מת השלום יחי הבריתות האזוריות

מי שחטף את שלושת הנערים היהודיים סמוך לחברון הם פעילי טרור שלא נשמעים להנהגה הפלסטינית. ואת הנער הפלסטיני במזרח י-ם רצחו קיצוניים יהודיים שלא נשמעים לחוק הישראלי. שני הזרמים המעוותים הללו גם לא יישמעו לשום הסכם שלום פורמאלי, ושניהם צוברים תאוצה. במרחב הערבי במיוחד מדינות מתפרקות וזרמי שוליים תופסים בכורה. כוחם של הקיצוניים הולך ועולה במזרח התיכון, וזה של המדינות הולך ויורד.

 

לכן, ייתכן מאוד שאנו חווים את סוף פרדיגמת ה"שלום" במזרח התיכון ומעבר אפשרי לפרדיגמת "הבריתות המקומיות והאזוריות". זה לא אומר שבתוך כך "הסכמי שלום" אינם כלי מדיניות חיוביים אפשריים, אבל הם רק עוד כלים מתוך מגוון רחב, כלים שלא בהכרח סומכים עליהם שייספקו את הסחורה, והם אינם מהווים עוד מטרת-על. ולמה זאת? כעת כשמדינות ברחבי המזרח תיכון מתערערות או מתפרקות ממש, צריך להבין שהשחקנים במגרש היחסים באזורנו אינם רק שחקנים מדינתיים, אלא קבוצות, פלגים, זרמים, וארגונים – מקצתם פונדמנטליסטים רצחניים ומסוכנים, וחלקם במרחב שבין האדיש, המיואש, והחפץ חיים ושותפות. רבים מהם מתעבים את הפונדמנטליסטים וחרדים מהם יותר מאתנו.

 

רעיון השלום המדיני בין ישראל לשכנותיה – שלום בין יישויות שהן מדינות מוגדרות היטב השולטות על שטחן – לכל הפחות התערער קשות. רקטות שנורו בשנים האחרונות מסיני המצרית (עמה יש לנו כידוע הסכם שלום) או עברו ממנה לרצועה, וטיל הנ"ט הקטלני שנורה לא מזמן בגולן, הם רק ההתחלה של המגמה הזו. למעשה, גם לו דב חנין ואחמד טיבי היו מכהנים בתפקיד ראש ממשלת ישראל ברוטציה היינו צפויים לטרור פונדמנטליסטי, פשוט משום שגם מדינות ערביות לחלוטין סובלות ממנו. בינתיים עירק מתפרקת ואל-קעידה משתלטים על חלקים בה, סוריה מתפרקת, בירדן הלבה גועשת, לבנון אף פעם לא הייתה יציבה, וקשה להספיד את מערבולות המהפכנות במצריים. ומאחורי "היוזמה הסעודית" עומדת מדינה פונדמנטליסטית דכאנית שמלבה בעקיפין טרור אזורי.

 

כעת השמאל יכול להמשיך לדבוק בדינוזאור של השלום המדיני או להבין שלא סביר כי יהיה שלום בקרוב. לחילופין, עלינו לבחור את צורת המאבק: האם כווילה מתנשאת ומבודדת בג'ונגל מדומיין? האם נרצה במדינה שהכוחות הרבים, והעוינים אחד את השני במזה"ת, עוינים קודם כל אותה ואף עשויים להתלכד רק על מנת לתקוף אותה? או שמא נציב מודל של מדינה שהשילה מעליה את הדיכוי וההתנשאות כלפי הפלסטינים, סילקה את האלמנטים המייהדים בציונות, והחלה לחבור, כשווים, לכוחות הערביים הרבים המתנגדים לפונדמנטליזם הרצחני?

 

השלום הפייסני והרך נתפש כלא רלוונטי לאזורנו, בפרט בעידן הנוכחי, ובצדק – אם מי נחתום הסכם, עם אסד או המורדים? האם לא נכון יותר בעת הזו להערך למאבק מול כוחות האופל הפונדמנטליסטי שעולים באזורינו? ועל מה בכלל השמאלנים הללו מדברים, איזה שלום הם רואים באופק הקודר כעת? ישאל עצמו האדם הישראלי הסביר.

אך השמאל יכול להיות שוב רלוונטי אם יציג, במקום את שיח השלום, תפישה של מאבק אמיץ באויב הנכון ועם השותפים הנכונים. אבו מאזן צוטט לאחרונה כאומר שהטבח שבוצע במחנה הפליטים הפלסטיני אל-ירמוך, בסוריה, היה גרוע מהנכבה. זו אמירה מהפכנית שעברה מתחת לראדר. אפילו בהקשר הנוכחי, פלסטינים מתחילים לראות בישראל כמשהו אחר מהגורם האיום ביותר לפלסטינים במזרח התיכון.

 

באקלים פוליטי אחר, הלכי הרוח הללו יכלו להתרגם לשיתופי פעולה קריטיים במרחב. זה כמובן לא מסתדר עם ציונות-מייהדת. כשאתה לא מבטא הוגנות בסיסית כלפי ערבים, אל תתפלא עם תתקשה ליצור בריתות מתבקשות במרחב ערבי. אפשר לשנות את זה, רק שמדובר בראציונל פוליטי ורטורי אחר לגמרי משיח השלום: אנו צריכים להיות הוגנים לא כדי להשיג שלום (כיעד ריאלי בטווח הנראה לעין), אלא כדי להשיג בריתות מקומיות ואזוריות. השלום יישאר שאיפה עתידית.

 

מחשבה אחת על “מת השלום יחי הבריתות האזוריות

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s