בעיות ביטחון הן בסופו של דבר מקומיות. גם אם כל ישראל כמעט הייתה מאויימת מרקטות, אי אפשר להשוות זאת למה שקורה בשדרות והסביבה. ומי שלא יכול לעזוב את שדרות הם בדרך כלל הפחות מבוססים, הפחות משכילים, אלו עם הפחות קשרים והזדמנויות להתחיל מחדש במקום אחר. בכלל, מי שמתיימר להיות מחובר לשכבות בעם ולבעיות היומיומיות שמפריעות להם באמת, לא יכול שלא לתת את דעתו בצורה משמעותית על בעיות ביטחון, כלומר על החשש לחיים שלך ושל יקיריך, ולהשקיע אנרגייה רבה בלחפש לכך מענים. ודאי שאינך יכול לחמוק מכך כשאתה מתיימר להיות זרם פוליטי עממי ולא-אליטיסטי. ולהיות ביטחוניסט בעיני, אין משמעו תמיכה בקידוש הצבא או תקציב הביטחון, אלא מתן תשומת לב משמעותית לבעיות הביטחון.
אנשי הדרכונים הזרים והקוסמופוליטיות מתקשים להבין זאת: אוניברסליזם צרוף שנשען קצת יותר מדי על עקרונות מופשטים וקצת פחות מדיי על הדילמות האכזריות של המציאות הסבוכה, לעולם לא יצליח להתחבר לבעיות היומיום, ביניהן בעיות הביטחון.
ולא, סיסמאות על הסכם מדיני ושלום זה לא תופס. הסכם עשוי להיות מופר, כוחות ריאקציה עשויים לרצות דווקא לחבל בשלום שתמיד בא עם פשרות לצדו. הסכם מדיני והבטחה לשלום הם לא בהכרח פיתרון לבעיות ביטחון (ודאי לא פיתרון הרמטי, בהחלט ייתכן שארגון טרור קיצוני ימשיך בפעילות עויינת והממשל הפלסטיני ייתקשה לנטרל אותו).
דרושה מחשבה מקיפה ואסטרטגית על מענים לאתגרי הביטחון מהצד השמאלי של המפה שאינם התעלמות, פנטזייה על שלום חובק-כל שהוא תוצר מיידי של הסכם או בריחה לדוקטרינת ה"להכנס בהם" של הימין-מרכז-שמאל-ישן שאליה מגיעים שמאלנים מיואשים בחדווה גדולה משל הימין (הם הרי צריכים להוכיח את עצמם).
אם אין לשמאל מענים לבעיות ביטחון אין לו יכולת וזכות להסתכל בעיניים של תושבות ותושבי שדרות והסביבה. הוא לא שמאל עממי.
הבלוג של יריב מוהר 