השאלה היא מהי הערובה לביטחונינו: שלום, כיבוש או הרתעה?

שאלה מכרעת בפוליטיקה החרדתית שלנו היא מהי הבטוחה שלנו: הרתעה, שלום או כיבוש? או שמא זוהי ההרתעה-בין-שווים?
 –
הישראלים חרדים מהעולם הערבי סביבם ומהפלסטינים בפרט, ויש לכך סיבות לא מעטות ובסיס מוצדק. הם רוצים חזון על דרך השלילה – משהו שיבטיח את ביטחונם אם כל תרחישי האימים יתממשו (כפי שהם נוהגים לעשות מדי פעם במזה"ת). והפוליטיקאים מנסים לספק להם זאת. זהו ציר מרכזי בפוליטיקה הישראלית, ציר בעל עוצמה אדירה.
הימין מציע שהערובה לביטחונינו הוא כיבוש: לדידו נשלוט בשטח בו חיים הפלסטינים (ובעבר גם הלבנונים) וזה יהיה העתיד הכי בטוח שניתן לדמיין.השמאל מציע לנו שהערובה לביטחונינו זה הסכם מדיני שיוביל לדידים לשלום.

אך זוהי הבטחה טפשית. בטוחה היא קו ההגנה האחרון, היא נועדה למקרה בו דברים ישתבשו, היא נועדה לתסריט הרע מכל, למקרה של התממשותם של תרחישי האימים הפנטזיונרים כמו טילים מעזה על תל-אביב. שלום כתולדה מהסכם מדיני הוא לא בטוחה ולא דבר בטוח, הוא עתיד אופטימי אפשרי ורצוי באם הכל יילך טוב. אבל הוא לא בטוחה – בוודאי לא במזרח התיכון. הישראלים הבינו זאת היטב, והפנו את הגב לדרך הזו, ובצדק. זהו כשל ההסתמכות על התסריט החיובי ביותר כהכרח.
אני מבקש להציע בטוחה שלישית, שעל פניו לא נשמעת חדשה: ההרתעה.
אבל בעוד שכל הזמן מדברים בישראל על הרתעה, לרוב לא מתכוונים להרתעה בין שווים אלא על הרתעה שבין האדון לעבדו או על היראה של החמור לרוכבו. מדברים פה על הרתעה של אוכלוסייה תחת משטר צבאי או שליטה חלקית כלשהי של צה"ל (כמו ברצועה); הרתעה של אוכלוסייה שזכויותיה נשללו לפחות חלקית ושלכן שרויה במצוקה כזו או אחרת. זו לא הרתעה בין שווים, זה דיכוי של גורמים כפופים, שמנסים לקבל את חירותם – חופש ממשטר צבאי או מצור. הרבה יותר קשה להרתיע את מי שמתמרד למען חירותו ונמצא גם ככה בתנאי חיים קשים, זה דורש אמצעים הרבה יותר קיצוניים שמדינה שרוצה להיות חברה בקבוצת המדינות הדמוקרטיות תתקשה להפעיל. וזה מבלי שדיברנו על דמותינו המוסרית.
לכן אני מציע: הרתעה-בין-שווים, בתור הבטוחה שלנו; בתור הערובה הכי טובה לביטחונינו. ישראל תמיד הגנה טוב יותר על אזרחיה כשלא שלטה על האוכלוסייה העויינת שביקשה לתקוף אותם [ראו סקירה היסטורית].
השלום הוא חזון חיובי שהלוואי ויתגשם, אבל ההרתעה-בין-שווים רק היא יכולה לתפקד כבטוחה של דרך ההיפרדות לשתי מדינות, רק היא יכולה להיות ערובה לביטחונינו במתווה כזה (כמו גם במתווה של מדינה דמוקרטית אחת, אם כי בצורה קצת שונה ומורכבת יותר).
 העניין הוא שההבנה הזו לא דורשת מהשמאל שום שינוי מעשי אלא רק רטורי: אפשר ורצוי להמשיך לחתור להסכם מדיני הוגן בתקווה שיוביל לשלום. אבל את הערובה לביטחונינו יש להציג אחרת: הערובה היא הרתעה-בין-שווים, שיווי משקל הרתעתי בין שווים ולא התקווה שההסכם המדיני אכן יוביל לשלום יציב. תקווה איננה ערובה.בציר קבוצת שמאלנים נגד שיח השלום המדיני, בפייסבוק:
https://www.facebook.com/groups/notopeaceblabla/

3 מחשבות על “השאלה היא מהי הערובה לביטחונינו: שלום, כיבוש או הרתעה?

  1. זה פחות או יותר מה שאני חשבתי, רק שהמאמר לא מסביר את החשיבות של שלום בין שווים (לא כמותית, אלא מהותית), בצורה מלאה.
    בכל הסכם, יש פוטנציאל לרווח בצד אחד בהפרתו, או בעירעור האיזון שלו. למשל הסכם בין ישראל לחמאס על שחרור האסירים ששוחררו בעיסקת גלעד שליט, כלל פרט טכני כלשהו, שאיפשר את מעצרם כעת (חובת נוכחות איפשהו – תהרגו אותי אם אני זוכר את הפרטים). בואו נניח מקרה שבו לשני הצדדים יש סיבות טובות לקיים את ההסכם. סביר שבמצב כזה ישראל הייתה נמנעת ממעצר מחדש של "אסירי שליט", גם לאחר הרצח של שלושת הנערים. הנטייה שלה הייתה לנסות לקיים את ההסכם, כיוון שהוא הסכם בין שווים. אבל מכיוון שלא היה זה הסכם בין שווים (לישראל לא היה שום דבר להרוויח, לאחר חזרתו של שליט מקיום ההסכם), היא עצרה אותם מחדש. ומכאן הדרך למלחמה הנוכחית הייתה קצרה למדי.
    בסופו של דבר, הסכם שלום יציב, בין יריבים, הוא הסכם שבו שני הצדדים מחזיקים זה את זה בביצים. אבל אני חייב להודות שאני לא רואה איך אי פעם הפלסטינים יכלו להחזיק אותנו בביצים, ולכן לא יכול להיווצר הסכם יציב בינינו לבינם, ללא תיווך צד שלישי.
    בנקודה זו, עלה בדעתי מעין רעיון מטורף: נניח והיה גוף צד שלישי, שהיה יכול לקרקע את המרחב האווירי של שתי המדינות. הגוף היה פועל בצורה רובוטית – ההסכם מופר – המרחב האווירי של שתי המדינות משותק. לא משנה מי אשם, לא משנה מי התחיל – שתי המדינות צריכות להחזיר את האיזון להסכם, כלומר לטעון בפניו שאין בכוונתם לדרוש מהצד השני דבר – ורק אז המרחב האווירי משוחרר. ברמה המתמטית – זה עובד. אין לי מושג איך ליצור כוח כזה.
    בחיי שהמצב מדכא.

    • יכול להיווצר שיווי משקל הרתעתי, כי הסרת המצור משמעה גם חימוש טוב יותר לחמאס – בין שאנו אוהבים זאת או לא, זה מה שייקרה. במצב כזה כל סכסוך ייגבה מחיר דמים רב יותר לשני הצדדים, ואילו שמירת ההסכם יכולה להוביל לשגשוג לשני הצדדים.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s