ישראל חזקה והשמאל

[פורסם לראשונה ובגרסה מקוצרת באתר מכון מולד – "אפשר לחשוב"]

האם לחיות במדינה חלשה במזרח התיכון זו סכנה? התשובה צריכה להיות ברורה לכל בר דעת – כן! העניין הזה אף חורג מהסוגייה של מדינה יהודית באזור ערבי-מוסלמי. תשאלו את לבנון וקטר כמה לא נחמד פה לחלשים, גם בתור מדינות ערביות. לכן הקלף של "מדינה חזקה" או "ישראל חזקה" הוא קלף מנצח ברטוריקה פוליטית – הוא מעניק מזור לפחדים הקמאיים של כמעט כל ישראלי. אכן, כל אדם בר-דעת במזרח התיכון אמור לרצות שמדינתו תיהיה חזקה כלפי איומים מחוץ.

האם השמאל בעד מדינה חזקה? בעד ישראל חזקה? לכאורה ברור שכן, אבל זה לא נתפש כך ציבורית. מדוע לא? ומדוע צריכה דווקא להיות זיקה בין עמדה שמאלית ליכולתה של המדינה להגן על אזרחיה מפני איומים מבית ומחוץ?

ובכן הרטוריקה של "ישראל חזקה" עולה לא פעם בשיח הפוליטי בהקשר של דיכוי מיעוטים במרחב שבשליטת ישראל. כך נוצרת משוואה, כיביכול מחייבת, לפיה ישראל חזקה=ישראל חזקה בדיכוי. או שהרטוריקה של מדינה חזקה נתפשת באיזה שהוא אופן כנצית, תוקפנית ואולי אפילו אנטי-דמוקרטית עד כדי פאשיסטית – כשהמדינה החזקה באה על חשבון זו הפתוחה והמקבלת.

 

בעיני רבים בשמאל נוצר פה קשר סימבולי חסר כל הכרח בין עמדה רדיקלית בענייני שיוויון, דמוקרטיה וזכויות למיעוטים ובין סלידה או חשדנות כלפי רטוריקת "המדינה החזקה", כך שכל הפגנה של כוח מדינתי (למשל תמונת פוטו-אופ של ראש הממשלה ליד מטוסי חיל האוויר) מתוייגת אוטומטית כנפנוף "בזקפה הלאומית" – כלומר כעמדה כוחנית, נצית או לאומנית הרואה בערבים אויב ובישראל וילה יהודית מבוצרת בג'ונגל המזרח תיכוני.

 

אבל אין שום קשר בין הדברים. גם אם, נניח, תהפוך ישראל באחת למדינה דו-לאומית דמוקרטית, כשדגלה מורכב מדגלי ישראל ופלסטין וראש ממשלתה פלסטיני, עדיין רצוי שהמדינה הזו תיהיה חזקה ובעלת יכולת להגן על עצמה מפני איומים חיצוניים. אין שום קשר מחייב בין שאלת זהותה של המדינה, גבולותיה, מידת הכבוד שהיא רוכשת לזכויות האדם ולמיעוטים לאומיים ובין שאלת כוחה להגן על עצמה פני איומים חיצוניים או קבוצות אלימות מבית.

 

במידה מסויימת דווקא ההפך הוא הנכון: מדינה ישראלית שיוויונית המקבלת מיעוטים תעורר אולי פחות עוינות מצד המשטרים הערביים המתונים במזרח התיכון. אבל לגורמים קיצוניים במרחב הזה – ארגונים או מדינות כמו איראן – תיהיה מוטיווציה יתרה לפגוע דווקא במדינה כזו. ישראל כמדינה יהודית בפרשנותה הלאומנית והלעומתית של המושג, משרתת באיזשהו אופן את קיצוניי המזרח התיכון – היא משמשת בתור "שטן" סימבולי שמגייס המונים לאידיאולוגיה הפנאטית. התפקיד שלה ברור. אבל אם תהפוך ישראל למדינה המכבדת את הפלסטינים ואת עמי הסביבה, היא תציע מודל אחר, של השתלבות, מודל שמאיים יותר מכל על הקיצוניים.

 

אז האם עמדות שמאליות מקדמות ישראל חזקה או דווקא מחלישות את ישראל?

המטרה הסופית של השמאל בהיבט המדיני – סיום הכיבוש כפי שאנחנו מכירים אותו – זוכה דווקא לתמיכה גורפת של רוב ראשי מערכת הביטחון כמו גם מצד חוקרים אקדמאים בעלי שם בחקר הביטחון וההיסטוריה הצבאית:

רוב מוחלט של ראשי מערכת הביטחון הישראלית בעשרים השנים האחרונות – רמטכ"לים, שרי ביטחון, ראשי מוסד ושב"כ – תומכים בצורה כזו או אחרת בסיום המשטר הצבאי שמחילה ישראל בגדה (רובם בצורה של הפרדות ומשה ארנס בפורמט של סיפוח-אזרוח של הגדה). בספרו "להגן על ישראל" טוען מרטין ון קרפלד, אחד מההיסטוריונים הצבאיים הנחשבים בעולם, כי היכולת להגן על ישראל תשתפר עם הנסיגה מהגדה המערבית. באותו ספר הוא גם מפתח, טיעון בדבר פגיעה במוטיווציה של חייליו של צבא שנאבק תדיר בגורמים חלשים ממנו בצורה משמעותית, או שמקדיש את זמנו לשיטור.

 

גם בדוח המועצה לשלום וביטחון, בה חברים עשרות קצינים בכירים לשעבר מצה"ל ומגופי ביטחון כמו המוסד והשב"כ, ניתן למצוא את הטענות בדבר היעדר הכרח לשלוט בגדה או בבקעת הירדן לצורכי הגנה לצד הצבעה על התועלת העודפת שביצירת בריתות אזוריות והסכמים מדיניים.

 

ישנם גם מחקרים מדוקדקים יותר: בנייר עמדה של החוקר אבנר שמחוני, שנכתב בהנחיית האלוף במיל', פרופ' יצחק בן ישראל במסגרת "סדנת יובל נאמן למדע, טכנולוגיה וביטחון" באוניברסיטת תל אביב, עסק שמחוני בפירוט בתרחישים אפשריים באם תיסוג ישראל מהגדה לעומת אם תמשיך לשלוט בה. רק כדי לסבר את האוזן לגבי האוריינטציה של מנחה המחקר שעל בסיסו נכתב נייר העמדה, פרופ' בן ישראל, האיש הוא יו"ר הן בסוכנות החלל הישראלית, הן במועצה הלאומית למחקר ופיתוח; הוא יושב בחבר הנאמנים של אוניברסיטת אריאל וחבר בשלל גופים ביטחוניסטים כמו העמותה הישראלית להגנה מפני טילים. בצבא כיהן כראש מחלקת המחקר בלהק מודיעין בחיל האוויר והיה בין היתר שותף בתכנון המבצע להשמדת הכור העירקי. אדם כזה לא היה רוצה להיות מזוהה עם סתם נייר עמדה "סמולני" לא מבוסס, מה עוד שבתודות מודה שמחוני לפרופ' בן ישראל – שאף כתב הקדמה לנייר העמדה – על הנחייה צמודה במיוחד במחקרו. המחקר עצמו הוא אומנם של חוקר צעיר, אך הוא בעיקרו סינתיזה וסיכום של עשרות מחקרים, עמדות ופרסומים ביטחוניים בעלי שם בנושא. אז מה כתוב שם?

בקצרה – נסיגה מהגדה אינה מהווה אתגר ביטחוני בלתי אפשרי.

שמחוני, אגב, לא מניח מצב של שלום אחרי הנסיגה מהגדה, אלא צופה דווקא עוינות:

"אין ספק שבעתיד הנראה לעין תמשיך ישראל לעמוד בפני איומים פוטנציאליים שונים מצד מדינות וארגונים במזרח התיכון ואף מעבר לו. ואולם, בחינה יסודית של האיומים השונים ממזרח ודרכי ההתמודדות האפשריות עימם, מעלה כי יכולות האיסוף המודיעיני והירי מנגד, הבלימה והיירוט מהאוויר, באוויר או מצדו המזרחי של הקו הקדמי (מרחב הגדר), מקנות לישראל כיום יותר מבעבר שליטה בגזרה המזרחית גם ללא נוכחות קרקעית בגדה המערבית." [הדגשה שלי – י.מ].

רוב המומחים הביטחוניים והחוקרים – בארץ ובעולם – גם פאסימיים לגבי היכולת לנצח מאבקי גרילה\טרור באמצעים צבאיים בלבד. מחקרים ביטחוניים מנוגדים, מכילים כשלים מחפירים. כזהו למשל המחקר של החוקר יגיל הנקין, שפורסם בכתב העת "תכלת", בעל הנופח הימני-שמרני.

הנקין מבקש לצאת נגד דעה רווחת כי צבא סדיר ומדינה ריבונית לא יכולים להכריע ארגוני טרור\גרילה נחושים. אחת הדוגמאות המרכזיות שהוא מביא (וזו שנראה כי מחזיקה מעמד) היא הדוגמא של צפון אירלנד. אלא שהנקין כושל להבין את מה שהוא עצמו מציין – לצד לחימה נחושה בריטניה גם שיפרה את הזכויות והשיוויון בין הקתולים המופלים לרעה ובין הפרוטסטנטים, וחשוב מכך – הקתולים בצפון אירלנד היו אזרחי בריטניה, בעלי יכולת להצביע לפרלמנט הבריטי ולייצר השפעה פוליטית בערוצים לא-אלימים. בנוסף ההסכם עמם הביא איתו הרבה מאוד סממנים של הגדרה עצמית לאומית, במישור הסימבולי והמעשי, כך שלאומיותם האירית הנבדלת מזו הבריטית כובדה. במידה רבה הדבר נכון גם לדוגמא הצ'צ'נית שהוא מביא – הצ'צ'נים הם אזרחי רוסיה ויכולים לבחור ולהבחר לדומא (שלא לדבר על יכולת התימרון הבינלאומית של מעצמה כמו רוסיה בהפעלת כוח בלתי פרופורציונאלית). אם להמשיל את זה לאזורינו – הדבר יהיה דומה יחסית ליכולת ההכרעה של מאבק עם ארגונים פלסטינים חמושים בסיטואציה של מדינה דמוקרטית מהירדן לים שכל תושביה הם אזרחיה, ושלכן לצד המקל הצבאי, יש להם "גזר" בדמות ערוצי פעולה בפוליטיקה הממוסדת, במערכת המשפט ובחברה האזרחית.

 

מבחינה כלכלית-חברתית נאמר כבר הרבה על הצורך לשמר חברה בריאה בשביל חוסן חברתי-בטחוני, וכיצד מדיניות כלכלית ניאו-ליברלית מפריטה לא רק שירותים חברתיים אלא את הסולידריות החברתית עצמה. רק להמחשה על קצה המזלג: הפרופיל של יישובים בהם שיעור גבוה של הגעה לקצונה ושירות קרבי בצה"ל הוא של מעמד בינוני עד בינוני-גבוה.

 

לסיכום, הרעיון של מדינה חזקה לא רק שאינו סותר שום תוכנית מדיניות מרכזית בשמאל, היא גם מנותקת במידה רבה מסוגיית זהותה של המדינה. גם מדינה רב-תרבותית, המטפחת קהילות וזהויות רבות, אך שומרת במקביל על אתוס מאחד של שיתוף פעולה, מגלה נחישות רבה בשדה הקרב, כמו במקרה של ארה"ב.