הסכמים מדיניים הם כלי חשוב, אבל לא יביאו שלום

להסכמים מדיניים בינינו ובין הפלסטינים ומדינות ערב יש מספר יתרונות חשובים ואני מאוד בעדם – בפרט כאלו שכוללים שיפור מצב זכויות האדם והעצמאות לפלסטינים. מצד שני, שלום לא סביר שהם יביאו בטווח הנראה לעין, ולכן מטעה ומזיק לשמאל לכנות אותם "הסכמי שלום". לכן ההסכמים הללו גם צריכים להיתפש רק כאמצעי, ולא כמטרה או יעד סופי. היעד הוא זכויות אדם, שיווי משקל הרתעתי וחיים נורמאליים יחד.

למה שהסכמים מדיניים לא יביאו שלום? משום שישנה סבירות לא מבוטלת שהסכמים אלו יופרו בתוך זמן קצר ו\או שגורמים רדיקליים, שקשה לממשלים המרכזיים לשלוט עליהם, יפעלו באלימות וטרור נגד אזרחי ישראל כדי לחבל בהסכמים הללו המהווים מבחינתם פשרה מקוללת. בחינה כנה של העובדות תלמד שזה תסריט סביר ביותר, וכך קרה לאורך ההיסטוריה במצבים דומים. לכן לא צפוי פה שלום כתוצר מיידי או מהיר טווח של חתימה על הסכמים מדיניים. אם כך, אז מה בכל זאת התועלת שלהם?

יתרונות ההסכמים המדיניים:

ההסכמים מדיניים, באם ייחתמו מהמקום האידיאולוגי הנכון ולא בלחץ אש הטרור, יאותתו לפלסטינים שישנה דרך אחרת לקבל זכויות ו\או חירות מדינית; דרך שאינה דרך המאבק האלים, הכולל פגיעה באזרחים ישראלים חפים מפשע.

ההסכמים הללו עשויים לצמצם את מספר הגורמים והזרמים העוינים אותנו, כך שהתנועות הלאומיות הפלסטיניות הפרגמטיות יכבדו את ההסכם גם אם הפונדמנטליסטים לא ייכבדו אותו (האחרונים ככל הנראה אף ינסו להעצים את הטרור כדי לחבל בהליך הפיוס, כפי שקרה בעבר ולא רק בהקשר של הסכסוך שלנו, אלא ברבים מתהליכי הפיוס). לכן לא נכון לומר שההסכמים מדיניים יביאו שלום – זה ממש לא צפוי – אבל הם יביאו לצמצום הגורמים העוינים אותנו במרחב המזרח תיכוני, וזה חשוב מאוד כשלעצמו. במקום שלום הם יאפשרו את המשך המאבק בפונדמנטליסטים כשהם יותר מבודדים.

יתרון נוסף: ההסכמים הללו, באם הם נעשים בצורה הוגנת והגונה, יישפרו את מצב זכויות האדם של הפלסטינים וייחסלו הפרות ממוסדות של זכויות אדם. וזהו המפתח לתהליך ארוך של פיוס עם עליות ומורדות (אם כי זה בהחלט לא יביא בהכרח לשלום בטווח הנראה לעין).

מה הסכמים מדיניים לא יכולים לספק ועדיף שתומכיהם גם לא יבטיחו כלל שייספקו? הסכמים, כשלעצמם, לא יכולים לספק שלום בטווח הנראה לעין והפסקת הפעולות העוינות כלפי ישראל.

הסכם מדיני להפסקת פעולות האיבה יכול שלא להיות מכובד. ההסכם, כשלעצמו, איננו ערובה לביטחון. בטווח הנראה לעין רק מתן זכויות או חירות (הפסקת מלאה של השליטה הישראלית על שטח עויין) יכולים לאפשר הגעה לשיווי משקל הרתעתי (גם ללא הסכם). כך במקרה של לבנון: מבצע צבאי אחד אפשר הגעה לשיווי משקל הרתעתי וכך בא שקט חסר תקדים ליישובי קו העימות הצפוני, אפילו ללא הסכם שלום. לעומת זאת ברצועת עזה, שם אנו ממשיכים לשלוט על המרחב האווירי והימי, מבצעים צבאיים חוזרים ונשנים לא פותרים את הבעייה של ירי רקטי. מחנה פוליטי שייאכזב את תומכיו בדבר כל כך קריטי כמו ביטחון והחשש לחיים עצמם, יתרסק. ראינו זאת כלאחר תהליך שהוגדר ומותג כ"תהליך שלום", באה אינתיפאדת אל אקצה הרצחנית. בטווח הרחוק אפשר לומר כי תהליך אוסלו לא הביא להפסקת המוטיווציה של פלסטינים לפגוע בנו, אך עד כמה שהיה לא הוגן כלפי הפלסטינים, הוא הביא את הפת"ח להיות שותף ביטחוני סביר לכוחות הביטחון הישראלים במאבק בטרור. כלומר הוא אכן בודד את גורמי ההתנגדות הטרוריסטית האלימה. לכן ראוי לוותר על רטוריקת השלום ולעבור לדבר על בריתות ובידוד הקיצוניים.

אז מדוע בכלל לחתום הסכם? למה לא לפעול חד צדדית? פשוט בשל היתרונות שציינו בהתחלה: ובפרט מסירת מסר כי הדרך המדינית\אזרחית טובה מזו הצבאית. בעוד שהנסיגה מלבנון והנסיגה החלקית מעזה ייוחסו לארגונים הקיצוניים.

האם זו לא רק סמנטיקה? איזה שינוי תפישה זו עשויה לתרום? למה לשמאל לוותר על "סוכריית" השלום כמוטיווציה עבור הישראלים?

אין גרוע יותר למחנה פוליטי הגון מנטיעת תקוות שווא ויצירת אכזבות. איש לא מעניש בחומרה את הפאסימיים יתר על המידה, אך אבוי לאופטימיים שנתפסו כהוזים. וכיום השלום הוא הזייה, משאלת לב של כולנו, אבל לא יעד בר-השגה בטווח הנראה לעין – התחום בו אמורה הפוליטיקה לעסוק. לכן ראוי ורצוי לשמאל לוותר על הרטוריקה הזו.

בנוסף, אם נבין כי ביטחונינו לא תלוי באף הסכם, גם לא נתעקש כל כך על סעיפים בהסכם שמבטיחים, כיביכול, את ביטחונינו אך רגישים מבחינת הנראטיב הפלסטיני. למשל לא נתעקש על סעיף התחייבות ל"סוף התביעות" שאינו הכרחי (אז מחר ייפרו את ההסכם גורמים רדיקליים שלא זקוקים כמעט ללגיטימציה בינלאומית, בתואנה כי הוא נחתם תחת לחץ כיבוש ולכן לא תקף, ואת מי יעניין הסעיף הזה? במה הוא עוזר לנו או מגן עלינו? גם בלעדיו העולם ייגנה בחריפות את מפירי ההסכם). בנוסף, זה גם איננו סעיף מוסרי: האם נמנע מהפלסטינים זכויות בסיסיות עד שייסכימו להגיע איתנו להבנות סופיות על כל הסוגיות ולחתום על סוף המחלוקות איתנו? זו הרי סחיטה בעינויים.

לסיכום: הסכמים מדיניים הם כלי, לא מטרה; הם דרך לשפר עמדות ולצמצם גורמים עוינים, הם לא דרך לשלום בטווח הנראה לעין (לפחות לא סביר שכך יהיה). שינוי הגישה הזו – כלומר ההתנתקות משיח השלום המדיני – יכול רק לתרום למי ששואפים לפיתרון הסכסוך.

חלק מחשיבה שבאה מקבוצת "שמאלנים נגד שיח השלום בפייסבוק"
https://www.facebook.com/groups/notopeaceblabla/

3 מחשבות על “הסכמים מדיניים הם כלי חשוב, אבל לא יביאו שלום

  1. "הוא הביא את הפת"ח להיות שותף ביטחוני סביר לכוחות הביטחון הישראלים במאבק בטרור"
    בתקופת האינתיפאדה השנייה הפת"ח היה שותף פעיל במערכה נגד ישראל, למיטב זכרוני.

      • רק שקצת בעייתי לייחס את זה להסכמי אוסלו אם זה קרה לפחות עשור אחריהם(אינני זוכר כרגע את התאריכים), באמצע המצב החמיר ואין לדעת עד כמה המצב הנוכחי יימשך.
        היה יותר נכון לומר שהוא שינה את מדיניות אש"ף מתמיכה עקבית בטרור לזגזוג בין עיסוק בטרור והתנגדות לו (שגם מתרחשת במקביל לתשלום משכורות למשפחות מחבלים, קריאת כיכר על שם מחבלת ועוד כך שגם עכשיו אין התנערות של 100%)

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s