץ בה היא חיה, ולכן תקפה את הציונים ומהר מאוד את כלל היהודים באכזריות. גם לדידה היה הדבר השרדותי למדי, וגם היא חוותה כיבושים ודיכוי.
 .
היהודים עמדו אז גם מול עולם שלפי השכל הישר סביר היה לא לסמוך עליו בכל הקשור לזכויות מיעוטים.
 .
בהקשר הזה אפשר לראות את הצורך בפיסת מדינה שתיהיה מדינת-רוב לעם היהודי (שחווה שוב ושוב את מצב המיעוט כסכנה קיומית), כצורך שנתפש באופן כנה ומבוסס כהשרדות. לכן בנאכבה גורשו גם ערבים שלא היו עויינים את ישראל, כי זו הייתה אובססיה להיות רוב ולא רק רצון לגרש גורמים אלימים. למעשה הרעיון של דילול אתני של הערבים בארץ היה נגזרת ישירה מבסיס ההיגיון של הציונות – מיעוט זה למות, יש הכרח השרדותי להיות רוב – וזה היה נכון גם לו לא היו הערבים תוקפנים נגד הציונים (שהרי היום הם חיים בשלום, אבל מחר ייפנו נגדנו ובהיותם רבים שוב ניהיה מיעוט).
 .
זה היה צעד מאוד לא מוסרי, אבל סביר לראות זאת כאקט שנתפש כהשרדותי, לפי תפישה ראציונלית וכנה למדי; זו לא הייתה השרדות פר-אקסלנס כי ייתכן שאפשר היה למצוא חבלי ארץ ריקים באמת ברחבי העולם שניתן היה להקים בהם מדינת רוב יהודי קטנה, ובארץ ישראל לקיים מרכז רוחני תרבותי ליהודים בסגנון אחד העם ומבלי לגרש ולנשל איש – כך שהיה ליהודים גם מדינת רוב יהודי שנותנת מענה השרדותי וגם מרכז רוחני שקשור לעבר אך לא כרוך בנישול האוכלוסייה הילידית. לכן לא ניתן להצדיק את מעשי הציונים ב-48, אבל גם לא ניתן לנתק אותם מתחושת השרדות אותנטית ואמיתית מעבר להלכי רוח קולוניאלים וגזעניים כלפי המזרח.
 .
כשקולקטיב חש כשורד, המוסר נעשה לא רלוונטי. מאידך, ב-67', כשאתה כבר מדינה עם רוב יהודי, עם הצבא החזק באזור, הכלכלה החזקה באזור והנשק הגרעיני היחיד באזור [בינתיים, ובוודאי שכך היה הדבר ב-67] והופך תא שטח נוסף שכבשת מעבר לארצך המוכרת, למשטר אפלייה צבאי בו כל הפלסטינים (אפילו חובבי ציון שביניהם, ויש כאלו) הם נתינים חסרי זכויות, מי אתה? וכשאדמותיהם של אותם נתינים הפקר להשתלטויות או להלאמות והפקעות, הרי שקשה לי לראות איך ניתוח סביר וכן של העובדות יראה ב-48 גזל וב-67 לא. ההפך הוא המבט הסביר על ההיסטוריה.
 .
אבל זה שפעם חשת צורך לעשות מעשים לא ראויים כדי לשרוד, לא אומר שאתה מקבל אישור – צ'ק פתוח – לעשות מעשים כאלו גם כדי להרחיב את שטחיי השליטה שלך. עליך לסגת או לכל הפחות לספח-לאזרח את השטח,, או במינימום הכי בסיסי לקיים תפיסה ביטחונית-צבאית נטו של השטח בלי גזל הקרקע עד לקיום תנאים ביטחוניים יציבים יותר. ישראל לא מקיימת אף אחת מהתסריטים הסבירים הללו ביחס לשטחים שנכבשו ב-67', היא מקדמת גזל בחסרי יש"ע. וזה שגם בנגב דבר דומה נעשה, לא מכשיר את המדיניות הבזויה, החולנית, האכזרית והמנוולת הזאת.

2 מחשבות על “על ההבדל בין 48 ל-67 – מול הזיות הימין והשמאל האנטי-עובדתיים

  1. שני עניינים לגבי הטיעונים ההיסטוריים שלך, ואחת לגבי הטיעון המרכזי:
    א. הטענה לפיה הציונות חברה לבריטניה על מנת שזו תכבוש עבורה את ארץ ישראל מהעות'מנים ותכפה על תושביה את הצהרת בלפור גובלת באנטישמיות, בהנחת היכולת של הציונות להשפיע על הפוליטיקה הבריטית. ההחלטה לפרק את האימפריה העות'מנית התקבלה משיקולים בריטיים ולא משיקולים ציוניים. בהקשר של הצהרת בלפור, היותם של היוהודים מיעוט בארץ ישראל אינה רלוונטית, מכיוון שהרעיון הציוני של מדינה יהודית לא נועד להגן על המיעוט היהודי בא"י, אלא לתת פיתרון לשאלת קיומם של 12-16 (תלוי מתי) מיליוני יהודים בעולם. למול שאלה עולמית זו, השאלה האם 750 אלף-1.2 מיליון, (תלוי מתי) ערבים שמקורם בא"י או שהיגרו אליה מהארצות השכנות וזהותם הלאומית הפרטיקולרית רחוקה מלהיות מבוססת יחיו כמיעוט במדינה היהודית או ימצאו את ביתם הלאומי במרחב הערבי העצום שמסביבה נראתה (במידה רבה של צדק) כשאלה זניחה.
    ב. הערעור שלך את טענת ההשרדות של היהודים באמצעות הטיעון הטריטוריאליסטי-אחדהעמי הוא חסר בסיס ריאלי כמו שהיתה התנועה הטריטוריאליסטית כולה. השרדות אישית ליהודים היה אפשר להבטיח גם בניו-יורק. השרדות הזהות היהודית כקולקטיב לאומי יכלה להתממש רק במקום שיש בו כוח משיכה עבור היהודים כקולקטיב, וזו יכלה להיות רק ארץ ישראל. וזאת מלבד העובדה שבעולם של ראשית המאה ה-20, ספק אם אפשר היה למצוא חבל ארץ שניתן מבחינה גיאוגרפית לקלוט וליישב בו מיליוני יהודים (אלה היו סדרי הגודל הנדרשים) שיהיה ריק מאוכלוסיית מיעוט "ילידית" או מהגרת שתלחם ברעיון מלחמת חורמה למען שימור זהותה, כפי שעשו הערבים בארץ ישראל.

    לגבי הטיעון המרכזי:
    הטענה שלך מניחה שב1948 הייתה כאן מלחמת השרדות קיומית (לפחות כמעט) שמאפשרת להסביר את מעשי הציונות, אבל זו נגמרה, ומכאן שמה שנעשה מאוחר יותר (מ67 והלאה) הוא התעמרות חסרת הסבר והצדקה. חלקה אכן כזה. אבל הייתי מקבל את הטענה הרבה יותר בקלות אם הצד השני היה מכיר גם הוא בסופיות ההכרעה של 1948 ומכיר בזכותם של היהודים לקיים מדינת לאום בארץ ישראל, ולא מערער עליה ללא הפסקה באמצעות תביעת השיבה, זיהוי כל סממן לאומי יהודי כאפליה נגד המיעוט הערבי, והתנגדות להכרה ביהודים כעם ולא כקבוצה דתית בלבד. כשהצד הפלסטיני (הן בקרב הערבים אזרחי ישראל והן בקרב אלה שנתונים לשליטתה הצבאית) יכיר רשמית בסיום החלק הקיומי במלחמה נגד הציונות, יהיה קל הרבה יותר לציבור הישראלי לבלום את הגורמים המעוניינים לגרום עוולות לפלסטינים גם כאשרן הן אינן כורח קיומי.

  2. א. אם השאלה היא מה ראוי לתקן כיום אני לא מבין מה זה משנה מה היה הצורך בכיבושי 48 ו67.
    עם האנלוגיה שלך- נניח שאדם גנב כסף כדי להציל את חייו ואח"כ גנב כסף סתם. עכשיו הוא רוצה להחזיר. האם יש עדיפות להחזיר את מה שגנב בפעם השנייה? לדעתי לא.

    אם העניין הוא ויכוח על רמתם המוסרית של כובשי 48, כובשי 67 ומתנחלי לאחר 67 אז גם תפיסת כובשי 48 כמי שביצעו פשעים חמורים היא לא האופן שבו מקובל להציג אותם בקרב כמעט כל היהודים(נראה לי לפחות) וממילא למי שרואה חשיבות בויכוח על העבר יש חשיבות גם בזה אם כי יש מקום לאזן בהסבר על הפחד שהיו בו.

    ב. כמדומני שגם ב67 ישראל הייתה בפחד גדול מפני השמדה ע"י המדינות הערביות שהיה לו גם מידה של הצדקה. מאידך גם ב48 אני משער שהיה אפשר להשיג רוב יהודי מוצק עם פחות או ללא גירוש ע"י ויתור מרצון על חלק מהשטחים (לפחות בסוף המלחמה) כך שגם ההבחנה של מלחמת הישרדות לעומת מלחמת קיום לא חזקה מאוד בעיני

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s