הפלסטינים שלא מוכנים לוותר על זכות השיבה אך לא נכונים להרוג עבורה

מהו גודלה של הקבוצה בתוך החברה הפלסטינית של מי שלא מוכנים לוותר על זכות השיבה אך גם לא נכונים להילחם למענה במאבק אלים?

מענה על השאלה הזאת הוא חשוב ביותר בעיניי. הוא מעיד על אפשרות קיומו של פער בין הסכסוך הסמלי, הנראטיבי, בינינו ובין הפלסטינים ובין הסכסוך האלים בינינו – בפרט כשהוא נסוב, להערכתי, על זכויות ודברים קונקרטיים יותר מנראטיבים לאומיים.

רוב הפלסטינים רואים בכל הארץ שבין הירדן והים כפלסטין, ודבקים בזכות השיבה של פליטים פלסטינים לישראל, גם בגבולות 48. בעניין השטח יש כיום בחברה הפלסטינית לא מעט התבטאויות פומביות בדבר הצורך להתפשר על מדינה פלסטינית בגדה וברצועה בלבד (גם עם ברמה העקרונית "כולה שלנו" ). לעומת זאת, בהקשר של זכות השיבה מעטות מאוד ההתבטאויות הפומביות בחברה הפלסטינית בדבר הצורך והנכונות לבצע פשרות, וגם מנהיגים שביטאו עמדה בעד פשרות לגבי יישום זכות השיבה, התבטאו גם בצורה סותרת. כך טרם נוצרה האווירה שתכשיר לבבות לוויתור על זכות השיבה.

לא תמיד היה מצב הדברים כזה. הוא היה בעבר קשה יותר. עד שלהי האינתיפאדה הראשונה ראו הן החמאס, הן הפת"ח והן ארגונים פלסטינים אחרים את המאבק לשחרור כל פלסטין – מהירדן לים – כמטרה קונקרטית ולא רק כחזון אחרית הימים או כזכות עקרונית. עם השנים, לאור עוצמה ישראלית שאין יכולת להכריעה מחד ווהתבאויות רמות דרג בדבר נכונות ישראלית להתפשר על הגבולות מאידך, החלו גם בפת"ח לאמץ עמדה הממשיכה לראות בכל ישראל כפלסטין ההיסטורית, אך מוכנה להתפשר טריטוריאלית בפועל ולהכיר בישראל. זה ממש כמו שרוב הישראלים רואים בחלקים מירדן את ממלכת ישראל התנ"כית, אך לא מתכוננים לעלות על הטנקים ולכבוש אותה.

כלומר נראטיבים לאומיים, מושרשים ועקשנים ככל שיהיו, מתרככים לאיטם, נפרדים מתוכניות מגירה אופרטיביות ועוברים לתחומי חזון אחרית הימים. ולכן מנהיגים ישראלים שצמחו עמוק בימין היו מוכנים לקלוט בישראל עשרות אלפי פליטים פלסטינים, לשלם פיצויים לאחרים ולבטא הכרה כלשהי בעוול היסטורי שנעשה לפליטים; ומהצד השני מנהיגים פלסטינים הביעו נכונות, ואף ביטאו הכרח, לוותר על זכות השיבה הכוללת (ואפילו בדיונים פנימיים של הממשלה הפלסטינית שהודלפו לאלג'זירה). עוד הם הסכימו להשארת התנחלות גדולה – מעלה אדומים – בשטח ישראל. כל ההסכמות הללו חורגות מהנראטיבים הלאומיים העיקשים ומעידים על ריכוך פינות אידיאולוגיות חדות.

אך בעניין זכות השיבה התרככות הנראטיבים עודנה בשוליים. בשני העמים ההמונים לא הלכו אחרי המנהיגים: רוב הישראלים יזדעזעו אפילו מקליטה של עשרות אלפי פליטים פלסטינים ממש כפי שאני מתקשה לדמיין את רוב החברה הפלסטינית מקבלת ויתור על שיבה כוללת למרות שאבו מאזן ביטא נכונות לוויתור כזה. גם אין לדעת כמה שנים זה ייקח, אם בכלל, עד שתחול התרככות נראטיבית בעניין זכות השיבה. מאידך לעשות מהעניין הזה תירוץ כדי לשמר משטר אפלייה צבאי בגדה ומשטר שליטה היקפי על הרצועה הוא בעיניי פסול מהיסוד. השאלה היא האם הפער בין הנראטיבים בעניין זכות השיבה בהכרח יניע סכסוך אלים ולא ייאפשר מצב של שלום יחסי?

יש עשרות דוגמאות היסטוריות לסכסוכים נראטיביים בין עמים שלא גולשים על פי רוב לסכסוכים אלימים. לא צריך אפילו ללכת לדוגמא של טורקיה ויוון (שנים שאין שם אלימות משמעותית), כבר הפלסטינים אזרחי ישראל הם דוגמא טובה: רובם אוחז באותם נראטיבים ותפישות כמו אחיהם מעבר לקו הירוק, בדבר אי ויתור על זכות השיבה, ועם זאת שיעור הטרור בקרבם אפסי לעומת זה שבקרב אחיהם ששבגדה. כלומר יש בין הפלסטינים אזרחי ישראל והציונים סכסוך נראטיבי עמוק אבל כמעט ואין סכסוך אלים, וכשישנה תבערה אלימה, היא לרוב נסובה על דברים קונקרטיים – יום האדמה, על הפקעת אדמות מאסיבית, ולא יום שיבת הפליטים – בדרישה למימוש זכות השיבה. למרות שהנאכבה התרחשה ב-48, לפני הפקעת האדמות שהובילה למחאת יום האדמה, יום הנאכבה ציון לראשונה בשנות ה-90, עשרות שנים אחרי שצויין לראשונה יום האדמה. יום הנכבה החל להיות יום זיכרון ממוסד רק אחרי עשרות שנים של חיים באווירת סכסוך, גזענות ואפלייה כוללת, שהדליקה מחדש עניין גם באירוע ההיסטורי הזה שנתפש כעוול היסודי והגדול שדורש תשומת לב מחודשת. וגם שהחלו הפלסטינים אזרחי ישראל לציין את יום הנאכבה הדבר לא גלש לרוב למהומות האלימות המלוות תדיר את ציון יום האדמה. כשכן הייתה גלישה לאלימות או התפרעות ביום הנכבה זה היה או על ידי מי שאינם אזרחי ישראל (פליטים פלסטינים מסוריה שניסו לעבור את הגדר; פלסטינים בגדה שציינו את היום ביידוי אבנים) ומעט החיכוכים עם הפלסטינים אזרחי ישראל ארעו לרוב אחרי ניסיונות ישראלים לחסום את ציון היום הזה ולאסור אותו בחוק. הגבלה קונקרטית זו של הזכות לחופש הביטוי, היא זו שתרמה להסלמה מוגבלת גם מול הפלסטינים אזרחי ישראל. כך שגם אם הפלסטינים אזרחי ישראל כואבים את הנכבה ורוצים בשיבת הפליטים, זה לרוב לא מניע אותם לאלימות.

.
הדבר מלמד את אותו עיקרון פשוט: זה שיש לנו סיפורים לאומיים סותרים לא אומר שאנחנו נגלוש בהכרח לסכסוך אלים; זה שאנו מטילם משטר אפלייה צבאי על הגדה או משטר שליטה היקפי על עזה בהחלט יוביל בהכרח לגלים של אלימות, כפי שהיה במקרים של שליטה צבאית ומשטרי אפלייה לאורך כל ההיסטוריה ברגע שהיה למיעוט כוח מינימלי להתנגד. מימין יש מי שמנסים לשזור למכלול אחד את הסכסוך הסמלי, הנראטיבי, עם הסכסוך הקונקרטי על זכויות וחירות לאומית – כלומר לשזור את הסכסוך שלא נוטה להיות אלים עם הסכסוך שבהכרח יהיה אלים – כדי להציגם כסכסוך אחד שלא ניתן לפרקו לגורמים, וכך לטעון בעצם כי עד שהפלסטינים לא יסכימו לנראטיב הציוני לא יהיה שלום; משמאל יש מי שעיוורים או לא רוצים לראות את המתח הנראטיבי הבלתי פתיר בינינו ובין הפלסטינים, ומנסים לכרוך את מתן הזכויות האזרחיות והלאומיות לפלסטינים בחתימה על סעיף סוף הסכסוך שלא יוכל יהיה להחתם אלא ביישוב הסכסוך הנראטיבי, וזה בלתי אפשרי; חמור מכך: הם מוכרים לציבור הישראלי כי הסכסוך פתיר, בעוד שרק חציו פתיר – הסכסוך האלים הנרחב (וגם פה אין בטוחות יצוקות) בעוד שהסכסוך הסמלי אינו פתיר ולכן לא יכול להתרגם להצהרות רשמיות כמו חתימה על סוף הסכסוך, סוף התביעות והכרה בישראל כבמדינה יהודית (בפרט שכשנעשה שימוש מעשי במושג הזה, זה לרוב כדי להפלות ערבים בתחומי ישראל).

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s