ישראל תמיד הגנה על אזרחיה טוב יותר מבלי לשלוט על אוכלוסייה עויינת

ישראל תמיד הגנה על אזרחיה טוב יותר מבלי לשלוט על אוכלוסייה עויינת ונטולת זכויות. סקירה היסטורית.
 –
האם לשחרר את המצור על עזה ולתת לה חופש מוחלט זו הפקרות ביטחונית? במקום לנסות למנוע יכולת התקפית מאויביה, הרתעה היא זו שהביאה מקסימום ביטחון לאזרחי ישראל לאורך ההיסטוריה שלנו.
 –
ההיסטוריה של ישראל תראה שככל שזה נוגע לטרור, ופעולות של ירי תלול-מסלול, ישראל הצליחה להגן על אזרחיה בצורה הטובה ביותר מבלי לשלוט בשטח עויין. לעומת זאת כשישראל ניסתה שליטה באולוסייה עויינת או אפילו רק שליטה חלקית (כמו השליטה על המרחב הימי והאווירי של הרצועה מהשנייה הראשונה ל"התנתקות"), או היציאה ממרכזי הערים בגדה ושליטה מסביבם לאחר הסכם אוסלו. מודל כזה תמיד הניב הרבה פחות ביטחון והקשה על הגעה להרתעה.
 –
הכוונה היא שישראל מצליחה להגיע לשיווי משקל הרתעתי מול אויביה כשהיא לא שולטת על אוכלוסיית האויב, ובפרט כשהיא במקביל נמנעת מלספח את אותה אוכלוסייה ולהעניק לה זכויות, וכך להכניס אותה לסדר הפוליטי. ולכן במקרה של רמת הגולן שסופחה ותושביה קיבלו זכויות ומלכתחילה היו גם פחות עוינים, המתיחות עם הדרוזים היא מינורית, לעומת זאת בגדה בה האוכלוסייה היא של נתינים תחת משטר צבאי המתיחות נותרת גבוהה ואף אלימה לפרקים.

סקירה היסטורית קצרה:

הפאדיון שהחלו מסתננים מקום המדינה ולעיתים מפגעים, היא תופעה שמוגרה בשנת 1958, אחרי עשור, וכיום גדר סבירה הייתה ממזערת עד מונעת תופעה דומה.
בשנת 1956 הפגיז הצבא המצרי את היישובים באזור שכיום נקרא "עוטף עזה" מתוך רצועת עזה בה שלט. הירי הזה נפסק מהר יחסית לאחר תגובה ישראלית קשה שהובילה לשיווי משקל הרתעתי. זה קרה עוד באותה שנה, עם מבצע קדש, שאומנם כלל את כיבוש מרבית חצי האי סיני, אך עם סיום המלחמה הזו ולאחר פגיעה בתשתיות צבאיות, נסוגה ישראל מכל השטח שכבשה (קצת כמו במתווה של מלחמ לבנון השנייה) והשקט שב על כנו.
ביישובי הגליל הסמוכים לרמת הגולן הסורית העניין היה קצת יותר מורכב. שם הסיפור היה מאבק על מובלעות של שטח מפורז בין סוריה לישראל שישראל פרשה כמפורז מצבא, וסוריה פירשה כשטח הפקר שאין להקים עליו יישובים. ישראל אכן הקימה בתוך האזורים המפורזים יישובים ישראלים כמו תל קציר תוך שהיא דוחקת לעיתים את רגלי הכפריים הערבים באזור, והסורים הגיבו בהצקות ארטילריות מדודות ולעיתים אף בתקריות גבול כמו פרשיית תל מוטילה שהיום לא צפויה לחזור שכמותה בשל העוצמה האווירית של צה"ל. הירי על יישובים אלו בשטחים המפורזים נמשך בעיקר מ-1958 ועד 1967, עד למלחמת ששת הימים, ובעיקר על רקע המאבק על השטחים המפורזים שישראל ראתה בהם כשייכים לה בניגוד להחלטות של ועדות באו"ם [http://nakba-online.tripod.com/golan-3.htm]. אם כן זה לא בדיוק מקרה של הגנת אזרחינו מגבולות מוכרים או מקו הפסקת אש מוסכם, אלא ניסיונות של שני הצדדים להאבק באיזשהו סטטוס-קוו.
 –

מה עוד שבתקופה זו ישראל לא הייתה חפה מהתנהגות בלתי מוצדקת כלפי סוריה כמו הפרות ריבונותה שתרמו להסלמה. כך אירע למשל במקרה הבא: "דוגמא נוספת להפרת הוראותיו של לבון הייתה חטיפת המטוס הסורי בדצמבר 1954. ישראל חיפשה אז קלף מיקוח לשחרור חיילי צה"ל שבידי סוריה (חוליה, שכללה גם את אורי אילן הי"ד, חצתה את הגבול על מנת להתקין מערכת ציתות – פעולה שאף היא לא זכתה לאישורו של לבון). לבון אישר לדיין לחטוף מטוס צבאי סורי אם יחצה מטוס כזה את הגבול, או יטוס קרוב אליו. דיין הורה לחטוף מטוס סורי אזרחי בטענה הכוזבת שחצה את הגבול. לבון ושרת הורו לדיין לשחרר את המטוס על נוסעיו, ודיין קיים את ההוראה בעיקום אף." מקור:

אם כן, בכיר ישראלי מודה כי ישראל שלחה חיילים להתקין מכשירי ציתות בתוך סוריה, וכך הפרה את ריבונותה, ומרגע שהם נתפסו, חטפה ישראל מטוס אזרחי מתוך שטח סוריה. התנהגויות כאלו בוודאי אינן בגדר הרתעה מאחורי גבול מוסכם כשלא מפרים את ריבונות הצד השני ללא עילה לגיטימית. כך שאי אפשר ללמוד מהמקרה הסורי על הרתעה שבאה במקרה של ישיבה מאחורי גבול מוסכם שאותו גם מכבדים.
אם כך נעבור למקרה הבא של תקיפת יישובים ישראלים מבלי שמתקיימת שליטה על אוכלוסייה עויינת ונטולת זכויות, היישובים הסמוכים לגבול עם ירדן, באזור בקעת בית שאן החלו להיות מופגזים ב-1969 ע"י ארגונים פלסטינים שלא נשמעו למלך ירדן. אבל כבר שנה אחרי כן, בעקבות תגובות תקיפות של צה"ל, יצא המלך חוסיין למבצא נגד הארגונים הפלסטינים ונגד חיל משלוח עירקי, שהתפתח ל"ספטמבר השחור", והתופעה מוגרה ע"י ממלכת ירדן עצמה שהבינה כי היא משלמת מחיר כבד מבלי שצה"ל שולט עליה.
 –
הירי הרקטי מלבנון על יישובי הצפון החל משנת 1968 ע"י ארגונים פלסטינים. פה, בגלל חולשת השלטון הלבנוני, הדגם של הגנה מתוך הגבול המוכר אכן היה מוצלח פחות. והמצב הבעייתי נמשך לאורך שנות ה 70' עד לתחילת שנות ה 80'. בנוסף, ב-11 באפריל 1974 חדרה חוליית מחבלים מלבנון לעיר קריית שמונה ורצחה ששה-עשר מתושביה. עם זאת, ביוני 1981 הושג הסכם בין ישראל לאש"ף על פיו אש"ף יחדול מפעולות טרור מלבנון וישראל לא תפציץ את לבנון. לאחר כ-12 שנה של טפטוף רקטי שב השקט. אך הפסקת האש קרסה לאחר קצת פחות משנה, עם ההתנקשות בשגריר ישראל בלונדוןשלמה ארגוב. למרות שהמתקפה לא באה משטח לבנון, ישראל הפגיזה את מעוזי אש"ף בלבנון ואש"ף הגיב בירי מסיבי של קטיושות אל יישובי צפון ישראל. מאז ועד הנסיגה מדרום לבנון בשנת 2000, סבל הצפון מירי רקטי לסירוגין, במשך 18 שנה וחיילים נהרגו תדיר ברצועת הביטחון. לאחר הנסיגה מדרום לבנון שב השקט לצפון, למעט כמה הפרות חמורות שמוגרו גם הן לאחר מלחמת לבנון השנייה. כלומר עדיין, גם פה, הניב המודל של הגנה ללא שליטה על אוכלוסייה עויינת יותר ביטחון באופן יחסי.
 –

לסיכום, למרות שאין מענה קסמים מוצלח לחלוטין, נדמה שבכל מקרה בו ישראל בחרה להגן על אזרחיה כנגד התנכלויות שאינן מלחמה כוללת (טרור ו\או ירי רקטי או ארטילרי מדוד) היא הצליחה לעשות זאת טוב יותר כשלא שלטה על אוכלוסייה עויינת ונטולת זכויות, כלומר כשהגנה על אזרחיה מעבר לגבול או קו הפסקת אש מוכר או מוסכם.

7 מחשבות על “ישראל תמיד הגנה על אזרחיה טוב יותר מבלי לשלוט על אוכלוסייה עויינת

  1. מסכים איתך. ראה כאן.
    ציטוט:"בעוד מנהיגי הימין דורשים מאתנו לזקוף את קומתנו, להיכנס לעזה בכוח, לערוך טיפול שורש ולא סתימה זמנית, כדאי לזכור כמה נתונים מביכים. כבר היינו בעזה. ניהלנו אותה בין השנים 1967–2005. הצבא שלט, המודיעין עקב, השב"כ סיכל. ומה יצא מזה? חמאס נולד והתפתח תחת אפנו, הפלסטינים נלחמו בנו ואנחנו איבדנו מאות חיילים ואזרחים; בשנים 2001-­2005 בלבד נהרגו בעזה ובסביבתה קרוב ל-120 ישראלים. במקביל ראוי לבחון מה קרה אחרי שיצאנו. כמעט עשור עבר. במהלך השנים הללו נהרגו פחות מ-60 ישראלים. כלומר, חלפו פי שתיים שנים (תשע מול ארבע) ואילו מספר ההרוגים ירד במחצית."
    "שתי מסקנות עולות מן הנתונים הללו. האחת: הישיבה בתוך עזה מסוכנת הרבה יותר מהישיבה מסביב לה, מכיוון שמספר ההרוגים בשנה היה פי כמה יותר בשנים שבהן שלטנו בעזה — כשלושים הרוגים בשנה בין 2001 ל-2005 לעומת פחות מעשרה לשנה בין 2005 ל-2014. השנייה, הנקשרת ישירות לשאלת הכניסה הקרקעית: שהייתו של הצבא בשטח אינה בהכרח משפרת את הסיכול. גם כאשר ישבנו בעזה לא מנענו פיגועים וירי לתוך ישראל. התזכורת הטרגית לכך ששליטה בשטח אינה מספקת ביטחון היא חטיפת שלושת הנערים ורציחתם — חוליה אחרונה בסדרת רציחות ופיגועים שהתרחשו בגדה, שמרביתה תחת שליטתנו. "
    "מי שחושב שאין מדובר כאן אלא במשחק סטטיסטי מוזמן להתבונן במה שקרה בלבנון. נכנסנו ללבנון ב-1982 ויצאנו ממנה ב-2000. כשם שדווקא בשנים ששלטנו בעזה צמח בה חמאס, כך דווקא בשנים ששלטנו בלבנון צמח חזבאללה. ב-18 השנים ששהינו בלבנון נהרגו בה 1,200 חיילים ישראלים. ב-14 השנים שחלפו מאז יצאנו מלבנון נהרגו פחות מ-200 חיילים ואזרחים ישראלים בגבול לבנון. המסקנה מהמקרים של עזה ולבנון פשוטה: השליטה בשטח אינה משפרת את השליטה באנשים החיים בשטח. להפך, היא מעוררת את איבתם ומניעה אותם להתארגן, לשכלל ולייעל את שיטות הלחימה שלהם נגדנו. מנקודת הראות של שמירה על חיי אדם ברור כי כל כניסה קרקעית, כל שהייה ממושכת בשטח המאפשרת "טיפול שורש", כדברי התומכים בפעולה מעין זו, מובילה לאבידות רבות ולחוסר שליטה באוכלוסייה."

    http://canthink.molad.org/articles/%D7%9C%D7%94%D7%A2%D7%9C%D7%99%D7%9D-%D7%90%D7%AA-%D7%94%D7%97%D7%9E%D7%90%D7%A1-%D7%91%D7%93%D7%99%D7%A4%D7%9C%D7%95%D7%9E%D7%98%D7%99%D7%94

  2. אתה מתעלם מההשלכות של חומת מגן. בין 2000 ל-2003 כמות ההרוגים בפיגועים היתה גדולה לאין ערוך מאשר בשנים שלאחר מכן.

    מה השתנה? השתלטות צה"ל על הגדה בחומת מגן היא אחד הגורמים המכריעים.

    לגבי עזה, ההוכחה של המגיב שמעליי נשענת על בחירה סלקטיבית של תקופות. כאשר שלטנו בעזה ישירות, כולל בתקופת האינתיפאדה הראשונה, מספר הנפגעים הישראלים היה נמוך בהרבה וטילים על אשקלון היו בגדר איום של מטורפים. מסירת העיר לידי אש"ף החמירה את מצב הביטחון, לא שיפרה אותו.

    כללית, בכל שנות האינתיפאדה הראשונה (1987 – 1991) נהרגו 84 ישראלים, אזרחים וחיילים (נתוני "בצלם"). פחות מכפי שנהרגו ב-2001 לבדה בפיגועי התאבדות בלבד.

    • הי דודי, אני משווה מקרים של שליטה או שליטה חלקית למצבים של היעדר שליטה באופן מוחלט. מעולם בתולדות אוסלו לא התקיים היעדר שליטה מוחלט על האוכלוסייה הפלסטינית. כך שהמקרה הזה פשוט לא רלוונטי לטענה – ישראל תמיד הגנה טוב יותר על אזרחיה כשלא קיימה שום שליטה על אוכלוסייה עויינת ונטולת זכויות. גם בדרום לבנון, כמו באוסלו, ישראל לא שלטה בתוך יישובי השיעים, אלא רק בשטח ביניהם, זו עדיין שליטה

  3. פינגבק: כשל הבסט קייס סצנריו של מחנה השלום | הבלוג של יריב מוהר

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s