מה הוליד את האלימות הפלסטינית העממית הנרחבת באזורינו?

התופעה של אלימות לאומית עממית ונרחבת מצד הפלסטינים אפיינה את ראשית ימי מפעל ההתיישבות הציונית בישראל בחסות בריטניה, אך דעכה אחרי 48. אחרי שנים של שקט התופעה של אלימות עממית פלסטינית נרחבת שבה רק עם האינתיפדה הראשונה. גם לאחר שישראל החלה לשלוט בשטחים ב-67' כמעט לא התקיימה בהם אלימות עממית נרחבית כנגד ישראלים (ברצועה זה קצת פחות מובהק, אבל בגדה בהחלט). היו אומנם ארגוני טרור וקיצוניים, אבל בגדול ישראלים ערכו קניות בשכם ובעזה ללא חשש, ורוב הפלסטינים ברחוב לא היו עויינים אותם או לא פעלו נגדם באלימות.

רק לאחר כמה עשורים של חיים תחת משטר צבאי מפלה ומשפיל ללא זכויות וללא שליטה על גורלם, כשאפילו הנפת דגל פלסטין היא עילה למעצר ומכות, רק אז החלה האלימות העממית הפלסטינית לשוב. לקראת סוף שנות השמונים של המאה הקודמת, התהוותה האינתיפאדה הראשונה והחלה תקופה של גלי אלימות פלסטינים עממיים נרחבים. יש לזכור כי מחאות לא-אלימות, כמו מרד של אי תשלום מיסים, דוכאו אז על ידי ישראל באלימות. והנה הטרור שוב לא היה שייך לארגוני טרור מקצועיים, קיצוניים ומצומצמי-היקף אלא לחלקים נרחבים באוכלוסייה.

בדקו אותי: בין 1919 ועד ל-1948 התקיימה פעילות לאומית אלימה, עממית, ונרחבת היקף נגד היישוב היהודי-ציוני מצד הערבים יושבי הארץ. היא החלה קצת אחרי הצהרת בלפור – הצהרה של בריטניה הקולוניאלית לתת את הארץ הזו ליהודים, למרות שהיו מיעוט זעיר בתוך אוכלוסייתה [וכש"הייישוב הישן", היהודים הוותיקים בישראל, דווקא מתנגדים בחריפות לציונות]. ואלימות זו עלתה וגעתה. רבים גינו אותה בקרב היהודים, אבל אפילו בימין היו מי שהבינו אותה כתגובה טבעית של עמים: ז'בוטינסקי למשל הצהיר שאם היה פלסטיני היה גם הוא נאבק בציונות, ושכל עם נאבק נגד מתיישבים חדשים שבאים אליו בכפייה ובניגוד לרצונו. הערבים לעולם לא יסכימו עם מי שמנסים להפוך ארץ עם רוב ערבי לארץ עם רוב יהודי, הוא פסק בנימה של הבנה. אז כן, הייתה בזמנים אלו אלימות עממית נרחבת, כצפוי במאבק טוטאלי על חלק ארץ.

אבל אחרי המלחמה ב-48 המצב התייצב יחסית. היו פליטים פלסטינים ("פאדיונים") שניסו להשיג את הגבול ולשוב לבתיהם, חלקם גם ביצעו פעולות רצח ואלימות. אבל בגדול האלימות רחבת ההיקף שכחה, וארגוני טרור מקצועיים ומצומצמי-היקף הם שפעלו נגד ישראל. גם בשטחים שנכבשו במלחמת ששת הימים, סמוך ל-1967, היה שקט מבחינת טרור ואלימות עממית רחבת-היקף. ישראלים טיילו בשטחים, ועשו קניות בתוך מרכזי ערים פלסטיניות ללא ליווי צבאי צמוד. ברצועה, המורכבת בעיקר מפליטי 48', הקיצוניות והאלימות היו קצת יותר נרחבות לעומת הגדה. ובשנות השבעים כבר היו לא מעט פעולות טרור ברצועה. אבל אפילו הן נעלמו כמעט לחלוטין אחרי מעצר של כ-2,000 מבוקשים – מספר זניח ביחס לגודל אוכלוסיית הרצועה וביחס למספר האנשים שפעלו באופן אלים ברצועה בעת האינתיפאדות. בשנות ה-70, בניגוד לאינתיפאדות, רוב האלימות התבצעה על ידי חוליות מסויימת ומובחנות, ולא באופן עממי וספונטני. כך שהמצב היה גרוע מבגדה, אך טוב בהרבה ממה שחווינו אחרי האינתיפאדה הראשונה.

אם כן משטר האפלייה הצבאי בשטחים [כיום בגדה, ושליטה מרחבית ברצועה] הביא להרחבת הטרור והאלימות מהצד הפלסטיני, להפצתם מארגוני הטרור לחלקים נרחבים באוכלוסייה הפלסטינית. כעת, במקום ארגון שניתן להגיע איתו להסכמים פוליטיים או לכל הפחות לבודד אותו, ישנו זעם עממי שקשה מאוד לשלוט בו, להכילו או להתמודד איתו. המשטר הזה גם מגדיל את כוח המשיכה של הארגונים הג'יהדיסטים החדשים.

12 מחשבות על “מה הוליד את האלימות הפלסטינית העממית הנרחבת באזורינו?

  1. תזה מעניינת, אבל להבנתי לא עומדת במבחן ההיסטוריה.
    לגבי תקופת המנדט, הנראטיב הקולוניאלי של הציונות מתקשה לעמוד במבחן המציאות, במיוחד לאור תפקודה של ממשלת המנדט ויחסיה עם התנועה הציונית, אבל לנקודה הספציפית: בקנה המידה שאתה מתאר, בימי המנדט לא היתה "התקוממות עממית" נגד הציונות, אלא בעיקר ארבעה גלים מובחנים של אלימות, שקרו בסמיכות חשודה לנקודות הכרעה פולטיות. במילים ברורות – גלי האלימות האלה (גם כשלבשו דמות של "התפרעות המונים" ולא של חוליות טרור) היו מכשיר פוליטי שהובל ע"י הנהגה פוליטית להשגת מטרות פוליטיות. יותר חמור מזה – הם התאפשרו רק במגבלות ההחלטה של שלטון המנדט הבריטי לאפשר אותן במחדל, והפסיקו כאשר ממשלת בריטני ההחליטה שהגיע הזמן להפעיל את הכוח הנחוץ כדי להפסיק אותן.
    לגבי הטענה שלך על התקופה שאחרי 48, הרי שהיא לא עומדת במבחן האמפירי:
    19 שנים של כיבוש מצרי ללא זכויות בסיסיות לא הובילו להתקוממות עממית פלסטינית נגד השלטון המצרי. 66 שנים של משטר אפרטהייד לבנוני וסורי לא הביאו להתקוממות עממית פלסטינית נגד השלטון הלבנוני או הסורי.
    אני יכול להציע תזה אחרת. אולי פחות נעימה, אבל לטעמי משקפת בצורה טובה יותר את המציאות – אלימות עממית נרחבת מופיעה בהיעדר הרתעה צבאית של השלטון על אוכלוסיה עוינת.
    בהיעדר הרתעה כזו מצד השלטון הבריטי, הופיעה התקוממות אלימה של הציבור הערבי (ובמידה פחותה מזו, הרשתה לעצמה גם ההנהגה הציונית להשתמש באלימות פוליטית מבוקרת, שפסקה כאשר הבריטים השיבו את ההרתעה מולה).
    בהתאם, לקח לפלסטינים 19 שנים של שלטון ישראלי נוח למדי (בוודאי ביחס לחלופה) מלווה בחופש פעולה יחסי לפת"ח ולגורמים מתסיסים אחרים (תמיד בגיבוי פוליטי של מדינות ערב כאלה או אחרות) להעביר כספים לשטחים על מנת לתחזק את תומכיהם ולרצוח את מתנגדיהם באלימות ממוקדת) על מנת להכשיר את האוכלוסיה להבין ששיתוף פעולה אם ישראל הוא רעיון מסוכן, אבל "התקוממות עממית אלימה" ברמה של זריקת אבנים, הבערת צמיגים, הסתה נגד השלטון וחיסול מי שמוכנים לשתף איתו פעולה (כל עוד הם ערבים) הם פעולות שלא נענות בחומרה ע"י השלטון, וכל ניסיון של השלטון להגיב עליהן באלימות מתועד ומופץ לעולם בליווי פסקול של מקהלת "הכיבוש משחית" ו"הלאה הקולוניאליזם הציוני".

    נ.ב. – אם כבר קולוניליזם ציוני, הנה מה שהיתה לדמות ציבורית ציונית (ידועה לא פחות מז'בוטינסקי חביבך, ובתחומים מסויימים משפיעה לא פחות ממנו להגיד זמן קצר לאחר מתן ההצהרה הקולוניאליסטית המתועבת של הלורד בלפור. הזמן הוא ניסן תר"פ, אחרי גל ה"אלימות העממית הנרחבת" הראשון של ערביי א"י נגד היהודים. יאמר את דברו י.ח. ברנר זצוק"ל:
    "מחר אולי תידקר היד היהודית הכותבת את המלים האלה, איזה "שֵׁיך" או "חג'" ינעץ בה את פגיונו לעיני המושל האנגלי, כאשר נעשה לאגרונום שמואל הרמתי, והיא, היד הזאת, לא תוכל לעשות לשיך ולחג' דבר, כי לא תדע להחזיק חרב. ואולם שארית-ישראל לא תאבד. גזע-ישי לא יכלה. ועל אויבינו לבניו יספר – לנשארים יסופר. יסופר, כי קרבנות-הרֶשׁע אנחנו, קרבנות השׁאיפה הזדונית להרבות שלטון ונכסים, קרבנות-האימפריאליזם. לא שלנו. לנו לא היו שאיפות אימפריאליסטיות. אנחנו לא רצינו לעשות פה ממשלות. אנחנו רצינו להושיב אדמות-בור במהגרים יהודים, להקים ישוב יהודי עובד נוסף על הערבי. האדם הערבי העובד אח הוא לנו. לא מצרוּת-עין בו התרעמנו על שהוא ממלא את הנקודות הישוביות היהודיות, כי אם מכאב עליו, על שהוא מוכרח להישׂכר בבישליק,ועל אחינו השׂוכרוֹ, על אחינו שאינו עומד ברשות עצמו ועל שהניצול הוא כתנאי הכרחי לקיומו. עוד יבוא יום וקשר אמיץ יקום בינינו, עובדי-ישראל, וביניהם, פועלי-ערָב.

    ואולם רחוק, רחוק היום ההוא. וכיום הזה אויבינו מקַצים בנו, אינם יודעים מה שהם עושים, שופכים את מיטב-דם-האנושׁיות. יֵרָצו קרבנותינו! –

    ואשׁר למושׁלים, לנציבים, לפילַטוסים – הם לעולם ישׁאלו אותנו בבוז ובלעג: מה היא האמת? – ואנחנו תמיד נדע אותה וניצלב. זוהי הפריבילגיה שלנו: לדעת את האמת ולהיצלב. אלוהי-אמת. תבוא מלכותך!"

      • טענת בעבר שההשענות על הלגיטימציה של צהרת בלפור היא אימוץ נראטיב קולוניאליסטי, או משהו דומה בניסוח טיפה שונה. וכאן כינית אותה החלטה של "בריטניה הקולוניאליסטית לתת את הארץ הזו ליהודים" ובצורה דומה ההסתמכות הבלעדית שלך על ההסבר של ז'בוטינסקי, שאכן היה פרו-קולוניאליסט נלהב, אבל לא ייצג את התנועה הציונית.

      • הציונות הסתמכה על מעצמה קולוניאלית. מה לעשות. לא כיניתי אותה תנועה קלוניאלית. גם המרד ההודי בבריטים הסתמך על הנאצים וכרת ברית עם בריטניה הנאצית. לא הייתי מכנה את תנועת העצמאות ההודית כנאצית

    • אגב, תבדוק שוב אם לא היו התקוממויות של פלסטינים נגד המשטרים הערבים שמפלים אותם. נראה לי שאתה לא מצוי בעובדות לגבי חלק זה של ההיסטוריה [ואני לא מדבר רק על מאורעות ספטמבר השחור].

      • משהו ברמה שדומה לאינתיפדה? לגלי האלימות של תקופת המנדט? סיטואציה של פגיעה בכל עובר ושב מזדמן מקרב הציבור המקומי במדינות ערב האלה? השחתה אינטנסיבית של סמלי שלטון? ניהול מאבק אלים במשטרה ובכוחות הביטחון של המשטר [חוץ מהמאבק בספטמבר השחור, ובמהלך מלחמת האזרחים בלבנון]?
        ספר לי על זה. נשמע מעניין.

  2. יריב, תשנה את הגדרת התגובות כך שיוכלו להיות יותר מ-3 בשיחה.
    לגבי הציונות והקולוניאליזם, אני מניח שאם הייתי חופר באמת בדברים שכתבת הייתי מוצא, אבל לא משנה. בכל מקרה אני חושב שבחינה של מדיניות הצבא הבריטי וממשלות המנדט בתקופה הרלוונטית יכולה גם לערער את הנחת ההישענות על בריטניה, אבל מילא.
    לגבי ההתקוממות במדינות ערב – שתי הדוגמאות האלה ממש לא מספיקות:
    ספטמבר השחור היה מאבק של המשטר המלוכני בארגונים חמושים פלסטינים (שנתמכו ועודדו ע"י גורמים ממדינות ערב על מנת לערער את השלטון ההאשמי) ולא התקוממות עממית פלסטינית בתגובה לדיכוי צבאי (שלא ממש היה שם כלפי הפלסטינים, בטח שלא דומה למה שהיה במקומות אחרים.
    בלבנון הם היו מעורבים במלחמת אזרחים שבה כולם ירו בכולם (ואני מניח שגם שם הארגונים החמושים נתמכו ע"י מדינות זרות).
    אם המשתנה המשמעותי הוא שלטון צבאי או אפליה שלטונית בוטה, הייתי מצפה לראות התקוממות של אלימות עממית בעזה בתקופת הכיבוש המצרי, בסוריה, בלבנון שאחרי מלחמת האזרחים (האפליה נמשכת עשורים על עשורים אחרי המלחמה הזו, וההתקוממות משום מה לא באה.
    אם אלה שתי הדוגמאות שלך, הטענה שלך לא מחזיקה מים. אם יש לך עוד דוגמאות שאנחנו לא מכירים, זה הזמן לפרט.

    דרך אגב, איזו החמרה התחוללה בשבוע האחרון בשלטון הצבאי במשולש ובואדי ערה שהובילה להתקוממות העממית הזו?

    • התגובות אינן ישירות להחמרה. אל תבלבל בין הדלק לגפרור.

      השלטון המצרי על עזה היה די קצר ולא נטול אלימות גם מהצד הפלסטיני. מוזמן לבדוק. הפלסטינים בספטמבר השחור ובלבנון מחו ישירות גם על אפלייתם והדרתם ממוקדי קבלת החלטות- שזה מהותו של משטר אפלייה.

      • 19 שנה זה די קצר? איזו אלימות אנטי-מצרית הייתה שם?
        לגבי ספטמבר השחור, יש לך ובלבנון, יש לך עדויות לדבר? לגבי ספטמבר השחור כל התיאורים שאני מכיר מדברים על מלחמת חוסיין ב"פדאיונים" של הפת"ח ושאר ארגוני טרור. לא בהתקוממות פלסטינית עממית.
        למה מאז מלחמת האזרחים לא הייתה התקוממות פלסטינית אלימה בלבנון, למרות שהאפליה נמשכת?
        למה בסוריה לא היתה מעולם (לפחות אני לא שמעתי עד עכשיו) התקוממות פלסטינית עממית?

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s