מי מייחלים ומסכלים דמוקרטיזציה של החברה הפלסטינית?

הטור התפרסם לראשונה בגרסה קצרה באתר "אפשר לחשוב".

מנהיגים בולטים של הממסד הישראלי טענו כי לא ייתכן שלום לפני דמוקרטיזציה של החברה הפלסטינית ויציבות ממשלית בה. אך בהיותם בעמדות כוח הם פועלים דווקא באופן שחוסם מגמות של דמוקרטיזציה בגדה ומערער את המשילות.

מחקרים רבים מראים על קשר בין דמוקרטיה לשיעורי טרור נמוכים ובין דמוקרטיה ללגיטימציה לשלטון מהעם. דמוקרטיות גם כמעט ולא נלחמו האחת בשנייה, ויש בקרבן פחות אלימות פוליטית. רבים בממסד הישראלי הנוכחי, ובפרט מקורבים לראש הממשלה נתניהו, טענו כי דמוקרטיזציה בחברה הפלסטינית היא תנאי היתכנות לשלום אמיתי ומייצג. עוד הם טוענים בדבר ההכרח במשילות פלסטינית יציבה בטרם ניתן יהיה לתת להם מדינה, בשל החשש מהתפרקות הממשל הפלסטיני לאנרכיה כך שארגוני טרור יאחזו בכוח רב מבלי שתיהיה "כתובת" ממשלית אחראית שיכולה לחסום אותם. אך פה מגיע המילכוד: אותם אנשים שמבקשים להנחיל לפלסטינים דמוקרטיה ותרבות של משילות, גם מחילים עליהם משטר צבאי בגדה. הם טוענים כי הסרתו של ממשל זה עלולה להביא לטרור ואף לעליית שלטון איסלמיסטי קיצוני, כי לדידם אין לפלסטינים תרבות של דמוקרטיה ומשילות עדיין. על כן, לטענתם, נאלצת ישראל לשמור לעת עתה את המשטר הצבאי, הלא-דמוקרטי, בגדה על כנו במרבית שטח הגדה, למעט 220 מובעלות קטנות של אוטונומיה חלקית. וה"לעת עתה" הזה חסר תאריך תפוגה.

קשה לפתח תרבות דמוקרטית כשאתה נתון מאות שנים תחת משטרים צבאיים או אימפריאליים (תחת העות'מנים, הירדנים וישראל), כפי שהפלסטינים היו ועודם נתונים. ובכל זאת יש מגמות מפתיעות של דמוקרטיזציה בחברה הפלסטינית לצד שחיתות שלטונית ונטייה סמכותנית של המנהיגים. אבל גם אם נניח לרגע שהטוענים להיעדרה של תרבות דמוקרטית בקרב הפלסטינים צודקים, מה קורה כשביכולתם לאפשר, לשיטתם, התפתחות של תרבות דמוקרטית שם? מה קורה כשביכולתו של הממסד הישראלי לאפשר מהלכים של דמוקרטיזציה נטולי סיכונים ביטחוניים בגדה?

המבחן הוא עם כן בצעדים הדרגתיים של הרחבת הסמכויות האזרחיות של הפלסטינים, שייאפשרו להם ניהול דמוקרטי עצמאי ואפקטיבי, יקדמו תרבות דמוקרטית, ובמקביל לא יהיו כרוכים בסיכון ביטחוני או אף במחיר טריטוריאלי מישראל. תהליכים הדרגתיים כאלו היו יכולים להוציא אותנו מהתקיעות, המילכוד והפחד, ולקדם בהדרגה עתיד דמוקרטי וטוב יותר לכולנו. האם במקרים כאלו מאפשרת ישראל לפלסטינים לפתח עוד את הממשל האזרחי העצמאי, או שמא היא חוסמת מגמות ותהליכים של דמוקרטיזציה בגדה גם כשהדבר כלל לא מסכן את אזרחיה או גובה ממנה מחיר?

ראשית צריך להבין עד כמה עמוקה תמיכתם של בכירים בממשל הישראלי הנוכחי, ובפרט בימין הפוליטי, בתיזת הדמוקרטיזציה: ראש הממשלה בנימין נתניהו התבטא לא פעם בדבר הצורך בדמוקרטיזציה של החברות הערביות בעודו טוען  כי ישראל היא הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון.

רון דרמר, כיום שגריר ישראל בארה"ב, מונה לתפקידו על ידי נתניהו ונחשב למקורבו. ב-2013 הוא אף היה היועץ האסטרטגי של נתניהו. יחד עם נתן שרנסקי, שגם הוא מקורב למדי לנתניהו (היה מועמדו של נתניהו לתפקיד יו"ר הסוכנות היהודית), כתב דרמר את הספר "טיעון בזכות הדמוקרטיה: כוחה של החירות לגבור על עריצות וטרור".
לפי ויקיפדיה, "אחד העקרונות הבסיסיים בספר הוא שעד שלא תושג דמוקרטיה מלאה ברשות הפלסטינית, יהיה זה בלתי אפשרי להגיע עמה להסכם שלום. זהו עיקרון שכלולה בו גם הדרישה לסלק את כל ביטויי ההסתה מספרי הלימוד, למגר את כל מעשי הטרור, להקים תשתיות ראויות ולערוך בחירות מסודרות. לקראת סופו, ממליץ הספר למערב לתמוך במורדים ערבים, אם יקומו בכל אחת ממדינות ערב, במלחמתם כנגד שליטיהם הרודנים".

לפי ויקיפדיה הספר זכה לתגובות נלהבות מבכירים בממשל האמריקני, ביניהם נשיא ארצות הברית, ג'ורג' ווקר בוש. אחת מעמדותיו של שרנסקי, כי על הרשות הפלסטינית להיהפך לדמוקרטיה קודם הישיבה איתה למשא ומתן, אומצה על ידי מזכירת המדינה האמריקנית קונדוליסה רייס כעמדתו הרשמית של הממשל. ג'ורג' בוש הזמינו לפגישה בת שעה בבית הלבן‏‏

עוד בכיר בממשל נתניהו, שר הביטחון, משה (בוגי) יעלון, כתב על ספרו של שרנסקי ודרמר, כי זהו "ספר חשוב ביותר, המציע ניתוח של שורשי התופעות האלימות, המאתגרות את העולם המערבי ואת מדינת ישראל. ההצבעה על הקשר שבין דמוקרטיות לחופש ושלום, ובין דיקטטורות למלחמה וטרור, מאפשרת לנו חשיבה על דרכי התמודדות ארוכות טווח".

אכן חזון מעניין, אך מה בפועל? בגדה מתקיים מאז 67' ממשל צבאי לא-דמוקרטי, לרבות על תחומי חיים אזרחיים שאין הכרח ביטחוני כי הצבא ינהל אותם. גם בטרם הסרה מלאה של ממשל זה ניתן לקדם רפורמות דמוקרטיות נטולות סיכונים ביטחוניים. בפועל יעלון לא רק שלא קידם רפורמות כאלו, הוא התנגד להן. למשל: רק לאחרונה התנגדה מערכת הביטחון בראשותו לעתירה שמבקשת להעביר סמכויות תכנון לכפרים פלסטינים בשטח C, במקום שמערכת תכנון צבאית ולא-דמוקרטית תתכנן עבורם.

המדובר בעתירה לבג"צ שהגישו מועצות פלסטיניות, רבנים למען זכויות האדם וארגונים נוספים, והמבקשת לאפשר לכפרים הפלסטינים שתחת שליטה ישראלית מלאה לייצר לעצמם מערכת תכנון משלהם. במקום מערכת צבאית ונטולת ייצוג, הדרישה בעתירה היא למערכת תכנון מקומית עם ייצוג לתושבים ויכולת השפעה שלהם על חייהם. מה יותר צעד לכיוון של דמוקרטיזציה מזה? וכמובן, אין לצעד הזה כל השלכות ביטחוניות או טריטוריאליות (המדובר בתכנון על אדמה פלסטינית, כשלמערכת ביטחון אפשרות ווטו ביטחוני). אך משרד הביטחון התנגד בחריפות אפילו לצעד הפשוט והמינימאלי הזה. מיותר לציין שגם תחומים אזרחיים רבים אחרים נתונים במרבית שטח הגדה (שטח C) בידי הצבא כשזה נוגע לנתינים הפלסטינים.

הדבר הכי תוסס בשנים האחרונות בתחום החברה האזרחית הפלסטינית הוא תופעת הוועדות העממיות (הדמוקרטיות) שמקדמות מאבק אזרחי בלתי אלים בכפרי הגדה ומצמיחות מנהיגות מקומית חוצת מחנות וחמולות; מנהיגות ביקורתית החשדנית גם כלפי השלטון הפלסטיני המרכזי. חברה אזרחית כזו היא נשמת אפה של דמוקרטיה בריאה ושל תרבות דמוקרטית. אך מנהיגים בוועדות הללו נעצרים באופן תדיר על ידי כוחות הביטחון הישראלים, לא פעם במעצרים מינהליים (לא דמוקרטיים), ומואשמים בהאשמות הזויות רק בשל ארגון הפגנות. אלו הפגנות שבשוליים שלהן יש נוער שמיידה אבנים – לרוב כתגובה לירי אמצעים לפיזור הפגנות – אך הן בעיקרן לא אלימות. המעצרים נעשים על בסיס צו 101 הדיקטטורי שמגדיר כל התנגדות לכיבוש כהסתה. האבסורד הגיע לשיא כשפלסטיני החבר בוועדה עממית הואשם באחזקת אמצעי לחימה לאחר שלצורך תערוכה אסף תרמילים ריקים של רימוני גז. זהו חלק מניסיון לשבור את ההתארגנויות הדמוקרטיות הללו באופן דיקטטורי, וללא נימוקי ביטחון סבירים.

הבעייה היא גם ברמת המאקרו. כך למשל הניסיון לגמד מנהיג נבחר כאבו מאזן ולקצץ את כנפיו, אגב פגיעה בזכויות ותנאי החיים של פלסטינים במובלעות של שטחי A ו-B, מביאות להרס האמון בדמוקרטיה בקרב הפלסטינים. מדוע שפלסטיני יאמין בדמוקרטיה בעת שמי שנבחר לשלוט עליו, אבו מאזן, אינו יכול לשלוט על שום דבר מעבר לניהול מוניצפלי במספר מובלעות צפופות? הוא הרי שולט על החורים בגבינה השוויצרית שישראל שומרת לעצמה. מדוע שיאמין במנהיג שבוחר במאבק אזרחי לא-אלים ומשיג עבורו מאומה? גם ההתערבויות של ישראל במערכת הפוליטית הפלסטינית רבות ורחבות, וכוללות סנקציות, בדמות ענישה קולקטיווית בלתי-לגיטימית, למשל על הקמת ממשלת אחדות פלסטינית. מנגד נותנת ישראל הישגים דווקא לשלטון הדיקטטורי והפונדמנטליסטי של חמאס ברצועה, בשל יכולת הלחימה שלו. הדמוקרטיה מצטיירת כך כשיטה חלשה וכנועה בעיני יותר ויותר פלסטינים.

תוניסיה מציבה כמתכון מנצח לדמוקרטזציה מודל של שילוב מרוסן של האסלאם הפוליטי במערכת הפוליטית. היא מסמנת את המסלול המבטיח לדמוקרטיזציה גם אצל הפלסטינים: ממשלת אחדות פלסטינית מבוססת מומחים ועם חמאס מרוסן ומחוייב להחלטות הקוורטט בתוכה. אלא שצעד בכיוון זה זכה בפעולות גומלין ישראליות – כמו סגירת כל הייצוא מהרצועה בשל תימרון פוליטי לגיטימי שקיבל את הכרת העולם. האם זו גישה שמאפשרת או חונקת את הדמוקרטיזציה?

זה אולי בעייתי ומתנשא שישראל תיזום מהלכים מקדמי תרבות דמוקרטית בחברה הפלסטינית, כמו חינוך לדמוקרטיה, אבל היא לפחות יכולה לא להוציא צווי הריסה לבתי ספר שמחנכים לדמוקרטיה, כמו זה בכפר הפלסטיני סוסיה שבשיעור דמוקרטיה שלו ביקרתי בעצמי. כך, בדרכים מגוונות, חוסמת ישראל מגמות של דמוקרטזציה והתפתחות של תרבות דמוקרטית שכבר מתרחשות בחברה הפלסטינית בגדה ברמה המעשית והתרבותית. מי שטוענים שדמוקרטיה בחברה הפלסטינית היא תנאי לשלום, לא מנסים לקדם אותה, ולמעשה פועלים לחסום אותה. הם עושים שימוש ציני בסימפטיה של רוב בני האדם לשיטת המשטר הכי פחות גרועה כדי לדרוש מהפלסטינים לבסס תרבות דמוקרטית בעת שהם מונעים כל הגמשה של המשטר הצבאי הלא-דמוקרטי שחל על הפלסטינים גם בתחומי חיים אזרחיים. בקצרה: הם דורשים והורסים את הדמוקרטיזציה בגדה בה בעת. וכך אנו למדים שאפילו לפי שיטתם הם, הם חוסמים את הפתח להפחתת האלימות וסיום הסכסוך.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s