דוקטרינת אפס הסיכונים כשפה פוליטית חדשה

במרכז הפוליטי הרחב, שפת ניהול הסיכונים החליפה זה מכבר את האידיאולוגיות הגדולות. זה נכון בעולם המערבי כולו, ושבעתיים בישראל. זוהי השעה הגדולה של המחנה הפוליטי שניתן לכנותו ה-NIMBY – אלו שרוצים את הסכנות והסיכונים רחוק מהחצר האחורית הבורגנית שלהם ולא אכפת להם הרבה מעבר לכך.
.
ברמת ההצדקות למדיניותה של ישראל, אנו כמעט תמיד מצדיקים צעדים דכאניים בטעמי ביטחון, ולא בנימוקים ש"הערבים הם עם נחות" או כי "אלוהים ציווה לנו את הארץ הזו". שפת ניהול הסיכונים הזו פוגשת מרחבים אידיאולוגיים יותר רק כשהיא מאותגרת ולוקחת את עצמה אל הקצה הקורבני – מציגה עצמה כהשרדות לאומית.
.
הישרדות היא נגזרת של הזכות הנעלה ביותר, הזכות לחיים. שימוש מעוות במושג, לעומת זאת, הוא דמגוגיה מכוערת ומסוכנת.
.
כאן אנו מגיעים לתצורת ניהול סיכונים של "אפס סיכונים" (דוקטרינת אפס הסיכונים לצד שלנו), שבמסגרתה ניתן להצדיק כמעט כל זוועה ביחס לצד השני כנגזרת של ניהול סיכונים "אנוכי" הנתפש כלגיטמי – והרי, אם ניקח את ההיגיון הזה לקצה, גם הפצצת עזה בארטילריה כבדה ולא מדוייקת, טרנספר ואפילו רצח עם ניתן להסביר כמהלך מחושב של ניהול סיכונים במסגרת סכסוך מדמם, מול אויב שבהכללה נחשב למי שרוצה להשמידך. אז למה לשים את הקו האדום במקום אחר מאשר אפס סיכונים לאזרחינו ולכוחותינו? אם כך, כמעט הכל מותר,כי כל מכה לצד השני היא מכה לאויב מוכלל ולכן נתפשת כהגנה ולא כמתקפה.
.
כל זה אפשרי רק אחרי דה-הומניזציה של קבוצה שלמה. והרי בקונספט של "חזקת החפות", לדוגמא, יש הרבה סיכונים – היא מקשה על הרשעתם של פדופילים ורוצחים שדי ברור שפשעו אך לא תמיד מתקיים רף ההוכחות המאפשר את הרשעתם הרשמית ואת כליאתם. זו סכנה ממשית לציבור, אבל זו גם הגנה על חפים מפשע שנחשדו בטעות באותו ציבור. אולי משום כך אין אף גורם פוליטי משמעותי שקורא לבטל את חזקת החפות כדי להגן על ילדינו ועל חיינו, למרות הסיכון הרב שגלום בה. לא ראינו כתבה וטורים בעיתון שמונים את כמות הנרצחים והנאנסים בידי אנשים ששוחררו בשל חזקת החפות, כפי שראינו אחרי עסקת שליט, למשל. אם כן, אנו רואים שללא דה-הומניזציה, הציבור דווקא מוכן לקחת סיכונים ממשיים בשביל עקרונות מוסריים (הסיכוי להיות חשוד בטעות הוא די רחוק ומעומעם לרוב האנשים שלא הסתבכו עם החוק, זה יותר עיקרון מוסרי).
.
הנטייה בחלקים של קהילת זכויות האדם ושל השמאל להתעלם מסכנות ביטחוניות ומהצורך בניהול סיכונים היא פגם איום. אבל שפת ניהול הסיכונים היא אכן מדרון חלקלק שעלול לגלוש לצדה האפל – שמאפשר, אם מקבלים אותו, להפוך את ניהול הסיכונים למשהו מעוות. ניתן לקבל שצורך אמיתי, מוחשי ומיידי בהשרדות מקנה פטור נקודתי ומידתי מכללי מוסר מקובלים – למשל הרג כהגנה עצמית או גזל מטעמי רעב או צורך השרדותי אחר. אבל כשכל סיכון היפוטתי לצד שלך מצדיק רמיסת כל זכות בסיסית לצד שמנגד (כלומר כשמדובר בדוקטרינת אפס הסיכונים), הרי שאנו נמצאים במצב שמאפשר להחיל דיכוי ואף הרג לא-מידתי ולהציגם כהגנה עצמית או כניהול סיכונים סביר. במקרה הטוב, ברמת הכוונה, זה באמת ניהול סיכונים ולא כסות לכוונות אידיאולוגיות אחרות, אבל זה ניהול סיכונים לא לגיטימי.
ניתן להתנהל כך רק בתור הצד החזק, ועל חשבון הצד החלש, ולא לאורך זמן. וכשהגלגל מתהפך, אללה ירחמו על תומכי דוקטרינת אפס הסיכונים לצד שלנו. היא מאוד מסוכנת גם לצד שלנו. דוקטרינת ניהול הסיכונים גם מייצרת את הדיכוי וההרג שתורמים מאוד לעוינות בצד השני שתורמת לסיכון שמהווה הצד השני ובגינו החלטנו על דוקטרינת אפס הסיכונים מלכתחילה. בקצרה: דוקטרינת אפס הסיכונים מגדילה את העוינות והסיכון מהצד השני בטווח הבינוני והארוך.
.
העניין של אפס סיכונים נכנס גם לשיח המתיימר להיות שיח של שלום מדיני: השאיפה שבמצב קונפליקט ארוך ונטול אמון כל הסיכונים הביטחוניים, ולו הקטנים ביותר, יחולו על הצד השני ואף אחד מהם לא יחול עליך איננה הישרדות, למרות שהיא מתחזה לכך. למשל שליטה ישראלית על גבולה של פלסטין שרק לפני רגע הייתה נשלטת על ידה, מבלי שגם פלסטין שולטת במקביל על גבולותיה של ישראל כתמונת מראה, זה איננו אמצעי סביר למניעת סיכון. מדובר באי-צדק חלוקתי בנטל הסיכונים בין צדדים בסכסוך – בשאיפה לא הוגנת שניתן ליישם רק כשאתה הצד החזק ומאמין שתמיד תיהיה הצד החזק ולא תשלם על חוסר ההוגנות שלך.
.
אני לא מציע חלילה להתעלם מסיכונים בתחביר הפוליטי של השמאל. במקום זאת, יש לחשוף את הבסיס האידיאולוגי של ניהול סיכונים קיצוני – שפת אפס הסיכונים שיכולה עקרונית להכשיר גם את הזוועות הגדולות ביותר מול מי שנתפסים בהכללה כ"האויב". ובקיצוניות השנייה, מחנה פוליטי שסיכונים נעלמו מהטרמינולוגיה שלו והם נחשבים רק למניפולציה של הממשלה, להגזמות, או למשהו שניתן יהיה לפתור במטה קסם, כיביכול, באמצעות הסכם שלום. מחנה איום כזה הופך ללא רלוונטי ומותיר את הבמה לאנשי האפס סיכונים לצד שלנו – כלומר למכשירי הזוועות הפוטנציאליים.

מחשבה אחת על “דוקטרינת אפס הסיכונים כשפה פוליטית חדשה

  1. אם תרצה לתאר את התנהגות הנאצים בקיצור, זה התיאור: דוקטרינת אפס סיכונים.
    אם יהרג חייל הוורמכט בקרבת כפר, מותר לרצוח את כל תושבי הכפר.
    בשם ביטחון חיילי הוורמכט המקודשים.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s