השליטה הישראלית בגדה איננה למטרות ביטחון

לטעמי המסר החשוב ביותר לקידום משמאל:
השליטה הישראלית בגדה איננה למטרות ביטחון.

רק חלק קטנטן מהפעולות והמדיניות של הרשויות הישראליות בגדה יכול להיחשב כנוגע לביטחון אזרחי ישראל.

רק חלק זעיר מפועלם של צה"ל ורשויות ישראליות אחרות בגדה נוגע למינימום הביטחוני של מניעת מעבר נשק רקטי ואחר לידיים עוינות בגדה או חדירת מחבלים מהגדה לישראל.

גם אם מניחים שהחלק הקטנטן הזה, של שליטה ביטחונית בלבד, הכרחי כעת, כל שאר המדיניות הישראלית איננה הכרח ביטחוני – היא עוול מיותר.

רוב הפעולות של ישראל בגדה נוגעות לסיפוח דה-פאקטו של הגדה מבלי לתת את הזכויות האזרחיות המתחייבות ממהלך זה לתושביה הפלסטינים, מניעת פיתוח פלסטיני ברוב שטח הגדה, צמצום הפלסטינים במרחב כולל עקירת יישובים פלסטיניים שלמים של קהילות חצי-נוודיות, פיתוח יישובים לישראלים בלבד (ולרוב ליהודים בלבד) בכמה שיותר משטח הגדה ומניעת זכויות אזרחיות בסיסיות, שלא מהוות איום ביטחוני, מהמוני פלסטינים.

את כל הדברים הללו אפשר לסיים מחר מבלי לפגוע בביטחון כהוא זה, מבלי להכריע על קווי גבול ואפילו מבלי לפנות התנחלויות – פשוט לעבור למצב של שליטה ביטחונית בלבד עד שניתן יהיה ליישב סופית את הסכסוך עם הפלסטינים. כלומר הטיפול בבעיות הללו לא מתנגש עם אף אג'נדה פוליטית דמוקרטית, והוא לחלוטין בתחום הדאגה לזכויות אדם – מי שרוצים מדינת ישראל גדולה ודמוקרטית לא יתנגדו לכך, מי שרואים במצב הקיים רע הכרחי ביטחוני לא אמורים להתנגד לכך, וגם את פיתרון שתי המדינות אין פעולה כזו סותרת.

אפשר להתווכח האם גם המינימום הביטחוני הוא הכרחי, והאם לא ניתן ואף רצוי להגיע להסדר מדיני ו\או להגן על אזרחי ישראל טוב יותר ללא שליטה על אוכלוסייה עויינת ונטולת זכויות מגבול בינלאומי מוכר. אך זהו ויכוח סבוך ומורכב, שהיבטים ביטחוניים רבים לו. מה שבטוח הוא שגם אם מכירים, לצורך הוויכוח, שמתקיים כעת צורך לשליטה ביטחונית בגדה או בחלקים ממנה, לא ניתן להצדיק את מרבית הפעולות, הפרקטיקות וקווי המדיניות שמפעילות ממשלות ישראל בגדה בשמנו.

זה לא הביטחון שעל הכף, וגם לא סוגייה פוליטית של היכון יעברו הגבולות או איזה שטח צריך להיות תחת איזו ריבונות, זו רמיסת הזכויות של המיעוט בתחומי השליטה של ישראל, ללא הבחנה וללא כל הצדקה ביטחונית.

איך הייתה נראית השליטה הישראלית בגדה לו הייתה מלכתחילה רק לצרכי ביטחון:
https://yarivmohar.wordpress.com/2014/08/16/%D7%90%D7%99%D7%9A-%D7%94%D7%99%D7%99%D7%AA-%D7%A0%D7%A8%D7%90%D7%99%D7%AA-%D7%94%D7%A9%D7%9C%D7%99%D7%98%D7%94-%D7%94%D7%99%D7%A9%D7%A8%D7%90%D7%9C%D7%99%D7%AA-%D7%91%D7%92%D7%93%D7%94-%D7%9C%D7%95/

8 מחשבות על “השליטה הישראלית בגדה איננה למטרות ביטחון

  1. בודאי שרצוי להגיע להסדר מדיני (לגבי הניתן יש לדעתי ספק לא קטן) ולהגן על ישראל מגבול בינלאומי מוכר. להבנתי העניין הוא שרוב מדיניות ישראל בשטחים שאינה נוגעת לביטחון הישיר נובעת מהפער בין התפישה "הישראלית" לבין התפישה של הפלסטינים שמכריזים על עצמם שהם מעוניינים בהסדר, שכנראה לא רחוקה מהתפישה שלך, עד כמה שאני מצליח להבין אותה (ואולי אני טועה בה):
    לפי התפישה הפלסטינית – קווי הפסקת האש של 1949 (שנקראים בטעות או בהטעיה "גבולות 67") הם הבסיס לקביעת גבול בינלאומי מוכר, אלא אם יהיו מוכנים להסכים לחילופי שטחים כאלה או אחרים (בד"כ הם מביעים הסכמה לחילופי שטחים מינוריים). לפי התפישה הישראלית, קווי הפסקת האש של 1949 (שלגבי הגדה מערבית, שהיא השטח הרלוונטי לדיון הזה, הופרה ע"י הירדנים לפני 47 שנים) לא היו מעולם גבול בינלאומי מוכר, כל הצדדים הנוגעים בדבר (כוללי דוברי הפלסטינים בזמנו, עד כמה שהיו כאלה) לא ראו בהם גבול כזה, והצהירו שהם לא יהיו בסיס לגבולות קבע. הדבר מגובה גם בפרשנות הרצינית של החלטה 242 של מועצת הביטחון של האו"ם, שעד היום עומדת בשורש ההסכמים שבבסיס התהליך המדיני מול הפלסטינים. וכאן טמונה גם הנקודה השניה של התפישה הישראלית: החלטה 242 קוראת לקביעת גובלות שהם לא רק מוכרים בינלאומית, אלא גם *בטוחים*. קוי הפסקת האש של 1947 אינם קווים בטוחים, גם לשיטת "הביטחוניסטים" של "מחנה השלום", שמציעים שישראל תתמודד עם תוקפנות כלפיה באמצעות תקיפה מקדימה (או פעילות "סיכול") מחוץ לגבולותיה המוכרים.

  2. לא יודע לגבי "רוב שטח הגדה". אבל אם אני מבין שהקו-הירוק הוא לא קדוש ולא דווקא הבסיס לקו הגבול העתידי, יש היגיון גדול לקדם פיתוח ישראלי ולמנוע פיתוח פלסטיני באותם חלקי השטח שאני מבין שצריך שישארו בריבונות ישראל על מנת שקו הגבול יהיה בטוח ולא רק מוכר. למשל: רוב שטחי בקעת הירדן ומדבר יהודה, והחיבור בינם לירושלים דרך הרצועה של כביש 1 ואזור מעלה אדומים. האם זה מצדיק? אני מבין שבסדרי העדיפויות שלי, יצירת מציאות של שלום יציב קודמת לעשיית "צדק", שנאמר "במלחמות על צדק גם ילדים מתים".

    • יש גם תועלת שאגנוב או אעשה נזקים לעסק המתחרה מולי כי בטווח הרחוק ייתכן והוא ייאלץ לסגור או לצמצם את היקף עסקיו. ואז יהיו לי יותר רווחים. היגיון מאפיה כזה

      • אני דיברתי על היגיון בעיצוב קו גבול בטוח. לא על תועלת ולא על משחק סכום אפס על חלוקת שטחים. את הגיון המאפיה אתה מביא.
        דרך אגב, בשטח שנוי במחלוקת, או שמקפיאים את המצב, או ששני הצדדים מנסים לקבוע עובדות בשטח. עתידם של השטחים האלה שנוי במחלוקת, ומכיוון שאין הסכמה על הקפאה של המצב, שני הצדדים מנסים להכריע אותו לטובתם: זה בהתיישבות וזה בבלימת התיישבות. אם אתה חושב שעתיד האזורים האלה בגדה המערבית לא שנוי במחלוקת, זה בגלל שאימצת את העמדה הפלסטינית.

      • אני דיברתי רק על סיבה ביטחונית. ניסיון לקבוע של מי השטח זה לא עניין ביטחוני, אלא עניין של קביעת גבולות המדינה (וזו לא רק עמדת הפלסטינים, רבים מהישראלים, כולל אישים כמו בן דרור ימיני, חושבים שאל לישראל לספח את שטח הגדה). גם הטענה שעיצוב הגבולות קשור לביטחון היא בעייתית – נעזוב רגע את סוגיית ברות ההגנה של קווי 67', ונניח רגע שיש צורך להרחיב את המותניים הצרות של ישראל באזור השרון, שם החלק בין הים לקו הירוק צר מאוד. אם זו הייתה המטרה, היינו רואים הרבה התנחלויות יחסית סמוך לקו הירוק, וכנוונה לספח רצועה זו לישראל (אולי תמורת חילופי שטחים בעתיד). אבל לא: ההתנחלויות מפוזרות בלי שום קשר להגיון כזה.

  3. ודאי שאין פה שום שיקול ביטחוני, טושטושוני שכמוך.
    גם אין שום תועלת אסטרטגית, ארוכת טווח או קצרת טווח.
    הסיבות היחידות הן:
    ליצור משאב בלתי נדלה של כוח עבודה זול
    ולהחזיק באדמות רבות
    ועל הדרך גם להתעלל בנשים הרות, זקנים חולים ובאוכלוסיה תמימת דרך.

  4. אני מגיב כאן, כי אי-אפשר להגיב באותה השרשרת.
    א. עניין קביעת גבולות המדינה הוא סוגיה ביטחונית מהמדרגה הראשונה.
    ב. גם אני, כמו "רבים מהישראלים", לא חושב שצריך "לספח את שטח הגדה". זה לא אומר שאני חושב שצריך לחזור לקווי שביתת הנשק של 1949. אני מניח שהעמדה הזו משותפת גם היא ל"רבים מהישראלים", כנראה לרבים יותר מאשר תומכי הנסיגה המלאה. (וכמובן, ישנם גם פלסטינים שלא מעוניינים בסיפוח ישראלי, ולא דובקים בחזרה לקווי שביתת הנשק של 1949). מכאן שהסוגיה היא היכן בין שתי החלופות האלה יעבור הגבול בסופו של דבר, כלומר עניין קביעת גבולות המדינה.
    ג. ההצעה לעזוב את הסוגיות של גבול בר-הגנה ולעסוק בהרחבת המותניים בשרון היא טיעון קש והסחת דעת. מדובר שם לכל היותר על שינויים זניחים. ההגבלות על ההתיישבות הפלסטינית לא מופיעות שם ולא בגב ההר, אלא בדיוק ברצועה המזרחית (בקעת הירדן וחלק מהמורדות המזרחיים של הרי השומרון, מדבר יהודה והמורדות המזרחיים של הר חברון, והחיבור בינהם לירושלים באזור מעלה-אדומים ו-E1).
    לגבי מטרת ההתיישבות, הרי שאי אפשר למצוא אחת כזו, אלא שתיים סותרות ומתחרות. ההתיישבות הישראלית בגדה המערבית עוצבה לאורך השנים לפי שני עקרונות שונים: הראשון, שהיה הבלעדי עד 1977 (חוץ מהחריגה של סבסטיה באדיבותו וחתרנותו הרבה של מנהיג "מחנה השלום", האזרח מספר 1 בדימוס) הוא מתווה תוכנית אלון, שמטרתה חלוקת הארץ בין מדינת ישראל לבין היישות הפלסטינית שתקום. השני, שמתחרה בהגיון הראשון מאז 1977, הוא ההתיישבות של גוש אמונים, שמטרתה למנוע את חלוקת הארץ והקמת יישות פלסטינית.
    באופן כללי, הדברים ברורים הרבה יותר כשבוחנים אותם בכלים הממשיים של פוליטיקה והיסטוריה של הפוליטיקה, ולא בכלים המוסריים של "כיבוש" וזכויות אדם.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s