הרתעה או הרתחה של השטח? – עקומת ההרתעה למול מדיניות של דיכוי קולקטיבי ביד קשה

דיכוי מהומות ואינתיפאדות למיניהן מעלה סוגייה מעשית כללית: דיכוי כוללני כהרתעה – יעיל או לא יעיל?
.
כלומר גם אם נשים לרגע את העניין המוסרי בצד, דיכוי קולקטיבי ביד קשה של אוכלוסיה שקבוצות טרור או גרילה יוצאות מתוכה ונטמעות במסגרתה (בתוך באוכלוסייה אזרחית שלא כולה תומכת וודאי שלא כולה משתתפת באלימות) מכיל מטבע הדברים אלמנטים של ענישה קולקטיבית. הדבר אף מגיע לכדי הרג סביבתי נרחב של בלתי-מעורבים באלימות כשהסכסוך מתלהט (כמו בצוק איתן), והשאלה האם הזוועות הללו מאפשרות – למרות מראית עין של ברוטאליות – הרתעה ולבסוף מניעה של אלימות ואלימות שכנגד?
.
השכל הישר מציע שדיכוי כזה יוצר שתי מגמות הפוכות: חשש של האכולוסיה בקבוצה המדוכאת מלתמוך או לסייע להתנגדות אלימה (או לא אלימה) ואף פעולות לריסון הקרובים אליך מלפעול באלימות כנגד המשטר – כי גם אתה תשלם את המחיר בעקבות הדיכוי המוגבר שיבוא כתגובה. מאידך עולה זעם ואף לעיתים רצון לנקמה ברשויות ו\או בבני הקבוצה השלטת, בפרט כשבמסגרת הדיכוי הכוללני פוגעים בך וביקרים לך למרות שלא בהכרח חטאת בעצמך, רק בשל השיוך הקבוצתי שלכם. המגמה הזו דוחפת גם את מי שלא היו חלק ממעגל האלימות אל תוך המעגל הזה. השאלה היא רק איזו מגמה יותר חזקה: ההרתעה או ההרתחה.
.
השכל הישר וגם הספרות המוכרת לי על הנעה לפעולה פוליטית (כמי שחוקר את התחום) הוא שכדי שמגמת ההרתעה תגבר על מגמת ההרתחה, צריכים להתקיים כמה תנאים:
.
1. לקבוצה כלפיה מופעל הדיכוי הקולקטיווי אין תודעה וגאווה קבוצתית חזקה (לאומית, דתית וכו')
.
2. לקבוצה כלפיה מופעל הדיכוי הקולקטיווי אין זיכרון קולקטיבי ומורשת של מאבק, לחימה ועמידה איתנה נגד אויב\כובש. הם לא מחוברים לאתוס של לחימה ומאבק אלים.
.
3. הדיכוי מספיק חזק כדי לשבור או לחסל את מרבית הנחושים להיאבק מאבק אלים בקרב אותה קבוצה מדוכאת. פה יש צורך להתעכב, להרחיב ולהסביר את ההימור שבהעלאת רף הדיכוי מעל לסף מסויים:
.
דיכוי קולקטיבי כהרתעה עובד לרוב כך: א. כשהוא מינורי ונקודתי הוא לא מרתיע; ב. אחרי רף מסויים הדיכוי עשוי להרתיע ואף לדכא מרי, לפחות לתקופה מסויימת; ג. אבל כשמגבירים את הדיכוי עוד או כשהוא הופך לממושך, נוצר אפקט של הסתגלות וכהות בקבוצה המדוכאת, שכבר יכולה לשאת מחירים כבדים יותר ויותר ו"מנת הדיכוי" הרגילה כבר לא משפיעה עליה (ממש כמו סם נרקוטי) ולא מרתיעה אותה. אז הדיכוי מאבד מהאפקטיביות שלו. ד. לבסוף ישנה רמת דיכוי כה נרחבת שהיא מרסקת את החברה המדוכאת – מביאה לגלי פליטות מאסיביים או להרג כה נרחב שהוא מתקרב למימדים של רצח עם או מגיע אליהם. במקרה כזה, נוצר הימור: ייתכן שהמרי ידוכא, אך ייתכן גם שהחברה המדכאת תספוג כל כך הרבה ייאוש ושנאה מבית, בידוד בינלאומי מבחוץ וחבירה של גורמים התומכים בקבוצה המדוכאת שייפעלו נגדה (נגד המדינה המדכאת), עד שמה שיקרוס זה לא המרי, אלא החברה המדכאת עצמה. סוריה של אסד נמצאת בדיוק על הרולטה הזו ולא ברור איפה ייפול הפור.
.
4. סעיף אופציונאלי: לאותה קבוצה מדוכאת מובטח במפורש, על ידי הקבוצה המדכאת, אופק ברור ומפורט לעתיד חיובי אחר באם יוותרו על האלימות – אופק שלא רק יישפר את מצבם האובייקטיבי במובנים חומריים, אלא גם ישמור על כבודם הקולקטיבי והפרטי, ויכיר בזכויות מקובלות בינלאומית של אותה קבוצה, כמו גם, לכל הפחות, בחלק מהרגישויות והנראטיבים הקולקטיביים שלהם. כך שהבחירה הופכת להיות בין נקיטה באלימות כדי להרוויח הכל או נטישתה כדי להרוויח הסדר הוגן וסביר בעיניים של גורמים לא-מעורבים ולא-מוטים (הקהילה הבינלאומית למשל). רצוי שההבטחות הללו יעוגנו במעשים רציניים או לפחות בערובות בינלאומיות כדי שיילקחו ברצינות. נכון שניתן אומנם לוותר על סעיף זה, באם יש יכולת להגביר את הדיכוי שצויין בסעיף 3 לעוצמה מספקת, אם כי ברמות כאלו הדיכוי הוא כאמור הימור על הקיום של המדכא, וממילא לא תמיד הוא אפשרי.
.
5. חבסוף, הקבוצה המדוכאת עשויה להיות מורתעת באם לאלימות אין שום תוצאות מעשיות חיוביות עבור הקבוצה המדוכאת; לעומת זאת לבחירה באי-אלימות יש.
.
ניתן לזהות שכל 5 הסעיפים לא רלוונטים למקרה של הסכסוך הישראלי-פלסטיני:
1. לפלסטינים תודעה לאומית חזקה וגאה, ולמוסלמים האדוקים בקרבם יש גם תודעה דתית-מוסלמית איתנה;
2. לפלסטינים ובפרט למוסלמים האדוקים בקרבם יש מורשת של מאבק באויבים והם יודעים לחימה מהי (כמו גם אתוס של לחימה בין-שבטית);
3. גם לו רצתה ישראל ללכת על ההימור כמו דיכוי התקוממיות פלסטיניות בנוסח הטואטלי, לפי הדגם הרוסי או הסיני, למדינה היהודית אין שום יכולת להתקרב לרמות הדיכוי הללו מבלי להיקלע לסיטואציה בינלאומית שתהווה סיכון על עצם קיום המדינה. ואילו ברמות הדיכוי "הלגיטימיות" הזמינות לה, רף הדיכוי לא מספיק כדי לייצר הרתעה. חוץ מזה, כאמור, ברמות הדיכוי הגבוהות לא תמיד המרי הוא זה שקורס, לעיתים זה השלטון דווקא – ע"ע אסד.
4. לפלסטינים לא הובטח מנגד שלו רק יעזבו את דרך האלימות ייקבלו באחת חירות, זכויות וכבוד, או לכל הפחות שיוויון זכויות. הובטח להם לכל היותר נדיבות של אדונים – "שלום כלכלי" (שיישומו על הפלסטינים אזרחי ישראל לא מרשים). את רעיון השתי מדיניות מתנים בהגעה לשלל הסכמות ולא רק בזניחת דרך האלימות. ומה אם הפלסטינים רוצים להמשיך לא להסכים איתנו על דברים בלי לנקוט באלימות?
5. הפלסטינים ראו שוב ושוב כי את אוסלו הם השיגו בזכות האינתיפאדה הראשונה, את הנסיגה מלבנון השיגו אחיהם הלבנונים בזכות לחימת הגרילה של חיזבאללה, את ההתנתקות מהרצועה השיגו בזכות לחימת הגרילה והטרור של חמאס, ואילו בזמני שקט איש לא ממהר למשא ומתן איתם – כי בשביל מה? מה רע לנו עכשיו? כך שהבחירה באי-אלימות לא הביאה להם דבר וחצי דבר ברמה המעשית.
.
לפיכך כל הסעיפים מעידים כי ישנו סיכוי סביר יותר שבטווח הארוך יוביל הדיכוי הקולקטיבי של הפלסטינים, לא להרתעה, אלא להרתחה של השטח או לפחות לתיחזוק ושימור הסכסוך.

מחשבה אחת על “הרתעה או הרתחה של השטח? – עקומת ההרתעה למול מדיניות של דיכוי קולקטיבי ביד קשה

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s